קוד: פסח - הגדת פסח מצה ומרור בתנ"ך
סוג: מאמר
מאת: רפאל בר אשר חגבי
אל: פרי החג
בס"ד י"ד ניסן התשס"ו
מבוא:
מצות עשה מן התורה לספר בליל הסדר את סיפור יציאת מצרים,לפיכך הענין המרכזי של ליל הסדר הוא קריאת ה"הגדה של פסח".ההגדה זכתה לאלפי גרסאות,הנוסח הקדום ביותר של ההגדה מופיע בחיבורו של רבי סעדיה גאון (882-942) : " סידור רב סעדיה גאון ". תוכן ה הגדה של פסח הוא סיפור מקוצר של יציאת מצרים בסגנון של תשובות לשאלות,בנוסף לכך ההגדה כוללת גם את סיפור תולדותיו של עם ישראל, ואת כל סיפורי ה נפלאות שארעו לעם ישראל בעת צאתם ממצרים. כלומר,ההגדה של פסח היא למעשה קובץ של מדרשים, מזמורי תהילים, דברי חז" ל, ברכות, תפילות ו פיוטים, בתוספת הודאה ו הלל אשר גם בו מסופר על נפלאות ה'בעת יציאת כל עם ישראל מצרים,והבעת התקוה לגאולתם העתידית של כל עם ישראל.ע"י שילוב כל המרכיבים האלה בקריאת ההגדה,עם ישראל מקיימים גם את אימרת חז"ל: "וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח".נוסח ההגדה נועד לכל הגילאים,אולם משום שמצות"והגדת לבנך"מכוונת בעיקר לחינוך הילדים,ההגדה נוסחה בדרך של שאלות ותשובות ע"מ להקל על הזכרון.בנוסף לכך,קריאת ההגדה מלווה במעשים ובמנהגים אשר נועדו לעורר עניין וערנות אצל הילדים.אולם מעיקר הדין מצות "והגדת לבנך" (שמות, י"ג, ח') מתומצתת לסיפור פסח,מצה ומרור,אשר בתוכם כלול גם כל סיפור יציאת מצרים,ואף המסקנות המעשיות הנכונות לכל דור ודור,מראשית ההסטוריה היהודית ועד היום הזה.כלומר,מתוך קריאת ההגדה עם ישראל למדים כי הגאולה מגלות מצרים היא אינה הגאולה השלמה,אלא היא בגדר של שיחרור על תנאי אשר בסופו מובטחת הגאולה השלמה, בתנאים האמורים בחזונות הנביאים,כפי שמבואר להלן בהרחבה:
מצות "והגדת לבנך " – סיפור תמצית ההסטוריה היהודית שתחילתה בקשיים וסופה בגאולה.
פסח - קרבן יחיד עם מאפייני קרבן ציבור המלמד על הקשר של כלל יחידי ישראל לשורש אחד המהווה את"עם ישראל".
מצה – סמל ל"עידן התמימות"המבטא חרות ובטחון מלא בקב"ה.
מרור - המרור מסמל את כבישת יצר הרע והכנעת הכוחות החומריים שבאדם.
מטרת ה"הגדה של פסח " – החדרת התחושה כי הגאולה ממצרים היא כשיחרור על תנאי.
מצות" והגדת לבנך":
מצות עשה מן התורה לספר בליל הסדר את סיפור יציאת מצרים,אופן הביצוע של מצות"והגדת לבנך" (שמות, י"ג, ח') מפורט בהלכותיו של הרמב"ם,בתחילה הרמב"ם פסק : " מצות עשה של תורה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל חמשה עשר בניסן,שנאמר : ' זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים',כמו שנאמר : ' זכור את יום השבת'.ומנין שבליל חמשה עשר?,תלמוד לומר : ' והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה', בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך.ואף על פי שאין לו בן,אפילו חכמים גדולים חייבים לספר ביציאת מצרים. וכל המאריך בדברים שאירעו ושהיו הרי זה משובח ( חמץ ומצה, פ " ג, א '). בהמשך הלכותיו הרמב"ם פסק : " כל מי שלא אמר שלשה דברים אלו בליל חמשה עשר לא יצא ידי חובתו,ואלו הן: פסח, מצה ומרור. פסח על שום שפסח המקום על בתי אבותינו במצרים,שנאמר : ' ואמרתם זבח פסח הוא לה',וגו',מרור על שם שמררו המצריים את חיי אבותינו במצרים,מצה על שם שנגאלו. ודברים האלו כולן נקראין הגדה " ( רמב " ם, חמץ ומצה, פ " ז, ה '). כלומר,הרמב"ם מבחין בין מצות ההגדה מן התורה שהיא הגדת פסח,מצה ומרור בלבד,לבין מצות חז"ל בהגדה מורחבת שבה : " כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח".
נלענ"ד כי הרמב"ם שילב בפסיקותיו את המחלוקת בין רבן גמליאל לבין המשנה,ובסופו של דבר הרמב"ם פסק כדעת רבן גמליאל.כלומר,לדעת רבן גמליאל מצות"והגדת לבנך"מתומצתת בסיפור המילים:פסח,מצה ומרור,כמובא במשנה : " רבן גמליאל היה אומר:כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו,ואלו הן:פסח,מצה ומרור.פסח - על שום שפסח המקום על בתי אבותינו במצרים.מצה - על שום שנגאלו אבותינו במצרים.מרור - על שום שמררו המצריים את חיי אבותינו במצרים.בכל דור ודור,חייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים,שנאמר ( שמות, י " ג, ח ') : ' והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה'לי בצאתי ממצרים" ( פסחים, פ " י, משנה ה '). כלומר,לדעת רבן גמליאל עיקר ההגדה היא ללמד את דורותיו של עם ישראל שני עקרונות יסודיים:היסוד הראשון הוא:הבדלת ה'את עם ישראל מן האומות,היסוד השני הוא:האמונה ביכולתו של ה'יתברך לשנות את הטבע למען גאולתם של עם ישראל,למרות היותם משועבדים וחסרי תקוה.כלומר,מתוך הסיפור התמציתי של ההגדה,עם ישראל לדורותיהם למדים:כי אין כח בעולם שיכול לעצור את גאולתם העתידית של כל עם ישראל.לפיכך בסמוך לדברי רבן גמליאל נאמר במשנה : " בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים".על כן אע"פ שפסח מצה ומרור נאמרים בעבור הילדים בתחילת ההגדה,בתוך הנוסח של"מה נשתנה",בכל זאת רבן גמליאל חייב גם את המבוגרים לומר לעצמם את ענין פסח מצא ומרור כסדרם,בכדי לצאת ידי חובת מצות"והגדת",דהיינו,בבחינת"אמור ואמרת', להזהיר גדולים על הקטנים" (יבמות, קיד.). כלומר,כאשר הגדולים זוהרים באור התורה,גם הילדים זוכים לגילוי האור שבנשמתם,משום שאותה הנשמה המחיה את גופו של המבוגר,נמצאת גם בגופו של הילד.
לעומת זאת במשנה הקודמת לדבריו של רבן גמליאל נאמר: "ולפי דעתו של בן אביו מלמדו.מתחיל בגנות ומסים בשבח,ודורש מ'ארמי אבד אבי' ( דברים, כ " ו, ה '), עד שיגמור כל הפרשה כולה" ( פסחים, פ " י, משנה ד '). כלומר,למרות שכלל סיפור יציאת מצרים נאמר בספר שמות,בארבע פרשיות רצופות:שמות,וארא,בא,בשלח, כך שלכאורה היה מן הראוי לקרוא בליל הסדר את פרשיות אלה מתחילתן ועד סופן,בכדי לצאת ידי חובת מצות "והגדת לבנך".אף על פי כן המשנה למדה את ענין ההגדה של פסח,דווקא ממצות מקרא ביכורים הכתובה בספר דברים,אשר בה התורה תימצתה את סיפור יציאת מצרים לארבעה פסוקים בלבד,משום שפסוקים אלה כוללים את תמצית ארבעת השלבים של סיפור יציאת מצרים,שנאמר ( דברים, כ " ו, ה '- ח '): "וענית ואמרת לפני ה'אלהיך ארמי אבד אבי וירד מצרימה ויגר שם במתי מעט ויהי שם לגוי גדול עצום ורב",דהיינו,תאור השלב הראשון של הירידה למצרים . " וירעו אתנו המצרים ויענונו ויתנו עלינו עבדה קשה",דהיינו,תאור השלב השני של השעבוד למצרים . " ונצעק אל ה'אלהי אבתינו וישמע ה'את קלנו וירא את ענינו ואת עמלנו ואת לחצנו",דהיינו,תאור השלב השלשי של הצעקה במצרים . " ויוצאנו ה'ממצרים ביד חזקה ובזרע נטויה ובמרא גדל ובאתות ובמפתים",דהיינו,תאור השלב הרבעי של הגאולה ממצרים. לפיכך מחבר ההגדה נטל את ארבעת הפסוקים האלה,והוא הסביר ופירט את ענינם לכל אורך ההגדה,דהיינו,הגדת פסח היא למעשה הסברם המורחב של ארבעת הפסוקים האלה,אשר הם אמורים בתורה בפרשת"והיה כי תבוא אל הארץ" ( דברים, כ " ו, א ').
ההגדה שבידינו משלבת בתוכה גם את דעת ר"ג וגם את דעת המשנה,אך"ההגדה של פסח"פותחת דווקא באמירת ההגדה ע"פ דעת המשנה,ע"מ לחדד את עומק המסר לדורות,כמובא במשנה : " ולפי דעתו של בן אביו מלמדו.מתחיל בגנות ומסים בשבח,ודורש מ"ארמי אבד אבי" ( דברים, כ " ו, ה '), עד שיגמר כל הפרשה כלה" ( פסחים, פ " י, משנה ד '). כלומר,הפתיחה בגנות היא:שבהתחלה"עבדים היינו " - בשעבוד לאומי,וגם שאבות אבותינו היו"עובדי עבודה זרה " - בשעבוד רוחני,והשבח הוא:שקרבנו הקב"ה לעבודתו והוציאנו מעבדות לחירות.לפיכך עיקר ההגדה היא:שימור מסר הגאולה לדורותיו של עם ישראל,באמצעות למידה אחידה של השתלשלות ההסטוריה היהודית,אשר תחילתה בקשיים וסופה בגאולה. על כן ליל הסדר נקרא גם בשם"ליל שימורים",שנאמר : " ליל שמרים הוא לה'להוציאם מארץ מצרים הוא הלילה הזה לה'שמרים לכל בני ישראל לדרתם".ה"ספורנו"פירש את הפסוק הזה כך: "וכמו שהיה משמר ומצפה לגאלת ישראל כל ימי גלותם במצרים,כן הוא משמר ומצפה לגאלת ישראל העתידה,כאמרו : ' ולכן יחכה ה'לחננכם' (ישעיה, ל', י"ח) , ' לכל בני ישראל לדרתם',כאמרם : ' בניסן נגאלו ובניסן עתידין להגאל '" ( שמות, י " ב, מ " ב).
וכן מצאנו שההגדה של פסח משלבת בין שני מרכיבי עם ישראל:מצד אחד ההגדה פונה לכלל עם ישראל,בדרך של בירור עמוק וחודר הסוקר את כל דרך התגבשותם של בני ישראל לעם,החל מתרח אבי אברהם,דרך סיפור יציאת מצרים ועד לגאולתם העתידית של כל עם ישראל.מצד שני ההגדה פונה גם ליחידי עם ישראל,דרך המצוה להתייחס לכל אחד מן הבנים כפרט בודד,לפי מדרגתו ולפי נטיית ליבו של כל בן ישראל,כאמור בהגדה : " כנגד ארבעה בנים דיברה תורה".כלומר,הגדה של פסח מלמדת כי יש לברר לעומק את ייחודיותו של כל פרט,ע"מ לשלבו בתוך המכלול של עם ישראל,לפי יכולותיו וכישרונותיו.לפיכך התורה הטילה על הורים מטרה פרטית וציבורית,משום שחכמת ההורים יכולה להפוך אף את המוגבלויות של הבנים לתועלת הפרט והכלל. כשם שה'יתברך הפך עם של עבדים השקועים במ"ט שערי טומאה,להיות עבדי ה'באופן מעשי ורוחני,בזכות קיומן של שתי מצוות:מילה וקרבן פסח,דהיינו,ע"י קיומן של שתי המצוות היחודיות הללו בזריזות יתרה,עם ישראל התעלו ממ"ט שערי הטומאה והפכו להיות עבדי ה'באופן מעשי ורוחני.וכן הרש"י פירש: "ר'מתיא בן חרש אומר:הרי הוא אומר ( יחזקאל, ט " ז, ח ') : ' ואעבור עליך ואראך והנה עתך עת דודים',הגיעה שבועה שנשבעתי לאברהם שאגאל את בניו,ולא היו בידם מצוות להתעסק בהם כדי שיגאלו, שנאמר ( יחזקאל, ט " ז, ז ') : ' ואת ערום ועריה' ( מכל מצוות), ונתן להם שתי מצוות:דם פסח,ודם מילה שמלו באותו הלילה, שנאמר : ' מתבוססת בדמיך' ( יחזקאל, ט " ז, ו ') בשני דמים,ואומר ( זכריה, ט ', י " א) : ' גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין מים בו',ושהיו שטופים באלילים אמר להם : ' משכו וקחו לכם'משכו ידיכם מאלילים וקחו לכם צאן של מצוה" ( רש " י - שמות, י " ב, ו ').
משל למה הדבר דומה:לאדם שהיו לו שני בנים בוגרים,האחד היה בריא וחזק והשני היה בעל חטוטרת בגבו,מדי יום האב נתן לשני בניו כדים גדולים,ושלח אותם לשאוב לתוכם מים מן הנהר.הבן הבריא הלך את כל הדרך לנהר בזריזות,והוא מילא את הכד במים חיים וחזר לבית אביו עם הכד מלא מים.גם הבן בעל החטוטרת הלך את כל הדרך לנהר בזריזות,ואף הוא מילא את הכד במים חיים,אך בדרכו חזרה לבית אביו,נשפכה מחצית ממימי הכד בצידי הדרך בגלל המום שבגבו.בכל יום היה בעל החטוטרת מקנא באחיו הבריא,ונעצב בלבו על היותו בעל מום שאינו מאפשר לו למלא אחר ציפיות אביו,להביא את הכד מלא במים חיים.עד שיום אחד לא יכל בעל החטוטרת להתאפק ופרץ בבכי,אמר לו אביו:מדוע אתה בוכה?,אמר לו בעל החטוטרת:אני בוכה על מר גורלי אשר בעטיו לא מתאפשר לי להביא את הכד מלא מים כמו אחי הבריא,וע"י כך אינני ממלא אחר ציפיותיו של אבי היקר.האב ניחם את בנו ואמר לו:בני,שכרך גדול משל אחיך,כי מאחר וידעתי את מומך,שתלתי לאורך השביל מן הנהר ועד הבית זרעי פרחים,כך שבחזרתך עם הכד מחצית המים הנשפכים ממנו,הם משקים את הזרעים ומצמיחים לי פרחים נאים ומבוסמים,אשר בהם אני מקשט את הבית ונהנה מריחם.הנמשל הוא לבן החכם שבהגדה שהוא כבן הבריא שבמשל,אשר נדרש ממנו להביא כדים מלאים במים חיים,כך שכל טיפה הנשפכת מן הכד שלו היא גורמת לחסרון במים החיים,אשר נועדו לצרכי קיום המשפחה.לעומת זאת הבן התם,ושאינו יודע לשאול,והרשע שבהגדה הם משולים לבן בעל החטוטרת שבמשל,אשר הם אינם מסוגלים להביא כדים מלאים במים חיים,אלא הם זקוקים לרחמים או לחיזוקים,ע"מ לנצל את מומם לצורך השגת יתרון אחר.וכן מצאנו ש ביום הגאולה ממצרים,עם ישראל פעלו במרץ רב,דהיינו,גם כולם עשו ברית מילה,והם אף הקריבו את קרבן פסח כהילכותיו,וגם השאילו ממצרים כלי כסף וכלי זהב,והם אף עשו מצות וגם יצאו ממצרים,שנאמר : " וישא העם את בצקו טרם יחמץ משארתם צררת בשמלתם על שכמם" ( שמות, י " ב, ל " ד), והרש"י פירש: "המצריים לא הניחום לשהות כדי חימוץ ... ' על שכמם',אע"פ שבהמות הרבה הוליכו עמהם מחבבים היו את המצות" ( מכילתא).
נמצאנו למדים כי סיפור יציאת מצרים אינו סיפור היסטורי חד פעמי,אלא הוא סיפור מתמשך המלווה את כל אחד ואחת מישראל בכל יום לדורות עולם,ואפילו בימות המשיח,כמובא במשנה ( ברכות, פ " א, ה) : " למען תזכר את יום צאתך ממצרים כל ימי חייך '... וחכמים אומרים : ' ימי חייך'העולם הזה , ' כל ימי חייך'להביא לימות המשיח.לפיכך נאמר בגמ ': " בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים,שנאמר : ' והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה'לי בצאתי ממצרים" ( פסחים, קט " ז:). וכן הרמב"ן כתב ( שמות, י " ג, ט " ז) : " ובעבור כי הקב"ה לא יעשה אות ומופת בכל דור לעיני כל רשע או כופר,יצוה אותנו שנעשה תמיד זכרון ואות לאשר ראו עינינו,ונעתיק הדבר אל בנינו,ובניהם לבניהם,ובניהם לדור אחרון". כלומר,האמונה היהודית מושתתת גם על יסודות הדעת,הקבלה ולימוד התורה,וגם על יסוד הידיעה המוחשית של יציאת ישראל ממצרים בנסים גלויים,שנאמר : " אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים" (שמות, י"ט, ד'), ואף על יסוד הציפיה לגאולה העתידית בנסים גלויים,שנאמר: "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" (מיכה, ז', ט"ו).
לפיכך התורה מצווה שתי מצוות הקשורות ישירות לענין יציאת כל עם ישראל ממצרים, המצוה הראשונה היא:מצות עשה לספר ביציאת מצרים בליל ט"ו בניסן,שנאמר : ' והגדת לבנך ביום ההוא" ( שמות, י " ג, ח '), דהיינו,מצוה לספר בליל פסח איך הקב"ה הוציא את כל עם ישראל ממצרים,ע"מ להודות,לשבח ולפאר את ה'יתברך,ובכדי להראות לעולם כי עתידו של המרע לעם ישראל יהיה כגורלו של פרעה.מטעם זה הגוים התנכלו ליהודי הגולה באמצעות "עלילות הדם"דווקא בליל הסדר. המצוה שניה היא: לזכור בכל יום ובכל לילה את יציאת מצרים,שנאמר : " למען תזכר את יום צאתך ממצרים כל ימי חייך" ( דברים, ט " ז, ג '), דהיינו,עם ישראל מצווים להודות לה'בכל יום פעמיים לפחות,על אשר ה'יתברך בחר בעם ישראל מכל העמים להיות לו לעמו ולמשרתיו,ועל כך שה'יתברך שומר ומשגיח על עם ישראל בכל יום ויום עד הגאולה העתידית.
הרמב"ם לא מנה את זכירת יציאת מצרים במנין המצוות כמצוה בפני עצמה,אלא הוא כללה בתוך מצות עשה של קריאת שמע ( הל ' קריאת שמע, פ " א, ג), וזאת מתוך חשיבותה המרכזית של יציאת מצרים בתודעה היהודית,ע"פ האמור בהקדמת הרמב"ם לספר המצוות ( כלל רביעי למניין המצוות) : " שאין למנות הציווים הנוגעים לכל מצוות התורה",דהיינו,לדעת הרמב"ם זכירת יציאת מצרים היא אינה ציווי פרטי,אלא היא כלל השייך לכל התורה והמצוות,משום שהשילוב שבין חובת הזכרון וההזדהות עם ההיסטוריה המונהגת ע"י הקב"ה,לבין חובת קיום מצוות ה',הם מהווים יחדיו את תכלית הייעוד האלהי,אשר הוא מתבטא בקיום מצוות התורה בשלמותן.
פסח:
הרמב"ם פסק בהלכותיו : " כל מי שלא אמר שלשה דברים אלו בליל חמשה עשר לא יצא ידי חובתו,ואלו הן: פסח, מצה ומרור. פסח על שום שפסח המקום על בתי אבותינו במצרים,שנאמר : ' ואמרתם זבח פֶּסַח הוא לה '" ( רמב " ם, חמץ ומצה, פ " ז, ה '). כלומר,חובה ראשונה היא לספר את ענין"פסח",בכדי לצאת ידי חובת מצות"והגדת".וכן נאמר בהגדה: "רבן גמליאל היה אומר:כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו,ואלו הן: פסח, מצה ומרור... פסח שהיו אבותינו אוכלים בזמן שבית המקדש קיים,על שום מה?,על שום שֶׁפָּסַח הקדוש ברוך הוא על בתי אבותינו במצרים, שנאמר : ' ואמרתם זבח פסח (ת"א-חיס) הוא לה'אשר פָּסַח (ת"א-חס) על בתי אבותינו במצרים בְּנָגְפּוֹ את מצרים ואת בתינו הציל ויקוד העם וישתחוו" (שמות, י"ב, כ"ז). כלומר,הרמב"ם פסק כרבן גמליאל אשר הוא משלב במצות סיפור יציאת מצרים את שני המשמעויות של שם חג פסח:משמעות ראשונה היא:ע"ש זבח פסח הנשחט בי"ד ניסן,והמשמעות השניה היא:ע"ש שפסח (דילג) ה'על בתי ישראל במצרים,וכן פירש הרש"י (שמות, י"ב, י"א): "פסח הוא לה '', הקרבן הוא קרוי פסח על שם הדלוג והפסיחה".
בני ישראל נצטוו לחגוג את הפסח הראשון בלילה האחרון של גלותם בארץ מצרים,בטרם שה'יתברך פסח על בתיהם,וכן הרש"י פירש ( רש " י, שמות, י " ב, י " ד) : " וחגתם אותו',יום שהוא לך לזכרון אתה חוגגו,ועדיין לא שמענו אי זהו יום הזכרון?,תלמוד לומר : ' זכור את היום הזה אשר יצאתם',למדנו שיום היציאה הוא יום של זכרון.ואיזה יום יצאו?,תלמוד לומר ( במדבר, ל " ג, ג ') : ' ממחרת הפסח יצאו',הוי אומר:יום ט"ו בניסן הוא של יום טוב,שהרי ליל ט" ו אכלו את הפסח ולבקר יצאו " ( מכילתא). וכן נאמר : " וככה תאכלו אותו:מָתְנֵיכֶם חגורים,נעליכם ברגליכם ומקלכם בְּיֶדְכֶם.ואכלתם אותו בחיפזון פֶּסַח (ת"א-פסחא) הוא לה '" (שמות, י"ב, י"א). המילה"פסח"הכתובה בפסוק זה אינה מכוונת לחג הפסח,אלא היא מכוונת ל"זבח פֶּסַח" (שמות, י"ב, כ"ז), דהיינו,לַכֶּבֶשׂ שאותו זבחו ואכלו בני ישראל בלילה שלפני יציאת מצרים.לפיכך כזכר לזבח הפסח הראשון,עם ישראל לדורותיו נצטוו לזבוח ולאכול את"זבח פסח"בכל זמן שבית המקדש היה קיים,שנאמר: "וזבחת פֶּסַח לה'אלהיך צאן ובקר במקום אשר יבחר ה'לשכן שמו שם" (דברים, ט"ז, ב'). על כן בכל זמן שבית המקדש אינו קיים,נוהגים לשים בקערת ליל הסדר"זרוע"שהוא חתיכת זרוע בשר צלוי,כזכר לזבח פֶּסַח.שמו של הקרבן"פֶּסַח"נגזר מן הפועל"פָּסַח",שנאמר : " ואמרתם זבח פֶּסַח הוא לה'אשר פָּסַח על בתי בני ישראל בְּנָגְפּוֹ את מִצְרַיִם ואת בתינו הציל" (שמות, י"ב, כ"ז). לפיכך אונקלוס תרגם את המילה פֶּסַח מן הפועל"חָ ס",ואת המילה פָּסַח אונקלוס תרגם בלשון"פִסְחָא".כלומר,למילת"פסח"ישנן שתי משמעויות,המשמעות הראשונה היא:ע"ש הקרבת קרבן פסח בערב פסח,גם במצרים ואף בזמן שבית המקדש היה קיים,דהיינו,ביטוי לשאיפה לחרות,לגאולה ולבנין בית המקדש.המשמעות השניה של מילת פסח היא:ע"ש הנס שאירע לעם ישראל בליל יציאת מצרים בזמן מכת בכורות,כאשר ה'יתברך פָּסַח (דילג), על בתי בני ישראל,ולא הרג את בכורי ישראל אלא הוא הרג רק את בכורי מצרים,דהיינו,הכרת תודה לה'יתברך על כך שהוא הבדילנו מן העמים לטובה.
וכן מצאנו שהרמב"ם כולל בהלכותיו את שני פירושי מילת"פסח",בהתאם לשני המצבים אשר עם ישראל שרויים בהם,דהיינו,בזמן שבית המקדש היה קיים פירוש מילת"פסח"היה ע"ש ש"פָּסַח" (דילג) ה'על בתי בני ישראל.לעומת זאת לאחר שבית המקדש חרב פירוש מילת"פסח"היא ע"ש קרבן פֶּסַח בבית המקדש.לפיכך הרמב"ם כתב בהלכותיו: "ואומר: פֶּסַח זה שאנו אוכלין על שם ש פָּסַח המקום על בתי אבותינו במצרים,שנאמר : ' ואמרתם זבח פֶּסַח הוא לה '... ובזמן הזה אומר:פֶּסַח שהיו אבותינו אוכלין בזמן שבית המקדש היה קיים" ( חמץ ומצה, פ " ח, ד '). כלומר,לשיטת הרמב"ם בזמן שאין בית מקדש,די בסיפור משמעות המילים פסח,מצה ומרור,בכדי לצאת ידי חובת מצות התורה של"והגדת",ולשם כך אין צורך לאוכלם ממש,משום שכיום לא ניתן לאכול את קרבן פסח,וגם מצות"אכילת מרור אינה מצוה מן התורה בפני עצמה,אלא תלויה היא באכילת הפסח.שמצות עשה אחת לאכול בשר הפסח על מצה ומרורים,ומדברי סופרים לאכול המרור לבדו בליל זה,אפילו אין שם קרבן פסח" ( רמב " ם, חמץ ומצה, פ " ז, י " ב). לפיכך הרמב"ם פסק: "כל מי שלא אמר שלשה דברים אלו בליל חמשה עשר לא יצא ידי חובתו.ואלו הן:פסח,מצה ומרור ... ודברים האלו כולן נקראין הגדה " ( רמב " ם, הלכות חמץ ומצה, פ " ז, ה ').
הזכרת ענין קרבן"פסח"בהגדה נובע גם מתוך החשיבות המיוחדת שהתורה מיחסת לקרבן פסח,דהיינו,קרבן פסח הוא הקרבן היחיד אשר הוא משלב בתוכו אופי של קרבן אדם פרטי,יחד עם מאפייני קרבן ציבור.כלומר,מחד גיסא קרבן פסח הוא קרבן יחיד שכל אדם או חבורה מקריבים באופן פרטי,לפיכך אין מקריבים קרבן אחד עבור כלל עם ישראל.מאידך גיסא,על קרבן פסח חלים הלכות קרבן ציבור ולכן הוא דוחה את השבת,וגם אם כלל הציבור טמא הם מקריבים את קרבן פסח בהיותם טמאים,משום שטומאה דחויה בציבור.לפיכך חובת הזכרת קרבן פסח בליל הסדר,באה ללמד כי הדרך לחירותם של כלל עם ישראל,מורכבת מצרופם של כלל יחידי בני ישראל לשורש אחד המהווה את"עם ישראל". מטעם זה רבן גמליאל נימק את הצורך בסיפור הגדת קרבן פסח בשני טעמים,טעם ראשון הוא : " פֶּסַח שהיו אבותינו אוכלים בזמן שבית המקדש קיים על שום מה? ( בנוסח ההגדה של פסח), על שום שֶׁפָּסַח הקדוש ברוך הוא על בתי אבותינו במצרים" ( פסחים, פ " י, משנה ה '), דהיינו,הטעם הראשון של"פסח"הוא טעם כללי אשר נועד להביע הודאה לה'יתברך על גאולת כלל עם ישראל ממצרים.והטעם השני הוא: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים" ( פסחים, פ " י, משנה ה '), דהיינו,הטעם השני של"פסח"הוא טעם כללי אשר נועד להביע הודאה לה'יתברך על גאולתו של כל פרט מעם ישראל.לפיכך שילובם של שני טעמים אלה בהגדת פסח,גורם לאחדות המשפחה הפרטית עם המשפחה הכללית של עם ישראל באותו הזמן.
מצה:
הרמב"ם פסק בהלכותיו : " כל מי שלא אמר שלשה דברים אלו בליל חמשה עשר לא יצא ידי חובתו,ואלו הן: פסח, מצה ומרור ... מצה על שם שנגאלו" ( רמב " ם, חמץ ומצה, פ " ז, ה '). כלומר,חובה שניה היא לספר את ענין ה"מצה",בכדי לצאת ידי חובת מצות"והגדת".וכן נאמר בהגדה: "רבן גמליאל היה אומר:כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו,ואלו הן:פסח, מצה ומרור... מצה זו שאנו אוכלים על שום מה?,על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ, עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם מיד,שנאמר : ' ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עוגות מצות כי לא חָמֵץ כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה וגם צדה לא עשו להם '" (שמות, י"ב, ל"ט). דברי ההגדה האלה נראים תמוהים לכאורה,משום שהציווי על עשיית מצות נאמר בתורה קודם שבצקם של כל עם ישראל החמיץ,שנאמר: "שבעת ימים מצות תאכלו ... ושמרתם את המצות ... בכל מושבתיכם תאכלו מצות" (שמות, י"ב, ט"ו, י"ז, כ'). כלומר,לכאורה בעל ההגדה היה צריך לומר:מצה זו שאנו אוכלים על שום שה'ציוונו לאכול מצות בפסח !?, ועוד,מדוע הפרט השולי" שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ " הפך להיות למהותו של החג,עד שאף שמו של כל החג נקרא בתורה בשם"חג המצות" (שמות, כ"ג, ט"ו, ל"ד, י"ח)?, בנוסף לכך ר"ג אמר:כל מי שלא אמר מצה בפסח לא יצא ידי חובתו,האם על רקע עשרת המכות ונס הגאולה היה זה נס כל כך גדול" שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ "?, הרי ישראל היו חייבים בצו האל שלא להחמיץ את בצקם ?!.
נלענ"ד להשיב כי המקור לאמור בהגדה מובא במשנה בנוסח שונה,דהיינו,נוסח המשנה מבהיר את כל התמיהות הנ"ל,משום שבנוסח המשנה נאמר : " רבן גמליאל היה אומר:כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו,ואלו הן:פסח,מצה ומרור.פסח,על שום שפסח המקום על בתי אבותינו במצרים. מצה, על שום שנגאלו אבותינו במצרים. מרור,על שום שמררו המצריים את חיי אבותינו במצרים" ( פסחים, פ " י, משנה ה '). כלומר,על פי הניסוח במשנה המצה היא : " על שום שנגאלו אבותינו במצרים ", כי ארוע זה הוא למעשה מהות החג.לפיכך הזכרת המצה ואכילתה,הן ממצוות החג העיקריות,וכן פסק הרמב"ם בהלכותיו : " מצה,על שם שנגאלו" ( חמץ ומצה, פ " ז, ה ').
לפיכך ניסוח ההגדה: "מצה זו שאנו אוכלים על שום מה?,על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ ", נועד לשרת את החובה להגיד ולהסביר את עיקרי חג הפסח לילדים,על מנת לצאת ידי חובת מצות "והגדת לבנך",אשר היא חלק מן התהליך החינוכי של העברת מסורת ישראל מדור לדור.כלומר,הסיפור על בצקם של עם ישראל שלא תפח ולא החמיץ,אלא הוא קפא על מקומו והפך למצה,מסמל את"עידן התמימות"של התינוקות אשר הם אינם יודעים את מכאובי העולם,אלא הם מאמינים בהוריהם בתום לב,והולכים אחריהם בעינים עצומות כמעשה אבותינו בעת יציאת מצרים,כאמור : " זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה" (ירמיה, ב', ב'). מתוך הסיפור לילדים על המצה שלא החמיצה,גם ההורים למדים כי השאיפתו המתמדת של עם ישראל היא:לחזור לעידן הנעורים שמתבטא בחרות ובבטחון מלא בקב"ה.כלומר,מטרת סיפור ה"מצה"נועד להחדרת האמונה ביכולתו של האדם להקפיא את תום נעוריו,כמצה אשר היא המורכבת מקמח ומים זכים בלבד.ע"י כך האדם מתעורר להסיר מעליו את כל ההשתעבדויות,ואת כל ההשפעות החיצוניות המצטברות במהלך חייו,כגון ההשתעבדויות:לרכוש,לעבודה,לכספים,למסגרות החברה,לדעת קהל,וכו'.משום שכל שיעבוד מסוג זה הוא תלות בגורמים זרים,ורק הגאולה מהם היא העצמאות,על כן התורה אפשרה לכל אדם להרגיש פעם בשנה כילד חופשי,תמים,מאמין,טהור,בוטח בה',ובן לעם ישראל שהולך אחרי הקב"ה ללא כל ההשתעבדויות,כשם שהיתה הרגשת עם ישראל כשה'יתברך הושיט להם את ידו הנטויה והחזקה,והם הלכו אחריו בעינים עצומות.
בנוסף לכך הזמן הקצר של עשית המצה (ח"י רגעים), מלמד את עם ישראל כי ישועת ה'היא מהירה,לפיכך כשהאדם נמצא בצרה אל לו להתייאש,אלא עליו לצפות לישועתו המיידית מידי ה'יתברך.לפיכך בניגוד לחנוכה ופורים שבהם עם ישראל מצווים על"פירסומי ניסא"כלפי חוץ,בפסח עיקר מצות"פרסומי ניסא" (פסחים, קיב.) היא כלפי פנים,דהיינו,כלפי משתתפי ליל הסדר ובעיקר כלפי הילדים.וכן נפסק להלכה (שו"ע, או"ח, תעג, ז) : " כדי שישאלו התינוקות למה שותים כוס שני קודם סעודה.ואם אין חכמה בבן אביו מלמדו,אם אין לו בן אשתו שואלתו,ואם לאו הוא שואל את עצמו,ואפילו תלמידי חכמים שואלים זה לזה:מה נשתנה".
וכן מצאנו שבתחילת ההגדה נאמר : " הא לחמא עניא ... השתא (השנה או עתה) הכא עבדי,לשנה הבאה בארעא דישראל בני חורין".לכאורה הדבר תמוה:הלא בליל הסדר כל עם ישראל חייבים להסב ולהראות את עצמם בני חורין,ואף שולחן ליל הסדר מלא מכל טוב,א"כ מדוע עם ישראל פותחים את ההגדה בהצהרה:השנה אנו עבדים?.אלא שבהצהרה זו האב מקדים תשובה לשאלתו הצפויה של הילד:הרי אתה עדין משועבד לרכוש ולהתחייבויות גשמיות ואינך בן חורין לעצמך?,על כך האב משיב לבנו בפתיחת ההגדה : " השתא (עתה) הכא (כאן) עבדי",ורק כאשר ה'יגאל את כלל ישראל בגאולה השלמה,אז עם ישראל יהיו בני חורין ממש.על כן בסמוך להצהרה זו מתחיל הנער לשאול את אביו בתמימות:אם כן מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות?. וכן מצאנו שלמרות הנסים הגדולים שה'יתברך עשה למען הוצאת עם ישראל משעבוד מצרים,ה'לא דאג לכך שעם ישראל יצאו עם מאכלים טובים ממצרים,כשם שה'ציוה את עם ישראל לקחת את הרכוש הגדול ממצרים בטרם יציאתם,משום שיציאת מצרים היא רק ראשית תהליך הגאולה השלמה,בדומה להתעברותה של אשה עקרה בטרם"חבלו של משיח" (סנהדרין, צח:).
בנוסף לכך,ניסוח ההגדה"מצה זו שאנו אוכלים על שום מה?,על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ ", נועד להדגיש למסובים בליל הסדר גם את חשיבותו של מימד הזמן בחייו של עם ישראל,משום שאילו עם ישראל היו משתהים במצרים עוד מחצית השעה כזמן תפיחת הבצק,הם היו נטמאים בשער החמישים של הטומאה,ומעומק טומאה זו עם ישראל לא היו יכולים להגאל ממצרים לעולם,וכן נאמר : " וישא העם את בצקו טרם יחמץ משארתם צררת בשמלתם על שכמם" ( שמות, י " ב, ל " ד), ופירש הרש"י: "המצריים לא הניחום לשהות כדי חימוץ ... ' על שכמם',אע"פ שבהמות הרבה הוליכו עמהם מחבבים היו את המצות" ( מכילתא). כלומר,המצות העלו את עם ישראל ממ"ט שערי טומאה למדרגת חיבוב המצות.
כענין זה המדרש מספר על"יוסף משיתא,בשעה שבקשו שונאים להכנס להר הבית,אמרו:יכנס מהם ובהם תחלה.אמרין ליה:עול!ומה דאת מפיק,דידך.נכנס והוציא מנורה של זהב,אמרו לו:אין דרכו של הדיוט להשתמש בזו,אלא עול זמן תנינות ומה דאת מפיק דידך,ולא קיבל עליו,א"ר פנחס:נתנו לו מכס ג'שנים ולא קיבל עליו,אמר:לא דיי שהכעסתי לאלהי פעם אחת,אלא שאכעיסנו פעם שניה ?!, מה עשו לו?,נתנו אותו בחמור של חרשים והיו מנסרים בו,היה מצווח ואומר:ווי,אוי,אוי שהכעסתי לבוראי" ( מד " ר, בראשית, פר ' סה), דהיינו,הדקות הספורות שבהם יוסף משיתא שהה במקום קדוש,גרמו לו לתפנית ולהעלאת נשמתו בטהרה.כלומר,לעיתים אף דקות ספורות בחיי אדם,או בחייו של עם,יש בהם את הכח לשנות את האדם ממצב של טומאה למצב של טהרה וכן להפך ח"ו.
נמצאנו למדים כי הבצק שלא החמיץ נקרא בשם"מצה"מלשון תמצית,דהיינו,מיצוי הנפש הטהורה והרחקת התאוות,כי החמץ הוא השאור שהוא יצר הרע אשר חז"ל כינוהו : " שאור שבעיסה",והרש"י פירש : " יצר הרע המחמיצנו" (ברכות, יז.). לפיכך סיפור המצה ואכילתה הם לא רק ענין גשמי,משום שהמצה כוללת בתוכה גם כוונות ואמירות רוחניות.
משל למה הדבר דומה?,לחולה שקיבל מן הרופא מרשם לריפוי מחלתו,הרופא אמר לחולה כי עליו לקחת את התרופה הרשומה במרשם במשך שבעה ימים רצופים.אותו אדם לקח את המרשם וקרע אותו לחתיכות,ואת חתיכות הנייר הוא בלע במשך שבעה ימים.לאחר שבעה ימים מחלתו החריפה,החולה חזר אל הרופא וטען בפניו כי המרשם אינו יעיל,משום שהוא בלע את כל נייר המרשם במשך שבעה ימים,והוא לא נרפא ממחלתו ואף מצבו החמיר.אמר לו הרופא:לא את נייר המרשם ציוויתי עליך שתאכל!,אלא שהיה עליך ללכת עם המרשם לבית המרקחת,לקנות את התרופות הרשומות בו ולבולעם במשך שבעה ימים,אילו נהגת כמצוותי היית מבריא ממחלתך.מטעם זה בליל פסח ישנן שתי מצוות הקשורות למצה,מצוה אחת היא:לספר את ענין המצה,ומצוה שניה היא:לאכול מצה כשרה,דהיינו,המצוות הקשורות למצה משלבות בין הרוחניות ולבין הגשמיות הנובעים מן המצה.
מרור:
הרמב"ם פסק בהלכותיו : " כל מי שלא אמר שלשה דברים אלו בליל חמשה עשר לא יצא ידי חובתו,ואלו הן: פסח, מצה ומרור ... מרור על שם שמררו המצריים את חיי אבותינו במצרים" ( רמב " ם, חמץ ומצה, פ " ז, ה '). כלומר,חובה שלישית היא לספר את ענין"מרור",בכדי לצאת ידי חובת מצות"והגדת",כפי שנאמר בהגדה: "רבן גמליאל היה אומר:כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו,ואלו הן:פסח,מצה ומרור... מרור זה שאנו אוכלים על שום מה?,על שום שמררו המצריים את חיי אבותינו במצרים,שנאמר : ' וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך" (שמות, א', י"ד). כלומר,אכילת המרור היא לצורך זכירה והמחשת שיעבודם של עם ישראל במצרים,ובכדי להקל על האדם להודות ולהלל לה'על הגאולה והחרות מן השיעבוד למצרים.
סדר דברי ר"ג המובאים בהגדה נראה תמוה:משום שהעבדות קדמה לקרבן פסח ולהחמצת בצקם של המצות,והשיעבוד אף נכתב בתורה קודם להם,לפיכך היה רבן גמליאל צריך להקדים במאמרו את המרור לפסח ולמצה,א"כ מדוע בכל זאת רבן גמליאל כתב את המרור אחריהם?.אלא נלענ"ד שרבן גמליאל מיקם את סיפורו של המרור לאחר סיפורם של קרבן פסח ואכילת המצה,משום שהם מצוות מדאורייתא,ואילו המרור הוא מצוה מדרבנן.וכן הרמב"ם פסק : " אכילת מרור אינה מצוה מן התורה בפני עצמה,אלא תלויה היא באכילת הפסח,שמצות עשה אחת לאכול בשר הפסח על מצה ומרורים,ומדברי סופרים לאכול המרור לבדו בליל זה אפילו אין שם קרבן פסח" ( חמץ ומצה, פ " ז, י " ב).
בנוסף לכך ניתן לומר כי רבן גמליאל מיקם את סיפורו של המרור לאחר סיפורם של קרבן פסח ואכילת המצה,משום שהם מסמלים את הגאולה הסופית של עם ישראל משעבוד מצרים בלבד,אך משום שגאולת עם ישראל ממצרים אינה הגאולה הסופית,שהרי עם ישראל מצויים עדין בתקופת אכילת המרור של"שעבוד מלכויות",לפיכך רבן גמליאל מיקם את סיפורו של המרור לאחר סיפורם של קרבן פסח ואכילת המצה.
בנוסף לכך ניתן להסביר כי רבן גמליאל מיקם את סיפורו של המרור לאחר סיפורם של קרבן פסח ואכילת המצה,משום שמטבעו של האדם להזכר בסבל העבדות רק לאחר יציאתו לחרות,כמובא בזוה"ק ( שמות, מה.) : " בר נש כד איהו שביק פולחנא,כדין ידע תבירו דגרמוי תבירו דרוחיה,כך ישראל כד נפקו ממצרים,כדין טעימו טעמא דמותא וקודשא בריך הוא אסי לון".וכן מובא בגמ ': " וא"ר אושעיא מצוה בחזרת,ואמר רבא מאי חזרת?, חסא. מאי חסא?,דחס רחמנא עילוון ... מה מרור זה שתחילתו רך וסופו קשה,אף מצריים תחלתן רכה וסופן קשה" ( פסחים, לט.). כלומר,האדם מרגיש בסבל העבדות רק לאחר שיחרורו ויציאתו לחופשי,לפיכך עם ישראל הרגישו את קושי סבל גלות מצרים רק לאחר הקרבת קרבן פסח ואכילת המצות,על כן ר"ג אמר את דבריו בסדר הזה:פסח,מצה ומרור.
בהתבוננות מעמיקה ניתן לומר כי:המרור מסמל גם את כבישת היצר והכנעת הכוחות החומריים שבאדם,כנרמז בגמ ': " ואמר ר'שמואל בר נחמני,א"ר יונתן:למה נמשלו מצריים כמרור?,לומר לך:מה מרור זה שתחילתו רך וסופו קשה,אף מצריים תחילתן רכה וסופן קשה ( פסחים, לט.). כלומר,תכונתו של המרור היא כתכונתו של יצר הרע"שתחילתו רך וסופו קשה",כמאמר הגמ ': " א"ר אסי:יצר הרע בתחילה דומה לחוט של בוכיא ( עכביש - רש " י), ולבסוף דומה כעבותות העגלה,שנאמר : ' הוי מושכי העון בחבלי השוא" ( סוכה, נב.). כלומר,מאחר וההתמודדות עם יצר הרע היא אינה נפסקת לעולם,לפיכך אכילת המרור"שתחילתו רך וסופו קשה",מלמדת מחד גיסא שהכניעה ליצר היא הדרך הרכה,אשר בסופה העבריין יגיע לדרך הקשה בבית דין של מעלה.ומאידך גיסא בעת כבישת היצר האדם מרגיש מרירות וצער גשמי כאכילת מרור,אך בראיה נכוחה מרירות זו מתוקה היא לנשמתו.
מטרת ה" הגדה של פסח":
ליל "הסדר"הוא למעשה יום"מהפכה"תודעתית אשר היא באה לידי ביטוי בגשמיות וברוחניות,גם בעת קריאת ההגדה של פסח ועריכת שולחן ליל הסדר כהלכתו.כלומר,ע"פ הפשט ליל חמשה עשר בניסן בעבור דורות ישראל הוא לילה עצוב כביכול,הן משום שאף מצות "והגדת לבנך" (שמות, י"ג, ח') נאמרת"בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך" ( חמץ ומצה, פ " ג, א '), דהיינו,הפך בחינת "ואל תנחמנו בשעה שמתו מוטל לפניו" ( אבות, פ " ד, י " ח), והן משום שנאמר בהגדה: "רבן גמליאל היה אומר:כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו,ואלו הן: פסח, מצה ומרור... פסח שהיו אבותינו אוכלים בזמן שבית המקדש קיים",דהיינו,ענין "פסח"מזכיר לעם ישראל שבית המקדש עדין חרב.גם"מצה זו שאנו אוכלים על שום מה?,על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ ", דהיינו,ענין המצה מלמד כי עם ישראל יצאו משעבוד מצרים בחיפזון עם לחם עניים,וכן מצאנו שבתחילת ההגדה נאמר : " הא לחמא עניא ... השתא (השנה או עתה) הכא עבדי,לשנה הבאה בארעא דישראל בני חורין". אף "מרור זה שאנו אוכלים על שום מה?,על שום שמררו המצריים את חיי אבותינו במצרים". וכן מצאנו שההגדה מתארת בהרחבה את הסבל והשעבוד של עם ישראל במצרים,בבחינת "דברים הקשין כגידין" (רש"י-שמות, י"ט, ג'), ואף בהלכה ( שו " ע, או " ח, סימן תכח, סעיף ג) נקבע כי "ביום ראשון של פסח יהיה לעולם ט"ב ( תשעה באב), וסימן : ' על מצות ומרורים יאכלוהו" ( במדבר, ט ', י " א). בנוסף לכך מה הטעם לחגוג שחרור שארע לפני 3322 שנה,כאשר לאחריו עם ישראל גלה מארצו פעמיים,ועדין הם נתונים בתקופה הארוכה של"שיעבוד מלכויות "?.
אלא שהענין של הגדת"פסח,מצה ומרור"לא נועד לצורך חגיגה גשמית,אלא ההגדה של פסח נועדה להחדיר לעם ישראל לדורותיו את התחושה:כי הגאולה ממצרים היא כשיחרור על תנאי אשר בסופו מובטחת הגאולה השלמה,בתנאים האמורים בחזונות הנביאים.לפיכך ההגדה מסתיימת בארוחה חגיגית ובתקוה לגאולה השלמה.מטעם זה ניתן לשאוב עידוד מיחודיותו של קרבן פסח, ולראות בזרוע שבקערה את מנחת העני אשר עליה "אמר הקב"ה מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו" (רש"י-ויקרא, ב', א'). וכן מובא בגמ'כי ה'הבטיח לאברהם : " כבר תקנתי להם סדר קרבנות,בזמן שקוראין בהן לפני,מעלה אני עליהם כאילו הקריבום לפני ואני מוחל להם על כל עונותיהם" ( תענית, כז:, מגילה, לא:). גם מאכילת ה מרור ניתן להתעלות ולהתגבר על יצר הרע "שתחילתו רך וסופו קשה",דהיינו,בעת כבישת היצר האדם מרגיש מרירות וצער גשמי כאכילת מרור,אך בראיה נכוחה מרירות זו מתוקה היא לנשמתו. אף מאכילת ה מצה הכשרה עם כוונותיה הרוחניות,ניתן להגיע לבריאות רוחנית,בבחינת "נהמא דאסותא",וכן מובא בזוהר: "כך ישראל כד נפקו ממצרים,כדין טעימו טעמא דמותא וקודשא בריך הוא אסי לון" (זוה"ק, שמות, מה.). כלומר,המרכיבים "המצערים"שבאגדה הם משמשים כתרופה לזרוז תהליך סיום הגלות ו"שעבוד המלכויות"הקיים בהוה.
משל לאדם שמכר את מכוניתו המפוארת וקנה לו מרכבה עם סוס אציל,מוכר הסוס הסביר לקונה,כי בכדי להפיק את מירב התועלת מן הסוס,עליו להאכיל את הסוס כראוי.האיש לקח את המרכבה והסוס ודהר לביתו,מיד כשהגיע הוא ציוה על אשתו לבשל בעבור הסוס מאכלים משובחים.האשה עשתה כרצון בעלה והיא בישלה לסוס סירים מלאים בבשר,עוף ודגים.האיש נטל את הסירים ונתנם לפני הסוס,בתוספת יין משובח.אולם הסוס סירב לאכול,האיש ניסה להוסיף או להוריד תבלינים,או לתת לסוס דברי מתיקה מדבש,אך הסוס האציל התעקש שלא לאכול את המעדנים שהובאו לו.למחרת קונה סוס הלך למוכר הסוס,וטען בפניו כי הוא רימה אותו,משום שהוא מכר לו סוס חולה וחסר תאבון,עובדה שהסוס אינו טועם מן המאכלים המשובחים ומן היין שהוא שם לפניו.סוחר הסוסים הסביר לו כי מאכליו של הסוס אינם כמאכלי האדם נזר הבריאה,משום שלסוס די לו בתבן ובמים זולים,בכדי להתחזק ולעבוד כראוי.בעל הסוס שמע לקולו של המוכר,והלך לשוק וקנה ערימת חציר זולה,ומיד כשהוא שם את הערימה לפני הסוס,התנפל הסוס על ערימת החציר וגמא את דלי המים בצהלה,בסיום ארוחתו הסוס שב לשרת את בעליו כראוי לסוס אציל.בדומה לכך ההגדה של פסח ואכילת המצה והמרור,נועדו לגרום לעם ישראל לחוש את אופיה של הגאולה העתידית,שנאמר : " כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" ( מיכה, ז ', ט " ו).
לסיכום:
נמצאנו למדים מן אמור לעיל כי מצות"והגדת לבנך"היא גזרת הכתוב שיש לקיימה אף מבלי להבין את טעמיה,אך מפאת חשיבותה והשפעתה על כלל דורות ישראל,התורה דורשת מכל אדם בישראל להעמיק בטעמי ההגדה של פסח ככל יכולתו,משום שהיא גורמת להוספת האדם מישראל כחוליה לשרשרת הבלתי נפסקת של העם היהודי לדורותיו,לפיכך סיפור יציאת כל עם ישראל ממצרים הוא אינו רק סיפור הסטורי רחוק,אלא הוא סיפור תמצית ההסטוריה היהודית מעולם ועד עולם,אשר היא כוללת קשיים ושיעבוד מעשי ורוחני עד ההגעה לשלמות החרות והגאולה שלמה.מטעם זה חז"ל קבעו להעמיד את ענין פסח,מצה ומרור יחד,במרכז תודעת ליל הסדר של כלל ישראל,משום תכליתם היא לגרום לעם ישראל להפיק לקחים מן העבר,למען הקדמת גאולתם העתידית של כל עם ישראל.כלומר , " פסח"מבטא את תלותה של גאולתם העתידית של עם ישראל בהתאחדות כלל עם ישראל סביב שורשיו היהודיים , " מצה"מבטאת את התמימות והבטחון המלא בהבטחות ה'לגאולתם של עם ישראל , " ומרור"מבטא את הצורך בכבישת היצר ובהכנעת הכוחות החומריים שבאדם אשר הם נדרשים לצורך הגאולה הרוחנית של עם ישראל.על כן השילוב של התכונות האלה בהתנהגותם של כלל עם ישראל,יש בכוחו לגרום לגאולתם העתידית של כל עם ישראל.כדברי הספורנו: "וכמו שהיה משמר ומצפה לגאלת ישראל כל ימי גלותם במצרים,כן הוא משמר ומצפה לגאלת ישראל העתידה,כאמרו : ' ולכן יחכה ה'לחננכם' (ישעיה, ל', י"ח), 'לכל בני ישראל לדרתם',כאמרם'בניסן נגאלו,ובניסן עתידין להגאל '" ( שמות, י " ב, מ " ב).
יה"ר שה'יזכנו לגאולה השלמה בקרוב,ויתקיים בנו מקרא שכתוב: "לכן הנה ימים באים נאם ה'ולא יאמר עוד חי ה'אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים.כי אם חי ה'אשר העלה את בני ישראל מארץ צפון ומכל הארצות אשר הדיחם שמה והשבותים על אדמתם אשר נתתי לאבותם"( ירמיה, ט " ז, י " ד - ט " ו).
העל"ח רפאל ב"ר אשר חגבי (חגי רפי)