עוד ספרים על אהבה ביהדות ובכלל

קוד: עוד ספרים על אהבה ביהדות ובכלל בתנ"ך

סוג: בסיס

מאת: חגי הופר

אל: hagaihof @ gmail.com

עוד ספרים על אהבה ביהדות ובכלל/ חגי הופר

המשך למאמרי – כמה ספרים על אהבה ביהדות:

http://tora.us.fm/tnk1/messages/sig_9sfr_4.html

 .

ספרו של הרב יצחק גינזבורג – "אהבה – צמיחת הקשר בין איש ואשה" (גל עיני, ה'תשע"ג) בוחן את האהבה לפי עץ הספירות הקבלי באופן הבא:

כתר – זיקה: זיקה אנו מרגישים בשורש הנשמה שלנו, בעל מודע, בניגוד לתת מודע, והיא התחושה שפעם היינו אחד. בקשר הזוגי נוסף לאהבה יש גם "שכינה". על האדם להיות "שלם וחצי", גם להגיע לשלמות או בגרות, אך גם להרגיש חסר ללא בת זוגו. לעיתים אדם מחליט להימנע מזוגיות, מסיבות שונות, והדבר הוא כנדר שיש להתירו. בשלב זה על האדם לשוות נפשו כעפר, שממנו צומח העץ.

חכמה – כמיהה: בעוד הזיקה היא צורך סביל, הכמיהה היא בקשה פעילה. כמיהה מופיעה פעם אחת בתנ"ך כמכוונת לה' – "כמה לך בשרי" (תהילים סג ב) – אך יכולה לתאר גם יחסי בני זוג. זהו זמן למחשבה, למשל, לשם מה אנו מחפשים בן זוג? או מהות הגבריות והנשיות. בשלב זה עלינו לדמיין לנו בן זוג מושלם ולעבוד על כך שנהיה ראויים לו.

בינה – משיכה: הבינה היא יישום החכמה באדם מסוים. משאלת מה לשאלת מי. המשיכה היא גופנית, אך גם רוחנית. כאן אנו עוברים כבר מבקשת השלמות להתפשרות. אך בכל אופן בקשת השלמות הייתה נחוצה, כדי שלא נתפשר על דבר נמוך מדי עבורנו. את הדמיון המשלה לעיתים יש להפוך ממחסום לגשר ולדמיין כיצד ייראו חיינו המשותפים עם בן זוגנו. יש לשאול לא רק האם הוא מתאים לי, אלא גם האם אני מתאים לו והאם שנינו מתאימים לה'. בנשים בינה יתרה, על כן אם האישה רוצה להתחתן כדאי מאוד לנסות ולאמץ את דעתה. יש לנוע מהמעגליות של הדייטים לקו הישר של היחסים, שהרי "עשה האלהים את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים" (קהלת ז כט).

דעת – התקשרות: התקשרות היא מיסודה של הזוגיות בברית נישואין. זוהי הדעת על שני מובניה. כאן מתחברות הספירות העליונות השכליות לתחתונות המעשיות, הראש והגוף. כאן יש התגלות שורש הנשמה הלא-מודע ברובד המודע ומתגלה הזיקה המקורית. את המילה "אהבה" אנו שומרים לרגש שבא אחרי החתונה. ההתחייבות שלנו מגדילה את האמון בינינו. ולכן פעמים רבות אחרי החתונה אנו 'מגלים מחדש' את האדם שהתחתנו עמו. עד אז מתקיימים רק תנאים של חיבה, שמהם אנו 'קופצים למים'.

חסד וגבורה – אהבה: יש שני סוגי אהבה – אהבה כמים, שזו אהבת אחים, בחסד, ואהבה כאש, שזו האהבה הזוגית, בגבורה. כפי שמופיע בשיר השירים (ה, ב) – "אחותי רעיתי יונתי תמתי". אך על האהבה הזוגית להכיל את שני הסוגים. כתוב בתלמוד כי "אהבה דוחקת את הבשר" וניתן להבין זאת כדוחקת אותו הצידה או לקדמת הבמה, ושני ההסברים נכונים, על פי הסברנו. ניתן לראות את החלוקה בין האהבות לסוג של פעימות לב – אהבה כמים היא ביום ואהבה כאש בלילה, וכן אהבה במים היא בימי הנידה ואהבה באש היא בשאר הימים. בהתאמה, הן גם מחיות את רגשי הכמיהה והמשיכה השכליות. אך יש לדעת כי יש אש קדש חיובית ויש אש זרה שלילית, והיא האמורה באמרת חז"ל – "לא זכו – אש אכלתם". באופן דומה, יש קנאה חיובית ושלילית (וכן יש כפילות בפירוש חז"ל את "רוח קנאה" שבפרשת סוטה), כמו שיש קניין חיובי ושלילי.

תפארת – רחמים:  רחמים הם אמפתיה, יכולת ההשתתפות ברגשותיו של בן הזוג והם נולדים מתוך אהבה. הרגש הופך לרגישות והחסדים המכוסים של האהבה הופכים לחסד גלוי. בארמית אהבה היא "רחימו", וכן מופיע בתנ"ך פעם אחת "ארחמך ה'" (תהלים יח ב) במובן זה. כמו כן המילה נובעת מ-רחם והיא קרובה ל-חום, חמלה ונחמה. לכן 'לעורר רחמים' אין להבין בצורה השלילית, אף שאפשרות לא בריאה זו קיימת. הרחמים הינם שילוב בין אהבות המים והאש. וכפירוש רש"י – "נוגע ואינו נוגע", כלומר הרצון לשנות את בן הזוג בצד קבלתו כפי שהוא, הנובעים שניהם מאהבה, של אש ושל מים בהתאמה.

נצח והוד – התמסרות: ההתמסרות היא המימוש הארצי של הרחמים, בחינת רגליים, או ביחס לנפש – ההרגלים. היא ליווי צמוד לבן הזוג. אנו הולכים צעד אחרי צעד, כשבדרך-כלל אנו פותחים בימין. הנצח הוא ימין וההוד שמאל, לכתחילה ובדיעבד בהתאמה. אך בעצם אנו נשענים תחילה על רגל שמאל. וכך "במלים אחרות, אם רוצים לנצח צריך במובן מסוים 'להתחיל ברגל שמאל': להודות מראש בכך שלא 'כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה'" (עמ 120). וכן נאמר "הולך בתם ילך בטח" (משלי י ט) – קודם תמימות ואחר כך ביטחון. כך גם הנצח מסמל את הראשון להתמסר, הגברי, וההוד את השני, הנשי, אך בעצם האישה רומזת לגבר עוד לפני פעולתו ה'ראשונה'. כך גם יש להקדים 'התמסרות סבילה' ל'התמסרות פעילה', כלומר – לעשות מה שמבקשים ממך, כבאופן צבאי, ששם אכן הצעידה מתחילה – "שמאל, ימין שמאל". אך בשורה התחתונה על שני הצדדים להגיע ל'התכללות', וכן טוב לגבר אם יפתח גם את צדו הנשי.

יסוד – דבקות: גם כאן המילה דבקות מקושרת לה', אך היא מופיעה גם ביחס לזוגיות, כבפסוק – "ודבק באשתו והיו לבשר אחד" (בראשית ב כד), המבטא את שיא הזוגיות. היא רוחנית אך גם גופנית, שהרי ספירת יסוד מסמלת את איברי הזיווג ומצוין בפסוק הבשר. אם בתחילת הקשר אמרנו "פעם היינו אחד", עתה אנו אומרים "פעם היינו שניים". כאן עלינו לבצע 'תיקון ברית' – הסרת עורלת הלב וגילוי הטבע השני, העמוק יותר, שלנו. לעומת זאת, יש גם דבקות אשלייתית, כזו של שכם בדינה – "ותדבק נפשו בדינה" (בראשית לד ג). מוזר כביכול שבאונס זה מוזכרת הנפש בעוד בפסוק הקודם שהבאנו מוזכר דווקא הגוף, אך בעצם כאן מוזכרת הדביקה לאחר המשכב ובפסוק הקודם לפניו, ללמדך שדביקה הבאה אחרי המשכב אינה אמיתית, אלא קודם יש לכונן יחסים נפשיים.

מלכות – פריון: הנבת תולדות, גשמיים אך גם רוחניים, פירות ופרחים. הזוג מגשים עצמו הדבר שלישי החיצוני לו. וזהו "אוצרה הגדול ביותר של האהבה". כך, ספירת מלכות מציינת את התקבלות השפע. והיא מצידה מחוברת שוב לספירת הכתר ליצירת מעגל חיים חדש. היא מקבילה לאיבר הפה ומציינת את המציאות החיצונית. הילד מעיד על טבע אהבתם של הוריו. המלכות מתפקדת כמראה, המאפשרת לנו לראות את עצמנו מהצד, 'אור חוזר' בלשון הקבלה. וכך הילדים שלנו משקפים לנו גם את חסרונות אישיותנו ומה שעלינו לשפר. זהו מבחן המציאות, הבודק את עמידותה של האהבה לאורך זמן ואת יכולתה לגעת בזולת. כך גם ניתנת להורים אפשרות לחוות ילדות שנייה ולהתחדש.

לספר שני נספחים. הראשון עוסק ב"גירושין ונישואין שניים", תופעה גוברת בתקופתנו, שהמחבר תולה באובדן האמונה. כלומר הוא קושר מונותיאיזם במונוגמיה. וכיצד העובדה הזו מסתדרת עם רעיון 'שורש הנשמה' האחד? אלא שלנפש האדם רבדים שונים ולעיתים חלק אחד תוקן ומגיע תור חלק אחר. אך את כל זה אין לדעת מראש, אלא רק בדיעבד.

הנספח השני עוסק בבעיית ה"רווקות המאוחרת", שגם היא לדעת המחבר באה בהשפעת התרבות החילונית המודרנית. הרווקות היא עולם תוהו, של אורות מרובים וכלים מועטים, והנישואין הוא מצב תיקון, של אורות מועטים וכלים מרובים. הבעיה היא שאנשים לא רוצים לאבד את שפע האורות, ההזדמנויות והחוויות המרגשות, שלהם. והפתרון הוא הבטחה להגיע למצב שלישי של "אורות דתהו בכלים דתיקון", שבא עם הבשלת הנישואין.

לסיכום, מדובר בספר מקסים עד מאוד, המעביר רעיונות עמוקים בשפה פשוטה ושווה לכל נפש ומציע מודל קבלי להבנת האהבה.

 .

[הספר הבא נראה רחוק מרוח התנ"ך ובכל אופן הוא משלים את התמונה הכללית ועל כן אני מביאו]

הספר – רב מכר עולמי - "אינטליגנציה מינית" מאת ד"ר שירי קונרד וד"ר מייקל מילבורן (שמעוני, 2002) מורה "גישה חדשה למיניות". הוא אומר שאנשים היום אומללים בחיי המין שלהם, משום שאינם מפתחים את האינטליגנציה המינית שלהם, הכוללת ידע מיני, מודעות לאני המיני הנסתר ותקשורת טובה עם הזולת. את כל הפרמטרים האלה ניתן למדוד ואף לשפר. וההבטחה היא לסבול פחות מאי-תפקודים מיניים.

האני המיני הנסתר הוא התשוקות האמיתיות שלנו. אלה לעיתים נקברות תחת עבר כואב, או מוסוות על-ידי צרכים רגשיים לא ממומשים. ולעיתים הן מתנגשות בנורמות תרבותיות.

יחסי מין טובים לבריאות ויכולים אף להאריך את תוחלת החיים שלנו. נקודה מעניינת היא, שבדומה לאמרה החז"לית "איבר קטן יש בו באדם, משביעו רעב מרעיבו שבע", נאמר בספר:

"קיום יחסי מין מגביר את זרימת החמצן ברקמות ובאיברים ומעלה את רמת הטסטוסטרון, אשר בתורו מחזק את העצמות והשרירים ומגביר את הדחף המיני. במלים פשוטות, קיום יחסי מין סדירים מחזק אותנו וכך הופך אותנו למסוגלים יותר – כמו גם מעוניינים יותר – לקיים עוד יחסי מין" (עמ' 62).

כמו כן, הם טובים לבריאות הנפש. ועל כן שווה להשקיע בשיפורם. ועדיף להתחיל מוקדם, משום שמין בגיל צעיר יכול לנבא מין בגיל מאוחר.

אך קיימים מכשולים בדרך לאינטליגנציה המינית: שתיקה, בושה ופחד, הנובעים מחינוך מוקדם לקוי במסגרת המשפחה והדת. וכפי שאמר ג'ונתן סוויפט: "התוכנית הסטואית של סיפוק רצונותינו באמצעות כריתת תשוקותינו, כמוה ככריתת רגלינו כשאנו זקוקים לנעליים" (עמ' 75).

החינוך המיני במקומות רבים לקוי או חסר לגמרי. והמסר שמתקבל מההורים במקרים רבים הוא שמין הוא דבר רע ונורא. כך שאת ההשכלה המינית בני נוער פעמים רבות מקבלים מבני גילם, החסרים מידע. לכן יש לעודד שיחות פתוחות בנושא המין, מבחינה פיזיולוגית כמו גם רגשית.

גם הדת מפיצה פחד מפני המין, בעיקר זה שלפני הנישואין. אף כי קיימת סתירה ברורה בין מה שאנשים מאמינים בו ובין מה שהם עושים בפועל, לפי מה שנבדק. בנוסף, נאמר דבר מעניין מאוד על אידיאל "החצי השני":

"גארי בטוח שהעתיד מבטיח לו אישה אידיאלית שתחכה לו מעבר לפינה, ושחיי המין שלהם – לאחר שיינשאו – יהיו נפלאים... זהו דימוי נחמד מאוד, אבל מוטעה: גארי ממשיך להשלות את עצמו שיום אחד אישה מושלמת תגיע ובלא שום מאמץ מצידו תפתור את כל הקונפליקטים שלו הנוגע למיניות" (עמ' 92-93).

מעצורים דתיים וחברתיים מצויים גם ובעיקר כלפיי ההומוסקסואליות, דבר המקשה על הכללתה החלקה באישיות.

בנוסף לזאת, מיתוסים מוטעים אודות המין משודרים לנו על-ידי התקשורת, כגון: "כולם עושים את זה לעתים קרובות מכם", "גופכם אינו טוב דיו", "מין – אילו נזדמן בדרככם – היה פותר את כל בעיותיכם", "אם צריך, קחו את זה בכוח" (עמ' 106). המיתוס האחרון משווק בעיקר על-ידי הפורנוגרפיה, אך לא רק.

יחסי המין הראשונים הם משמעותיים ביותר ואם הם מתרחשים מוקדם מדי יש לכך השפעה שלילית והאינטליגנציה המינית יורדת. בודאי אם זה נעשה מהסיבות הלא נכונות. הסיבה הפופולארית ביותר בגיל זה היא "זה פשוט קרה".

חשובות גם הסיבות לקיום יחסי המין. סיבה גופנית בלבד מעידה על אינטליגנציה מינית נמוכה, בעוד סיבה רגשית או רציונאלית, צורך באינטימיות, היא עדיפה. וככל שהסיבות רבות ומגוונות יותר האינטליגנציה המינית עולה. ישנה גם סיבה של יחסים כתחליף, לבעיות פסיכולוגיות שונות בעיקר, אך אלה בדרך כלל רק מוחרפות בגין כך.

מכיוון שאיננו יודעים מהו ה"נורמלי", חשוב לשוחח על תשוקותינו. הכותבים מציינים מספר פנטזיות שכיחות. למשל, גבר המפנטז אונס, או אישה המפנטזת את היותה קורבן אונס, כמו גם פנטזיית יחסים הומוסקסואליים, הן פנטזיות שכיחות מאוד. אצל הומוסקסואלים ולסביות פנטזיה שכיחה אחת היא יחסים הטרוסקסואלים. ואולם, רוב האנשים לא מודעים לכך. צריך להדגיש כי יש פער רב בין קיום הפנטזייה ובין הרצון לממשה בפועל. דוגמה אחרת היא מין אוראלי, שפעם לא היה מקובל והיום כן (70% מהנשאלים מקיימים אותו).

גם רצוי לברוח מכבלי הסטריאוטיפים המגדריים, כמו זה הטוען כי גברים מתעניינים רק במין, בעוד הנשים שואפות לרגש, תפיסה היכולה להשפיע לרעה על היחסים. למעשה, גם גברים שואפים לרגש וגם נשים מתעניינות במין. מי שמכיר בהבדל בין המינים אך לא מכלילו, או מודע להשפעות החברה עליו וכיוב', נמצא כבעל האינטליגנציה המינית הגבוהה ביותר. ההבדל היחיד בין גברים ונשים שנמצא במבדק הוא לא בעוצמת הדחף המיני ולא בצורך באינטימיות, אלא ברמת האינטליגנציה המינית, שאצל נשים היא נמצאה גבוהה יותר. ועוד, אנשים ונשיים אנדרוגיניים, כלומר בעלי מאפיינים גבריים ונשיים כאחת, נמצאו כבעלי אינטליגנציה מינית גבוהה יותר.

חשיפה לאלימות מינית בגיל צעיר, אף אם בצורה מרומזת, יכולה להוביל לתוצאות שליליות, כמו הימנעות ממין, או מאידך מתירנות לא בריאה, ועד התמכרות למין. לעיתים ההימנעות באה לאחר תקופת מתירנות. אך בניגוד למחקר קודם לא נמצאה השפעה על בעיות מיניות פיזיות.

מבחינת המשיכה המינית, ככל שאדם נמשך למגוון רחב יותר של בני זוג וכן ככל שהוא נמשך למאפייני אישיות יותר מאשר לנתונים פיזיים, כך הוא בעל אינטליגנציה מינית גבוהה יותר. מבחינה ביולוגית, הוכחה השפעת הריח על המשיכה. אך מבחינה אבולוציונית ההשערה כי יופי חיצוני מעיד על בריאות הופרכה. כמו כן, יש השפעה לדימויי התקשורת. וכן, פעמים רבות אנו נמשכים לבני זוג הדומים להורינו.

עלינו להכיר בכך שאנו מיניים גם מחוץ לחדר המיטות, כמו למשל במקום העבודה, למרות איסורי הפוליטיקלי-קורקט, שלא בהכרח מעידים על אינטליגנציה מינית רבה. הרבה מהנבדקים העידו על יחסים במקום העבודה. ואולם יש כמובן להימנע מיחסי מטפל-מטופל ומיחסי מורה-תלמיד, כמו גם מהטרדה מינית באופן כללי. בהקשר זה, הוכח כי נשים מבחינות טוב יותר בין מגע מיני למגע ידידותי.

בנוגע לבגידה, או לאי-נאמנות, הרוב המוחלט רואה אותה באופן שלילי, ועם זאת חלק ניכר מהנבדקים לקו בה בעצמם. ואכן, המבדק הראה שהבוגדים הם בעלי אינטליגנציה מינית נמוכה יותר. לבגידה יכולות להיות סיבות רבות: כאשר הרומנטיקה מסתימת, כאשר הצרכים לא מסופקים, כאשר אין תקשורת טובה, או שהבגידה היא אקראית. הדרך הטובה ביותר להתמודד עם כך היא באמצעות אמפתיה מינית, כלומר לחשוב איך בן זוגך ירגיש עם זה. ונקמה על ידי בגידה הדדית בדרך כלל לא מיטיבה את ההרגשה, אלא אף מרעה אותה. בנוגע לקשרי מין דרך האינטרנט, בעלי אינטליגנציה מינית גבוהה רואים אותם כדבר שעשוי לפגוע ביחסים הזוגיים, בעוד אחרים לא. אני חושב שכל עוד הדבר נשמר בסוד יש בו טעם לפגם. וקחו לתשומת לבכם: "כמעט שליש מן הזוגות הנשואים רואים בבגידה עילה לגירושין" (עמ' 302) ורוב הבוגדים מתחרטים על בגידתם ומרגישים רגשות אשם.

סוף דבר: "רוב רובם של האנשים הצעירים אומרים שהם לא קיימו מעולם שיחה משמעותית עם הוריהם בקשר למין" (עמ' 313). מדובר ב-93%, ואת הדבר הזה, אומרים המחברים, יש לשנות.

לסיכום, מדובר בספר מעניין ביותר המתייחס לנושאים חשובים רבים והוא מעודכן לימינו. בנוסף, הוא מביא דוגמאות חיות רבות – שלא התעכבתי עליהן כאן – מתוך המבדק שערכו המחברים.

 .

רב המכר העולמי "אמנות האהבה" מאת הפסיכולוג היהודי אריך פרום (מחברות לספרות, 2001) פותח בקביעה שאהבה היא אמנות, כלומר דורשת ידיעה ומאמץ, ולא סתם תחושה נעימה שנקלעים אליה. לעומת זאת, "רוב בני האדם רואים את בעיית האהבה בעיקר כבעיית היותם נאהבים ולא כבעיית היותם אוהבים" (עמ' 9). וכן הם חושבים "שבעיית האהבה היא בעיה של מושא, לא בעיה של כושר" (עמ' 10). תפיסה זו התפתחה במאה העשרים, לאחר שבעבר נישואין היו עניין של הסדר, וכן היא מושפעת לתרבות זמננו המבוססת על תיאבון הקניות, כך שהאדם רוצה לשווק עצמו היטב בשוק המיקח והממכר. אלא שכאמור האהבה היא אמנות שיש ללמוד.

האהבה היא התשובה לבעיית הקיום האנושי. האדם, בניגוד לחיה הקשורה בכל הווייתה לטבע, הוא "חיים המודעים לעצמם" (עמ' 16), כש "חוויית הנפרדות מעוררת חרדה" (שם), ו"המודעות לנפרדות האנושית, בלי איחוד מחודש באמצעות האהבה – היא מקור הבושה. עם זאת היא גם מקור אשמה וחרדה" (עמ' 17). זהו ההסבר לדעתו לסיפור גן עדן – "ויראו כי עירומים הם" – כי שונים ונפרדים הם.

האדם מנסה להתגבר על הנפרדות בדרכים שונות: "דרך אחת להשגת המטרה הזאת אפשר למצוא בכל המצבים האורגיאסטיים" (עמ' 18), טרנס, סמים, או אורגזמה. הבעיה היא שהם ממכרים והשפעתם פוחתת. פתרון שני נפוץ הוא "הסתגלות לקבוצה, למנהגיה, לדרכיה ולאמונותיה" (עמ' 19). הדבר קורה הן, במיוחד, בחברות טוטליטריות והן בחברות דמוקרטיות. וכך "שוויון היום משמעו 'אחידות' ולא 'אחדות'" (עמ' 21). דברים דומים נאמרו בספרו של פרום "מנוס מחופש". גם בפמיניזם, "גברים ונשים נעשו דומים, ולא שווים כקטבים מנוגדים" (עמ' 22). אך אין באיחוד זה לשכך את חוויית הנפרדות והוא לא מונע בעיות של אלכוהוליזם וסמים. בקונפורמיות כלולה גם שגרת העבודה וההנאה. דרך שלישית להשיג איחוד היא "פעילות יוצרת" (עמ' 23), איחוד עם החומר. אך זה איננו איחוד בין-אישי, ו"התשובה המלאה נעוצה בהשגת איחוד בין-אישי, בהתמזגות עם נפש אחרת, באהבה" (עמ' 24).

היא הכוח החזק ביותר המפעם באדם וחסרונה יכול להוביל לטירוף או הרס עצמי. "בלי האהבה לא תוכל האנושות להתקיים אפילו יום אחד" (שם). היא יכולה להופיע כתשובה בוגרת לבעיית הקיום, או, למצער, כאיחוד סימביוטי, כזה של הילד לאימו, אשר צורתו הסבילה היא הכניעה, המזוכיזם, וצורתו הפעילה היא השליטה, הסדיזם, בשני המקרים אדם אחר הופך לחלק בלתי נפרד ממך עצמך. אך "בניגוד לאיחוד הסימביוטי, האהבה הבשלה היא איחוד המותנה בשימור שלמותו של האדם, שימור האינדיווידואליות שלו" (עמ' 26). בנוסף, "האהבה היא פעילות, לא תוצא סביל; טורחים למענה ולא 'נופלים לתוכה'. בדרך הכללית ביותר נוכל לתאר את האופי הפעיל של האהבה אם נאמר שהאהבה היא בראש ובראשונה נתינה, ולא קבלה" (עמ' 27). במעשה המיני הגבר נותן, באופן פיזי, אך גם האישה נותנת וכן היא נותנת לילדה. וכך, "לא מי שיש לו הוא עשיר, אלא מי שמרבה לתת. האוגר והצובר, החרד שמא יאבד משהו הוא העני, המרושש, מבחינה פסיכולוגית, גם אם יש לו הרבה" (עמ' 28). וכפי שאמר מרקס, "אם באמצעות ביטוי חיים כאדם אוהב אינך עושה את עצמך לאדם אהוב, אז אהבתך חסרת אונים, אסון" (עמ' 29).

לכן, האהבה כוללת בתוכה יסודות בסיסיים: "דאגה, אחריות, מתן כבוד וידיעה" (עמ' 30). דאגה – כדאגת האם לבנה – "אהבה היא דאגה פעילה לחייו ולצמיחתו של מי שאנו אוהבים" (שם). יונה המקראי, למשל, היה חסר אהבה לנינוה, אך ה', שעמל בה, רחם עליה. כלומר, "אדם אוהב את מה שהוא עמל למענו, ואדם עמל למען מה שהוא אוהב" (עמ' 31). אחריות – "באהבה בין מבוגרים היא מתייחסת בעיקר לצרכים הנפשיים של הזולת", אך – "האחריות יכולה בקלות להידרדר לשליטה ולרכושנות, אלמלא המרכיב השלישי של האהבה, הכבוד" (שם), שהוא בעיקרו קבלת האדם כפי שהוא ולא כפי שהוא דרוש לי. ידיעה – הרצון לפענח את סודו הפנימי של האדם. הדרך השלילית לעשות זאת היא באמצעות שליטה. וכך אנו רואים ילדים המפרקים חפצים כדי להבינם, ללא הועיל. אך האהבה היא "חדירה פעילה לתוך הנפש האחרת" (עמ' 33). והיא לא נמצאת במחשבה בלבד, אלא בעיקר "במעשה האהבה" (עמ' 34). בהקבלה, בפילוסופיה מנסים להביע לרעיונות אודות האל, אך במיסטיקה יש את חוויית האיחוד עמו.

מעבר לכך, יש גם צורך ביולוגי: "התשוקה לזיווג בין הקוטב הגברי לקוטב הנשי" (עמ' 35), דבר הבא לידי ביטוי במיתוס האומר כי בעבר הגבר והאישה היו גוף אחד. ו"הקוטביות הזאת היא הבסיס לכל יצירתיות" (שם), דבר הנראה בבירור באופן יצירת הוולד. ההומוסקסואליות, כותב פרום (בשנות ה-50), היא כישלון להשיג את האחדות המקוטבת הזו. הקוטביות הזו מצויה אף בטבע וכן "יש גבריות ונשיות גם באופי וגם בתפקוד המיני" (עמ' 38). גבר שגבריותו לא מפותחת יפצה עצמו בכך שיהפך לדון-ז'ואן ובמקרים קיצוניים לסדיסט, ואישה שנשיותה לא מפותחת תפצה עצמה ברכושנות או מזוכיזם. פרויד ראה באהבה עידון של האינסטינקט המיני בלבד, אך אם כך האדם היה מסתפק באוננות. הוא מטריאליסט פיזיולוגי המתעלם מההיבט הפסיכו-ביולוגי, כלומר מהקוטביות הגברית-נשית והתשוקה לאיחוד. כך גם פרויד נכשל בהבנת מיניות האישה. בנוסף, הוא היה נועז וחדשני בזמנו, אך לא עוד היום. 

אהבה בין הורים לילדים. התינוק נרקיסי. לגבי הילד, "אני אהוב בגלל שאני מה שאני, או אולי ביתר דיוק, אני אהוב משום שאני קיים" (עמ' 40), כשההיבט השלילי הוא שאינו יכול לרכוש את האהבה. בשלב מסוים (בין גיל שמונה וחצי ועשר) הילד חושב גם לתת משהו להוריו והופך לאוהב, ליוצר אהבה. הוא יוצא לאט מהאגוצנטריות שלו. "את האהבה הילדית מנחה העיקרון: "אני אוהב מכיוון שאני אהוב". האהבה הבוגרת אומרת: "אני אהוב מכיוון שאני אוהב". האהבה הלא-בוגרת אומרת: "אני אוהב אותך מכיוון שאני זקוק לך". האהבה הבוגרת אומרת: "אני זקוק לך מכיוון שאני אוהב אותך" (עמ' 41). כך גם נוצר מעבר מזיקה לאם לזיקה לאב. אהבת האם היא ללא תנאי ומקושרת לטבע, לעומת אהבת האב שהיא על תנאי של מילוי הציפיות ומקושרת לחברה, לחוק ולמחשבה. בסופו של דבר האדם מעצב את דמויות האב והאם בתוכו. כך מגיעים לבריאות נפשית, ואחרת – לנוירוזה.

מושאי האהבה. האהבה "היא עמדה, היא נטייה של האופי הקובע את יחסו של האדם אל העולם כולו, ולא אל "מושא" אהבה אחד" (עמ' 45). ובכל זאת יש סוגים שונים שלה:

אהבת אחים – "לאהבה מהסוג הזה מתכוון הפסוק: "ואהבת לרעך כמוך". אהבת אחים היא אהבה לכל בני האדם" (עמ' 46). אולם בייחוד היא באה לידי ביטוי באהבת חסר הישע, העני והנוכרי – "ואהבתם את הגר!" (עמ' 47).

אהבת אם – בנוסף למה שנאמר, האם נוסכת בילד "אהבה לחיים, ולא רק את הרצון להישאר בחיים" (עמ' 48). כך בבריאה נאמר "כי טוב" וכך הארץ המובטחת היא "זבת חלב ודבש". גם האם הטובה מפיקה גם 'דבש' מלבד החלב. בניגוד לאהבה הארוטית המאחדת כאן חל לבסוף פירוד, כש"רק האישה האוהבת באמת... יכולה להיות אם אוהבת כשהילד נמצא בתהליך של היפרדות" (עמ' 50).

אהבה ארוטית – בניגוד לשתים הקודמות, "מעצם טבעה היא בלעדית ולא אוניברסאלית" (עמ' 51). אך יש להפרידה מההתאהבות שבאה מהר וגם הולכת מהר. היא גם לא תיאבון מיני בלבד, אלא כוללת בתוכה את אהבת האחים (מה שגינזבורג מכנה אהבת אש ומים). אהבה בלבדית ללא אהבה לכלל היא למעשה "אנוכיות בשניים" (עמ' 53), שהרי כולנו אחד. הגורם החשוב באהבה הארוטית – מלבד ההתאמה בין הפרטים הייחודיים – הוא "גורם הרצון... היא הכרעה, היא חריצת משפט, היא הבטחה" (עמ' 54).  

אהבה עצמית – זו נתפשה ברגיל, על ידי קלווין או פרויד - כחטא של אנוכיות, אך יש לשאול – "האם אנוכיותו זהה לאהבה עצמית או אולי נגרמה דווקא עקב היעדרה של זו?" (עמ' 55). למעשה, "היחסים אל האחרים ואל עצמנו רחוקים מלהיות סותרים, והם מחוברים זה לזה ביסודם... אהבה, ככלל, אינה ניתנת להפרדה בכל הנוגע לחיבור בין "אובייקטים" לבין העצמי" (עמ' 56). זה גלום בפסוק "ואהבת לרעך כמוך". למעשה מדובר בהפכים והאדם האנוכי למעשה שונא את עצמו, כמו את האחרים.

אהבת האל – גם זו נובעת מהצורך להתגבר על הנפרדות. פרום מאריך כאן ואני אקצר: האנושות התפתחה ממבנה מטריארכאלי, שבשליטת האם, למבנה פטריארכאלי, שבשליטת האב. בתפיסה הדתית, הראשון אחראי על התפיסה של האל כמגונן בכל מקום ובכל מצב ("כגמול עלי אמו"), והשני על התפיסה של האל כמצווה שיש לרצותו, כמו גם על רעיון הבחירה. אך האמונה באב מושיע היא ילדותית ויש להתבגר ממנה. עליו להפנים את עקרונותיו בעצמו, בדיוק כשם שהפנים את דמויות האם והאב. כמו כן, במערב ידוע הלוגיקה ואילו במזרח מתבססים דווקא על פרדוקסים. כך במערב הנוצרי הדגש הוא על תפיסה נכונה, בדוגמה ובמדע, ובמזרח – וגם ביהדות – הדגש הוא על המעשה הנכון, תפיסה המביאה לסובלנות ולמאמץ לקראת שינוי עצמי.

האהבה והתפוררותה בחברה המערבית בת ימינו. "האדם המודרני מנוכר לעצמו, לזולת, ולטבע. הוא נהפך לסחורה" (עמ' 77). "אושרו של האדם היום בנוי על ה"כיף"" (עמ' 78). חסר העומק והאינדיבידואליות הנחוצים לאהבה. האהבה גם אינה תוצאה של סיפוק מיני, כפי שחשבו בתחילת המאה, בעקבות פרויד. סליוון, לעומתו, מפריד בין מיניות ואהבה, אך גם אצלו – הוא מדגיש, כמו יועצי נישואין רבים, את "שיתוף הפעולה" - מדובר לכל היותר ב"אגואיזם בשניים". צורות שכיחות של הפרעות הן – גבר שלא התנתק מאהבת האם והוא נלבב ומקסים, אך נשאר שטחי וחסר אחריות. או גבר עם אם קרה ואב אוהב אך עם מטיל מרות, שגודל להיות מצליחן, אך צונן ומרוחק ביחסו עם נשים המשמשות כתפקיד משני בחייו. או ילדה שהוריה מסוכסכים וקורקטיים והיא נסוגה אל עולמה הפנימי, גם בבגרות, באופן הגורם לחרדה ואף למזוכיזם. הפרעה נוספת, המופיעה הרבה בסרטים וברומנים, היא "האללת" האהוב. וקרובה לה האהבה הסנטימנטלית, בדרך הצפייה, שלא באה לידי מימוש. דומה לה האהבה המופשטת, של זיכרון העבר. הפרעה ידועה נוספת היא השלכת מגרעותיך על בן הזוג, או על הילדים. וכשם שמתפוררת אהבת האדם כך מתפוררת האהבה לאל, או מופיעה בצורות חולות שלה. העקרונות המנחים הם לא ערכים דתיים, אלא חומרניים, כש"הדת חוברת לאוטוסוגסטיה ולפסיכופתיה כדי לעזור לאדם בפעילותו העסקית" (עמ' 92).

אהבה הלכה למעשה. נחוצים משמעת, התרכזות, סבלנות וכוונה רצינית. אלה, כותב פרום, נדירים בתקופתו, ואוסיף אני ואומר שבתקופתנו עוד יותר. על כן יש להתחיל בתרגול העקרונות האלה. לעשות מעין מדיטציה, להתרכז ברגע, להימנע משיחות סרק ומאנשים ריקים, להקשיב, להיות רגישים לעצמנו – אלה רק חלק מהעצות שנותן פרום. לכך רצוי שיהיה מופת לחיקוי הולם. ועוד, "התנאי העיקרי להשגת אהבה הוא ההתגברות על הנרקיסיסטיות שלנו" (עמ' 103) וראיית בני אדם ודברים כפי שהם, באובייקטיביות, עד כמה שאפשר. כדי להשתמש בצורה זו בשכל נחוצה ענווה. וכן נחוצה אמונה – ואמונה רציונאלית, שפירושה "תכונת הוודאות והיציבות שיש להכרה הפנימית שלנו" (עמ' 106). ממנה מתפתח "חזון רציונאלי", כפי שקורה במדע, לעיתים קרובות למרות דעת הרוב. וביחסים האישיים זוהי נתינת האמון, בעצמך ובזולת ובמין האנושי כולו. וכן נחוץ לנו אומץ, כי "בשעה שאנו מפחדים ביודעים שמא איננו אהובים, הפחד האמיתי, אם כי הלא-מודע בדרך כלל, הוא הפחד לאהוב" (עמ' 110-111). וכן נחוצה פעילות, פעילות פנימית, "ערנות מלאה היא התנאי לכך שלא נשתעמם" (עמ' 111). יצרנות באהבה דורשת יצרנות גם בשאר תחומי החיים. אבל בחברה הקפיטליסטית עקרון "ואהבת לרעך כמוך" הפך לעקרון ההגינות בלבד, ו"כלל הזהב" השתנה לכדי "נהג באחרים כפי שהיית רוצה שינהגו בך" (עמ' 112). מאידך, התפתחה השקפה צינית הטוענת כי אין אפשרות להחזיק באהבה בעולם החילוני בן ימינו. אך זה נכון רק ברמה המופשטת והעקרונית, בעוד בפועל הקפיטליזם "עדיין מאפשר מידה רבה של נון-קונפורמיות ומרחב אישי" (עמ' 114). ועם זאת ברור שנחוץ שינוי במבנה החברתי הקיים.

לסיכום, ספרו דל הכמות ורב האיכות של פרום מסכם בצורה מופתית את העיקרים החשובים ביותר, מבחינה פסיכולוגית, הנוגעים לאהבה ולא בכדי הוא הפך לרב מכר כה גדול.

לסיום, מלבד הפסוקים שהביא פרום עצמו, נראה ששניים מעקרונותיו המרכזיים מופיעים בתנ"ך, בבראשית:

אהבה כנובעת מהיחלצות מנפרדות:

בראשית ב18 : "ויאמר ה' אלהים לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו "

והצורך להתבגר מהתלות בדמויות ההורים:

בראשית ב24 : " על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד " .

לאלה ניתן להוסיף נוספים, אולי בהמשך הדרך.