קוד: על "יהדות ומקורות הנצרות" מאת דוד פלוסר בתנ"ך
סוג: בסיס
מאת: חגי הופר
אל: hagaihof @ gmail.com
יהדות ומקורות הנצרות/ ביקורת מאת חגי הופר
"יהדות ומקורות הנצרות" מאת פרופ' דוד פלוסר (פועלים, 1979) הוא ספר מחקר רציני ונדיר בשפה העברית. לספר תזה אחת מרכזית המתפרטת לשתי טענות משנה מרכזיות. התזה אומרת כי הנצרות בנויה על אדניה של היהדות. טענות המשנה הן: אחת – כי הנצרות הושפעה מהמקורות הרבניים של התקופה; ושניים – כי היא הושפעה מההגות של כת האיסיים של מדבר יהודה/ ים המלח, כפי שהתגלה בדורנו במגילות קומראן. אני נוטה לערער על הקביעה הראשונה ולקבל את השנייה, ואסביר.
את הקביעה הראשונה פלוסר מסביר באריכות במאמר הארוך "משלי ישו והמשלים בספרות חז"ל" (עמ' 150-209). הוא עובר על שורה ארוכה של משלים מאת ישו, כפי שהם מופיעים בברית החדשה, משל אחר משל, ומראה מקבילות שלהם – המתאימות יותר או מתאימות פחות – מספרות חז"ל, מהגמרא ומהמדרשים. אלא שאלה נכתבו הרבה אחרי הברית החדשה ועל-כן אם מוכחת פה השפעה הרי זו השפעה הפוכה – מהברית החדשה עליהם. פלוסר אינו מתייחס לנקודה זו ונוצר הרושם שכשם שהחוקר הנוצרי מוטה לצד הנוצרי, כך החוקר היהודי מוטה לצד היהודי, ואובייקטיביות בין שני אלה אין. לזכותו ייאמר שהוא מזכיר את דעת החוקרים, הטוענים כי במשלי ישו יש איזו "רעננות" שאין במקבילות היהודיות שלהם, ובאמת אפשר לזהות שוני מהותי בין השניים, אף כי "רעננות" הוא מושג אמורפי מדי ועדיין נחוץ הסבר נוסף.
אך כל זה אינו אומר שלא הייתה השפעה. במאמר אחר בספר – "שתי דרכים הן" כמדומני – פלוסר מזכיר כבדרך אגב שכשם שבנצרות ההדגשה היא על מצוות "ואהבת לרעך כמוך" (וכן "ואהבת את ה' אלוהיך, לפי חלק מהמקורות), כך גם הייתה מסורת כזו ביהדות, וידועים בהקשר זה דברי הלל, שאמר – "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך" כתמצית כל התורה, ורבי עקיבא, שאמר – "ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה". רבי עקיבא הוא אמנם מאוחר לישו, אך הלל בא לפניו. והדברים עתיקים.
הקביעה השנייה באה במקומות רבים מאוד בספר. כך, במאמר ארוך נוסף – "טבילת יוחנן וכת מדבר יהודה" (עמ' 81-112), פלוסר טוען כי יוחנן המטביל השתמש בטכניקה של כת מדבר יהודה ועל-כן כנראה היה חבר בשורותיה. לא רק הטבילה מקבילה כאן, אלא גם התשובה כתנאי לטהרה וקבלת הרוח לאחריה. אמנם יוחנן שונה מחברי הכת בכך שהוא פנה לציבור הרחב בעוד הכת הסתגרה, כפי שפלוסר טוען במאמר אחר, אך אין בכך מלהפחית מהדמיון הרב.
נושאים נוספים שפלוסר מתייחס אליהם בהקשר זה הם: ריפוי במגע ידיים; הסעודה האחרונה והסדר של ברכת היין וברכת הלחם; הזכרת מלכיצדק; רעיון שנים-עשר השליחים, שמובא בפשר ישעיהו ברמז, המדבר על שתים-עשרה אבנים טובות; קבלת מרות המדינה ואף בהקשר זה הוא מדבר גם על הכלל של אהבה לשונא, אף כי במקום אחר (שאציג בהמשך) הוא טוען שבכך תורת ישו מיוחדת; ועוד.
לשם הדגמה אפרט מעט את דבריו במאמר "אשרי עניי הרוח...": הדרשה על ההר המפורסמת של ישו פותחת במילים: "אשרי עניי הרוח, כי להם מלכות השמיים, אשרי הענווים, כי המה יירשו ארץ, אשרי האבלים, כי הם ירוחמו" (מתי ה, 3-5). לעומת זאת בכתבי המגילות נמצא: "ל[שימני] באמתך מבשר [שלום] טובכה, לבשר ענוים לרוב רחמיכה, [ישועה להשמ]יע ממקור [עולם לנ]כאי רוח, ואבלים לשמחת עולם" (הודיות י"ח 14-15). לדעתי, כן רואים פה איזשהו דמיון, אך הוא אינו מובהק, וכמוהו ניתן למצוא אף בתנ"ך הרגיל. פלוסר עצמו מפנה לישעיהו: ישעיהו סו2: "ואת כל אלה ידי עשתה ויהיו כל אלה נאם ה' ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וחרד על דברי"; ישעיהו פרק סא: א רוּחַ אֲדֹנָי יְהוִה, עָלָי--יַעַן מָשַׁח יְהוָה אֹתִי לְבַשֵּׂר עֲנָוִים, שְׁלָחַנִי לַחֲבֹשׁ לְנִשְׁבְּרֵי-לֵב, לִקְרֹא לִשְׁבוּיִם דְּרוֹר, וְלַאֲסוּרִים פְּקַח-קוֹחַ. ב לִקְרֹא שְׁנַת-רָצוֹן לַיהוָה, וְיוֹם נָקָם לֵאלֹהֵינוּ, לְנַחֵם, כָּל-אֲבֵלִים. (ההשוואה בעמ' 211-212).
ובמאמר הבא, "ה"תורה" בדרשה על ההר", פלוסר טוען כי את כל מרכיבי הדרשה של ישו אצל למצוא בכתבי הכת, ומסכם: "אם נמצא בדרשתו של ישו דבר שהוא טיפוסי במיוחד לעמדתו האישית, הרי זו הוראתו שלא להתנגד לרע (אך גם לעניין זה מצויות הקבלות אצל האיסיים), וכן המצווה לא רק שלא לשנוא את האויב אלא לאהבו" (עמ' 233-234).
אבל המקור החשוב ביותר המפרט את הטענה השנייה הוא המאמר הארוך השלישי – "כת מדבר יהודה והנצרות לפני פאולוס" (עמ' 313-358), בו פלוסר מוצא באופן שיטתי את הדמיון בתפיסת העולם הכוללת בין הנצרות הקדומה (ובעיקר יוחנן ופאולוס) לבין כת מדבר יהודה, ולשמחתי הוא מסכם את ממצאיו יפה בעצמו: "ריבוי הרעיונות החשובים המשותפים למגילות ים המלח ולנצרות שלפני פאולוס מצביע על קירבה שמעבר למקריות... והם מצטרפים בנקל לכלל מערכת דתית שלימה, שנוכל לסכמה כך: העולם מתחלק לממשלת הטוב וממשלת הרע; המין האנושי מתחלק לשני מחנות: בני האור – למעשה, העדה עצמה – והמשתייכים לשטן. חלוקה זו נקבעה מראש על-ידי רצונו החופשי של האל (גזירה-קדומה כפולה). בני האור הם בחירי החסד האלוהי והם נחלו את הרוח המשחררת אותם מחטא הבשר. הטבילה משמשת כאמצעי לכפרה; חבורת הבחירים היא כעין מקדש רוחני. חבורה זו נקבעה על-ידי האל בברית חדשה [המושג מופיע פעם אחת בכתבי הכת – ח. ה.]. הברית-החדשה היא אסכטולוגית ונוספת לברית-הישנה שנכרתה עם ישראל" (עמ' 355-356).
במאמר המסכם – "מוצא הנצרות מן היהדות", פלוסר יוצא גם נגד הדעה כאילו פאולוס שאב ממקורות יווניים וכך שינה את הנצרות. ברי כי הייתה הקהילה הארצישראלית שהמשיכה לקיים מצוות והייתה הנצרות שפנתה לגויים, אלא שלדעת פלוסר אף היא שאבה מן היהדות, ובכלל השאיבה מן היוונות ובוודאי מן האלילות הייתה קטנה בתחילה והופיעה רק בהמשך הדרך. הוא כותב: "אף כי נתברר ש פאולוס אינו יוצרה השני של הנצרות, אלא מתבסס על רובד דתי שקדם לו, אין כמובן בכוונתי לשלול את תרומתו החשובה להגות הנוצרית" (עמ' 430).
ובמאמר האחרון המסכם עוד יותר – "יחסי היהדות והנצרות בעבר ובהווה", הוא מראה כיצד הדעות על ההשפעה היהודית מושפעות פוליטית בנקודות שונות בהיסטוריה, אך קובע: "נו. נצרות ויהדות ניתן לראותן להלכה כאמונה אחת" (עמ' 455). זו אמירה מרחיקת לכת, שבוודאי יהיו מי שיחלקו עליה, אך דומני שעיקר טיעונו של פלוסר הובן.
בהקשר זה אוסיף, כי אף אני כתבתי מאמר בנושא – "השוואת הנצרות והיהדות בעיקרים" שמו, ואף צירפתי אותו לספרי האחרון "נבראנו בצלם". קישור בהערה. [1]
ספר זה אינו זקוק להמלצה או לאי-המלצה שלי ואני בטוח שהוא נלמד במקומות המיועדים לכך, אך רק אומר, כי לא קיים עוד – עד כמה שאני מכיר – ספר ברמה כזו על נושא חשוב זה, ועל כן המתעניין בנושא ודאי יפיק תועלת רבה מן הספר.