על "מיהו יהודי בימינו?"

קוד: על "מיהו יהודי בימינו?" בתנ"ך

סוג: בסיס

מאת: חגי הופר

אל: hagaihof @ gmail.com

מיהו יהודי בימינו?/ ביקורת מאת חגי הופר

"מיהו יהודי בימינו – רב-שיח בשאלת הזהות היהודית" בעריכת מאיה ליבוביץ', דוד אריאל-יואל ומוטי ענברי (ידיעות, 2006) הוא ספר בסדרת "יהדות כאן ועכשיו" המנסה לענות על השאלה הקלסית "מיהו יהודי?". את השאלה הזו, כידוע, שלח בן-גוריון בשנת 1958 לכמאה אנשי רוח יהודים, דתיים ושאינם דתיים. היה זה בעקבות משבר קואליציוני שנגרם בגלל פרישת המפד"ל לאחר שנקבע לשאלת היהדות המבחן הסובייקטיבי, כלומר – הזיקה הפנימית. בסופו של דבר התקבלה העמדה הדתית, שהיא, כידוע – קביעת היהדות על פי האם, או לפי גיור חמור, הכולל למידת החוקים והתחייבות לשמירתם.

נקודת ציון חשובה נוספת בדרך היא בג"ץ שליט – בנימין שליט, הנשוי לאישה שאינה יהודיה, דרש להכיר בשני בניו כיהודים, על פי הגדרה עצמית. בג"ץ אישר זאת ברוב של 5 מול 4. אך מיד לאחר מכן שינתה והחמירה הממשלה את החוק, כך שכעבור שנים כשנולדה לשליט בת נוספת והוא ביקש להכיר גם בה כיהודיה – בג"ץ דחה את בקשתו. כך נוצר מצב אבסורדי, ששנים מבני אותה משפחה הם יהודים על פי חוק ואחת אינה כזו.

אבל אבסורדים בחוק הקיים לא חסרים. כך מאות אלפים מעולי רוסיה – שעלו על פי חוק השבות – אינם מוגדרים כיהודים, על אף ששפתם עברית, הם משרתים בצבא ומעורבים בחברה, כלומר – ישראלים לכל דבר ועניין. או לחלופין – מיליונים מיהודי ארה"ב הרפורמים אינם נחשבים כיהודים במדינת ישראל ואינם יכולים להינשא ברבנות ליהודי-ישראלי. הדבר לא מונע, כמובן, מלבקש מהם תמיכה בישראל מעת לעת. ויש חיילים המשרתים בצה"ל, שהוריהם אינם מורשים לעלות לארץ אף לא בשעת שנות שרותם. ויש, כמובן, גיור לשם נישואין, שאינו אלא בדיחה ושקר, שכן אין המתגיירת מתכוונת באמת לקבל עליה את מצוות הדת. כאמור, אבסורדים לאין קץ.

הספר, אם כך, עוסק בשאלה עקרונית וחשובה. הוא מביא ארבע מהתשובות שקיבל בן-גוריון ומוסיף עליהן הרבה חדשות. אך דומני שניתן לחלק את התשובות לפי הזרמים השונים שביהדות:

גישת היהדות האורתודוכסית כבר צוינה לעיל. בה מחזיקים הן החרדים והן הדתיים-לאומיים ונראה שתומכים בה גם המסורתיים בישראל והיא החוק השורר.

גם לפי הגישה הקונסרווטיבית, אולי במפתיע, היהדות הולכת לפי האם.

לעומת זאת, ביהדות הרפורמית היהדות הולכת הן לפי האם והן לפי האב, כלומר די שאחד מההורים יהיה יהודי ובנו או בתו יבחרו ללכת בדרך זו. הגיור אצלם נקבע על-פי השתייכות לקהילה, כך שניכר שהאדם מסכים לשייך עצמו אליה ולקבל את מנהגיה.

ביהדות החילונית גישות רבות, אך נראה כי בעיקרה היא נוטה לקבל את ההגדרה הכפולה של היהדות – מאב ומאם כאחת, אלא שיש המרחיבים אותה עוד לכלל ישראליות, או כפי שמנחם בן מציין בספר – עבריות. זהות הכוללת דיבור בעברית, שירות בצבא וכיוב'. יש לציין שהגדרות אלה אינן מכלילות את יהודי ארה"ב, אף שהחילוני בודאי מקבל אותו כיהודי לכל דבר. הגדרה נוספת שצוינה לעיל היא הזיקה הסובייקטיבית. זו הגדרה בעייתית, שכן היא מאפשרת לכל מהגר שרוצה לשפר את מצבו לנקוט בה, ובכל אופן תחת הגבלות מסוימות אפשר לקבל אותה בלי להיפגע מאיום זה.

לכל אלה אפשר להוסיף את ההגדרה על דרך השלילה, האומרת שיהודי הוא כל מי שנרדף כיהודי. בדרך זו הלך סארטר במסתו על היהודים. כך גם להיטלר הייתה הגדרה – יהודי הוא מי שאחת מאבותיו יהודים עד ארבעה דורות אחורה. כאן יש עוד אבסורד, כי אם ישראל הוקמה כמפלט מפני האנטישמיות ושואה שנייה, הרי שהרבה אנשים שהיו מוגדרים כיהודים על ידי היטלר אינם מוגדרים כך על-ידי המדינה וממילא היא אינה מספקת להם מקלט. ואולם אני רואה חולשה בהגדרה זו מעצם זה שהיא באה על דרך השלילה.

הזרם היחיד, אם כך, שחמק מביקורתי הוא – ולא תכננתי זאת מראש – הזרם הרפורמי. הם אמנם מגדירים יהדות על פי דת בעוד יהדות היא גם לאום, אך נראה שהדת היא בכל-זאת חלק חזק מהגדרת הלאום הזה, גם אם לא נרחיק לכת ונאמר כרבי סעדיה גאון – "אין אומתנו אומה אלא בתורותיה". גם אני חושב שההגדרה בתורה היא דווקא לפי האב, ככתוב – "למשפחותם לבית אבותם" ולזאת נוספה ההגדרה המסורתית דרך האם. אך חשוב מכך – ההגדרה הכפולה נראית לי הוגנת וגם מועילה לעם, שיתרחב במקום שיצטמצם. אלא שבכל זאת במקום הגדרת הגיור הדתית ניתן בישראל לקבל גרסה חילונית-ישראלית שלה.

כאמור, נושא מורכב וסתום ובספר אף מוספים היבטים היסטוריים, פילוסופיים ואחרים שלו, אלא שדומני שאין סיכוי לשינוי המצב הקיים – הסטטוס-קוו – בחברתנו השמרנית, גם אם איני מרחיק לכת עד לחזון שקיעה בנחשלות, כפי שעושה מיכאל ששר בספר. הבעיה היא שהשאלה הזו קשורה לשאלות רבות נוספות של הקשר בין דת ומדינה, דת ופוליטיקה, בארץ. דעתי הנחרצת היא כי יש להפריד ביניהן לאלתר, אך המציאות, כאמור, רחוקה מכך ונידונו אם כך לחיות עם העוולות המתמשכות.

לסיום עוד מילה על הספר – הוא מעניין וחשוב, כאמור, וגם אינו ארוך מדי – כ-200 עמודים, אך אולי היה אפשר לקצרו עוד יותר, כי חלק מהדברים חוזרים על עצמם וחלק פחות מעניינים, אף שזה טבע הדברים בספרים מרובי-כותבים מעין זה.