קוד: על "מידות הראי"ה", מבואר בידי חגי לונדין בתנ"ך
סוג: בסיס
מאת: חגי הופר
אל: hagaihof @ gmail.com
מידות הראיה/ ביקורת מאת חגי הופר
"מידות הראי"ה" מאת הרב אברהם יצחק הכהן קוק, מבואר בידי חגי לונדין (ידיעות, 2015), הוא ספר נוסף בסדרת הביאורים החדשה לספריו של הרב קוק, המנגישה את כתביו לציבור הכללי בשפה פשוטה ונהירה.
הספר, כשמו, עוסק במידות האדם, סוגה ידועה במסורת היהודית, והוא מפרט שמונה עשרה כאלה, שלושה באריכות והשאר בקצרה. שתי המידות הראשונות, שמפורטות באריכות, הן אהבה ואמונה. הסדר אלפביתי.
אהבה. הרב קוק אומר כי האהבה צריכה להיות לכל, אך אהבת ישראל היא הנעלה ביותר ומרוממת את הכול. זהו מוטיב חוזר בכתיבתו, שיש המתרעמים עליו, ההעלאה הזו של ישראל, העם והארץ. עוד הוא טוען, כי אי אפשר שלא לאהוב את אלוהים ואת המצוות, וכאן, לפחות במבט ראשוני, נראה שיש להעמיד קביעה זו בספק, או לפחות לבקש הסבר נוסף. ונראה להסביר שטענתו היא שגם האדם הרחוק מן הדת עדיין נמשך אליה בפנימיותו, זו לפחות דעתו. כך באופן כללי יחסו לרע, כאן ובכל כתביו: "אדם נשחת ראוי לשנאתו רק מצד חסרונו, אבל מצד עצם צלם אלהים שלו ראוי להוקירו באהבה. גם לדעת שמציאות יקרת ערכו היא יותר עצמית ממציאות מקריו הפחותים" (עמ' 38-39), ומבאר חגי לונדין: "צלם אלוהים שבאדם זוהי עצמיות אישיותו האמיתית, אשר איננה ברת-שינוי, בעוד שהתנהגותו הרעה היא מקרית ועשויה להשתנות" (שם).
אמונה. באופן כללי: "האמונה הגדולה כשהיא מזרחת אורה על הנשמה, כל העולם מתמלא אורה על ידה" (עמ' 54, ובצד מבואר – אורה הראשון – אור שלה, השני – אור). וביתר פירוט: "ואפילו האפיקורסות הישראלית היא מלאה אמונה וקדושה הרבה יותר מכל האמונות של כל הגויים כולם" (עמ' 55-56), וכאן הוא מביא כדוגמא את יקים איש צרורות ויוסי משותא, המופיעים בגמרא, שלא הייתי יודע את עניינם בלי הפירוש הנלווה. יותר מזה, הרב קוק רואה חיוב בכפירה עצמה, שהיא משכללת את האמונה, כך שלאחר שתתגבר עליה בעתיד תופיע בצורה מושלמת. הוא גם מבטל את החקירות המדעיות כנוגעות רק לרובד החיצוני של התורה ולא לפנימיותה. זוהי אמירה מעניינת, אם כי החקירות האלה הן עדיין רבות חשיבות בעיניי, כי עליהן, על הבסיס שלגביו מסקנותיהן, עומד הכול (על כך ראו עמ' 76).
העניינים הנוספים שנידונים בספר הם: שמירה הברית (אובססיס של הדת בנוגע להוצאת זרע לבטלה), גאווה, דבקות, העלאת ניצוצות, חופש (שיכול להיות חיובי או שלילי), יראה (שגם הוא ערך גדול), כבוד, כעס, סבלנות, ענווה, פחדנות, צדקות, צניעות, רצון, תוכחה, תיקון.
נקודה אחת שאעלה ביחס לכך היא, שמעניין שכמה מידות שליליות יכולות להיות גם חיוביות בתנאים מסוימים. כך – גאווה דקדושה, כעס דקדושה ועוד. זה מובן ומוצדק מצד אחד, אך מצד שני נראה שיש פה מכשול שיש להיזהר בו, כי מה קובע מה בקדושה ומה לא? האדם עצמו, והאדם יכול לטעות.
לסיכום, נגעתי רק במקצת מהנושאים בספר, והרוצה להרחיב מוטב לו שיפנה אל הספר עצמו. בכל מקום שיתקשה הוא ימצא את ידו המסייעת של לונדין.
נ.ב.
למתעניינים בלבד. מצאתי בספר גם הערה מחכימה על רעיון מרכזי ממורה הנבוכים:
[אמונה, יב']: "לא פחות ממה שהאמונה האלוהית מתלבשת בתארים רוויי
דמיון פראי, מצד המציאות הממשית היורדת ונגלמת כשהיא באה להכרתנו, הרי היא מתלבשת
גם כן בתארים של מידות כאלה שהמוסר החופשי מוצא בהן פגמים. והפגמים הללו בעצמם הם
מעלים אותנו לחשוב גבוה גבוה לכל שדרה מוסרית מוגבלת, כמו שתארי המציאות המוגשמת
מרימים אותנו ממעל לכל שלילה והגדרה" (עמ' 60-61).
ומפרש חגי לונדין את המשפט האחרון: "כשם שהציורים הגשמיים בתורה ('ויחר אף
ה'' וכדומה), שלא ניתן להבינם כפשוטם, מחייבים את המחשבה להבין את המציאות האלוהית
כמרוממת מעל כל תואר חיובי או שולל. כלומר: אילו הייתה התורה מייחסת לה' רק תארים
נאצלים (כמו 'רחום' ו'חנון' וכדומה) היה מקום לטעות שתארים אלו הם חלק ממהות
הבורא, או שהם באים לשלול את הפכם (לומר שאינו אכזרי וכדומה). לכן דווקא יחוס
תארים גשמיים לגמרי (כמו 'אף ה'') מאלצים אותנו להתרומם מהגשמת הבורא – הן
מהניסיון לייחס לו תארים שוללים (כגון שאינו אכזרי), והן מהניסיון להגדירו בתארים
חיוביים (כגון 'רחום' וכדומה)" (שם).