קוד: על "הברית הישראלית" מאת יואב שורק בתנ"ך
סוג: בסיס
מאת: חגי הופר
אל: hagaihof @ gmail.com
הברית הישראלית/ ביקורת מאת חגי הופר
"הברית הישראלית" מאת יואב שורק (ידיעות, 2015) מגדיר עצמו יפה בכותרת המשנה שלו: "על האפשרות וההכרח לכונן יהדות ישראלית כחולייה עכשווית של המסורת והברית". הכותב הוא מייסד מוסף הספרות "שבת" בעיתון 'מקור ראשון', והוא גם אדם דתי שלפני מספר שנים הוריד את הכיפה שלו, משום שחש עצמו קרוב יותר לישראליות הכללית, ולא רק הסקטוריאלית-דתית. הספר, אם כך, כמו משרטט את מסקנותיו האישיות ואת מסעו הפרטי בשבילי היהדות, אמנם בדרך עיונית ולא סיפורית. אפרט מעט את תוכן הספר.
לספר שני חלקים. הראשון הוא "קיצור תולדות הברית" והריהו כהיסטוריה מקוצרת של היהדות בנקודות החשובות שלה. אציין מספר נקודות.
הכותב אומר כי היהדות המקראית היא ברית שמרכזה באדם, בעולם ובתיקונו". כך הוא למשל האיסור הבסיסי של העבודה הזרה, שבעצם אומר שאין דבר בעולם שנעלה מן האדם ושעל האדם לסגוד לו, רק אלוהים הלא-מושג הוא כזה. עוד הוא מרחיב על האבחנה הידועה, שבמקרא מודגשים חיי העולם הזה ורק חז"ל הוסיפו את חיי העולם הבא. כלומר, המקרא הוא פרוגרמה לחיים ממשיים.
גם הגאולה בעצם תתבצע בידי אדם, ובשלב מסוים בספר המחבר סוקר שורה נכבדת של אישים – למן רבי יהודה הלוי ועד הגר"א ותלמידיו – שלקחו את משימת העלייה לארץ וסיום הגלות ברצינות וניסו ליישמה. ואולם, יש לציין, רוב העם לא ניסה לעשות זאת, אף כי תמיד הייתה השאיפה לכך, והיא התבטאה במישרין בתפילה הנאמרת שלוש פעמים ביום, אשר בלעדיה קשה לדמיין את החזרה לארץ.
עוד הוא מציין נתון אחד מעניין, שאיני בטוח שהרבה יודעים אותו, כי לפי חז"ל קיום המצוות בחו"ל הוא רק בבחינת "הציבי לך ציונים", פסוק שאותו הם מפרשים – "היו מצוינים במצוות", כלומר קיימו אותם כדי שלא תישכח תורה מישראל ותהיה היא בידכם כאשר תשובו ארצה.
לבסוף הוא מגיע לציונות. כאן הוא מציין את הציונות התרבותית, של אחד העם וביאליק, למשל, ואת האמרה של ביאליק: "הבו לנו הלכה (חדשה)". אני יודע כי בבית המדרש של "בית פרת" מקדישים את כל שנת הלימודים הזו לאמרה הזו של ביאליק. נקודה זו מרכזית בספר להערכתי ואחזור אליה בהמשך. כמו כן ישנה הציונות החילונית המרכזית, אלא שהיא העמידה עצמה כמפלט מפני רדיפות, ולאחר השואה כמפלט מפני שואה שנייה, וחסר כאן תוכן פוזיטיבי. לעומתה יש את הציונות הדתית, הנאמנה לשולחן ערוך, אך לא מציאה חדשנות המתבקשת מהמציאות המשתנה.
כאן אנו מגיעים לחלק השני של הספר: "חידוש התורה שבעל-פה". גם כאן אציין מספר נקודות.
הכותב פותח בכך שהתורה שבעל-פה בעצם מחדשת את התורה, על אף הטענה הידועה שהיא "ניתנה למשה מסיני". הוא מציג כמה מאמרים תלמודיים התומכים בזאת, כגון המדרש האומר כי בימיו של משה נשכחו כמה הלכות והן התחדשו מאוחר יותר בכוח הלימוד והחריפות. עוד הוא אומר, כי יש לנו מושג נרחב מהעידן התלמודי, יותר מזה שלפניו ושאחריו, משום שהוא הצליח להתקבע, וכפי שאומר הרמב"ם – זאת משום שהפך מקובל על כל העם. אך הקיבעון הזה הוא גם שלילי, שכן – כמובן (הדברים ידועים מאוד) – הוא מונע חדשנות פסיקתית הדרושה לימינו. כאן הוא מציע את "חידוש בית המדרש הסמכותי היוצר". חידוש בית המדרש היוצר אני מבין, שכן במילא הוא מתחדש, במכינות ובמכונים הקיימים כיום, שהמחבר אף הוא מתייחס אליהם בסוף דבריו. מה שמפריע לי היא המילה "הסמכותי". מדוע שאדם חילוני, חופשי, יקבל על עצמו חיובים, מעבר לאלה הכתובים בחוק? השתתפות וולונטרית אני מבין, קבלת השראה אני מבין, סמכות וחובה – לא.
אוסיף, כי הכותב מפליג ומתאר ניסיונות קודמים להקים סנהדרין, בין היתר ניסיון אחד כזה על-ידי נפוליאון! (באמת? לא ידעתי). גם כיום, כידוע, יש קבוצה שהקימה סנהדרין. סנהדרין יכול הרי לשנות את ההלכה, אך קשה לראות את זה קורה בימינו. וגם, לדעתי, אין בכך צורך. הרוחות החדשות ביהדות (הכותב מכנה את חבריה "הכיפות השקופות") יכולות לנשוב בצד אלה הישנות, בלי צורך לשנות אותן, על אף שגם בהן הרי יש שינוי פנימי. בכלל, קצת קשה להבין האם הכותב כותב מתוך הדת או מחוץ לה. הוא טוען לרענון ההגדרות הישנות של חילוניות ודתיות וזה לגיטימי, אך מה שנוצר הוא קצת מבלבל. אני מעדיף את התיחום הישן, בתוספת רוח ההתחדשות, אך ללא ההלכה המחייבת, כאמור.
ובכל זאת, למרות הבעייתיות המסוימת שהצגתי הספר מציג תופעה תרבותית עכשווית חשובה ומעניינת, של גוונים חדשים שבין חילוניות ודתיות. אציין רק עוד, כי הקורא המיודע ליהדות יכול למצוא את החזרה שוב על ההיסטוריה היהודית קצת מייגעת. זה אמנם כנראה נחוץ לטיעון, אך לדעתי אפשר להציג את הדברים ביתר קיצור.
אסכם בשני ציטוטים מתוך גב הספר:
דב אלבוים העורך כותב: "הברית הישראלית של יואב שורק היא ההצעה המקורית והיצירתית ביותר בתחום המחשבה היהודית בשנים האחרונות". כאן נראה לי שהוא "עף" על הספר קצת יותר מדי. הגות יהודית חדשה יש הרבה, וגם אם הוא התכוון לספר העוסק בעיצוב זהות, הרי רק לפני מספר חודשים לא רב יצא הספר "סוד הקיום היהודי", העוסק בנושאים אלה בכישרון לא מבוטל.
לעומת זאת, אסף ענברי כותב: "הספר האמיץ הזה, המעז להיפרד מהיהדות הרבנית למען כינונה של יהדות ישראלית, הוא מניפסט של דור התחייה החדש, דור הכיפות השקופות". לדברים אלה אני יכול להצטרף בלי פקפוק.