קוד: על "אבות לדור א - ג" מאת הרב ישראל מאיר לאו בתנ"ך
סוג: מאמר
מאת: חגי הופר
אל: hagaihof @ gmail.com
על אבות לדור א-ג/ ביקורת מאת חגי הופר
א.
פירושים רבים נכתבו על "מסכת אבות", ישנים גם חדשים צפנתי לך, וזאת משום היותה, כנראה, ספר עיקרי המוסר החשוב ביותר של היהדות אחרי התנ"ך. וכשם שאישי ספר בראשית מכונים "שלושת האבות" והם מלמדים אותנו בעיקר מוסר, מכיוון שאין כמעט מצוות בספר בראשית, כך החכמים המאוחרים מכונים "אבות" והם מלמדים אותנו דברי מוסר, שהרי "דרך ארץ קדמה לתורה".
עתה יצא ספר חדש – "אבות לדור – על מסכת אבות" (ידיעות, 2014), מאת הרב ישראל מאיר לאו, לשעבר הרב הראשי לישראל. מה ייחודו?
תחילה, לגבי הפתיח של הוא מוסיף: "אבות" הם גם כמו "אבות מלאכה" של שבת, כלומר עיקרים, שמהם מסתעפות תולדות רבות. ועתה, לאחר הטעימה הפרטנית, נפנה למבט הכולל:
ספרו מהווה ספר דרשות וביאורים נרחבים למסכת זו, ספר של כ-500 עמודים מוקדש לשני הפרקים הראשונים שלה בלבד, וכפי שנכתב בהקדמה זהו עיבוד של סדרה בת שישה כרכים שכתב הרב לאו בעבר על המסכת.
זהו אינו ספר של חידושים ופלפולים, אף על פי שניתן למצוא בו מזה וגם מזה, ודאי לקורא ההדיוט. אלא כאן הוא אוסף את מיטב חכמת הדורות שהצטברה בארון הספרים היהודי – ומגישה לקורא. הרב לאו הוא תלמיד-חכם מובהק, בעל ידע שלם, על אף היות התורה ארוכה מארץ מידה, כלומר אינסופית ובלתי ניתנת להכלה.
הספר, אם כך, מיועד לכלל עם ישראל ולכל המגלה עניין בדברי החכמים, שחלקם הפכו לפתגמים המוכרים לכל, ועל-כן בדין הוא יצא בהוצאת ידיעות אחרונות, המיועדת לציבור הרחב, ולא בהוצאה מגזרית מצומצמת. הוצאת ידיעות כבר קנתה לה מזמן מקום של כבוד בהנגשת הספרות היהודית לקהל הרחב.
אם נשווה פירוש זה לפירוש פופולרי אחר, שיצא לפני זמן לא רב – "פרקי אבות" המפורשים על-ידי פרופ' אביגדור שנאן, בהוצאת בית אבי-חי, מספק מבוא היסטורי ורעיוני מעולה לכל חכם ואמרה, אך הוא מצומצם הרבה יותר בהיקפו. בספרו של לאו ניתן למצוא את כל אלה, פחות או יותר, אך גם הארכה דרשנית. לכן ספרו של לאו, כמדומני, יכול להתאים יותר לנסיבות של נשיאת דברים בציבור, מלבד ערכו לאדם הפרטי עצמו.
כמו כן, נראה לי שקשה יהיה לגמוע את ספרו של לאו בלגימה אחת, אך ניתן לחלק את הקריאה למשנה אחת ביום, או בשבוע, וכך לסיים את הספר בכחודש או כשנה, בהתאמה.
לבסוף, המחיר סביר ונראה שהותאם לחוק הספרים החדש, כך שבמקום 118 ₪, או אולי 98 ₪, המחיר עתה הוא 88 ₪ בלבד.
ב.
על כריכת הספר החדש "אבות לדור ב' – על מסכת אבות" מאת הרב ישראל מאיר לאו (ידיעות, 2015) כתובות מספר משניות מפורסמות ממסכת אבות, באופן מקוטע:
עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר מכתבים
לא הביישן למד ולא הקפדן מלמד
אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו
הווי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות
על שלושה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים
עשה לך רב וקנה לך חבר והוי דן את כל האדם לכף זכות
אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה [אני]
אכן, פתגמים ידועים לכל והרב לאו מפרש באריכות את כל אלה ואחרים ברצף ספריו. חלק זה, השני, מוקדש לפרקים ג-ד במסכת אבות. על החלק הראשון על פרקים א-ב כתבתי בעבר (ראו בקישור [1]) ואותם דברים תקפים גם לכאן, כך שאוכל לקצר. אומר רק שקצת יידישקייט לא יזיק. הרב לאו טובל עמוק בתוך מסורת ישראל וכל דבריו נעימים ומחכימים.
ובכל זאת יש גם כמה נקודות בעייתיות, אתן שלוש דוגמאות שונות:
משנה ה בפרק ג (עמ' 70) אומרת: רבי נחוניה בן הקנה אומר: כל המקבל עליו עול תורה – מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ. וכל הפורק ממנו עול תורה – נותנין עליו עול תורה ועול דרך ארץ.
על כך אומר הרב לאו, בדרך רומזת, כי הדבר מוכיח את עצמו עד היום, ונראה כי כוונתו לחברה החרדית (בעיקר לתלמידי הישיבה שבה), הפטורה מהצבא (עול מלכות) ובחלקים רחבים גם מעבודה (עול דרך ארץ). כאן הייתי מצפה לאיזושהי מילת ביקורת, אך זו חסרה. ואולי אין לי להתרעם אלא על המשנה עצמה.
משנה ט בפרק ג (בעמ' 128) אומרת: הוא היה אומר: כל שמעשיו מרובין מחוכמתו – חוכמתו מתקיימת. וכל שחוכמתו מרובה ממעשיו – אין חוכמתו מתקיימת.
על כך אומר הרב לאו: "זו הדרך לחנך לאמונה, לערכים ולמצוות – תחילה לעשות, ורק בהמשך לשאול; שהמעשה יהיה קודם לחוכמה. במקרה כזה מובטח לאדם כי מעשיו יישאו פרי ואף חוכמתו תתקיים" (עמ' 132). ואילו האדם החילוני המצוי חושב בדיוק להפך – קודם יש לשאול ולברר ורק בעקבות התשובות לעשות. אחרת זה "משחק מכור" ולא בירור אמיתי.
משנה ב בפרק ד (עמ' 265) אומרת:... ששכר מצווה – מצווה, ושכר עבירה – עבירה.
כאן מביא הרב לאו את הפירוש הידוע, כי העושה מצווה אחת מסייעים בידו לקיים מצוות נוספות. זה טוב ויפה, ואולם אין הוא מביא את הפירוש השני, ההולך לפי שיטת הרמב"ם, שאומר, כי שכר המצווה הוא עצם המצווה שאתה עושה, כלומר אתה עושה אותה לשמה, וכן בעבירה, וזה יפה יותר.
לסיכום, יש כאן מנת יידישקייט נכבדת (511 עמ'), אשר באופן כללי מהנה ומחכימה, ואולם אסור לשכוח את הביקורתיות.
ג.
"אבות לדור – כרך ג'" מאת הרב ישראל מאיר לאו (ידיעות, 2016) הוא החלק השלישי של פירושו של הרב לאו על מסכת אבות הידועה, הכוללת את פרקים ה-ו.
כפי שציינתי בביקורתי על החלק הראשון [1], הרב לאו מפגין בקיאות עצומה ומעוררת השתאות. ידיו רב לו בכל פינות האגדה והמדרש, מלבד הפירושים הישירים על המסכת – בולטים בהם הרמב"ם, הברטנורה, ה"מדרש שמואל" והחסיד יעב"ץ – שהוא מביא מדבריהם. מבחינה זו הספר הזה וסדרת הספרים בכללה הם אוצר בלום של חוכמת-דורות עתיקה, המקובצת במקום אחד.
ואולם, בביקורתי על החלק השני של הסדרה [2], בצד השבחים שהרעפתי היו לי כמה נקודות ביקורת, וכן אנהג אף עתה:
שוב, בכמה מקומות עולה חוסר התייחסות ביקורתית ומעודכנת לדברים.
למשל, בפרק ה משנה ה מונים ניסים שנעשו במקדש ואחד מהם הוא ש"לא הפילה אישה מריח בשר הקודש". בהקשר זה מביא הרב לאו גמרא המספרת על שתי נשים הרות שהתאוו לאכול ביום הכיפורים, דבר שלפי ההלכה הוא מותר. ואולם, לאחת מהם ציווה הרב ללחוש באוזנה שיום הכיפורים היום, והנה פג רעבונה, כלומר העובר ששמע את הדברים הפסיק להציק. קרא עליו הרב: "בטרם אצרך בבטן ידעתיך", ואכן בנה גדל להיות צדיק גדול. לעומת זאת, האישה השנייה גם כן נלחש באוזנה, אלא שהרעבון לא פג והאכילו אותה. אבל עליה קרא הרב: "זורו רשעים מבטן", ואכן בנה גדל להיות רשע. והנה, מה אישה מאמינה שקוראת את הדברים האלה צריכה לחשוב? שכדאי לה להתאפק ולא לאכול ביום הכיפורים למרות רעבונה, דבר שמסכן את הוולד לפי הגמרא עצמה. הסיפור אמנם מופיע בגמרא גם כן, אבל כאן הייתי מצפה לאיזושהי מילת הבהרה או אף הסתייגות מהרב לאו, למניעת הנזק הצפוי מההחמרה היתרה.
דוגמא אחרת מאותה משנה היא נס נוסף: "לא אירע קרי לכהן גדול ביום הכיפורים". הרב לאו מסביר קרי כטומאה וכזיבה, אף שיש לכך ביטוי קולע יותר: שכבת זרע. וגם כאן הייתי מצפה להסתייגות משלילת התופעה. וכי איזו אחריות יש לו לאדם לשכבת זרע היוצאת מגופו בלילה? וזאת אף מבלי להתייחס לעובדה שגם ביום איני חושב שיש בדבר טומאה. ואולם בלילה ודאי שאין לאדם שליטה ולכן אין בדבר פסול, בדיוק כשם שלעובר בדוגמא הקודמת עדיין אין יכולת בחירה.
או דוגמא מסוג אחר – משנה אחרת מונה דברים שנבראו בערב שבת בין השמשות, כשאחד מהם הם לוחות הברית. כאן הרב לאו חוזר על המדרש שאומר שהאות סמ"ך ומ"ם סופית היו תלויות בהם בנס. גם כאן הייתי מצפה לעדכון ביקורתי: והרי ידוע שהכתב העברי הקדום היה שונה והדרשה הזו היא אנכרוניסטית. ושוב, כלל איני מתייחס למושג הנס, שאמנם לרבים קשה לקבלו, אך הוא מבסיסי היהדות.
דוגמא אחרונה – לגבי משנה המגנה את הכעס מציין הרב לאו כי יש גם כעס חיובי ונותן דוגמא את קנאותו של פינחס. היש טעם להכביר מילים על הסכנה, במיוחד בדורנו, בהבאת דוגמא זו ללא מילות הסתייגות וליבון?
לסיכום, אם כן, זהו ספר רב-מטמונות המפגין בקיאות גדולה ומלקט מדרשים ודברי מוסר רבים ממקורות רבים ומגוונים ובשפה רהוטה וקולחת. ואולם, גישתו קצת שמרנית מדי בשבילי וחסרה בו התייחסות ביקורתית-מודרנית לאי-אילו מוקשים טקסטואליים. החוכמה היא חוכמה עתיקה ואומרים על יין שהוא משביח עם הזמן. ואולם, יש לדעת, כי אם לא שומרים את היין בחביות עץ מתאימות גם הוא מתקלקל לאחר כמה שנים. כך שמעתי מיינן מקצועי. ואולי המשל הזה נכון רק ליין-זמננו ולא ליין העתיק, כך יוכלו לטעון לפחות דבקי-המסורת. ואילו אני אסכם ואומר, כי באמת, מעט יידישקייט לא יזיק. סך-הכול הרוב המוחלט של הספר הוא ללא דופי, ובוודאי שהספר מעולה כמקור לנשיאת דברים בהזדמנויות חגיגיות שונות.
[1] כאן: http://nuritha.co.il/he/node/27349/critic#internal-27760
[2] כאן: http://nuritha.co.il/he/node/33635/critic#internal-37912