קוד: על "כעלה נידף" מאת מילטון שטיינברג בתנ"ך
סוג: מאמר
מאת: חגי הופר
אל: hagaihof @ gmail.com
כעלה נידף/ ביקורת מאת חגי הופר
זה עתה סיימתי לקרוא את הספר "כעלה נידף" מאת מילטון שטיינברג (ידיעות, 2015) ולדעתי הוא ספר מצוין לכל אורכו, אך עם סוף בעייתי בעיניי. כתב אותו ב-1939 רב קונסרבטיבי, והוא משרת יפה את מטרתו החינוכית.
הספר מספר את סיפורו של התנא אלישע בן אבויה, שעלה לגדולה ביהדות, אך אז עזב את הדת ומשעה זו כונה "אחר". לפי הספר, כבר אביו של אלישע היה כופר שנמשך לתרבות היוונית. בהתחלה חשבתי שזה פתרון נוח מדי, שהרי כל החוכמה להראות כיצד אלישע הגיע בכוחות עצמו לכפירה, אך בהמשך שיניתי את דעתי. שכן עוד בצעירותו אביו של אלישע מת עליו והוא עובר לחסותו של דודו, וזה שם אותו בבית המדרש של רבי יהושע ללמוד, ובו הוא נשאר עד שהוא מתעלה בתורה, כאמור. אלא שאז פוקדים אותו ספקות. בפירוש מיוחד במינו, שטיינברג מתאר כיצד כינס אלישע את חבריו, רבי עקיבא, בן עזאי ובן זומא, כדי לדון בהוכחת האמונה יחדיו. זה-זה ה"פרדס" שנכנסו אליו, כפי שמספרת אגדת התלמוד הידועה. מה קרה לאלישע בעקבות הכניסה הזו לפרדס הדעת אנו יודעים – הוא עזב את דת אבותיו.
ישנם אצל חז"ל מדרשים רבים אודות אלישע, ודוב אלבוים במבוא מצוין מסכם את רובם, אך שטיינברג משלב רק מעט מהם - וממדרשים אחרים קשורים - בסיפורו. בעיניי זו החלטה נבונה, שלא משעבדת את סיפורו למעשיות קודמיו. בספר משולבות גם ידיעות על קבוצות נוצריות וגנוסטיות שפעלו באותו זמן באזור, וכמובן שלוב בו ידע מעולם הרוח והמעשה היווניים והרומיים. אסתפק בציטוט שמצא חן בעיניי, מדבריו של בן עזאי לאלישע לפני מותו: "עכשיו אני מודה לך, כי דרך הכחשתך נדחפתי אל האמת. כי טעיתי וחשבתי את נשמת העולם של הדמיאורגוס לאלוהים" (עמ' 191). הדמיאורגוס הוא אלוהי העולם הזה, העולם הנגלה, וכל הרעיון הוא גנוסטי.
לספר שני חלקים. הראשון מתרחש בארץ ישראל ואילו השני מתרחש ברובו באנטיוכיה שבסוריה הרומאית, לשם גולה אלישע לאחר שנודה על-ידי החכמים. שם הוא פוגש את ידידו פפוס ועוד שורה של אנשים חדשים ושונים ממיודעיו מקדם. שם גם הוא מתמסר ללימוד מעמיק של כתבי התרבות היוונית וההלנית, למן הדקדוק והספרות ועד לפילוסופיה שלה, שזה העיקר מבחינתו. עוד בישראל הוא קרא את הגיאומטריה של אוקלידס ובכוונתו להוכיח גם עקרונות מטאפיזיים וקיומיים באותה שיטה. יתכן שקיימת כאן רמיזה לכופר מפורסם אחר, שפינוזה, שגם הוא כתב פילוסופיה "גיאומטרית" ואף הוא נודה על-ידי הקהילה היהודית.
אלא שהספר מסתיים בצורה שונה במקצת. איני רוצה לעשות ספויילר ואשתדל לא לעשותו, אך כן ארמוז בהכרח לדברים שמתרחשים בסוף, על כן הקורא שרוצה להימנע מכך טוב לו שיעבור לפסקה המסכמת האחרונה.
כאמור, בלי להסגיר יותר מדי, אוכל לומר שלבסוף נעשה הקישור בין הדת היהודית ללאום היהודי, תוך הדגשת ממד הנאמנות ללאום. ואת זה לא אהבתי. נוצר הרושם המוטעה כי אי נאמנות לחוקי ההלכה כמוה כאי נאמנות ללאום היהודי, ואין הדבר חייב להיות כך. ובכל אופן עלה במוחי יוסף בן מתתיהו, או יוספוס פלביוס, יהודי מתייוון אחר, שאכן נזכר לדיראון - בחוגים מסוימים לפחות - בגין אי-נאמנות לאומית. אך עוד חשבתי, שאיזה מזל שהיום לא חייב להיות כלל קשר בין השניים, נאמנות לדת ונאמנות ללאום. וכך, אם לאורך כל הספר שטיינברג משרטט את דמותו של אלישע בצורה הגונה ואף מעניינת, הרי שבסופו של דבר מתקבלת תמונה קריקטוראלית ודידקטית למדי, המציגה אותו בצורה מכוערת כדי לאשרר את כדאיות האמונה. כפירה היא רצינית הרבה יותר מזה ועל כן, כאמור, לא אהבתי את סוף הספר. ובכל אופן הוא מעורר למחשבה.
בסיכומו של דבר, למרות שלא אהבתי את סוף הספר מהסיבות שנמנו לעיל, הרי שהספר לכל אורכו מרתק וסוחף. סיפורו של אלישע הוא מעניין כפי שהוא ושטיינברג מלבישו צורה ביד אמן בוטחת. על הכריכה ממליצה על הספר גם יוכי ברנדס, וספר זה יכול אכן להראות כמשלים לספרה על התקופה – "הפרדס של עקיבא".
שורה תחתונה: בהחלט מומלץ.