סמיכות הפרשיות בפרשת שלח, והקשר בין הציצית למרגלים בדרך הרמז

קוד: הקשר בין ציצית למרגלים בתנ"ך

סוג: מבנה2

מאת: יוסף פריאל

אל:

החלוקה הבבלית של התורה, המחלקת את התורה לחמישים וארבע פרשיות, התקבלה על ידי כלל ישראל החל מן המאה השלש - עשרה, ¹ וכך מנהגנו בקריאת פרשת השבוע.

לעיתים ברורה לנו חלוקה זו כמו למשל בפרשת אמור שכל נושאיה (כהונה, מועדים ועוד) אינם קשורים בפרשיות הסמוכות לה - קדושים ובהר, או פרשת בלק העוסקת ספצפית בסיפור בלק ובלעם, נושא שאינו נמצא בפרשות הסמוכות חקת ופנחס. אך לרוב מתקשים אנו להבין, מהי נקודת החיתוך שהובילה את חלוקת הפרשיות כפי שהן? ² ספר במדבר מגדיל תמיהה זו בגלל מאפיין ייחודי הקיים בספר, המצמיד מצוות לסיפורים השונים הקיימים בו. תופעה זו קיימת בפרשות נשא, שלח, קרח וחקת, והשאלה המתבקשת היא: הואיל והתערבו כאן מצוות בסיפורים, מדוע הוצמדו דווקא מצוות אלה לסיפורים אלה? ומהי הסיבה שהתחלקו הפרשות כפי שהן, הרי היה מן הראוי שתוצמדנה המצוות, וודאי חלקן, אלה לאלה?

בדיוננו נעסוק באחת מן הפרשות המדוברות - פרשת שלח, ונראה בעזרת קדמונינו ובעזרת עיון מחודש יותר, את ההגיון והסיבה שיצרה את מבנה הפרשה כפי שהיא נמצאת לפנינו.

א. סמיכות פרשיות:

הנושא שאנו באים לדון בו קשור כמובן לכלל הפרשני המוכר בשם " סמיכות הפרשיות " ומופיע בד " כ לאחר השאלה " למה נסמכה "?

מעניינת העובדה שבל " ב מידות של ר " א בנו של ר ' יוסי הגלילי כמו גם בי " ג מידות דרבי ישמעאל ³ לא מופיעה מידה זו בלשונה. אליקים רוצה לטעון שהמידה הל " ב " ממוקדם ומאוחר בפרשיות " כוללת את נושא סמיכות הפרשיות, ⁴ אולם אם מעיינים בדוגמה המופיעה לכלל זה במהדורת ש " ס וילנא, רואים שהמידה אינה עוסקת בהסברת הקשר בין פרשיות סמוכות, אלא מראה שיש לעיתים חריגות בסדר הפרשיות המבוטא בכלל " אין מוקדם ומאוחר בתורה ".

יסוד היחס לכלל זה מצוי במחלוקת בבבלי יבמות ד ע " א:

ואמר רבי אלעזר סמוכים מן התורה מנין ? שנאמר " סמוכים לעד לעולם עשויים באמת וישר ". ואמר רב ששת אמר ר ' אלעזר משום רבי אלעזר בן עזריה : מנין ליבמה שנפלה לפני מוכה שחין שאין חוסמין אותה ? שנאמר " לא תחסום שור בדישו " וסמיך ליה " כי ישבו אחים יחדיו ". ואמר רב יוסף : אפילו למאן דלא דריש סמוכים בעלמא - במשנה תורה דריש . ⁵ דהא ר ' יהודה בעלמא לא דריש ובמשנה תורה דריש . ובעלמא מנלן דלא דריש ? דתניא : בן עזאי אומר : נאמר " מכשפה לא תחיה " ונאמר " כל שוכב עם בהמה מות יומת "- סמכו עניין לו . מה שוכב עם בהמה בסקילה , אף מכשפה בסקילה . א " ל ר ' יהודה : וכי מפני שסמכו עניין לו נוציא זה לסקילה . ⁶

בפועל, למרות המחלוקת השתמשו בכלל זה בכל תולדות ישראל. בתלמוד, ⁷ במדרשים, ⁸ ובעקבותיהם פרשני ימי הביניים.

הראשון בין הפרשנים שהשתמשו בכלל היה רש " י, שע " פ בדיקתו של גוטליב ⁹ משתמש בו למעלה מארבעים פעם. גם אב " ע עוסק בכלל לא - מעט, רק שאצלו בד " כ הוצג הכלל בניסוח של " זאת הפרשה דבקה " או " דבקה עם". ¹⁰

גם אצל פרשנים אחרים בימה " ב מוצאים אנו שימוש מרובה בכלל זה, במיוחד אצל

חזקוני ¹¹ ורבנו בחיי. ¹² בפחות תדירות מהם נמצא הכלל בפירוש ה " טור " לתורה. ¹³ לאחריו מצאנו שימוש רב בכלל זה גם ע " י בעל ה " כלי - יקר ". ¹⁴

יש לציין שישנם פרשנים רבים שלא השתמשו בד " כ בביטוי " סמיכות פרשיות ", אך עסקו בנושא הקשר בין הפרשיות, כמו רשב " ם, ¹⁵ רמב " ן, ¹⁶ רלב " ג, ¹⁷ אברבנאל, ¹⁸ ספורנו, ¹⁹

ובדורות האחרונים - הנצי " ב בפירושו " העמק דבר ". ²⁰

בעת החדשה, עם התפתחות הקריאה הספרותית של המקרא ובמיוחד עם התפתחות ביקורת המקרא שניסתה להציג את התורה כמורכבת ממקורות שונים, ²¹ הפך המבנה של התורה לתחום שיש חשיבות דתית לעסוק בו, ולהציג אלטרנטיבה לשיטה שערערה על אחדותה של התורה. בלט בתחום זה רד " צ הופמן שניסה בכל כוחו להילחם בביקורת המקרא ומפורסמת מסתו " ראיות מכריעות נגד וולהויזן ".

בפירושו לתורה, ובמיוחד בהקדמתו לפירושו החשוב על ויקרא, מוצאים אנו עיסוק רב במבנה החומשים, מבנה הפרשיות ובקשר בין הנושאים השונים שבהן.

דמות נוספת שעסקה רבות בנושא היא מ " ד קסוטו. הוא עצמו טען שיש קשר אסוציאטיבי בין הנושאים, כלומר: אם נחפש את הקשר בין שתי פרשיות סמוכות, סביר להניח שנמצא מכנה משותף מכל סוג שהוא: מטבעות לשון, מילים זהות, קשר הלכתי, מטרה רוחנית זהה וכן הלאה. ²²

ואכן בתקופתנו, עת יצאו סדרות מפורשות רבות לתנ " ך, מוצאים אנו בכל ספר הקדמה העוסקת במבנהו, ובד " כ בסוף כל פרשה אף סיכום המדבר על המבנה שלה והקשר בין חלקיה.

ממשיך משמעותי לחקירת המבנה והסדר בתורה הוא " מרכז ההדרכה לתנ " ך ", ²³ הממשיך לפרסם עיונים שונים העוסקים בסדר ובמבנה של התורה.

לסיום תקציר זה נביא את דבריו של בעל " אור החיים " ²⁴ בסוף פירושו לפרשת הנגעים (ויקרא יג, ב):

" מכאן , שיש בכל סמיכות הפרשיות שבתורה זו לזו עיקר גדול וחכמה מפוארה , הן בחכמת הטבע הן בשאר החכמות , שהתורה כלולה מכולן ",

על בסיס סקירה קצרה זו, נשתדל במאמר זה להצדיק " חכמה מפוארת " זו. ברצוננו לנסות ולפענח את המבנה של פרשת שלח, ובמיוחד את הקשר בין פרק טו שהינו פרק שברובו הלכתי לבין פרקים יג - יד שעסקו בסיפור המרגלים.

ב. מבנה פרשת שלח

פרק טו בספר במדבר המופיע אחר חטא המרגלים, עוסק במצוות מתחומים שונים:

* נסכים השייכים להלכות הקרבנות.

* חלה השייכת הן למצוות התלויות בארץ והן למתנות כהנה.

* כפרת שגגת יחיד ושגגת ציבור השייכות שוב לנושא הקרבנות.

* אי יכולתו של העושה ביד רמה לכפר על מעשהו.

* סיפור המקושש ועונשו.

* ציצית השייכת למצוות היחיד.

כפי שהוזכר, פרקנו לא שונה בצורתו זו מפרקים נוספים בספר במדבר, ויחודו של ספר זה הוא בשילובו בין אירועים למצוות, ²⁵ כאשר בדרך כלל מופיעות המצוות לאחר האירועים וסביר להניח שבכוונה נקשרים הם זה בזה - כל מקרה לגופו. כך היא מצות שילוח הטמאים מן המחנה (פרק ה ' א - ד) המופיעה לאחר סידור המחנות (פרקים ב - ג). ²⁶ כך הנה מתנות הכהונה (פרק יח) המופיעות לאחר חטא קרח ועדתו (פרקים טז - יז) שערערו על בחירת ה ' במשפחת אהרן דווקא, ²⁷ וכך גם בפרקנו.

1. נסכים וחלה:

הופעתן כאן של מצוות הנסכים והחלה מוסברות ע " י כל הפרשנים כדלהלן:

לדוגמא: רמב"ן פס'א:

ואולי היה זה עתה לנחמם ולהבטיחם , כי היו נואשים לאמר : מי יודע מה יהיה לאורך ימים לסוף ארבעים שנה , ואם יחטאו גם הבנים ? ולכן ראה הקב " ה לנחמם , כי בצוותו אותם במצות הארץ הבטיחם שגלוי לפניו שיבואו ויירשו אותה .

ובהקשר לסמיכות פרשיות:

דעת זקנים מבעלי התוס ' פס ' ב:

למה נסמכה פרשה זו לפרשת מרגלים ? לפי כששמעו ישראל גזרתו של הקב " ה , אמרו : אוי לנו , לעולם לא נכנס לארץ , כי לסוף ארבעים שנה נמי אם אנו חוטאין יגזור גזרה אחרת וא " כ אין לדבר סוף . אמר להם הקב " ה : בודאי לאחר מ ' שנה תבואו אל הארץ .

על פי דרך זו, הופעתן של מצוות הנסכים והחלה התלויות בארץ לאחר החטא מוסברות בכך, שרצה ה ' לומר שהבטחתו להנחיל את הארץ לאלה שלא חטאו בעינה עומדת.

שונה ממנו ספורנו (פס ' ג) כדלהלן:

הנה עד העגל היה הקרבן " ריח ניחוח " בזולת מנחה ונסכים , כעניין בהבל ונח ובאברהם ......

ובחטאם בעגל , הצריך מנחה ונסכים לעולת התמיד שהיא קרבן צבור . ומאז שחטאו במרגלים הצריך מנחה ונסכים להכשיר גם קרבן יחיד .

ובפס'כ: אחר חטא המרגלים הצריך גם החלה, למען יהיו ראויים שתחול ברכה בבתיהם, כאמרו " וראשית עריסותיכם תתנו לכהן להניח ברכה אל ביתך" (יחזקאל מד, ל). וכן אליהו " עשי לי משם עגה קטנה בראשונה והוצאת לי... כי כה אמר ה '.... כד הקמח לא תכלה" (מל " א יז, יג).

ספורנו רואה במצוות אלה תוספות, שהתחייבו עקב ירידת הדרגה של הדור שחייבה תיקון והחמרה בכללי הקרבנות ומתנות הכהונה.

2. כפרת השוגג והמזיד:

הופעתן אחר כך בפרקנו של כפרת השוגג היחיד, שגגת העדה כולה והזדת היחיד, מוסברת ע " י הפרשנים כדלהלן:

אב"ע ( פס'ב):

בעבור שנשאו קול כל העדה וחטאו ונסלח להם בעבור תפלת משה , אמר " וכי תשגו " והעד " ונסלח להם ". והוצרך להזכיר משפט מנחות כל עולה וזבח , ובסוף " והנפש אשר תעשה ביד רמה " רמז למעשיהם .

רמב"ן ( פס'כב):

ונכנסה כאן , בעבור שהם מרו דבר השם ואמרו " נתנה ראש ונשובה מצרימה " ( יד , ד ), להיות שם במצרים כאשר היו בראשונה בלא תורה ובלא מצות . והנה באה הפרשה להודיעם , כי אפילו בע " ז יכפר על השוגגים , אבל העושים ביד רמה יכרית אותם . ומוסיף חזקוני ( ב): אבל במדבר לא תקריבו כי אתם במזיד ואין קרבן כפרה למזיד .

ספורנו ( פס' ל):

" את ה ' הוא מגדף "- ואין לו כפרה בעולם הזה אפילו בתשובה הנעשית מיראת עונש עד שימות . ולפיכך לא הועילה תשובת ישראל בעניין המרגלים כאמרו " ותשובו ותבכו לפני ה ' ולא שמע ה ' בקולכם ".

כלומר: המצוות מייצגות את שקרה בסיפור.

ועוד קודם לכן (פס ' כב) הציג ספורנו קשר אחר בין הדברים:

" וכי תשגו "- כבר התבאר בקבלה שבשגגת עבודה זרה הכתוב מדבר , וזה כי מאחר שנגזר עליהם " להפיל זרעם בגויים " ( תהלים קו , כו ), לא היה נמנע שישגו בעבודה זרה בשובם לארצם.

כלומר: לא רק מה שכבר קרה נרמז במצוות הכפרה, אלא גם מה שעוד צפוי לקרות נרמז כאן.

בעקבות הרמב " ן, מוסיף על כך הרב יואל בן נון, ²⁸ שהופעתן של שלש אלה מדגישה את חסרונה של החוליה הרביעית - הזדת הציבור.

לדעתו, חסרונה מוסברת ברצון הא - לוקי לומר, שדבר כזה לא יתכן. הדור שחטא יבורר ויתברר עד שהראויים להיענש ייענשו, אך אלה שלא חטאו כדוגמת הצעירים, הנשים ²⁹ והמבוגרים לא ייענשו. רק בחטא המבול מחה ה ' את הדור כולו מעל פני האדמה ויצר עולם כמעט חדש, אך לא עוד. אין מושג של ציבור שחוטא במזיד ומתחייב כולו כליה! ³⁰

3. המקושש:

אב”ע ( ב)

הזכיר דבר המקושש כי עשה ביד רמה .

כלומר, יש קשר עובדתי בין הנושא הקודם לנושא זה.

מרחיב קשר זה עוד יותר הרמב " ן (לב) הטוען שהמקושש קשור לסיפור המרגלים:

ולפרשה הזאת סמך אחריה עניין המקושש , כי היה בזמן הזה אחר מעשה המרגלים על דרך הפשט .

רבנו בחיי ( לב):

הוצרך לומר עוד " ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש מקושש ". כלומר : בדין היה שיהיו בני ישראל במדבר מלבד הגזרה שנגזרה בחטא המרגלים , לפי שיש ביניהם עברות אחרות כגון מחללי שבתות ומזלזלים במצות ציצית , וזהו סמיכות הפרשיות , והרי כל ישראל ערבים זה לזה ממה שדרשו רז " ל ( ויקרא כו ) " וכשלו איש באחיו "- איש בעוון אחיו .

שני ההסברים האלה עומדים על קשר ענייני בין הנושאים, אך מתעלמים מן העובדה שהתורה עברה שוב מנושאים הלכתיים לאירוע שקרה, ומדוע נמנעת התורה להצמיד סיפורים ומצוות אלו לאלו ומערבת בין התחומים?

תשובה לכך נמצאת במדרש פליאה המופיע בתרגום הירושלמי (פס ' לב): ³¹

גזרת שבת אשתמודע להו , ברם קנסא דשבתא לא אשתמודע להון . קם גבר מדבית יוסף , אמר : במימריה איזיל ואתלוש קיסין ביומא דשבתא ...... וידון יתי , ובכן אשתמודע קנסא לכל ישראל .

כלומר, מעשהו של המקושש שייך לנושא החוק שקדם לו, המונע אפשרות תשובה מן המזיד, ואין כאן מעבר בין התחומים.

קראנו לכך מדרש פליאה כי קשה להבין התנהגות זו. אפשר בכ " ז לנסות להסביר התנהגותו זו של המקושש, בכך שנגזרה בכל מקרה עונש מוות על הדור ההוא, והעדיף המקושש למות בדרך של " עבירה לשמה " ³² מאשר בדרך של מוות חסר - כל - משמעות.

ג. מצוות הציצית והקשרה לפרשה

מה לציצית ולפרשה זו?

התנא דבי אליהו עונה על כך בדרכו הדרשנית:

תנא דבי אליהו רבא פרשה כד: אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה : משה , מפני מה חילל זה שבת ? אמר לפניו : ריבונו של עולם , איני יודע . אמר לו : יום חול תפילין בראשו ותפילין בזרועו ורואה וחוזר במעשיו , עכשיו שאין לו תפילין חילל זה את השבת . באותה שעה אמר הקב " ה למשה : משה , צא וברר להם לישראל שיהו נוהגים בו בימים טובים ובשבתות ואיזו מצווה זו מצות ציצית .

כלומר: ע " פ דרכו של המדרש החטא נבע ממחסור במצווה שתזכיר את ה ' ומצוותיו (במקרה דנן - את מצוות השבת).

רצוננו במאמר זה לומר שאין צורך במדרש זה. הכתובים, הן בלשונם, והן במרכיבי הסיפור שלהם רומזים על קשר מוחלט בין הציצית למרגלים, ובעצם יוצרים מבנה כיאסטי בין תחילת הפרשה שהיא החטא, לבין הציצית שהיא התיקון.

קדמו לנו רבים ³³ אשר שמו לב לדמיון שבין שתי הפרשיות, הם שמו לב לכמה פריטי דמיון:

האחד - השורש תו " ר כשורש חריג המופיע רבות, הן בסיפור המרגלים שתרו אחרי ליבם והן בפרשת הציצית. ³⁴

השני - מצוות הציצית הבאה להזכיר את מצוות ה ' ע " י ראייתה (" וראיתם אותו "), כמקבילה וכמתקנת לביטויי הראייה הרבים בהם נצטוו המרגלים.

השלישי - הציצית הבאה לשלול את ראיית העיניים, כתיקון לתחושת המרגלים שהלכו אחרי עיניהם, ולכן הומס ליבם ונראו כחגבים בעיני יושבי הארץ (" וכן היינו בעיניהם " יג, לג). ³⁵

הרביעי - הציצית הנוגדת את זנות הלב (" אשר אתם זנים אחריהם ") כתיקון לעונש הזנות (" זנותיכם " בפר ' יד, לג) של המרגלים. ³⁶

מאחר שרצוננו להרחיב מאד את סקירת הדמיון בין הפרשיות, נציג את פסוקי החטא ופסוקי פרשת הציצית אלה בצד אלה, ונסקור את מטבעות הלשון המשותפות:

חמשה לשונות מופיעות הן בסיפור והן במצווה: לתור, וראיתם, בגדים, מצרים, זנות.

ונפרט:

1. " לתור "-" תתורו "- השורש תו " ר יחודי לפרק זה בכל התורה. ³⁷ במקבילת סיפור המרגלים המתוארת ע " י משה בפרק א בדברים, משתמשת התורה בפועל " לחפור "(כב) או " לרגל" (כד), והשורש תו " ר מופיע שם רק בהקשר להתנהלותו של הקב " ה:

ובדבר הזה אינכם מאמינם בה’ א - לקיכם ההלך לפניכם בדרך לתור לכם מקום

כך שבוודאי אין מקריות בשימוש הדווקאי בשורש תו " ר במרגלים ובציצית, וזאת

כדי לרמוז על הקשר ההכרחי ביניהם. ראוי לציין שלא פחות משתים - עשרה

פעמים ³⁸ מופיע השורש תו " ר בסיפור המרגלים, והקשר בדרך הרמז לשנים עשר

המרגלים נראה לא - מקרי.

2. " וראיתם "- הלשון מקבילה לחלוטין בין שני הנושאים (טו, לט לעומת יג, יח) וברור הוא שראיית הציצית באה לתקן את הראייה הלא - נכונה של הארץ. גם כאן מתגלה רמז נוסף מתוקף כך שהשורש רא " ה נמצא בסיפור המרגלים עשר פעמים, ובדרך הרמז אפשר כמובן לדבר על עשרה מרגלים בלבד שחטאו בראייתם. ³⁹

3. " בגדים "- קריעתם ע " י אוהבי הארץ (יד, ו), הביאה כנראה לציווי על בגד חלופי

שכוחות תיקון לו ⁴⁰ היכולים להביא את כל העם לדרגתם של יהושע וכלב.

4. " מצרים "- הזכרת יציאת מצרים (טו, מא) במצוות הציצית, באה לתקן את הרצון לשוב מצרים החוזר שלש פעמים בסיפור החטא (יד: ב, ג, ד).

5. " זנות "- הזכרת זנות הלב במצוות הציצית (טו, לט), רומזת להתנהגות העם שאותה

כינה ה ' זנות (יד, לג). מאחר שזנות היא חטא הקשור במערכת של קשרים

משפחתיים לא נכונים, משתמשת התורה במילה זו כדי לנמק את העונש של הבנים

(הקשורים על כרחם לראשי משפחתם - האבות) שיאלצו לנדוד במדבר עקב חטאי

אבותם.

בטבלה הדגשנו מלים נוספות, שחושפות לדעתנו רמזים נוספים הקושרים את שני הנושאים בצורה גלויה פחות, ונפרט:

6. " כנפי בגדיהם "- לבגד ארבע כנפות והביטוי מופיע בפרשת ציצית המקבילה בדברים כב, יב: גדלים תעשה - לך על - ארבע כנפות כסותך אשר תכסה - בה.

בחלק מספרי ההלכה נהגו לכנות כך את הציצית עצמה.

מסלולם של המרגלים בארץ כנען מתואר בקצרה בכתוב (יג, כא):

ויעלו ויתרו את - הארץ ממדבר - צן עד - רחב לבא חמת.

אך רש " י מרחיב את התיאור:

הלכו בגבוליה באורך וברוחב כמין גאם . הלכו רוח גבול דרומית ממקצוע מזרח עד

מקצוע מערב כמו שצווה משה " עלו זה בנגב " דרך גבול דרומית מזרחית עד הים -

שהים הוא גבול מערבי , ומשם חזרו והלכו כל גבול מערבי על שפת הים עד לבא

חמת שהוא אצל הר ההר במקצוע מערבית צפונית , כמו שמפורש בגבולות הארץ

בפרשת אלה מסעי .

אם נקודת המוצא שלהם היתה קדש ברנע, ⁴¹ והם עלו מזרחה בנגב לכיוון חברון,

משם צפונה עד לבוא חמת, פנו מערבה אל הים התיכון, ולאורכו חזרו דרומה

לקדש ברנע, הם הלכו בפועל את ארבע הכנפות של גבולות הכיבוש שיצטוו עליהן

להלן בפרק לג. יוצא מכך, שהאזכור של כנפי הבגדים במצוות הציצית (לפי תיאור

זה של המסלול) רוצה לרמוז גם לארבע כנפות הארץ אותה הלכו המרגלים. ⁴²

7. " הזכירה" (וראיתם אותו וזכרתם, למען תזכרו)- "רבי אליעזר בן יעקב אומר : כל שיש לו תפילין בראשו ותפילין בזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו , הכל בחיזוק שלא יחטא , שנאמר " והחוט המשולש לא במהרה ינתק " (מנחות מג ע " ב).

על פי הגמ ' שהוזכרה, מטרת הציצית היא לעזור לאדם כיצד להינצל מחטא ח " ו.

מניחים אנו שלא מיסטיקה באה התורה ללמדנו, אלא שמטרת הציצית היא להזכיר

את מה ש שכח העם כמה שעות קודם. העם שכח את קיום ה ' והבטחותיו. כבר

במעמד הסנה (שמות ג, ח) וגם לאחריו הבטיח ה ' שעומד להביא את העם אל ארץ

זבת חלב ודבש - והציצית באה להזכיר שנותן המצוות גם נשא הבטחות.

8. " והייתם קדושים" (טו, מ)- ישנה גישה ⁴³ המסבירה את חטאם של המרגלים בחששם מאיבוד מעטפת הקדושה שסבבה אותם בהליכתם במדבר. הם סובבו בענני כבוד שקידשו אותם מבחינה רוחנית והגנו עליהם מבחינה פיזית. הם היו פטורים מן הצורך לעמול על הקיום הפיזי שלהם שהרי אכלו לחם - שמים, ומסיבה זו העדיפו להישאר במדבר. אשר על כן באה מצוות ציצית ואומרת שקיום המצוות היא - היא הקדושה האמיתית: ועשיתם את כל מצוותי והייתם קדושים.

ויותר מכך: אם הם חששו מאיבוד מעטפת הקדושה, באה הציצית שהיא בגד שעוטף את הגוף, לומר שישנה מעטפת קדושה אחרת, ויתכן שטובה יותר, שהרי היא אישית ונוגעת בכל אדם בפני עצמו.

נסכם: ברור שמבחינה רעיונית, מרכזה של ההשוואה היא הצורך לתקן את תרות הלב והעיניים בעלי החולשות האנושיות, בתרות אחרי מצוות ה ', אך רצינו להראות שהפרשה על התנסחותה, רומזת לקשרים רחבים יותר בין הפרשיות, וכפי שהראינו, אפשר לראות קשר בין הציצית לבין כל חלקי סיפור המרגלים:

ד. סיכום:

מאמר זה, שתחילתו בסקירה מדעית וסופו ברמזים הניתנים להידחות, רוצה לומר

ש " שניהם לדבר אחד נתכוונו ". ברור שסמיכות הפרשיות אינה מקרית ונותן התורה רצה ללמדנו בכך, הן את אחדותה של התורה שכולה " מרועה אחד ניתנה " והן מוסר ודרך ארץ. לעיתים הדברים ניכרים בהמון ולעיתים הם צפונים בפרד " ס התורה.

בראשית המאמר הצגנו את אחדותו של הפרק והראינו כיצד מצוות וסיפורים שזורים זה בזה כמעשה רוקם. בסופו של המאמר ניצלנו את מה שקדמונו חכמים ודיברו על מצוות הציצית הבאה לתיקון חטא המרגלים, וחשפנו את כל רמזי סיפור המרגלים הצפונים במצוות הציצית. הרווח היוצא לנו ממהלך זה הוא כמובן הצגת הפרק כולו כאחדותי, ויותר מכך הפיכת פרק טו לפרק שצבעים שונים מעורבבים בו: סיפורים ומצוות, פשט ודרש, צדיקים ורשעים, הבטחות ועונשים, ויותר מכל: חטאים ותיקונים.

ומאחר שבצבעים עסקנו, נסיים בצבע הציצית שעד עתה התעלמנו ממנו:

ילקוט שמעוני תהלים כד:

אמר רבי חייא : מפני מה נשתנית תכלת מכל מיני צבעונין ? מפני שתכלת דומה לעשבים , ועשבים דומים לים , וים דומה לרקיע , ורקיע דומה לקשת , והקשת דומה לענן , והענן דומה לכסא , והכסא דומה לכבוד , שנאמר " כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם " ומכבודו חלק ליראיו - זה התכלת שנאמר " ועשו להם ציצית ". ⁴⁴