קוד: על "המהפך 3" מאת הרב זמיר כהן בתנ"ך
סוג: מאמר
מאת: חגי הופר
אל:
המהפך 3/ ביקורת מאת חגי הופר
התלבטתי אם לכתוב על "המהפך 3 – המדע צועד בעקבות התנ"ך" מאת הרב זמיר כהן, שכן זה ספר קצת יותר דופן, אך בסוף החלטתי שלמה לא. קראתי גם את שני ספריו הקודמים בסדרה – המהפך 1 ו-2 – וסך-הכול מצאתי עניין בהם. הניסיון שלהם הוא להראות שהרבה מההתפתחויות המדעיות האחרונות נאמרו כבר בתנ"ך, או בדברי חכמינו. גם אם הראיות שהוא מביא די מופרכות ברובן, הרי שהספרים חושפים אותך לעניינים שונים, המרחיבים את הדעת. כזהו גם הספר הזה. אציין עוד כי מבחינת העיצוב הספר צבעוני ורצוף בתמונות רבות, מעין אלבום, ובו משולבים גם חלונות המרחיבים את היריעה בנושאים שונים מהמאמר המרכזי. כאן אתייחס לעיקר הדברים, בסקירה קצרה:
המאמר הראשון עוסק בהתכווצות הירח, לפי כמה מחקרים עדכניים. והנה, במדרש נאמר כי הלבנה "מיעטה את עצמה". זה נראה לי ביטוי מטאפורי, אבל עדיין יפה שבתקופה הקדומה ידעו להבחין שהשמש גדולה מהירח, אף-על-פי שלעינינו הם נראים בעלי אותו הגודל.
המאמר השני עוסק בדבש דבורים. חכמים קבעו כי "היוצא מהטמא – טמא", אבל דבש, למרות שהוא יוצא מהדבורה הטמאה, מותר באכילה. מדוע? כי אינו מתעכל בקיבתה כמזון רגיל. והנה, המחקר המודרני מאשר עובדה זו ומראה כי יש לדבורה מעין קיבה שנייה לעיכול הדבש. באמת דבר מסתורי, אך אני בספק האם הוא מוכיח שהתורה אלוהית וכן כל דברי חז"ל. נחוץ יותר מזה.
המאמר השלישי מדבר על העלאת גרה בארנבת ובשפן. בתורה כתוב כי חיות אלה מעלות גרה וכנגד דעה זו התריסו מתנגדיה, שהן רק נראות כמעלות גרה ואינן כך באמת, כך שהתורה כביכול טועה. אלא שבא הרב ומוכיח ממחקרים מודרניים, שחיות אלה מוציאות בדרכי הצואה מעין גרגירים לבנים אותם הן אוכלות ועל-כן הן יכולות להיחשב כמעלות גרה. איני בטוח שלכך ניתן לקרוא העלאת גרה (ודי בעובדה שכאן המזון יורד ולא עולה), אך נניח לכך, גם אם זה דחוק זה אפשרי. ואגב, המחבר טוען כי השפן אינו אלא מה שאנו מכנים ארנבון.
המאמר השלישי עוסק בהוכחה העתיקה, שכבר רבי עקיבא הזכיר אותה, שרק ארבע חיות נאמר עליהן שהם רק מעלות גרה או רק שוסעות שסע, בעוד שכל שאר החיות הן או בעלות שני המאפיינים או חסרות את שניהם. והנה, עד היום לא נמצאה חיה נוספת לאלו שהוזכרו. גם זה מעניין וקשה להסבר. ההנחה היא שבתורה נכתבו החיות שכותביה הכירו, אך הדעה שרק במזל לא נתגלו אחרות כמותן, למרות שהיא אפשרית, הרי שניתן לדחות אותה בקלות.
המאמר הרביעי עוסק בהבדלים בין גברים ונשים. הפמיניזם בראשיתו ניסה למחוק את ההבדלים, אך בהמשך נטה להשלים עימם ואף להדגישם. וזו אף גישת היהדות. גם מחקרים מודרניים מראים הבדל ניכר בין המינים בתחומים רבים, כגון נטיית הגברים לתחום המכני-שכלי והנשים לתחום הטיפולי-רגשי. כל זה טוב ויפה, אך צריך להודות שהפמיניזם קידם את מעמד האישה ושוויון ההזדמנויות בין המינים, דבר שנעדר מהעולם קודם, ובכלל זה מהעולם היהודי.
המאמר החמישי מנסה להוכיח כי כיבוד הורים מוביל לאריכות ימים, כמאמר התורה. מוצג מחקר שבדק "אזורים כחולים" בעולם, כלומר אזורים שתושביהם מאריכים ימים במיוחד, מעבר לתשעים. והנה, מאפייני המקומות האלה דומים מאוד להווי היהודי, כגון קהילתיות ומשפחתיות, אמונה ומטרה לחיים ועוד. משמח לשמוע שתכונות אלה מאריכות חיים, כנראה, אך עדיין ישראל עצמה אינה אזור כחול, אלא ירוק, עם ממוצע תמותה סביב גיל 80, כמו רוב העולם המערבי.
המאמר השישי טוען כי סוד הרעננות של המוח היהודי, באופן שבא לידי ביטוי באחוז זוכי הנובל היהודים הגבוה, נובע מלימוד הגמרא. דא עקה, שרוב זוכי הנובל הם חילוניים ולא פתחו דף גמרא מימיהם. ובכל-זאת, מעניין להיווכח כי בדרום קוריאה מנסים לאמץ את ה"שיטה" הזו וכמעט בכל בית שם יש גמרא וכן ספרים יהודיים אחרים.
המאמר השביעי עוסק בכלכלה ושלטון אידיאליים. את הפריצה מהפיאודליזם הלא-שוויוני של ימי הביניים עשו, מספר לנו כהן, הוגים ששאבו מתוך התנ"ך וניסו לחקות את מודל המדינה שלו, הם היו "הבראיסטים". זו עובדה נכונה וקראתי על כך במאמר של ד"ר אחת הנמצא ברשת. [1] אלא שמכאן התפתחו שתי גישות עיקריות: הקפיטליזם והקומוניזם, שלכל אחת יתרונות וגם חסרונות. הקפיטליזם דוגל בחירות, אך אין בו הרבה שוויון, ואילו הקומוניזם דוגל השוויון, אך אין בו הרבה חירות. החכמה היא לשלב בין השניים. וכך בתנ"ך אנו יכולים למצוא את הזכות לקניין פרטי, מצד אחד, אך מצד שני את חובת המעשר והצדקה המגבילות אותה. גם החזרת הנחלות בשנת היובל מונעת התעשרות בודדים לאורך זמן. וגם המלך עצמו כפוף לחוקי התורה ולאיסורים מסוימים המופנים רק אליו. אם כך, המודל התנ"כי השפיע על עיצוב המדינה המודרנית והוא אף עשוי להמשיך ולהשפיע, אם כי איני בטוח שצריך לאמץ את כל סעיפיו – יובל כנראה אינו אפשרי היום וגם המלך אינו רצוי עוד. אבל את רוח הדברים אפשר לאמץ.
המאמר השמיני עוסק במכניקת הקוונטים ויקומים מקבילים – בתורת הקבלה. ניתן למצוא כאן סיכום קצר וידידותי של תורת הקוונטים וזו כבר מעלה של הספר. אבל לא זה העיקר. פתרון אחד לבעיות של תורת הקוונטים הוצע על-ידי תיאוריית היקומים המקבלים, עשרה במספר. והנה, בקבלה מדברים על כך גם כן, ומביאים כמשל לעולם גלדי בצל הנמצאים זה בתוך זה. זאת ועוד, נאמר כי העולם הוא "אור שנקרש". ובכן, זה נחמד מאוד, אך רחוק מ"לצפות" את תורת הקוונטים. אלו רעיונות מיסטיים מקובלים, שאני בטוח שנמצאים גם אצל עמים אחרים, ובכל אופן הם כלליים מדי. הרבה יותר מעניין מה שמופיע פה בחלון קטן – הדעה כי עצם הצפייה משפיעה על החומר, דעה הנובעת מתורת הקוונטים ומופיעה לרוב במקורות היהודיים.
המאמר התשיעי עוסק בחיפוש אחר "התיאוריה של הכול" – חיפוש שאיינשטיין הקדיש לו את חייו, בסופם, ושנמשך גם היום. הניסיון הוא לאחד בין ארבעה הכוחות הידועים לנו. כאן אומר המחבר כי הכוח הזה הוא אור הבריאה – וזה נראה לי יומרני ומטופש. נכון שגם פיזיקאים חוזרים עד לרגעי המפץ הגדול כדי למצוא את הכוח המאחד, אך לומר את הכותרת ללא שום פירוט נראה לי לא רציני כלל. אם באמת בידך התשובה, הרי שפרס הנובל ממתין לך, אלא שכנראה אין זה המצב.
המאמר העשירי שואל האם העתיד זורם להווה, בעקבות כמה מחקרים המתייחסים לכך. למשל, אחת מטענות החוקרים בנוגע לשיבושים בפעולת מאיץ החלקיקים הענק היא שהם נובעים מהעתיד, שישתנה בעקבות הניסוי. הקשר לרעיונות דתיים נראה כאן ברור.
לאחר אלה באים מספר מאמרים מאת כותבים אחרים – על האבולוציה, על מוצא החיים, על צירופי מקרים וסטטיסטיקה בלשון הקודש על פי שיטה חדשה של בדיקה שהופכת את האותיות לתדרים, ועל הקניית מיומנות חשיבה באמצעות סוגיות בתלמוד. אין זה תחומי ולא אעסוק בכך.
לסיכום, האם המחבר הצליח להוכיח שהתנ"ך וחכמים הקדימו את המדע? להערכתי באופן כללי לא. אני חושב גם שכיוון החשיבה הזה מוטעה. בתנ"ך ובדרי חכמים יש הרבה מאוד חוכמה, שהונחלה לעולם ויכולה עדיין להועיל, אך זו חוכמה של השקפת עולם ואורחות חיים ולא חוכמה מדעית. וניחא, אם באמת כל המדע המודרני היה ידוע מתמיד לחכמי ישראל, ובעיקר למקובלים, אם כך מדוע זה לא המציאו לרווחתם ולא נורת-חשמל אחת קטנה? אתמהא.