על הספר "כשיהדות פוגשת מדינה"

קוד: על הספר "כשיהדות פוגשת מדינה" בתנ"ך

סוג: מאמר

מאת: חגי הופר

אל: hagaihof @ gmail.com

כשיהדות פוגשת מדינה/ ביקורת מאת חגי הופר

"כשיהדות פוגשת מדינה" (ידיעות, 2015) הוא ספר חדש העוסק בשתי הדיסציפלינות האלו – יהדות ומדינה – במפגשן וכיצד מתייחסים אל מפגש זה הזרמים השונים. לספר מספר כותבים אקדמיים – לכל אחד תואר ד"ר או פרופ' – שכל אחד נטל על עצמו חלק אחר בספר. אפרט בקצרה את החלקים, אך עוד לפני זה אציין כי בכל זרם מצאתי לפחות נתון אחד מעניין במיוחד על רקע הכלל, שברובו ידוע באופן כללי.

 

החלק הראשון הכללי הוא "הישראלים והמדינה היהודית" ואותו כתב ידידיה צ' שטרן. הוא פותח בפגישה הידועה בין החזון איש, המייצג את החרדים, לבין בן גוריון, המייצג את המדינה ואת החילוניים. באותה פגישה, שלא הובילה להתקרבות ולהבנה בסופו של דבר, נשא החזון איש את משלו הידוע על העגלה המלאה והעגלה הריקה. בצד אלו נמצא הרב קוק, שהיה רבה הראשי הראשון של מדינת ישראל, ואשר מייצג את הדתיים-לאומיים, שהכתירוהו כרבם המרכזי. אלו הם, אם כן, הזרמים שייוצגו כאן. כמו כן, הכותב מתייחס בפרקים השונים למסגרת הדיון: בין גלות לתקומה, בין יהדות לליברליזם, בין יהדות לדמוקרטיה, בין מסורת לחילון, ובין משפט לפוליטיקה.

 

החלק השני הוא "היהדות החרדית והמדינה" ואותו כתב בנימין בראון. הכותב מחלק את הזרמים השונים בחברה החרדית, אותן הוא סוקר בהרחבה, לשלוש קטגוריות עיקריות: הזרם החרדי המתון, אשר "אימץ קו של כעין שותפות עם המדינה"; הזרם החרדי הרדיקלי, אשר "אימץ את עקרון ה"התבדלות""; והזרם החרדי המרכזי, אשר "אימץ קו של התבצרות תרבותית" (עמ' 80-81). כמו כן, הוא סוקר את תולדות החרדיות והתפתחותה. הנתון המעניין כאן הוא, כי לטענתו בראשית המדינה היה זרם מרכזי בחרדיות ששאף לשתף עימה פעולה וראה אותה באופן חיובי – דבר אשר דעך רק בשנות ה-70, אז הוחלף באנטי-ציונות הידועה לנו. אך גם כן – משנות ה-80 החל קו של פרגמטיזם המשתלב באופן מסויג במדינה – וגם הוא ידוע לכולנו. הנתון הראשון ראוי, לדעתי, להדגשה ולבחינה מדוקדקת.

 

החלק השלישי הוא "הציונות הדתית והמדינה" ואותו כתב קלמן נוימן. גם כאן הכותב פותח בבחינה כללית של "קווים ארגוניים, חברתיים ואידיאולוגיים". הוא מדגיש את חשיבות ישיבת מרכז הרב, שרבה המרכזי הוא הרב קוק האב, וכן הבן, שפירש את כתבי אביו. הוא מציין כי לפני מלחמת ששת הימים הצד המדיני לא היה כל-כך חזק בזרם זה, אך לאחריה הזיקה להתיישבות התחזקה, וכן הוא מציין כי רוב בניה הם בעלי דעה ימנית, וכך גם מפלגת המפד"ל (היום הבית היהודי) המייצגת אותם בכנסת. זרם זה, כמובן, משלב בין דתיות לציונות. הכותב מציין שלושה מקורות לתוקף ההלכתי של הציות למדינה: "דינא דמלכותא דינא" – אך זה נאמר לשלטון גויים; תקנות הקהל – במקור מתייחס לקהילות ישראל בתפוצות; ומשפט מלך – כלומר מלכות ישראל, ונראה כי זה הקו המרכזי (עמ' 314-315). כמו כן, גם כאן יש סוגים שונים ליחס למדינה – בין דרישה לניתוק מוחלט בין הדת והמדינה, או בין הדת והפוליטיקה, מצד אחד; או שאיפה למדינת הלכה, מצד שני; ובין לבין, הזרם המרכזי תומך בקשר בין דת ומדינה, אך לא בכפייה קיצונית (דגם ההשלמה, בספר). הנתון המעניין כאן הוא כי בשנים האחרונות נוצר זרם דתי-לאומי המתקרב לחרדיות (ומכונה חרד"לי – חרדי לאומי). גם זרם זה שווה בדיקה מעמיקה. ולמשל, כנגדו קיים זרם של ליברליות דתית.

 

החלק הרביעי הוא "יהדותה של מדינת ישראל בעיני אנשי רוח חילונים" ואותו כתבו גדעון כ"ץ וניר קידר. הכותבים סוקרים דוברים חילוניים מרכזיים החל מלפני קום המדינה ועד ימינו, שתפיסותיהם נעות משלילת הסממן היהודי של המדינה, כמו אצל עזמי בשארה (מבחוץ) או שלמה זנד (מבפנים), ועד המצדדים במדינה היהודית, שבהם משפטנים, כרות גבינזון ואמנון רובינשטיין, סופרים, כעמוס עוז וא"ב יהושע, פילוסופים ועוד. הנקודה המעניינת כאן, מבחינתי לפחות, הוא זרם חילוני המנסה לצקת תוכן יהודי בגוון חילוני למדינה, ואותו מייצגת בספר רות קלדרון. זרם זה הוא מעניין הן מבחינת זה שהוא חדש והן מבחינת זה שהוא חדשן ורדיקלי, וההצעה שהוא מציע לחברה הישראלית מרתקת בעיניי. כאמור, הוא מיוצג בספר, אך לא מפותח בו מספיק לטעמי. בכלל, החלק על החרדים הוא הארוך ביותר, אחריו – על הדתיים לאומיים, ואילו החלק על ההגות החילונית הוא הקצר ביותר. כנראה ככל שהדבר מרוחק וזר יותר כך הוא גורם להתארכות ההתייחסות אליו.

 

באחרית דבר נאמר כי עלינו להתבגר ולהשלים עם העובדה כי מדינתנו היא יהודית ודמוקרטית ולא ניתן לוותר על שום צד מהמשוואה, למרות הבעייתיות שבה.

 

לסיכום, ספר מלומד מאוד ואקדמי (הרבה הערות שוליים והפניות, בין היתר), אשר מספק סקירה נרחבת של התחום שהוא לקח על עצמו לסקר. ואולם, יש לציין, כי הקריאה היא תובענית מאוד, וגרוע מכך – משעממת בחלקים נרחבים. זה הצד השלילי של הכתיבה האקדמית. והסיבה לכך היא שגם אם הקורא המצוי לא מכיר את כל פרטי הפרטים, הרי שהתמונה הכללית מוכרת לו. היה עדיף מבחינתי אם הייתה יותר התמקדות בנקודות המעניינות-יותר שציינתי לעיל ופחות בסקירות הכלליות. עם זאת, הספר יכול להיות כלי-עזר מצוין לכל הלומדים את התחום לעומק – ולהם אני חושב הוא גם מיועד.