קוד: מה בין קללות כי תבוא לקללות בחוקותי בתנ"ך
סוג: הבדלים2
מאת: יוסף פריאל
אל: שבתון פרשת בחוקותי
תגובה ל: מבנה2 - מבנה וסדר של פרשות שנכתבה ב15:49:35 10.06.2005
בפרשת בחוקותי נחשפים אנו לרשימה ארוכה של קללות קשות העלולות להתרגש עלינו. אולם לא הסתפקה התורה בכך, בפרשת כי תבוא נקרא על מספר כפול של קללות (ארבעים ותשע קללות אלה מוכפלות והופכות לתשעים ושמונה ע"פ תנחומא ניצבים א), והשאלה היא מדוע נזקקה התורה להכפיל את מספר הקללות ולהחריפן ב"ברית ארץ מואב" שנכרתה ערב הכניסה לארץ, יתר על מה שנאמר ב"ברית חורב" (בדברים כח,סט נקראות כך הקללות שבפרשתינו) שנכרתה במעמד הר-סיני?
על מנת לענות על כך יש לשים לב לכמה הבדלים משמעותיים בין שתי הסדרות.
ראשית
: היחס המספרי בין הברכות לקללות: בפרשתינו יש
ארבעים ותשע קללות אך גם קרוב לעשרים ברכות, לעומת זאת בדברים מספר הברכות
לא עולה בצורה משמעותית למרות הכפלת מס' הקללות.
שנית
: בפרשתינו ישנה תת-כותרת ופתיחה חדשה המתחילה
במילה "ואם" לאחר כל סידרת פסוקים, כנראה שרוצה היא לומר שיש שלבים באיום,
הקללות לא תגענה יחד אלא תמיד ישנה אפשרות לשנות ולעשות תשובה. בדברים
לעומת זאת הכל נאמר ברצף האומר לכאורה שאין דרך לתקן ולשנות.
שלישית
: הפניה בדברים הינה מגוף שלישי אל גוף שני:
"ישלח ה' בך (דברים כח,כ) "יתן ה' את מטר ארצך" (כד) וכן הלאה....פניה כזו
מבטאת ניכור רב. לעומת זאת בפרשתינו הפניה היא מגוף ראשון לגוף שני:
"ויספתי ליסרה אתכם" (כו,יח), "והלכתי אף אני עמכם" (כו,כד), כלומר: פניה
ישירה מה' המבטאת שעדיין יש קשר בין ה' לעמו למרות שמדובר בקללות. (ראה
הסבר אחר לכך במגילה לא ע"ב).
רביעית
: בדברים הפניה היא ישירה ותובענית ביחס לכל יחיד
ויחיד: "ארור אתה"! (פס' טז,יט), אולם בפרשתינו הפניה היא אל הרבים: "ואם
לא תשמעו לי"(כו,יד), "ואתכם אזרה" (כו,לג)…. שונה היא תחושת היחיד המואשם
מתחושת האשם הנשמעת לרבים.
חמישית
: בויקרא אין כלל את קללות ה"ארור" הפותחות את הסידרה בדברים.
ששית
: בתום הקללות בפרשתינו יש הבטחה לשמירת הברית בין
ה' לעמו למרות הכל "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים
לכלתם להפר בריתי אתם" (כו, מד-מה), אך בדברים אין שום הבטחה שכזו.
שביעית
: נימוק הקללה המופיע תוך כדי הפרשה בדברים הוא:
"כי-לא שמעת בקול ה' אלהיך לשמר מצותיו וחקתיו אשר צוך" (כח,מה), בפרשתינו
הנימוק הוא: "יען וביען במשפטי מאסו ואת-חקתי געלה נפשם" (כו,מג).
מה בין מצוות למשפטים? מתוך הקשרי הדברים אפשר להסיק ש"משפטים" הם המצוות שבין אדם לחבירו שהרי רובה של פרשת משפטים עוסקת בהן. ה"מצוות" לעומתם מיצגות כנראה את הקשר שבין אדם למקום. כלומר: בברית חורב האזהרה היתה על חטאים של האדם כלפי ה': אי קיום מצוותיו וחוקותיו (המנומקות ושאינן כאלה), אך בערבות מואב נזקקה התורה כבר להזהיר בנוסף גם על חטאים של אדם לחבירו, ומהי הסיבה לתוספת זו?
כדי לענות גם על כך נשים לב לכך, שסיבה נוספת לקללות מסתתרת בכל אחת מן הפרשיות: בדברים: "תחת אשר לא-עבדת את ה' א-להיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל" (כח,מז), ובפרשתינו: "אז תשבת הארץ והרצת את-שבתתיה כל-ימי השמה תשבת את אשר לא-שבתה בשבתתיכם בשבתכם עליה" (כו,לד-לה). כלומר בברית מואב מוזהר העם שיענש על כפיות טובה ובפרשתינו על אי שמירת חוקי השמיטה- חוקי הארץ.
כנראה שכאן נרמזת התשובה לשאלה בה פתחנו: ישנה ארץ וישנה ארץ אחרת. בדברים מוזכרת ה"ארץ" במהלך הקללות עשר פעמים אך משמעות ה"ארץ" שם (מלבד בפס' נב) היא העולם- הארץ שברא הבורא. בפרשתינו, הבאה לאחר פרשת בהר העוסקת בשמיטת הארץ ובצדק החברתי הנדרש ביחס ליושבי הארץ, מופיעה הארץ שתים-עשרה פעמים בקללות, אך יותרבמשמעות של ארץ ישראל (רק בפס' לח, מא, מד, מה, ובאיזכור השני בפס' לד הכוונה לארצות אחרות).
אמירה אירונית מתגלה כאן: יש ארץ של בחירה והיא קיימת ומלווה גם פרשה נוראה כפרשת הקללות, אך בשלב מסוים ה"ארץ" עליה מדברת התורה, היא כבר אינה ארץ ישראל וכך היא מתגלה בקללות ברית-מואב.
כנראה שהסיבה להבדל העצום בין הפרשיות קשורה בחטאי ישראל במדבר שהחמירו את אופן האזהרה שהזהירם ה', ומכאן חריפות הקללות בדברים. אמנם גם בברית חורב היו הקללות אזהרה חריפה אם נפר את הברית, אך עדיין במצב שהברית קיימת ועומדת, עם אפשרות תשובה מתוך כך שהאווירה בכללותה היתה של יחסי אב לבן, כי ה"ארץ" -ארץ ישראל היתה המטרה המשותפת של ה' ועמו לאחר מעמד סיני. אולם, חטאי המדבר ובעיקר מאיסת הארץ של המרגלים שינו לחלוטין את האווירה: העם נדד במדבר, חלקו הומת והאמון של ה' בעמו נחלש, לכן בערב הכניסה לארץ נכרתה שוב ברית, אך ברית האומרת שאם נפר אותה היא תלווה בריחוק מה' ובקללות קשות ורעות, שלצערנו הכרנו רבות לאורך ההיסטוריה.
פורסם גם ב"שבתון" לפרשת "בחוקותי" ה'תשס"ה