קוד: על "לנצח כל רגע מחדש" מאת יחיאל הררי בתנ"ך
סוג: בסיס
מאת: חגי הופר
אל: hagaihof @ gmail.com
לנצח כל רגע מחדש/ ביקורת מאת חגי הופר
ספר ה"תניא" לרבי שניאור זלמן מלאדי הוא ספר יסוד בחסידות חב"ד ואחד הספרים החשובים והידועים ביהדות כולה. קראתי בו לפני כמה שנים (לא עד הסוף) ואף הלכתי להרצאות עליו שהעביר יאיר כלב (המוזכר בספר). שפתו וסגנונו של ספר התניא לא קשים מאוד ובכל אופן הם קשים דיים כדי להוות מכשול לקורא מן השורה בן ימינו.
בספר החדש "לנצח כל רגע מחדש – שיחת נפש עם בעל התניא" מאת ד"ר יחיאל הררי (ידיעות, 2015), מעביר המחבר את עיקר תוכנו של הספר באופן עדכני ובשפה רהוטה ושוטפת.
לאחר מבוא כללי ושני פרקים, שבראשון מתאר המחבר את השפעת קבלת האר"י על הספר ובשני מפרט את קורות חייו של מחברה – לאחר אלה מגיע גוף החיבור, מעמ' 91. אנסה לפרט בקצרה את עיקרי הדברים:
ההבחנה העיקרית של ספר התניא היא בין "הנפש הבהמית" ובין מה שאפשר לכנות "הנפש האלוהית", עליה נאמר המשפט הידוע מכל אולי בספר התניא: "ונפש השנית בישראל היא חלק א-לוה ממעל ממש" (עמ' 104). הנפש הבהמית, לעומת זאת, מקושרת ליצרים ומתלווים אליה הבעיות הנפשיות – כעס וגאווה, תאוות התענוגים, ליצנות והתפארות, עצלות ועצבות (עמ' 106-107). בין שתי אלה ממצעת נפש נוספת, השכלית.
האדם עצמו מחולק, לפי המונחים הקבליים, לעשר ספירות – שלוש עליונות – חכמה, בינה ודעת (מלבד הכתר העליון), ובקיצור – חב"ד, שם החסידות – וזהו הרובד השכלי; ועוד שבע תחתונות, שהם רובד המידות. החוכמה היא הרעיון שמבזיק במוח האדם, הבינה "היא הכוח הממצה את הפוטנציאל של הרעיון שהבזיק" (עמ' 136), והדעת היא החיבור, "ההתקשרות וההתאחדות הפנימית עם הנושא, הנולדים מתוך התמדה ועיסוק נוסף בו" (שם), והיא מלווה בחיבור רגשי.
לבושי הנפש הם המחשבה, הדיבור והמעשה, מן המופשט למוגשם, כפי שאומר הפסוק (שנידון רבות בתניא) – "בפיך ובלבבך לעשותו". כולם חשובים וצריכים להתקדש, אך לפי חב"ד, וכן הדגיש הרבי מלובביץ' – "המעשה הוא העיקר" (עמ' 175).
התניא נקרא גם "ספרם של בינוניים", על משקל ספר קדום יותר שנקרא "ספרם של צדיקים". ומהו הבינוני? זה אינו זה ש"חציו זכאי וחציו חייב", כניסוח הרמב"ם, וגם לא הממוצע, אף שהוא מתאר את רוב בני האדם, או לפחות את רוב החסידים; אלא שבעוד הצדיק הכניע לגמרי את הרע והוא כבר לא מתמודד מולו, ולעומתו הרשע נכנע לגמרי לרע – הבינוני מתמודד עם הרע ומנצח אותו. ההתמודדות הזו חלה כל רגע מחייו – וכאן משווה אותו המחבר ליחיד לפי האקזיסטנציאליזם – ומכאן גם כותרת הספר – "לנצח כל רגע מחדש". מלבד אלה, ישנן גם דרגות ביניים – צדיק שאינו גמור ורשע שאינו גמור. וכביטוי שחוזר אף הוא רבות בתניא ושאול מקהלת – הם נמצאים "זה לעומת זה".
וכיצד יש להתמודד עם היצר? הקריאה "אייכה?" שהופנתה לאדם הראשון מופנה כלפיי כל אדם. יש שתי דרכים להתעורר: או בעקבות מאורע מזעזע שקורה לך בחיים, אך דבר זה אינו מובטח ואינו שכיח; או – וכאן התרומה של בעל התניא – באמצעות התבוננות, המקבילה להתבודדות של רבי נחמן מברסלב. למשל, היום יש שיטה כזו שמדברים עם האדם שש שעות על מדוע עישון הוא חסר תכלית, כדי להוביל לגמילתו (האם הכוונה לאלן קאר?).
ויש גם "עצות לחיים": בעיקר, גישת בעל התניא היא לפנות אל השורש ולא אל כל בעיה בנפרד, כלומר עליו לקשר את עצמו אל נשמתו האלוהית ואל מקורות הקודש וממילא גורמי היצר ידעכו. אך הוא גם מייעץ מספר עצות: לראות את הטוב שברע, להבין כי ייסורים ממרקים את האדם מעוונות, להבין כי ישנם בירורים וניסיונות, ומשעה שאתה עומד בהם מתבטלת המציאות הבעייתית, לתת ערך במאמץ, להבין כי הבחירה בידיך, להסיח את הדעת מהצרות, לשמוח ועוד. אחתום סעיף זה בציטוט אחד: "כבר לפני כמאה וחמישים שנה, הרבה לפני פרסום "הסוד", טבע ה"צמח צדק", נכדו של בעל התניא, את האמרה – "חשוב טוב ויהיה טוב"" (עמ' 249).
עוד עיקרים שעולים בתניא הם ערבות הדדית בין כל עם ישראל, קיום מצוות "ואהבת לרעך כמוך" (בפרק לב שם), מניעת שיפוטיות, ונתינת צדקה לרוב.
בפרקים האחרונים בספר המחבר טוען כי תורת הנפש של התניא נכתבה במיוחד עבור היהודי, בניגוד, למשל, לפסיכולוגיה היהודית של פרופ' מרדכי רוטנברג, שהיא אוניברסאלית ופונה לכל אדם. ואכן, בעקבות הקריאה בספר עיינתי שוב בספר התניא וראיתי שם, כבר בפרק הראשון, ביטויים שליליים מאוד ביחס ל"גויים".
כמו כן, בעל התניא כורך את משנתו הנפשית בקיום מצוות, ואין לנתק בין השניים. כך גם הוא מטיף לכוונה במצוות ובתפילה. בעלעולי המחודש בספר התניא מצאתי גם שהוא מדבר נגד כל לימוד תורה שלא לשמה, ואומר שאין הוא משיג את פעולותו, כלומר אין הוא עולה לעולמות העליונים.
עד כאן מבחינת מה שיש בספר. מבחינת מה שאין בו – חסרה הייתה לי ההבחנה בין מה שהוא הגות מקורית של בעל התניא ובין מה שהיה ידוע עוד לפניו, ובמקרה זה היה ראוי לציין מנין שאב את דבריו. למשל, את החלוקה לצדיק, רשע, בינוני, צדיק שאינו גמור ורשע שאינו גמור הוא שאב מהגמרא שמציינת את כל אלה – כפי שהדבר מופיע בפרק הראשון בספרו. כמובן שהוא פיתח את הנושא בצורה מקורית. כן היה מעניין אותי להשוות את הגותו לזו של אחרים, למשל – הרמב"ם טוען בפתיחת שמונה פרקים שלו כי "דע שנפש האדם היא אחת", ואילו כאן מופיעות שתי נפשות נבדלות ואף שלוש. אך בנקודה זו אומר מילא, שהרי הכותב בחר להשוות למקורות אחרים, האקזיסטנציאליזם למשל.
אעיר עוד, כי לא מזמן פורסם ספרה של חביבה פדיה "קבלה ופסיכואנליזה", שסקרתי בנפרד [1], ובו מבט נוסף על הקשר בין בעל התניא לפסיכולוגיה הכללית. הכותב מפנה גם לסרטון "תניאקס" – הפניה בקישור. [2]
לסיכום, הספר מעביר את תוכן ספר התניא בצורה נגישה ואינטליגנטית, והוא גם נעזר בכתבים רבים נוספים, הן של בעל התניא עצמו והן של הוגים חסידיים ואחרים נוספים. בהחלט כדאי.
הערה אחת לקורא: בשליש הראשון של הספר יש כמה חלקים מתים, לטעמי. מוטב לצלוח אותם (או לדלג עליהם, למי שחסר זמן), כדי להגיע לשני השלישים האחרים המעניינים, שהם גם גוף הספר העיקרי.
[1] כאן: http://nuritha.co.il/node/38004/critic#internal-38276