על "מלחמת הלוחות" מאת יעקב שביט ומרדכי קליין

קוד: על "מלחמת הלוחות" מאת יעקב שביט ומרדכי קליין בתנ"ך

סוג: בסיס

מאת: חגי הופר

אל: hagaihof @ gmail.com

מלחמת הלוחות/ ביקורת מאת חגי הופר

"מלחמת הלוחות" מאת יעקב שביט, פרופסור להיסטוריה של עם ישראל, וד"ר מרדכי קליין, פסיכולוג ומוסמך ללשון עברית, מקרא והיסטוריה של עם ישראל (עם עובד, 2003), הוא מחקר היסטוריה העוסק בנושא "ההגנה על המקרא במאה התשע-עשרה ופולמוס בבל והתנ"ך" (כותרת המשנה).

 

לספר שני חלקים עיקריים.

בראשון הוא עוסק בתגובה על ממצאי מחקר המקרא מבית היוצר של גרף ובעיקר ולהאוזן, מחקר שזעזע את אמות הסיפים של ההשכלה היהודית והעולמית. כזכור, ולהאוזן חילק את המקרא לארבעה מקורות נפרדים, אשר נכתבו בזמנים שונים, ואף ניסה למצוא היגיון באופן התפתחותם, כמיטב המסורת ההגליאנית. כך, למשל, את המקור הכוהני הוא מיקם בימי גלות בבל – רעיון שהתנגדו אליו הוגים יהודים רבים, למן רד"ץ הופמן בספרו "הוכחות מכריעות נגד ולהאוזן" ועד יחזקאל קויפמן, שהדגיש נקודה זאת בספרו המונומנטאלי "תולדות האמונה הישראלית". באופן כללי ניתן לומר, כי המחקר של ולהאוזן יצר התנגדות חריפה אצל ההוגים היהודים, הן אצל אלה מהאורתודוכסיה השמרנית והן אצל הוגים ליברליים יותר, רפורמים ואף חילוניים.

 

החלק השני עוסק בממצאים האשוריים שהחלו אף הם לזרום במאה ה-19 ואף ייסדו תחום מחקרי חדש – האשורולוגיה. נקודת ציון חשובה ביחס לממצאים אלה הוא מה שמכונה "פולמוס בבל" (ובלעז – Babel and Bible). מדובר בסדרת הרצאות שנשא האשורולוג פרופסור פרידריך דליטש, בנו של פרנץ יוליוס דליטש, שבהן טען כי הממצאים מאשור מלמדים כי התנ"ך העברי שאב לפחות מספר דברים – ודברים חשובים מאוד – מהתרבות הבבלית.

 

המחברים מציינים את ארבעת העיקריים שבהם:

1. שם האלוהות והאל האחד. דליטש טען שהשמות "אל" ו"ויהוה" מופיעים בתעודות בבליות כשמותיו של אל אחד ויחיד. השמות המלאים הם: יהוה-אילו, יאום-אילו (Ja-ah-ve ilu, Ja hu-um-ilu, Jhw). המתנגדים דחו זאת אם בטענה שמדובר בקריאה מוטעית של השמות, או בטענה כי מדובר באל אחד לא מרכזי. במחקר העכשווי אני יודע שמדברים על מקור השם דווקא בחצי האי סיני, ואולי הדבר מתבטא בסיפור על יתרו.
2. סיפור המבול. זה נמצא בלוח האחד-עשר של האפוס של גלגמש. כאן טענו המתנגדים או שהסיפור התנ"כי קדום יותר (מה שנדחה היום על-ידי החוקרים), או שהדבר מעיד על כך שהמבול באמת התקיים (אך ישנם זהויות אף בפרטי הסיפור, כגון שליחת העורב והיונה, ובסיפור הבבלי אף סנונית).
3. שבת. ואצל הבבלים – sabattu. אצל הבבלים יוחדו הימים ה-7, ה-14, ה-21, וה-28 (פעם אחת הכותבים מציינים גם את ה-19) שבכל חודש, כלומר פעם בשבע ימים, ממש כשבת התנ"כית. דליטש אמר שהיו אלה ימי מנוחה, אך המתנגדים אמרו שהם היו ימי מנוחה ושביתה לא בגלל ברכה שהייתה בהם, אלא מחמת שהיו ימי פורענות וחוסר מזל. דעה זו מקובלת עד היום, אך היא עדיין לא מבטלת, לדעתי, את הסבירות הרבה של השפעת השבת העברית מהנוהג הבבלי הדומה לה מאוד, ואף השם דומה, למרות כי "שבתו" הבבלי מובן היום כיום אחד בחודש הנקרא כך, עד כמה שידיעתי מגעת.
4. חוקי משה וחוקי חמורבי. כאן נמצאות, כידוע, הקבלות רבות, המובילות לסברה שחוקי משה הושפעו מהחוקה הבבלית. המתנגדים טוענים בעיקר כי יש גם שוני מהותי בין החוקות וכי חוקת משה מוסרית יותר. ואולם, גם אם יש כאן וריאציה, ואפילו נאמר שיפור, הרי שההשפעה נראית כודאית. הגילוי שימש גם את מתנגדי השערת המקורות, שטענו כי הוכח שהחוקה הזו קדומה משסברו.

 

כפי שאנו רואים, הגילויים מבבל יצרו התנגדויות חריפות, אך ראוי לציין כי לפחות בתחילה הם התקבלו בברכה וממש בצהלה אצל מוקירי התנ"ך, הן אצל היהודים והן בעולם. בין היתר, התומכים סברו כי מציאותם מאששת את הכתוב בתנ"ך ואף משמשת משקל נגד רציני נגד טענות חקר המקרא של גרף-ולהאוזן, שעלו כמה שנים קודם לכן. ההרצאות של דליטש, כך נראה, שינו את פני הדברים, כאשר נתברר שלא רק תמיכה במהימנות התנ"ך יש כאן, אלא אף ערעור מקוריותו.

 

לסיכום הספר, מדובר במחקר היסטורי מוקפד ורציני לעילא, אף כי יבשושי ודידקטי במקצת ומכיל פרטים רבים שלעיתים נראים כהכברת-יתר. ובכל אופן מדובר במקור ראשון-במעלה להבנת התקבלות מחקר המקרא והממצאים הארכיאולוגיים במאה ה-19.

עוד בולט בעיניי, כי במובן מסוים הדברים שרירים וקיימים עד היום – ממצאי מחקר המקרא ממשיכים ליצור התנגדות חריפה בחוגים רחבים בעולם היהודי, בעיקר הדתיים אך לא רק הם, ולעומת זאת היחס לממצאים הארכיאולוגיים אמביוולנטי – מצד אחד מעוניים בו, כי הוא מאשר אלמנטים מסוימים בעולם התנ"ך ומרחיב את היריעה אודותם, ומצד יש בו גם צד מאיים, לפחות מבחינת החוגים הדתיים, שהרי ברי ממנו כי התנ"ך אינו יצירה מקורית לגמרי וששאל מתרבויות סמוכות לו. המסקנה ההכרחית מכך היא, בין אם נרצה ובין אם לאו, שסברת חז"ל ההיסטורית כי משה קיבל את כל התורה בהכתבה מאלוהים היא רחוקת המציאות עד בלתי-אפשרית – ומסקנה זו, כמובן, קשה לחוגים הדתיים לקבל.

אך ההשפעה של הדבר היא לא רק בחוגים הדתיים, וכך, למשל, גם אנציקלופדיה מדעית ישראלית כמו "עולם התנ"ך" – רב בה המידע מבוסס הארכיאולוגיה והשוואות לטקסטים אחרים מהמזרח הקדום, אך כמעט שלא ניתן למצוא בה יחס רציני לתורת התעודות וממצאיה. אלה מוצגים לעיתים אך בקצרה ובפעמים רבות – בצד הדעה המתנגדת להם (קאסוטו בעיקר), המקלה על עיכולם אצל הקהל הרחב.