קוד: על "מבוא לפסיכולוגיה של הצמצום" מאת מרדכי רוטנברג בתנ"ך
סוג: בסיס
מאת: חגי הופר
אל: hagaihof @ gmail.com
מבוא לפסיכולוגיה של הצמצום/ ביקורת מאת חגי הופר
"מבוא לפסיכולוגיה של הצמצום – תיאוריה יהודית במדעי החברה" מאת פרופ' מרדכי רוטנברג, חתן פרס ישראל לעבודה סוציאלית (ראובן מס, 2010), מסכם את כלל מפעלו של רוטנברג – כעשרה ספרים בנושא הפסיכולוגיה היהודית – בצורה של כעין מבוא כללי, קצר וקולח – סה"כ 174 עמודים, מתוכם 123 בלבד הם גוף הספר. אסכם כאן את עיקרי השיטה, כפי שהבנתי אותה, תוך התעלמות – בכל זאת - מכמה נושאים שעולים בספר ופחות נגעו לי והם גם פחות משמעותיים בעיניי.
רוטנברג טוען כי הפסיכולוגיה הקלסית שאבה מרוח הנצרות. בנצרות יש כומר מוודה וההתכוונות היא לגאולת הנפש, וכאן יש פסיכולוג מוודה, המתכוון אף הוא להוביל לישועת הנפש. כמו כן, רוטנברג מוצא השפעה קלוויניסטית, שיטה דטרמיניסטית לפיה אלוהים בחר מראש במוצלחים, כך שבעצם היא מובילה את המאמין בה לשאוף להצלחה בחיים, חומרית ומעמדית. בעוד הטענה הראשונה נראית כמעט מובנת מאליה (אף שניתן לראות בפסיכולוגיה מגמה של החלפת הדת הנוצרית ולא המשך שלה), הרי שהטענה השנייה נותרה מעט סתומה בעיניי.
בהמשך מתייחס רוטנברג לתיאוריה האדיפאלית של פרויד – הרצון של הילד להרוג את אביו ולשכב עם אימו – והוא מתנגד אליה. הוא מוצא בה שורשים הגליאניים, שהרי הגל הציג את רעיון הדיאלקטיקה ההיסטורית, המתפתחת מתזה לאנטיתזה ואז לסינתזה, המהווה את התזה החדשה וחוזר חלילה. השפעתו של הגל על מרקס ידועה, אך הנה לפי רוטנברג גם על פרויד הוא השפיע, כך שהבן הוא האנטיתזה המסלקת את האב-התזה. כאמור, זוהי גישה דיאלקטית, וכנגדה מציע רוטנברג גישה דיאלוגית – הבן לא מסלק את האב (אגב, את התהליך ההגליאני רגילים לתרגם כ"שימה לעל", אך רוטנברג מציע פשוט לקרוא לה סילוק, לפי השילוב של העברית והארמית – בה לסלק הוא להעלות), אלא משוחח עימו. במקום "אני או אתה" בא "אני ואתה", כפי שמובא גם אצל מרטין בובר.
וכיצד מתאפשרת השיחה? כאן אנו מגיעים לרעיון הבא של רוטנברג, שהוא גם הרעיון המרכזי: רעיון הצמצום. ראשית, הוא אומר, כי בדת קיים מושג חיקוי האל, imitatio dei. ביהדות אומרים, למשל, "מה הוא רחום אף אתה היה רחום וכו'", ובנצרות ישנו ספר מרכזי עתיק שנקרא "חיקוי ישו" (זה לא מופיע בספר ואני מוסיף). אם כך, ניתן לחקות את תכונת הצמצום האלוהית. כזכור, לפי הקבלה אלוהים יצר את העולם על-ידי כך שצמצם את עצמו, כביכול, וכך השאיר מקום לעולם להתקיים. אחרת קשה להבין כיצד העולם התאפשר, כאשר אלוהים ממלא את הכול. אגב, רבי נחמן סובר שמהחלל הפנוי הזה נובעות כל הכפירות, ומציע את תרופת-המענה להן: שתיקה. אם כך, ממש כמו האל, גם האדם הבא ביחס אל האחר ראוי לו שיצמצם את עצמו וייתן מרחב אף לרעו. כך קורה גם ביחסים בין אבות לבנים, לדידו.
זו הטענה המרכזית, ועתה לשתי טענות המסתעפות ממנה.
הראשונה היא דרך הטיפול. רוטנברג מציע לעשות רה-ביוגרפיה, כלומר סיפור מחדש של חיי המטופל, תוך עריכת תיקונים מתבקשים. רוטנברג מכנה זאת שלחון – הלחנה מחדש. שיטה אחת לערוך זאת היא בדרך המדרש, שבמקומות רבים משתמש בנוסחה – "אל תקרי כך אלא כך". באותו אופן המטופל יכול לגשת למאורעות שונים בחייו ולהעניק להם פירוש חדש. למען האמת האלמנט הזה לא מפורט בספר זה, אלא בספריו האחרים של רוטנברג, ובמיוחד ב"ממקדש למדרש". הבעיה כאן מבחינתי, שאני לא בטוח עד כמה סיפור מחדש יכול לשנות את העובדות כשלעצמן, לפחות במקרים מסוימים. אולי זו הערה פונדמנטליסטית (או "קראית", במינוח הספר) מצידי, אך היא ראויה להיאמר ולהיבחן.
הטענה השנייה – מבין עוד אחרות שאיני מזכיר (בין היתר הוא מדבר נגד האבחון, משווה את המטפל לאדמו"ר שבראש החסידות, משווה את הרעיון של "ירידה לצורך עלייה" למאניה-דפרסיה ועוד) – מתייחסת לספרי הדרכה, בהם הרבה פעמים יש המלצה להבלטה עצמית, שנתפשת כביטחון עצמי. למשל, אם מישהו מצטנע ואמר על הצלחתו "פשוט היה לי מזל" הדבר זוכה לביקורת בספרים אלה. אעיר, כי לדעתי מדובר בעיקר בספרים ובדרך אמריקאיים מאוד, וכי הם אינם משותפים לכל באי עולם. כנגד זאת מציע רוטנברג צמצום עצמי, כשיטתו וכדרך החסידות. במקום התבלטות – התבטלות, במקום אני – אין. אך אין המדובר לגמרי באיון עצמי, אלא כאמור בצמצומו, תוך השארת מרחב לאחר. זו נקודה יפה וחשובה מאוד בעיניי. כמו כן, רוטנברג מציע "אלטרוצנטריות" – השמת האחר והשיח עימו במרכז, במקום "אלטרואיסטיות" – שאינה אלא צורה מהופכת של אגואיסטיות.
ועתה לביקורת. דחיית רעיון התסביך האדיפאלי נראית לי נמהרת מדי ולא מוסברת מספיק. בספר מצוין של אבשלום אליצור – "לפני ולפנים", שגם הוא עוסק בפסיכואנליזה ויהדות (וסקרתי אותו בנפרד), הוא מתייחס לסיפור עקדת-יצחק, שהוא כה מרכזי ביהדות, כמכיל את הרעיון של התסביך האדיפאלי, אלא שבהיפוך: נטיות הרצח של האב כלפי הבן. יש לציין, כי נטיות רצחניות כאלה הן דבר מוכר בפסיכואנליזה. כך אפשר למצוא את התסביך בסיפור הצליבה של ישו, העומד במרכז הדת הנוצרית. והמחזה המפורסם ביותר אולי – המלט לשיקספיר – גם הוא מכיל את אותו רעיון. לא ניתן, אם כך, לפתור את הרעיון הזה כל-כך בקלות (אף שניתן גם ניתן לערער עליו), ובכל מקרה אפשר בקלות לראות בבואות שלו ביהדות. אגב, סיפור מרד אבשלום, שרצה להרוג את אביו דוד ואשר שכב עם פילגשיו – יכול אף הוא להיכנס לאותה מסגרת, כפי שטענתי בעבר, אף כי אינו מרכזי כסיפור העקדה.
ואם כבר הזכרתי את עצמי אוסיף, כי אף אני כתבתי ספר שנקרא "התנ"ך בראי הפסיכולוגיה" (מצורף ל"פילוסופיה והתנ"ך"), בו הצגתי צדדים שווים רבים בין תובנות פסיכולוגיות שונות, כולל אלה של פרויד, ובין האמור בתנ"ך. תמיד ההפרדה וההבחנה היא בעלת תדמית אינטלקטואלית ורצינית רבה יותר, אך לדעתי שלא בצדק. לא פחות חשוב מכך הוא למצוא את השווה – ויש שווה; אומר כך: לא שאני חושב שכל חכמה עתיקה היא חכמה טובה, אך כן נראה לי שרוב החכמות הטובות הן גם עתיקות. ובכל אופן רבות מהן אני מוצא במקורותינו. אך זו היא, כמובן, גישתי האישית והיא לא מחייבת איש מלבדי, וכן לא את מחבר ספר זה. אוסיף רק, כי את אותו מבט מאחד המשכתי גם לאמור בספרי ההדרכה, שאל חלקם מתייחס רוטנברג, וזאת בספרי העוקב "התנ"ך וספרי הדרכה אחרים". אבל גם אני ציינתי מקומות מבדילים, כאשר היה מקום לכך.
לסיכום, ספר המסכם היטב את עיקרי שיטתו של רוטנברג, ששווה להכירה, בוודאי לכל העוסקים בתחום הפסיכולוגיה. אוסיף עוד, כי קיימים זרמים נוספים של פסיכולוגיה יהודית, כגון אלה של ד"ר יאיר כספי, היוצא אף הוא מתוך שיטה אקדמית, או זו של הרב יצחק גינזבורג (ואני מבחין בין הגותו הפסיכולוגית לזו המדינית), בעלת הגוון הדתי יותר, שאף אותם שווה להכיר.