על הספר "מיהו העם הנבחר?" מאת אבי בקר

קוד: על הספר "מיהו העם הנבחר?" מאת אבי בקר בתנ"ך

סוג: בסיס

מאת: חגי הופר

אל: hagaihof @ gmail.com

על הספר "מיהו העם הנבחר?" מאת אבי בקר/ חגי הופר

הספר החדש "מיהו העם הנבחר? – סיפור מאבק הרעיונות הגדול בהיסטוריה" מאת אבי בקר (ידיעות אחרונות, 2013) סוקר התייחסויות של אישים וגורמים שונים לרעיון "העם הנבחר", שראשיתו בתנ"ך (אף כי הוא משותף, כדאי לדעת, לעמים שונים, הסינים למשל). אפרטם:

בפרק הראשון הוא פותח בתיאור סרטו השנוי במחלוקת של מל גיבסון – "הפסיון של ישו", ועובר לדון ברעיון הנוצרי הידוע של העברת הבחירה מישראל שבגוף ל"ישראל שברוח", הכנסיה הנוצרית.

.

בפרק השני הוא דן בדמותו של רבי עקיבא, שאמר "חביבים ישראל...". עוד הוא דן בגישות השונות של היהדות והנצרות ביחס למין, שהנצרות שוללת והיהדות מקבלת עם מגבלות, וביחס לחטא הקדמון, שלפי הנצרות החטא הזה משפיע על כולם, אלא אם כן נושעו, ולפי מדרש יהודי אחד, ישראל שעמדו על הר סיני ניטלה מהם מזוהמתו של החטא ולא כן מהגויים. כמו כן מוזכר רמב"ן, שהדגיש את חשיבות עם ישראל וארץ ישראל, וישעיהו ליבוביץ, שטען שהבחירה אינה עובדה אלא חובה המוטלת על האדם.

.

בפרק השלישי הוא עוסק בספר הכוזרי של ריה"ל, שקבע שישראל היא מדרגה בפני עצמה, לאחר הדומם, הצומח, החי והמדבר. גם גר עדין לא יכול להיות נביא, על אף שכדברי מיכה גודמן כל הכוזרי הריהו סיפור התגיירות. לעומת זאת הרמב"ם במכתבו לגר מציין שהריהו כיהודי לכל דבר. בעקבות ריה"ל הלכו המהר"ל ואחריו הרב קוק (אף שניתן למצוא הבדלים כלשהם בהגותם – האחרונים מבחינים בין אומות ובין פרטים) ובעקבות הרמב"ם הלך הרב סולוביצ'יק הרציונליסט. שפינוזה, לעומת זאת, שלל את רעיון העם הנבחר (אף כי יש מורכבות מסוימת בשיטתו – במקום אחר הוא טוען כי "ישראל נבחרו על ידי האלוהים בשל ארגונם החברתי אשר שימר אותם כישות נפרדת" – עמ' 88, ובעתיד יוכלו לשוב ולהיות נבחרים) ובעקבותיו הולכות תנועות הומניסטיות שונות.

.

בפרק הרביעי הוא עוסק באוגוסטינוס, שאימץ את רעיון החטא הקדמון והחלפת הבחירה, ובייחוד פיתח את הקריאה האלגורית של המקרא, קריאה המסייעת לנוצרי לקבלו. למשל, בסיפור יעקב ועשיו, עשיו נתפש כישראל, בניגוד לקריאה היהודית הרואה בו את התגלמות הנצרות. וכך גם קין הוא ישראל לעומת הבל הנוצרי הטבוח. מצד שני, בברית החדשה עם ישראל מתואר גם כ"עץ הזית המקורי".

.

בפרק החמישי הוא עוסק במוחמד ובאסלאם. מוחמד אף הוא תחילה ניסה להתקבל על-ידי היהודים ולאחר מכן בידל עצמו מהם, בטענה שהבחירה עברה למוסלמים. ישנה כפילות מסוימת בקוראן, כשמצד אחד הוא מודה שישראל הם העם הנבחר ומצד שני טוען שאברהם הוא המוסלמי הראשון ושישמעאל הוא הבן הנעקד, כפי שנכתב בחדית. את העברת הבחירה משקפת יפה הדמות של אשתו היהודייה של מוחמד, שהתאסלמה מרצונה, לדבריהם. בכל מקרה, הקוראן הושפע הרבה מהתורה שבכתב ושבעל-פה היהודית, כפי שהראה גייגר, מראשי הרפורמה, בטענה שהפכה היום למובנת-מאליה במחקר. בהקשר זה אני נזכר במה שקראתי בספר "מאחורי הקוראן" – שה"ספר" המוזכר בקוראן הוא לא הקוראן עצמו, שעוד לא היה קיים, אלא תורת משה, וכן המילה "קוראן" עצמה באה לציין במקור את ה"מקרא" העברי.

.

בפרק השישי הוא דן במרטין לותר "אבי האנטישמיות המודרנית", או הרפורמטר שהביא את הפרוטסטנטיות. בתחילת ימיו הוא היה בעד היהודים וכתב ברוח זאת את ספרו "ישו היה יהודי", אך בסוף ימיו, לאחר שנוכח שאין סיכוי להתנצרותם, עבר לשנאת יהודים קיצונית וכתב ברוח זאת את ספרו "על היהודים ושקריהם". גם כאן, כמו במקרה של מוחמד, השנאה להיהודים משמשת אותו כדי להטעים את העברת הבחירה לנוצרים. בעקבותיו הלכו "הפרוטוקולים של זקני ציון", שעד היום מוסרט במדינות ערביות, כמו גם האנטישמיות של הנרי פורד האמריקאי ועד היטלר והנאציזם. אך סמלי הוא ש"ליל הבדולח" נערך ביום השנה שלו והגשים את משאלתו "לשרוף את בתי הכנסת".

בפרק זה נמצא משפט שניתן לראותו כמסר הכללי של הספר:

"אך מאחורי תעמולת הפחד מצוי תמיד גרעין הקנאה והשנאה כלפי השורשים הדתיים השונים והייחודיים של היהודים, ובראש ובראשונה כלפי התרסתם כי הם-הם נבחריו של האל" (עמ' 196).

.

בפרק השביעי הוא דן בבנג'מין דיזראלי, יהודי מומר שהיה ראש ממשלת בריטניה במאה התשע-עשרה ודיבר גם הוא על בחירת ישראל.

.

בפרק השמיני הוא דן באנה פרנק שדיברה אף היא על בחירת ישראל, לעומת הנאצים שראו עצמם כנבחרים.

.

בפרק התשיעי הוא דן ברב קוק, שדיבר על ישראל כעם הנבחר ועל הקשר שלו לארץ ישראל בתהליך של "אתחלתא דגאולה", ובעקבותיו הלכו אנשי הציונות הדתית, ועל הסופר ברנר, שהתנגד לרעיון הבחירה, ובעקבותיו הולך, למשל, הסופר א"ב יהושע.

.

בפרק העשירי הוא דן באפיפיור יוחנן ה-23, שתמך ברעיון בחירת היהודים ואף הציל יהודים בשואה לפני התמנותו. הנוסטרה אטאטה פורסם ב-1965 ומנקה את היהודים מאחריות לצליבת ישו ומערער על תפיסת קללתם בעקבות כך.

.

בפרק האחד-עשר הוא דן בש"י עגנון ובמופתי חאג' אמין אל-חוסייני ביחסם לעיר הבחירה ירושלים. במיוחד הוא מתעכב על הכותל המערבי והר הבית, שלגבי היהודים זהו מקום בית המקדש ולגבי המוסלמים זהו מקום עליית מוחמד לשמיים על סוס מכונף. טענתו היא כי קדושת העיר למוסלמים באה מסיבות פוליטיות לאורך השנים. ובמאמת מעניינת ההקבלה בין המלחמה על תואר הנבחר ובין המלחמה על העיר הנבחרת וסיבת קדושתה.

.

בפרק השנים-עשר הוא דן ביחס האמריקאי לאורך השנים לרעיון הבחירה של ישראל ובספרה האחרון של הסופרת הבריטית ג'ורג' אליוט שתמך ברעיון הציוני. מבחינת הכנסייה, מה שהתחיל בסירוב האפיפיור שנפגש עם הרצל לתמוך ברעיון הציוני ממשיך היום בתמיכת האוונגליסטים הנוצרים בישראל, עם תקווה להתנצרות היהודים.

.

באחרית דבר המחבר מזכיר כי את הקשר בין בחירת ישראל והשנאה כלפיו פירט כבר הרמב"ם באגרת תימן שלו:

"ומפני שייחד אותנו הבורא במצוותיו ובחוקותיו, והתבארה מעלתנו על זולתנו בכללותיו ובמשפטיו, שנאמר דברים ד' ח' "ומי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים צדיקים" וגומר, קינאונו הגויים כולם על דתנו קנאה גדולה, וילחצו מלכיהם בשבילה לערער עלינו שטנה ואיבה, ורצונם להלחם בה' ולעשות מריבה עמו, ואלהים הוא ומי ירב לו".

וכן הוא מופיע בדרשה החז"לית על הר סיני – שהוריד שנאה לעולם, שנאה לישראל על שום שקיבלו את התורה. עוד הוא מתעמת עם מספר הוגים עכשוויים, כדוגמת שלמה זנד, השוללים – או "המכחישים", כדבריו – את רעיון הבחירה.

 .

לסיכום, זהו ספר רציני המספק סקירה היסטורית מלומדת על נושאים ואישים שונים, ואולם לעיתים לא ברור מה הקשר בין הנושאים הנסקרים ובין הרעיון המרכזי של הספר, וזו אולי הסיבה לכך שהקריאה בו, על 511 עמודיו, די מייגעת. בנוסף, הרבה תחומים נסקרים הם מן הידועים ובמקרה שיש חידוש, כמו בפרק על האסלאם, הרי שכמותו ניתן למצוא בספרים אחרים המוקדשים לנושא. ובכל-זאת, לפנינו כאן דיון מלומד ורציני בשאלה חשובה מאוד. חבל רק, אולי, כי חסרה בו התייחסות ביקורתית לרעיון המוצג בו.

.

לסיום, מילה אישית: הגמרא אומרת: "לעולם אל ישנה אדם בנו בן הבנים שבשביל משקל שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו (שעשה לו כתונת פסים שלא היה בה אלא משקל שני סלעים מילת), נתקנאו בו אחיו ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים" (שבת י, ב). ומה שנכון בבנים נכון גם בעמים, כלומר – יש להניח שרעיון העם הנבחר גרם לקנאה בעמים, שהתבטאה בשנאה אנטישמית. זהו אולי עומק הפסוק: עמוס ג2: "רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקד עליכם את כל עונתיכם". האם לא ניתן היה למנוע את זה מראש? והאם לא ניתן למנוע את זה עכשיו? אזכיר רק כי בתנ"ך ניתן למצוא גם גישה שיוויונית והומנית יותר: ישעיהו יט25: "אשר ברכו ה' צבאות לאמר ברוך עמי מצרים ומעשה ידי אשור ונחלתי ישראל".

 

ועוד, להיות בחור, לשונית, זה גם להיות בחון וצרוף, ללא סיגים –

מצד אחד:

ישעיהו מא8-9: "ואתה ישראל עבדי יעקב אשר בחרתיך זרע אברהם אהבי. אשר החזקתיך מקצות הארץ ומאציליה קראתיך ואמר לך עבדי אתה בחרתיך ולא מאסתיך".

ומצד שני:

ישעיהו מח10: "הנה צרפתיך ולא בכסף בחרתיך בכור עני"

נראה אם כך שצרות ישראל לא רק באו מחמת בחירתם, אלא הן-הן "בחירתם".

כתבתי על כך בעבר:

http://tora.us.fm/tnk1/messages/prqim_t1041_3.html