קוד: מבנה במדבר ז בתנ"ך
סוג: תכלית
מאת: יוסף פריאל
אל:
תגובה ל:
מבנה2 - מבנה וסדר של פרשות שנכתבה ב15:45:55 10.06.2005
פרק ז בספר במדבר שהוא הארוך ביותר בתורה ומצוי בפרשה הארוכה ביותר
בתורה מפליא מאד. קשה להבין את הצורך בחזרה המוחלטת: שתים עשרה פעמים של
הנוסח: "ביום ה...נשיא לבני...קרבנו...
", לכאורה מספיק היה לומר: "ויקריבו
איש איש את קרבנו… הראשון נשיא לבני יהודה נחשון בן עמינדב, ביום השני
נשיא לבני יששכר נתנאל בן צוער וכן הלאה... ולפרט או במקריב הראשון או
באחרון?
לא רבות דנו בכך המפרשים וגם דבר זה דורש דיון. להלן נציג כמה דרכים מוכרות ודרך חדשה שלדעתנו מתחייבת מהקשרי הכתובים כדי לנסות להסביר את הדבר.
קערת כסף שלושים ומאה משקלה" או אותו "
פר בן בקר". המדרש טוען שגם אם המופע בכתובים הינו זהה, כוונת כל נשיא שבט בכל פרט שהביא היתה שונה.
ישנם נשיאי-שבטים שהכוונות אותן מייחס להם המדרש נראות מתאימות, כדוגמת: המלוכה ליהודה, התורה ליששכר, ההסכם עם זבולון המופיע בכוונת נשיא יששכר, כוונות נשיא ראובן העוסקות באבי השבט וכמוהו נשיא מנשה העוסק ביוסף, ונשיאי בנימין ודן הרומזים בכוונותיהם על עתידות שבטיהם.
קשה יותר להבין את נימוקי המדרש המקשר את כוונות נשיא שמעון למעשה המשכן ואת כוונות נשיא גד ליציאת מצרים, או מדוע אפרים שהוא נכד, רומז יתר על דודיו - ליעקב, מדוע נבחר דווקא אשר לרמוז על בחירת עם ישראל ומדוע דווקא נפתלי רומז לאבות ואמהות האומה?
כי הקב"ה חולק כבוד ליריאיו וכמו שאמר: 'כי מכבדי אכבד' והנה הנשיאים כולם ביום אחד הביאו הקרבן הזה שהסכימו עליו יחד, ואי אפשר שלא יהא אחד קודם לחבירו וכבד את הנקדמים בדגלים בהקדמת ימים, אבל רצה להזכירם בשמם ובפרט קרבניהם ולהזכיר יומו של כל אחד... כי יהיה זה קצור בכבוד האחרים. ואחרי כן חזר וכללם, להגיד שהיו שקולים לפניו יתברך(ז,יב)".
כלומר: מסר רוחני לדור ההוא ולדורות הבאים צפון בפרשה זו: כבוד הזולת וגדולת הנשיאים.
מבחינה חשבונית אי אפשר להשוות יום לחבירו שהרי כל יום הינו בעל מיספור משלו ומאחר שנדרש סדר להקרבה, הכתיב אותו סדר המסע (בפועל, התורה התגברה גם על מכשול זה ע"י הכללת כל המוקרב בסוף). לעומת זאת את השיוויון באיכות מתנות הנשיאים ומטרתם הטובה שהתקבלה ע"י ה', כן אפשר היה להציג וכך עשתה התורה.
הרלב"ג (1288-1344): "להורות שכלם היו שוים בזה לא היה יתרון לאחד על חבירו שכל אחד מהן התעורר מעצמו לזאת הנדבה
(ז,י)".
גם הרלב"ג בהסתמך על הספרי (נשא יג) מציג את איכות הנשיאים שכיוונו כלם בדיוק לאותו קרבן, כמסר שהאריכות באה להעביר לנו.
אברבנאל (1437-1508): "שהיה זה מהם עצה יעוצה כדי שלא יהיה ביניהם לא
קנאה ולא תחרות...שבאה התורה להעיד שהיה קרבן הקטן שבנשיאים גדול ורם ורב
כמו הנכבד בהם
(במדבר ז, אמצע ד"ה 'ואמנם')".
כלומר: קיים כאן מסר פסיכולוגי-רוחני (לדורות, או אולי רק לדור
ההוא?) על חכמתם של הנשיאים שרצו למנוע מחלוקת בעם המחולק לשנים עשר שבטים
שונים, ועל כך שבעיני ה' כל השבטים שווים.
רש"ר הירש (1808-1888): "בחנוכת המזבח הם ביטאו את יחסו של השבט
הפרטי למקדש הכללי של העם והם ביטאו יחס זה בלב אחד ובעצה אחת
(ז,יב)".
כלומר: מסר דתי צפון כאן. ע"י הצגת השיוויון המוחלט של הגישה אל הקודש משתמעת ההכנעה הראויה כלפיו.
ר' זלמן סורוצקין בעל אזנים לתורה (1881-1966): "שדברה תורה בשבחם של
הנשיאים שהשני לא הוסיף על הראשון והשלישי על השני וכן כולם, ולא כדרך
אנשים הרגילים באופנים כאלה במעמד כל ישראל להתפאר בנדיבות ליבם ולהראות
לכל כי עולים המה על חבריהם והם לא עשו זאת. ומכיון שאם היה השני מוסיף על
הראשון היה הכרח לפרוט את נדבתו, לא רצה הקב"ה שבשביל שעשה השני דבר הגון
ולא התחרה עם חבירו, יפסיד ולא יהיה קרבנו כתוב בפרוט בתורה
(ז,יח)".
ניכר שהר' סורוצקין זצ"ל דיבר מגרונו של אדם שהיה עסקן ציבור, (הוא היה ראש אגו"י לאחר הקמת המדינה) ורצה ללמדנו מסר חברתי-חינוכי.
אירוע שכזה במעמד כל העם יכל ליצור מאבקי כבוד סמויים, ובאה התורה
לספר בשבחם של הנשיאים שלא נהגו כך והשוו איש את קרבנו לקרבן רעהו כפי
שסיכמו (כך בספרי שם), אשר על כן זכו קרבנות כולם להיכתב בפירוט.
ותקהל העדה אל-פתח אהל מועד" (ח,ד), כך בבוקרו של היום השמיני: "
ויקרבו כל-העדה ויעמדו לפני ה'" (ט,ה), וכך במהלך יום זה: "
ויבא משה ואהרן אל-אהל מועד ויצאו ויברכו את-העם וירא כבוד-ה' אל-כל-העם ותצא אש מלפני ה' ותאכל על-המזבח את-העלה ואת- החלבים וירא כל-העם וירנו ויפלו על-פניהם" (ט, כג-כד).
מטרת התורה בכך היא כנראה להראות את מעורבות העם שליווה בכליון עינים את כל האירוע שמבחינתו הוא גם התגשמות החלום למקדש בעל זהות עצמית אחרי השיעבוד לאלילות מצרים, וגם תיקון הקשר עם ה' שנפגם בחטא העגל.
נראה שהדברים נובעים אלו מאלו: האריכות רוצה לבטא את החשיבות הדתית
של המשכן אך גם להציג בפנינו את מעורבות העם בתהליך. ואכן, החל מן הרגע
שבו העם מצטווה להקים את המשכן הוא עושה זאת בהתלהבות רבה.
ביום השמיני קרה האסון של מות בני אהרן, בהתחשב בתהליך הציפיה הגדול
ובהתפרקות המתח שקרתה עת ירדה האש מן השמים ואכלה את הקרבנות מעל המזבח
(ט,כד), סביר להניח שהיה זה משבר עצום, כעין סטירת-לחי האומרת שכל המאמץ
היה לשווא. מאחר שכך, נזקק העם לעבור תהליך שיקום ממכה זו וכנראה שתיאור
שנים עשר ימים אלה הוא הביטוי שנתנה לו התורה. לו היתה התורה מסתפקת
ברשימת המקריבים, לא היה הקורא חש שיש כאן שנים עשר יום שיש להם מסר מיוחד
גם לעם הצופה-הפסיבי, עתה- עם אריכות זו, הדבר מורגש. העובדה שבכל יום
מימים אלה הקריב כל נשיא את קרבנותיו שהתקבלו ברצון ולא ירדה שוב אש-אוכלת
אדם מן השמים, היוותה את תהליך השיקום של העם, וזהו לדעתנו עניינו של הפרק
ומטרתה של האריכות.
אך יתכן שרעיון נוסף יש כאן: להלכה איננו אומרים תחנון בחודש ניסן
בעיקר בזכות שנים עשר ימים אלה שבצירוף לימי הפסח הופכים את רובו של החודש
לימי חג, הווי אומר שאנו מכירים בימים אלה כימים של חג.
ואיזהו?
כנראה שאכן לדור ההוא היה א' ניסן חגו של שבט יהודה, ד' ניסן חגו של
שבט ראובן וכן הלאה... מנקודת מבטנו היום הדברים נראים כאריכות יתר, אך לו
היינו קוראים את המקרא מנקודת מבטם של העבדים שהפכו זה עתה לעם המורכב
מתריסר שבטים, היינו יכולים לחוש בגאוותו של כל שבט החוזה בנשיאו מקריב את
קרבן השבט, וכנראה שגם תיאור חגם של כל השבטים מסתתר באריכות זו.