קוד: על "האל האחר" מאת חגי דגן בתנ"ך
סוג: מאמר
מאת: חגי הופר
אל: hagaihof @ gmail.com
האל האחר/ ביקורת מאת חגי הופר
"האל האחר" מאת חגי דגן (עם עובד וספריית ספיר, 2016; ספר קצר יחסית – כ-180 עמודי טקסט) – מי שכתב את "המיתולוגיה היהודית" בהוצאת מפה, הזכור לי לטובה - עוסק ב"עיונים בכמה מופעים דמוניים של האל בספרות המקראית" (כותרת המשנה). במילים פשוטות, טענתו המרכזית היא שבכמה מקרים האל מתגלה כדמון ממש. הכותב הקדיש כמה עמודים להגדרת המושג ולהבחנתו מהמונח העברי שד, מחד, או מהמונח הלועזי דיאבולי (שטני) מאידך, אך נראה לי שאפשר לסכם בקצרה כי הדמוני הוא ביטוי קפריזי של רוע והרסנות, מעין כוח לא מחושב הפורץ את גבולות הסדיר והתקין.
בפתח דבר מסביר דגן כי עבודתו מתרחקת מהנוקדנות היבשה של חקר המקרא, עם כל הערכתו אותה. כך גם הוא לא מתייחס למקורות השונים של הטקסט. בכמה מקרים, כפי שנראה, הדבר חסר. עוד הוא אומר כי את הדמוניות הזו ניתן להסביר כשאריות אליליות שנותרו במונותיאיזם התנ"כי מהפוליתיאיזם שקדם לו. האל היה צריך לתפוש את מקום השדים והאלים הרעים ולכן קיבל חלק מתכונותיהם. יש גם הסברים נוספים או מסתעפים מזה.
את הטענה המרכזית דגן מדגים בכמה דוגמאות. אני אסתפק בפירוט שלושה:
בחרתי בשלוש הדוגמאות האלה משום שיש ביניהן קשר ברור, אף שאיני זוכר שדגן התייחס אליו, על כל פנים לא בפירוט. הקשר הברור הראשון הוא, כמובן, קפריזיות האל – ולזה דגן התייחס כמובן; הוא פועל נגד ההנחיות שלו-עצמו! ואולם יש כאן קשר מעניין שני והוא שכל המקרים האלה נעשו בדרך. ביהדות, נזכיר, יש תפילה מיוחדת להולכי דרכים. (לכאן אפשר לצרף גם את עוזה, שהומת על ידי האל לאחר שנגע בארון הקודש בדרך הבאתו לירושלים בימי דוד).
על כל פנים, רק הדוגמא הראשונה כאן מובהקת. אמנם ניתן לה הסבר – אי-המילה – אך ההסבר אינו מספק. וכי היכן נצטווה משה על המילה? וכי לא ניתן היה לבקש זאת ממנו במקום לנסות להורגו? ללא ספק יש כאן התנהגות קפריזית, המחזקת את טענת הדמוניות של דגן.
במקרה השני, לעומת זאת, חז"ל מספקים הסבר מניח את הדעת, על אף שאין לו זכר בכתובים. אמנם דגן מתייחס ארוכות לניסיונות הטשטוש והריכוך של חז"ל באופן כללי ודוחה אותם, אך סבורני שבארץ כשלנו, שכה מושפעת מההסבר המסורתי (גם במחקר! כפי שמראה דגן) היה ראוי להתייחס להסבר החז"לי בכל דוגמא ודוגמא.
את המקרה השלישי מתרץ דווקא חקר המקרא, הרואה בסיפור בלעם אוסף של כמה סיפורים. דגן אמנם מתייחס לכך בפתח הדבר שלו, ואומר שהוא מתייחס לתוצר הסופי של העורך, אולם עם העורך יש פחות מקום להחמיר, שהרי הוא רק אסף סיפורים ולא המציא אותם, ולכן הטענה לכל הפחות מרוככת.
דגן מסיים את פרקו זה בדברים הבאים:
"כך יוצא אפוא משה לדרכו הארוכה, הכפויה עליו, כרוך בקשר קשה ומהודק באל שביקש לרצחו נפש. וכך מתרחק לו יעקב ממעבר יבוק, צולע לאטו אל תוך השחר, ואין בדידות גדולה מבדידותו. זו בדידות של מי שעזבו האל, במובן זה שהוא גילה את אופיו האמתי, אלוהות שאי אפשר להיסמך עליה. את הבדידות הזאת אפשר לייחס גם לדוד אחרי פרשת המפקד, גם לאברהם אחרי העקדה, גם ליצחק אחרי העקדה, גם לשאול אחרי ששמואל הפנה לו עורף, גם לאליהו אחרי ההתגלות במערה. דווקא בחירי האומה, אלה שהכירו את אלוהים היכרות אינטימית, הם נעזבי אלוהים. הם קשרו את גורלם בגורל האל הזה, התמסרו לו, נטשו למענו חיים קודמים, ואז, רק אז, הם הבינו במי הם קשרו את גורלם. לכן הם הבודדים מכולם" (עמ' 69-70)
הסבר חלופי לדברים הוא שפשוט באל יש קדושה יוקדת. כמו שאמרו חז"ל, ש"אלוהים מדקדק עם צדיקים כחוט השערה", או כפי שכתוב בתורה: "בקרובי אתקדש". בדרך זו הולך ההוגה רודולף אוטו בספרו הידוע "הקדושה", שדגן מביא מדבריו וחולק עליו. ואמנם נכון, ייתכן כי אין הקדושה מסבירה את מלוא הדמוניות הקפריזית.
בהמשך דגן מתייחס לעוד כמה דוגמאות שבהן משפטו של האל נוקשה ואכזרי. הדוגמא הידועה ביותר היא העקדה. דוגמא אחרת היא רשימת הקללות הארוכה והמבעיתה המופיעה בדברים כח.
דגן כותב על כך:
"...דווקא התיאור הפסיכוטי לחלוטין הזה – שמעורבות בו טראומות היסטוריות... חרדות ופנטזיות מדממות – מעיד כאן על הכלל, על ההתפרצות השגעונית לגמרי, על משהו שחרג מאוד מגדר אזהרה והפך לאורגיה סדיסטית, על אף שכבר מזמן אינו מזהיר ואינו מתנבא אלא מאחל לעמו את הרוע הזה, כמו הדמות המבעיתה שנפלה על משה ועל משפחתו בלילה ההוא. פרק כח הוא הרבה יותר מאשר הפחדה עד כדי שיתוק; הוא פרק שיצא משליטה; הוא מסמך פסיכיאטרי. יש לשים לב לנוסח "ישיש יהוה עליכם להאביד אתכם ולהשמיד אתכם". צירוף המילים הזה מסגיר שמחה מפורשת על מעשה הנקם וההשמדה" (עמ' 97-98).
אכן מילים חריפות. אבל למעשה הביקורת הזו על אלוהים המקראי, שהוא נוקשה ואכזרי מדי, היא לא דבר חדש, לא היא החידוש בדברי דגן, אלא לכל היותר היא מטעימה את חידושו, שפרטתי אותו קודם לכן. כך לטעמי. אני זוכר, למשל, את הסרט "אלוהים על דוכן הנאשמים", המתאר משפט שעשו כמה אסירים בשואה לאלוהים, בו הוא יצא אשם בדין. אלוהים לא טוב (God is not good) – אומרים שם – הוא פשוט בחר בנו וכרת עמנו ברית, ועתה הוא זנח את הברית הזו! [1] אכן, גם דברים אלא יכולים להתאים למסכתו של דגן. אבל הביקורת הזו היא עתיקה הרבה יותר, כפי שנראה בהמשך, מדברי דגן עצמו.
החלק השני הוא מעין אוסף של נספחים, בהם דגן מתייחס לכמה נושאים:
בתחילה, הוא מביא את ההסבר לדמוניות האל אצל חז"ל ובקבלה, הרואה בדבר התחזקות של מידת הדין, ללא החסד המאזן.
בהמשך, הוא מביא הערה בדבר הביקורת המרקיונית: מרקיון היה הוגה נוצרי-גנוסטי בן המאה השנייה, שטען כי אלוהי הברית הישנה הוא אלוהים קשוח ואכזר, המזוהה עם החוק, והוא מנוגד לאלוהי הברית החדשה, המזוהה עם החסד. לכאן הפניתי קודם כשאמרתי שהדברים עתיקים. דגן מבחין עצמו ממרקיון, שכן אצל מרקיון האלוהים האכזר הוא אלוהי החוק, ואצל דגן דווקא זה שפורע את החוק, וההבחנה הזו שרירה וקיימת, אולם גם רב הדמיון בין שתי הגישות.
ועוד בהמשך, הוא מביא הערה בעניין קבלה ומגדר: באופן מוזר למדי, בקבלה מבינים דווקא את הנשיות כזהה לחוק ולדין ואת הגבריות כמזוהה עם נתינה, בעיקר בגלל אקט נתינת הזרע. התעלמות בוטה מאקט ההנקה-ההענקה, אוסיף כאן. ברוב התרבויות האב מזוהה עם החוק. אבל ההטיה הזו לא מפתיעה, לטעמי – למה לא להחמיא לגבר עם אפשר, כלומר בתרבות גברית? דגן אומר שבמקרא אפשר למצוא גם צדדים נשיים של האל, אבל הוא בעיקרו גברי. בכל אופן, לעניין זה חוזר דגן גם בסוף דבריו, כשהוא אומר שאלוהי היהודים המקראי הוא גברי במובהק וחסר צד האם. מעניין, שדווקא הקבלה משלימה תמונה זו על-ידי התייחסות לשכינה הנקבית.
זוהי עיקר טענתו של הספר דנן, לפי הבנתי. על אף שדילגתי על לא מעט נושאים. אוסיף ואמר שהוא הזכיר לי שני דברים:
לסיכום, זהו ספר מרתק וחשוב, הטוען טענה מקורית שאינה נפוצה במקומותינו, אף על פי שלדברי המחבר בחו"ל דווקא התייחסו לאספקטים אלה לא מעט. היא כמובן תהיה קשה לקריאה לאדם מאמין או מסורתי, וראוי לומר שהיא תהיה קשה לקריאה גם מבחינה אחרת – מבחינת רמת הכתיבה, שאמנם מנסה להיות נגישה לקהל רחב, אך היא עדיין גבוהה, ואף מסורבלת ומתפזרת מדי לטעמי בכמה פרקים. מי שאין מגבלות אלה חלים עליו ייהנה מספר לא שגרתי ובעל ערך מוסף.
הערה אחרונה בסוף: בעמ' 56 מצוין כי בעקבות הדבקות ישראל לבנות מואב פרצה מגפה בישראל שהפילה 124 אלף חללים. למעשה, המספר הנכון הוא 24 אלף. זו כנראה שגיאת הקלדה של המחבר. ועדיין המספר גדול...
[1] כאן: https://www.youtube.com/watch?v=IhrKkva2Ow4
[2] כאן: http://nuritha.co.il/he/node/37588
[3] משה במלון:
https://www.youtube.com/watch?v=Vjneut5T88M
העקדה (מאת מפרסם אחר, קצת מפוטפט מדי):
https://www.youtube.com/watch?v=OYvcc8ui3CM