גער-רגע-ערג - מגערה לערגה

קוד: גער-רגע-ערג - מגערה לערגה בתנ"ך

סוג: הגדרה

מאת: אורנה ליברמן

אל: liebermanorna @ gmail.com

גער-רגע-ערג: מגערה לערגה

מאת אורנה ליברמן
liebermanorna@gmail.com

תחילה ברא אלוהים את האור כדי לקטוע את רצף החושך ולהשליט את מחזוריות היום והלילה (בראשית א:ג-ה). לאחר מכן עשה את הרקיע כדי לחצות את האוקיינוס הבראשיתי באמצעו, בלב ליבו ולהפריד בין מים עליונים למים תחתונים (פס' ו-ח). בסופו של שלב זה פקד על המים התחתונים להיקוות אל מקום אחד כדי שתיווצר חציצה בין ים ליבשה (פס' ט). משטור האוקיינוס הבראשיתי בפרק הראשון של ספר בראשית נעשה לכאורה בקלות וללא כל מכשול.

בעוד שבספר בראשית אין כל רמז להתנגדות המים המצייתים לכאורה מייד למאמר הבורא, מתפצלים לשמים ולארץ ומתכנסים אל תוך גבולות ללא כל שמץ של מחאה, כבסיפור אגדה, גרסאות רבות בספרים אחרים בתנ"ך מאזכרות מרד מצד ים התהום הקדמוני, המכונה גם רהב ותנין. ההתקוממות העזה דוכאה במהירות ובעוז:

עוּרִי, עוּרִי, לִבְשִׁי עֹז, זְרוֹעַ ה', עוּרִי כִּימֵי קֶדֶם, דֹּרוֹת עוֹלָמִים! הֲלוֹא אַתְּ הִיא הַמַּחְצֶבֶת [המפלחת] רַהַב, מְחוֹלֶלֶת [מבתרת] תַּנִּין! הֲלוֹא אַתְּ הִיא הַמַּחֲרֶבֶת יָם, מֵי תְּהוֹם רַבָּה (...)! (יְשַׁעְיָהוּ נא:ט-י)

תְּהוֹם כַּלְּבוּשׁ כִּסִּיתוֹ, עַל הָרִים יַעַמְדוּ מָיִם. מִן גַּעֲרָתְךָ, יְנוּסוּן, מִן קוֹל רַעַמְךָ, יֵחָפֵזוּן. יַעֲלוּ הָרִים, יֵרְדוּ בְקָעוֹת, אֶל מְקוֹם זֶה יָסַדְתָּ לָהֶם. גְּבוּל שַׂמְתָּ, בַּל יַעֲבֹרוּן, בַּל יְשֻׁבוּן לְכַסּוֹת הָאָרֶץ. הַמְּשַׁלֵּחַ מַעְיָנִים בַּנְּחָלִים, בֵּין הָרִים יְהַלֵּכוּן. (תְּהִלִּים קד:ו-י)

יבוש ים סוף באמצעו חוזר על מעשה הבריאה - יבוש לב התוהו-תהום. מה שקרה בפעם הראשונה חוזר על עצמו באינסוף גרסאות בהמשך:

וַיִּגְעַר בְּיַם סוּף וַיֶּחֱרַב וַיּוֹלִיכֵם בַּתְּהֹמוֹת כַּמִּדְבָּר. (תְּהִלִּים קו:ט)
כלומר:
אלוהים גער בים סוף שחרב והוליך את בני ישראל בתהומות הים החרבים כאילו הוליכם במדבר.

(...) הֵן בְּגַעֲרָתִי אַחֲרִיב יָם, אָשִׂים נְהָרוֹת מִדְבָּר (...). (יְשַׁעְיָהוּ נ:ב)

גּוֹעֵר בַּיָּם וַיַּבְּשֵׁהוּ וְכָל הַנְּהָרוֹת הֶחֱרִיב (...). (נַחוּם א:ד)

מים סוערים ומבעבעים אלה מסמלים את כוחות השטן שיש להביא לחורבנם. השימוש בפועל גער בפיו של הנביא זכריה מאשש קביעה זו:

(...) יִגְעַר ה' בְּךָ, הַשָּׂטָן (...). (זְכַרְיָה ג:ב)

גָּעַר בשיכול אותיות נותן רָגַע, כלומר הכניע, דיכא, מוטט. רָגַע במובנו זה, הראשוני, האלים, הינו שונה במשמעותו מזו המוכרת לנו כיום ומשמש נרדף ל-רָקַע, דרס, דרך (שמואל ב, כב:מג; ישעיהו סג:ג; תהילים צא:יג):

עַמּוּדֵי שָׁמַיִם יְרוֹפָפוּ וְיִתְמְהוּ מִגַּעֲרָתוֹ. בְּכֹחוֹ רָגַע הַיָּם וּבִתְובֻנָתוֹ מָחַץ רָהַב. (אִיּוֹב כו:יא-יב)
כלומר:
עמודי השמים יתרופפו, מפוחדים מגערתו. בכוחו הכריע את הים, בתבונתו מחץ את רהב.

אך ל-רגע במובן רקע-בקע-דיכא יש משמעות שנייה, מנוגדת – הרגיע. בדרכי נועם, הפעם. מובן זה ממחיז את השלב השני בהכנעת המים. לאחר שבותרו, נחצו והוכו – נרגעו ושקטו:

כֹּה אָמַר ה' נֹתֵן שֶׁמֶשׁ לְאוֹר יוֹמָם, חֻקֹּת יָרֵחַ וְכוֹכָבִים לְאוֹר לָיְלָה, רֹגַע הַיָּם וַיֶּהֱמוּ גַּלָּיו, ה' צְבָאוֹת שְׁמוֹ. (יִרְמְיָהוּ לא:לד)
כלומר:
כה אמר ה' שנתן את השמש לאור היום, שכיוון את הירח והכוכבים לאור הלילה, שהשקיט את הים אשר גליו השתוקקו אליו, ה' צבאות שמו.

האמביוולנטיות של הפועל רגע מקבילה לזו של הפועל המה. גם לזה האחרון שני מובנים מנוגדים ומשלימים. המה פירושו השתולל, שאג, מרד אך גם רטט, גנח מגעגועים, כיסופים וערגה:

הַאוֹתִי לֹא תִירָאוּ, נְאֻם ה', אִם מִפָּנַי לֹא תָּחִילוּ, אֲשֶׁר שַׂמְתִּי חוֹל גְּבוּל לַיָּם, חָק עוֹלָם וְלֹא יַעַבְרֶנְהוּ, וַיִּ-תְגָּעֲשׁוּ וְלֹא יוּכָלוּ, וְהָמוּ גַּלָּיו וְלֹא יַעַבְרֻנְהוּ. (יִרְמְיָהוּ ה:כב)
כלומר:
הממני לא תיראו, נאום ה', האם מפניי לא תרעדו, אני אשר שמתי חול כגבול לים, כחוק קבע אשר אין לעבור עליו. וגלי הים התגעשו אך נשארו חסרי אונים, גם השתוללו אך לא יכלו לעבור אותו.

המים הומים בתחילה, כלומר נוהמים, רועשים, מסרבים לציית לפקודת האל ומורדים. אך לאחר שטעמו מידו החזקה של הבורא, נרגעו, שקטו ואף המו. המו במובנו השני של הפועל – נאנחו, רטטו, נכספו לקרבתו של האל:

כֹּה אָמַר ה' נֹתֵן שֶׁמֶשׁ לְאוֹר יוֹמָם, חֻקֹּת יָרֵחַ וְכוֹכָבִים לְאוֹר לָיְלָה, רֹגַע הַיָּם וַיֶּהֱמוּ גַּלָּיו, ה' צְבָאוֹת שְׁמוֹ. (יִרְמְיָהוּ לא:לד)

המה במובנו השני הינו נרדף ל-ערג, פועל המציין כיסופי נפש ורחשי לב. כפילות משמעותם של הפעלים רגע ו-המה משקפת את התמורה שחלה ביחסו של הים אל הבורא. ההתנגדות האלימה הפכה להשתוקקות ולערגה למגעו. הים המרדן שעלה על גדותיו מרוב גאווה ורהב משמיע עתה קול געייה לביטוי געגועיו לאל. מ-גאה ל-געה. המים שאולצו להיפרד לשני חצאים ולאחר מכן לסגת ולהיקוות בין חופים הפכו לפלגים שוקטים הנוהים אחרי אלוהים, לא רק כנועים כי אם גם משוכנעים, מתחננים למגעו (געה-נגע), הולכים בדרך שהתווה להם מתוך מודעות גמורה שרק ממנו תבוא ישועתם. כוחות הכאוס השטניים מוותרים מרצון על יצריהם הפראים ומעלים על המזבח את טבעם הפרוע כדי להפוך לבריאה.

גער, רגע, ערג - אנגרמות המסמנות כתמרורים את תוואי דרכו של ים התוהו הסוער והסרבן שמגעו עם הבורא הביא אותו מעוינות בלתי מתפשרת לאהבה וערגה אליו ואל ערכיו. סימני דרך אלה מצביעים על המעבר המבורך מעימות לשלום, ממליצים על יישומו בכל מצבי המתח העלולים לקרות ומזהירים בפני רגרסיה המובילה למהומות, פרעות ותוהו. לאותות אלה לא שמעו הגולים המתייסרים בארץ נכר כבצינוק טחוב והסופגים חרפות דוקרות כחרב. רגשותיו של מחבר מזמור מב הנמק בגלות והכמה לשוב לירושלים ולחזות בכבוד ה' המתגלה בבית המקדש מזוהים עם חוויותיו של הים הקדמוני:

כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם, כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ, אֱלֹהִים! (תְּהִלִּים מב:ב)

מַה תִּשְׁתּוֹחֲחִי, נַפְשִׁי וַתֶּהֱמִי עָלָי? (שם ו)

הניסיון הקשה שינה לחלוטין את המשורר. כמו המים שעברו תמורה יסודית, ממרי להכרה בגדולת הבורא, כך גם הגולה שממעמקי תהומות כלאו וממעמקי נפשו קורא בלהט לאלוהיו אחרי שהתחרט בכנות על קשיות עורפו. לגולים בעלי תשובה אלה מיועדות נבואות הנחמה. כמו הים, שמאויב הפך לידיד ונחפז להגיע למקום הפגישה שקבע לו האל, כך גם בני ישראל, בפרק לא בספר ירמיהו. עדיין פזורים וזרויים בכל ארצות גלותם, אך מטוהרים ומזוככים לאחר שהתמרקו ביסורים, שום דבר לא מונע מהם עוד מלהעפיל למרומי ציון, לחזור לארצם, אֶל מָקוֹם אֶחָד, שבה יזכו לבסוף לחזות בפני אלוהיהם:

(...) הוֹשַׁע ה' אֶת עַמְּךָ, אֵת שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל! (...) וְקִבַּצְתִּים מִיַּרְכְּתֵי אָרֶץ (...). (...) מְזָרֵה יִשְׂרָאֵל יְקַבְּצֶנּוּ וּשְׁמָרוֹ כְּרֹעֶה עֶדְרוֹ. (יִרְמְיָהוּ לא:ו-ט)

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה, וַיְהִי כֵן.
(בְּרֵאשִׁית א:ט)

ההשוואה בין בני ישראל שיעזבו את הגלות כדי להתקבץ בציון ובין המים שלפני הבריאה שנבדלו ממצב התוהו ובוהו המקולל כדי להתקבץ במקום אחד ולהפוך למי ברכה מופיעה כבר בפסוק הראשון בפרק לא בספר ירמיהו:

כֹּה אָמַר ה': מָצָא חֵן [בְּעֵינַי] בַּמִּדְבָּר עַם שְׂרִידֵי חָרֶב, [אֵלֵךְ] הָלוֹךְ לְהַרְגִּיעוֹ, יִשְׂרָאֵל.
(יִרְמְיָהוּ לא:א)
כלומר:
כה אמר ה': עם זה, ישראל, פליטי החרב מצא חן בעיניי במדבר; אלך, אם כן, להרגיעו, להביאו אל המנוחה והנחלה.

ניצולי ישראל יגיעו לנמל מבטחים כמו מי התוהו שחצו הרים ובקעות בדרכם למקום שיועד להם (תהילים קד: ו-י). הִרְגִּיעַ (ר.ג.ע, הפעיל) מהדהד את הפועל הנרדף לו, רָגַע (ר.ג.ע, פעל):

כֹּה אָמַר ה' (...) רֹגַע הַיָּם (...). (יִרְמְיָהוּ לא:לד)
כלומר:
כה אמר ה' (...) שהרגיע את הים.

השימוש בפעלים התאומים הִרְגִּיעַ-רָגַע מחבר בין היציאה מהגלות שעליה מכריז ירמיהו לבין הרגעת מי התוהו. עם ישראל היוצא ממדבר הגלות שבו התנקה מחטאיו ואשמתו כדי לחזור מזוכך לארץ המובטחת מגלם הוא עצמו, בגופו ובנפשו, את הכאוס שהפך לבריאה. הנידונים שהפכו לגאולים ילכו בכביש סלול שיובילם ממחשכי תהומות להר ציון המזהיר. הנתיב החדש נסלל על הדרך עתיקת היומין שנפרצה בעמקי התוהו ובוהו כדי לחברו לעולם הבריאה. נחזור אם כן לפסוקים שצוטטו בתחילת המאמר כי מה שהיה בראשית הימים יקרה שנית באחריתם:

עוּרִי, עוּרִי, לִבְשִׁי עֹז, זְרוֹעַ ה', עוּרִי כִּימֵי קֶדֶם, דֹּרוֹת עוֹלָמִים! הֲלוֹא אַתְּ הִיא הַמַּחְצֶבֶת רַהַב, מְחוֹלֶלֶת תַּנִּין! הֲלוֹא אַתְּ הִיא הַמַּחֲרֶבֶת יָם, מֵי תְּהוֹם רַבָּה, הַשָּׂמָה מַעֲמַקֵּי יָם דֶּרֶךְ לַעֲבֹר גְּאוּלִים! (יְשַׁעְיָהוּ נא:ט-י)
כלומר:
עורי, עורי, לבשי עוז, זרוע ה', עורי כבימי קדם, כבתקופות רחוקות! הלא את היא שפילחת את רהב, שביתרת את תנין! הלא את היא שייבשת את הים, את מי התהום הרבים, שהפכת את מעמקי הים לדרך כדי שיעברו בה גאולים!

המאמר מבוסס על ספרה של הכותבת: שפת התנ"ך כבבואת סיפור הבריאה, אתר מנדלי, יהדות