קוד: על "גלוי ונסתר במקרא" מאת פרופ' יאירה אמית בתנ"ך
סוג: בסיס
מאת: חגי הופר
אל: hagaihof @ gmail.com
גלוי ונסתר במקרא/ ביקורת מאת חגי הופר
"גלוי ונסתר במקרא" מאת פרופ' למקרא יאירה אמית (ידיעות, סדרת יהדות כאן ועכשיו, 2003) עוסק ב"פולמוסים גלויים, עקיפים ובעיקר סמויים" (כותרת המשנה). הכותבת היא ברת-סמכא בתחום והנושא מרתק וחשוב בעיניי, ואף על פי כן לדעתי הביצוע לוקה בחסר, כפי שאפרט בסוף דבריי.
אמית פותחת את ספרה בהגדרת הגזרה ובהבחנות השונות, החשובות להבנת התוכן שיבוא בהמשך, וכמו כן היא מתחילה מן הקל יותר והברור יותר, כלומר מתיאור הפולמוסים הגלויים והעקיפים במקרא. אלה דנים בנושאים שונים, כגון המלחמה הגדולה בעבודת האלילים, הכוללת בתוכה גם התנגדות להנותאיזם, כלומר באמונה באל מרכזי אחד בצד אלים אחרים של עמים אחרים; המלחמה בדרכי הכישוף והנחש; או ההתנגדות להעלאת ילדים כקורבן, כפי שזו משתקפת בסיפור עקדת יצחק, או בגוון שונה – בסיפור יפתח ובתו.
מכאן מגיעה אמית לנושא המרכזי שלה שהוא הפולמוסים הסמויים. היא מציינת כמה כאלה:
1. סיפור פסל מיכה, שנלקח מאוחר יותר על-ידי בני דן, אמנם מתרחש בהר אפרים, אך לדעת אמית זהו שם אחר לבית אל והפולמוס כאן הוא כנגד המקדש בבית אל.
2. ייתכן שגם ירושלים היא נושא לפולמוס, שכן, מצד אחד, שמה לא מופיע בתורה, אפילו לא בספר דברים בו מדובר על "המקום בו יבחר ה'", ומצד שני, שמה נרמז בשם שניתן למקום העקדה – "ה' יראה", שבהמשכו מיד בא – "אשר יאמר היום בהר ה' יראה", שלדעת רבים מהמפרשים זוהי תוספת מאוחרת. כמו כן, העקדה נערכה בארץ המוריה, בעוד לפי דברי הימים המקדש הוקם בהר המוריה, כאשר השם מוריה מופיע רק במקומות אלה, כך שהקישור נראה חזק.
3. סיפור פילגש בגבעה, הממשיך במלחמת ישראל בבני בנימין, הוא כנראה סיפור פולמוסי כנגד בית שאול. מעבר להיות שבט בנימין שבטו של שאול, אמית מונה מספר מאפיינים החוזרים בשני הסיפורים, כשהבולט שבהם הוא מעורבותם של אנשי יבש גלעד.
4. לבסוף, סיפור אונס דינה מצייר את אנשי שכם כנימולים מצד אחד, אך כאסורים לבוא בקהל ישראל דרך קשרי חיתון מצד שני, והדבר תואם בדיוק את יחס ישראל לשומרונים תושבי שכם עם שיבת ציון, שאז כנראה נכתב. הדים לכך ניתן למצוא אף בספרות החיצונית, למשל בן סירא שכותב על "גוי נבל הגר בשכם". לעומת זאת, ספר דברי הימים, שנכתב בחוגי הכהונה, כנראה אהד את השומרונים ושאף לאחדם עם ישראל, שכן ממדי הגלות היו מצומצמים יותר לשיטתו (ראו דה"א ה, 26), הוא התייחס אליהם כאל "גרים", ועוד.
אני שמתי לב למאפיין אחד חוזר בדוגמאות האלה שאמית לא ציינה במפורש, והוא היותם סיפורים "תחובים", כלומר כאלו שנוספו על הטקסט המקורי בשלב מאוחר יותר.
החלק השלישי עוסק ב"פולמוסים סמויים לכאורה" וכאן מובאות שתי דוגמאות:
1. השבת, כפי שהיא מתוארת בבראשית ב, 1-3, כסוף למעשה הבריאה. שם היא מכונה "היום השביעי" ולא בשמה "שבת", ולדעת אמית זה כחלק מהפולמוס אם להופכה "ללוח החיים" (עמ' 238), אך לא הבנתי לגמרי את כוונתה בזה.
2. ובסיפור המסגרת של איוב, לכל ברור שמדובר בניסיון, אך המילה "ניסיון" לא מוזכרת, בניגוד, למשל, לניסיון העקדה. לדעת אמית הדבר בא להטעים את העמדה כי "אלוהים ולא השטן או הניסיון הוא סיבת הרע" (עמ' 249), אך לי זה נראה קלוש.
לסיכום, מדובר בנושא מרתק מאין כמוהו, המובא על-ידי ברת-סמכא ובעלת-ידע ניכר בתחום, אולם, כפי שציינתי בתחילה, הספר לדעתי לוקה בחסר. קשה להבין את הטיעונים ולעקוב אחריהם, ואיני יודע האם זה בגלל סגנון הכתיבה, או שבגלל התוכן המפורט עצמו. כמו כן, לא נעשית הבחנה ברורה בין הטענה המרכזית בכל חלק ובין טענות המשנה הרבות, שבנוסף לכך פעמים רבות נראות כלא קשורות ישירות לנושא הספר. בקיצור, ספר מסורבל ולא קומוניקטיבי במיוחד, אשר אני התקשיתי לקרוא אותו. [1]
[1] חלק מהמאמרים אפשר למצוא כאן: