קוד: על "קבלה ופסיכואנליזה" מאת חביבה פדיה בתנ"ך
סוג: בסיס
מאת: חגי הופר
אל: hagaihof @ gmail.com
קבלה ופסיכואנליזה/ ביקורת מאת חגי הופר
"קבלה ופסיכואנליזה – מסע פנימי בעקבות המיסטיקה היהודית" מאת פרופ' חביבה פדיה (ידיעות, 2015) הוא ספר שופע רעיונות, המשווים בין דברי מקובלים רבים (לא רק הזוהר והאר"י) לדברי פסיכואנליטיקאים רבים (לא רק פרויד ויונג). אציג כמה מהרעיונות:
הספר פותח בהצגת המושג הקבלי "קליפת נוגה", אשר "הריהי כמעין טווח של הילה מטושטשת שאור וחושך, המייצגים טוב ורע, אמת ושקר, משמשים בה חליפות. על כן בתרגומה לפסיכולוגיה האנושית היא מבטאת מעין "תחום מעבר" של קיום אשלייתי של האני" (עמ' 18-19). את המושג הזה משווה פדיה למושג "העצמי הכוזב" של דולנד ויניקוט, ובהמשך, בפרק השלישי, היא משווה אותו אף ל"מרחב המעבר" של ויניקוט ול"אני-עור" של דידייה אנזייה. וכן לעצמי על פי יונג. בפרק הרביעי היא מפתחת את הרעיון ומשווה את הסיפור של רבי נחמן "מעשה מבן מלך ובן שפחה שנתחלפו" ל"אני הכוזב" הזה, לפי ויניקוט, אך המשותף לכל מי שהזכרתי ברמה מסוימת. באופן זה היא מנסה לפענח את ההפרעה הדו קוטבית: המאניה היא פעילות האני הכוזב, בעוד כשהאדם נזכר באני האמיתי שלו חוזרת הדיפרסיה. זה רעיון יפה ומועיל מאוד, אך צריך לבדוק – אולי הדיפרסיה היא האני הכוזב, ואילו המאניה היא האני האמיתי? אנו נוטים לייחס לדיפרסיה ממד אמת, אך לא בטוח שזה נכון. וכן אפשר שהן המאניה והן והדיפרסיה הן שיבוש, כלומר חריגה מ"האני האמיתי", אם הוא בכלל קיים. מאידך, אפשר להתייחס לשתיהן כ"אני האמיתי", כי מה יש מבלעדיהן? מאידך, יונג מדבר על "עצמי אוקייני", שאין להגיע למיצויו, כך שכל אני הוא שקרי במידה מסוימת ביחס אליו. תפיסה זו קרובה מאוד לתפיסה היהודית הגורסת התבטלות עצמית של האני, או לפחות הכרה במוגבלותו, לעומת אינסופיותו של אלוהים.
עוד רעיון מופיע בפרק השני ומשווה בין הריפוי בדיבור של פרויד ובין זה של הבעש"ט, אלא שאצל הבעש"ט הצדיק המטפל הוא זה המדבר ואילו הפציינט מקשיב בלבד, בתקווה שהדיבורים שהוא שומע יטיבו את מצבו. אצל פרויד, כידוע, זה הפוך. ובפרק החמישי פדיה משווה בין ההתבוננות על פי "ספר התניא" למודל הטופוגרפי של פרויד, וכן לבין שיטות של אוטוסוגסטיה. בפרק זה היא גם מציעה מספר "אימונים" מיסטיים.
בפרק השישי היא משווה בין תורת רבי נחמן לתורת הצ'אקרות. זו אינה פסיכואנליזה, אך הספר עוסק בהרחבה גם בתורות המזרחיות. הנה הסיכום:
"צ'אקרת הבסיס – מלכות
צ'אקרת העצה – יסוד נצח והוד
צ'אקרת מקלעת השמש - תפארת
צ'אקרת הלב – תפארת, חסד וגבורה
צ'אקרת הגרון - דעת
צ'אקרת העין השלישית – חוכמה, בינה ודעת
צ'אקרת הכתר – כתר" (עמ' 168).
בפרק הבא ישנה השוואה בין הזוהר ומיסטיקה טיבטית, ושם למשל הידיעה כי המושג הקבלי "טיקלא" מצוי אף אצל הטיבטים, במשמעות שונה אך לא רחוקה.
לעומת זאת, בפרק השמיני ישנה השוואה בין מונחים קבליים למונחים פסיכואנליטיים, לתורת הארכיטיפים של יונג. שוב הנה הסיכום:
""עתיק יומין" – מקביל לארכיטיפ של הזקן החכם
"אבא" ו"אמא" – המקבילה המדויקת של ארכיטיפ האב הגדול והאם הגדולה...
"זעיר אנפין" ו"נוקבא" – המקבילה המדויקת של אנימוס ואנימה" (עמ' 224).
בארבעת הפרקים הנותרים מתוארים עוד כמה עניינים שתצטרכו לגלות בעצמכם. אזכיר רק כי פדיה משווה בין רעיון הנסירה הקבלי, המדבר על אדם שהופרד מחווה בגן עדן, לנסירה של המוח המפרידה בין שני חצאיו. רעיון מזעזע ומצחיק כאחת.
לסיכום, כפי שאנו רואים זהו ספר עם שפע רעיונות, המפגין בקיאות רבה, בעיקר בתחום עיסוקה של המחברת – הקבלה, אך גם בתחום השני, הפסיכואנליזה, אם כי במידה פחותה, מטבע הדברים. עצם הרעיון להשוות בין שני תחומי הדעת הוא רעיון מבורך ומעניין ואני מחבב מאוד אינטרדיסיפלינאריות שכזו. ואולם, עליי גם להזהיר את הקורא – הדיבוריים הקבליים הם כל-כך אמורפיים ומוזרים שלי היה קשה להתחבר לרובם. וממילא, גם החיבור שלהם לפסיכואנליזה לעיתים קרובות רופף, לדעתי. בהתאם לכך, בערך מאמצע הספר התחלתי לקרוא קצת יותר ברפרוף ודילגתי על אי-אלו עמודים. גם השפע הרב, החיובי בדרך-כלל, עמד כאן לרועץ, כי קשה להכיל כל-כך הרבה, בעיקר שלא מובן הקשר בין תיאוריה אחת למשנה. הקו המחבר אמורה להיות הקבלה, אך היא עצמה רבת-פנים וגם קשה להבנה, כאמור. לכן לדעתי:
בשורה התחתונה: הספר מיועד בעיקר לעוסקים בקבלה ולמתעניינים בה ולא לכל אדם מן היישוב.