מאת: רפאל ב"ר אשר חגבי
בס"ד ז' תמוז התשע"ד
בלק – מניעת הקללות לצורך ההכנה לביאת המשיח
לע"נ אבי אב"י הצדיק אשר בן יוסף חגבי זצ"ל נלב"ע עש"ק פרשת בלק תשל"ו
מבוא:
פרשת בלק עוסקת בשני קרובי המשפחה של עם ישראל, האחד: בלק מלך מואב מזרעו של לוט, והשני: בלעם נביא הגויים מזרעו של לבן (סנהדרין קה.), אשר ניסו לעצור את התהליך המזורז של כניסת עם ישראל לארץ ישראל, לאחר ניצחונותיהם של עם ישראל על סיחון מלך האמורי, ועל עוג מלך הבשן. בלק ובלעם בחרו בדרך של מלחמה רוחנית כנגד עם ישראל, בכדי שה' יתברך יכעס על עם ישראל, ויהרגם או יחלישם באמצעות עונש מן השמים. בסיום פרשת בלק התורה מספרת על הצלחתם החלקית של בלק ובלעם בסיועו של זימרי נשיא שבט שמעון, כאשר עם ישראל זנו אחרי בנות מואב, ובעקבות זאת מתו עשרים וארבעה אלף איש מעם ישראל, "בערבות מואב מעבר לירדן ירחו" (במדבר, כ"ב, א'), בזמן התממשות חזון הגאולה הסופית ממצרים. התורה כתבה את פרטי פרשת בלק ובלעם בהרחבה רבה, למרות שאין בפרשת בלק אף לא מצוה אחת, משום שפרשת בלק מנחילה לכלל עם ישראל לדורותיו, הן מוסרי השכל יסודיים אשר הם הבסיס לקיום כלל מצוות ה' יתברך, והן אמונה ובטחון בבואו של המשיח. לפיכך למרות שרוב הפרשה עוסקת בדברי בלעם הרשע, בכל זאת הפרשה קרויה ע"ש בלק הרשע, אשר מעומק חטאו, הוא הקריב לה' יתברך מ"ב קרבנות, ועל כן הוא זכה לכך שמזרעו יצא דוד המלך. והמשיח בעתיד לבוא, כמובא בגמ' (סוטה, מז.): "אמר רבי יוסי בן חוני: רות בתו של עגלון בנו של בלק היתה"!. לעומת זאת, בלעם נביא הגויים, אשר ניצל לרעה את מתנת הנבואה, לצורכי התעשרות, ולהסתה לזנות, נהרג בחרב. במקביל לכך, עם ישראל זכו לקבל ברכות עולם מאת ה' יתברך, דרך פיו של בלעם, וכן את נבואת העתיד של עם ישראל, דהיינו, דברי נחמה המחזקים את אמונתם של עם ישראל בביאת המשיח, לאחר חורבנות בתי המקדש והגלויות. כלומר, ה' יתברך הפך את כוונותיהם הרעות של בלק ובלעם, לבשורות טובות לעם ישראל, בכל הדורות. שנאמר: "לא הביט און ביעקב... ה' אלהיו עמו" (במדבר, כ"ג, כ"א), דהיינו, ה' יתברך נמצא בשמירה מתמדת על עם ישראל בכלל, וגם הוא שומר על כל יהודי בודד, אף אם הוא יהודי שחטא. וכן נאמר: "ולא אבה ה' אלהיך לשמע אל בלעם ויהפך ה' אלהיך לך את הקללה לברכה כי אהבך ה' אלהיך" (דברים, כ"ג, ו'). על כן פרשת בלק הנקראת לפני י"ז בתמוז, מחזקת את רוחם ואת תקוותם של עם ישראל, לפני יום י"ז בתמוז. וגם מלמדת את כלל עם ישראל, שלא יאמצו לעצמם את דרכי בלעם הרשע, אשר הוא היה אבי השיטה של "עין רעה, ורוח גבוה, ונפש רחבה" (אבות, פ"ה, משנה יט), שמעשיו היו "כמעשה זמרי", ובקשתו היתה לקבל "שכר כפנחס" (סוטה, כב:). כאומרו: "תמת נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמהו" (במדבר, כ"ג, י'). על כן הפרת עצתם והענשתם של אויבי ישראל החיצוניים, נועדה לצורך חיזוקם והכנתם של עם ישראל, החל מעת הכניסה לארץ ועד לימות המשיח, כמבואר להלן בהרחבה:
א. וירא בלק – פרשנות מוטעית לראיה נכונה.
ב. מורשת בלעם – שימוש רע במתנות טובות.
ג. מניעת קללות בלעם – הכנה לתפקידו של עם ישראל בזמן ביאת המשיח.
ד. משיח מזרע בלק – סמל לעליה מאפסיות לגדולת עולם.
וירא בלק – פרשנות מוטעית לראיה נכונה:
בפתיחת פירושו לפרשת בלק רש"י כתב: "וירא בלק בן צפור את כל אשר עשה ישראל לאמורי', אמר: אלו שני מלכים שהיינו בטוחים עליהם, לא עמדו בפניהם, אנו על אחת כמה וכמה?. לפיכך 'ויגר מואב" (רש"י-במדבר, כ"ב, ב'). כלומר, העם המואבי לא פחד מעם ישראל, עד שבלק ראה את אשר עשה ישראל לאמורי, וסיפר לעמו. ואז הם נבהלו ופנו לזקני מדין ולבלעם בבקשת עזרה. א"כ נשאלת השאלה: מדוע רק מואב נבהל, ובלק עצמו לא נבהל, ולא חשש להלחם עם בני ישראל?.
נלענ"ד כי "בלק היה בעל קסמים ונחשים יותר מבלעם, שהיה בלעם נמשך אחריו כסומא" (תנחומא, בלק סימן יא). וכן מצאנו כי בלק שלח לומר לבלעם: "הנה עם יצא ממצרים", דהיינו, עם ישראל והערב רב, שהורגלו לשפיכות דמים, לעבודה זרה ולגילוי עריות, יצאו זה מקרוב ממ"ט שערי הטומאה של מצרים, לפיכך בעזרת ה', יהיה קל לנצחם ע"י החזרתם לתאות הזנות, אשר היא שנואה ביותר לפני ה' יתברך מושיעם. וכן מובא במדרש (מד"ר, במדבר, פרשה כ, ז): "וירא בלק', אלא שלא היה מכוין הדברים לאמיתן... היה רואה בהובריו (בצפיותיו השמימיות), שישראל נופלין בידו. לפיכך הפקיר את בתו, ונפלו בה כ"ד אלף. לכך נתגרה בהם, ולא היה יודע היאך, לכך: 'אולי אוכל נכה' (במדבר, כ"ב, ו')... 'ואגרשנו מן הארץ', לא היה מבקש אלא לגרשם, שלא יכנסו לארץ". כלומר, בלק בעצמו לא פחד מעם ישראל, כי הוא ראה בחזיונותיו שדוד מלך ישראל והמשיח, עתידים לצאת מזרעו, לפיכך הוא הפקיר את בתו לזנות, בכדי שזרעה יירש את הארץ. כמובא בגמ' (סוטה, מז.): "אמר רבי יוסי בן חוני: רות בתו של עגלון בנו של בלק היתה"!. אולם, מפני החשש שמא נבואתו אינה מדויקת, הוא שכר ע"ח המואבים המבוהלים, את בלעם בן בעור, שהיה נביא בן נביא, משבעה נביאים שהתנבאו לאומות העולם (ב"ב, טו:, ספרי, דברים, פיסקא שנז, זבחים, קטז.).
וכן מצאנו כי לאחר שבלעם ברך את עם ישראל שלש פעמים, ואף לאחר שבלק גירש אותו מארצו, בלעם הרשע התנבא לפני בלק, כי דוד העתיד לצאת מזרעו, הוא ימלוך על ישראל ויהרוג את בני מואב, ו"מלך המשיח" (רש"י- כ"ד, י"ט) מזרע דוד עתיד להשמיד את בני אדום. כלומר, בלעם שבא במטרה לקלל ולקלקל, בסופו של דבר הוא היה הראשון לבשר לעם ישראל על בואו של מלך המשיח בעתיד לבוא, ובלק שהתכוון לפגוע בעם ישראל, בסופו של דבר יצאו מזרעו דוד המלך שהכה במואב, והמלך המשיח שעתיד להשמיד את עשו, ולגאול את עם ישראל מגלותם.
נמצאנו למדים כי ה' יתברך הפך את כוונותיהם הרעות של בלק ובלעם, לברכות עולם לעם ישראל, ולחיזוק אמונתם של עם ישראל בביאת המשיח, לאחר חורבנות בתי המקדש והגלויות. וכן נאמר: "ולא אבה ה' אלהיך לשמע אל בלעם ויהפך ה' אלהיך לך את הקללה לברכה כי אהבך ה' אלהיך" (דברים, כ"ג, ו'). על כן פרשת בלק הנקראת לפני י"ז בתמוז, מחזקת את רוחם ואת תקוותם של עם ישראל, לפני יום י"ז בתמוז אשר בו אירעו חמשה דברים קשים לעם ישראל: "נשתברו הלוחות, ובטל התמיד, והובקעה העיר. ושרף אפוסטמוס את התורה והעמיד צלם בהיכל" (תענית, כו:).
מורשת בלעם – שימוש רע במתנות טובות:
בלעם בן בעור החל את דרכו כקוסם בבית פרעה, וסיים את חייו בהריגתו כקוסם (יהושע, י"ג, כ"ב). אולם, בארבעים שנותיו האמצעיות, במקביל לתקופת כהונתו של משה רע"ה כנביא לעם ישראל, ה' יתברך בחר בבלעם מזרע לבן, להיות הנביא הראשון של אומות העולם, למרות רשעותו, ועל אף שאומות העולם היו עבדי עכו"ם. וכן בלעם אמר: "נאם שמע אמרי אל וידע דעת עליון מחזה שדי יחזה" (במדבר, כ"ד, ט"ז). ומובא בספרי (דברים, פיסקא שנז): "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה', בישראל לא קם אבל באומות העולם קם. ואיזה?, זה זה בלעם בן בעור". וכן מובא בגמ' (ב"ב, טו:): "שבעה נביאים נתנבאו לאומות העולם, ואלו הן: בלעם ואביו, ואיוב, אליפז התימני, ובלדד השוחי, וצופר הנעמתי, ואליהוא בן ברכאל הבוזי". "ואם תאמר: מפני מה השרה הקב"ה שכינתו על גוי רשע?, כדי שלא יהא פתחון פה לאומות לומר: אלו היו לנו נביאים חזרנו למוטב, העמיד להם נביאים והם פרצו גדר העולם, שבתחלה היו גדורים בעריות, וזה נתן להם עצה להפקיר עצמן לזנות" (רש"י- במדבר, כ"ב, ה'). כלומר, למרות שכוונת האומות בבקשם נביא גם לגוים, לא נבעה מתוך אמונה בה' יתברך, אלא רק לצורך ניגוח ופתחון פה. למרות זאת, ה' יתברך העניק להם את בלעם נביא, עם יכולת ההשפעה לטובה על כלל האומות, בכדי לזכותם בשכר בגין קיום שבע מצוות בני נח, אולם, אם למרות מינוי הנביאים לאומות, הם לא ישמרו על שבע מצוות בני נח, אז הם ייענשו, כי "לא יהא פתחון פה לאומות לומר: אלו היו לנו נביאים חזרנו למוטב".
וכן מצאנו כי בתחילת דרכו של בלעם כנביא ה' לגויים, בלעם השפיע לטובה על כלל אומות העולם, כמובא בגמ' (זבחים, קטז.): "שכשניתנה תורה לישראל, היה קולו הולך מסוף העולם ועד סופו, וכל מלכי עובדי כוכבים אחזתן רעדה בהיכליהן, ואמרו שירה... נתקבצו כולם אצל בלעם הרשע, ואמרו לו: מה קול ההמון אשר שמענו, שמא מבול בא לעולם?... אמר להם: חמדה טובה יש לו בבית גנזיו, שהיתה גנוזה אצלו תתקע"ד דורות קודם שנברא העולם, וביקש ליתנה לבניו, שנאמר: 'ה' עוז לעמו יתן' (תהלים, כ"ט, ה'), מיד פתחו כולם ואמרו: 'ה' יברך את עמו בשלום". אולם, לאחר זמן קצר מכן, בלעם ניצל את הפרסום והעוצמה האלוהית שהוא קיבל במתנה, שנאמר: "כי ידעתי את אשר תברך מבורך ואת אשר תאר יואר" (במדבר, כ"ב, ו'), והוא השתמש בתפקידו כנביא ה' לרעה, להסתה, עד שנתן "להם עצה להפקיר עצמן לזנות" (רש"י- במדבר, כ"ב, ה').
כלומר, לכל אדם, ולבלעם כמשל, ה' יתברך מעניק עוצמה אלוהית, אך הוא משאיר לבחירתו החופשית של האדם, את אופן השימוש שהוא יעשה בה. לפיכך בלעם התנגד לבקשות ה' יתברך ממנו שלא לקלל את עם ישראל, משום שהוא סבר כי כוחו גדול יותר. וכן מובא במדרש: "כיון שאמר לו (הקב"ה): 'מי האנשים האלה'?, אמר הרשע: אינו יודע בהם, כמדומה אני יש עתים שאינו יודע, ואף אני אעשה בבניו כל מה שאני רוצה לעשות" (תנחומא, בלק, סימן ה). וכן "דרש רבי אבהו: מאי דכתיב: 'מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל'? (במדבר, כ"ג, י'), מלמד שהקב"ה יושב וסופר את רביעיותיהם של ישראל, מתי תבא טיפה שהצדיק נוצר הימנה. ועל דבר זה נסמית עינו של בלעם הרשע, אמר: מי שהוא טהור וקדוש, ומשרתיו טהורים וקדושים יציץ בדבר זה?. מיד נסמית עינו, דכתיב (במדבר, כ"ד, ג', ט"ו): 'נאם הגבר שתום העין" (נדה, לא.). למרות זאת, אף עם עין אחד, בלעם דבק במשימתו לקלל את ישראל, תמורת תשלום.
וכן מצאנו כי בלעם נביא אוה"ע, היה שונא את עם ישראל יותר מבלק, שבלק אמר: "ואגרשנו מן הארץ" (במדבר, כ"ב, ו'). ובלעם בקש מה' יתברך: "וגרשתיו' (במדבר, כ"ב, י"א). מן העולם הזה ומן העולם הבא" (תנחומא, בלק, סימן ה). כלומר, כוונת בלק היתה להסיר את אפשרות האיום של עם ישראל ממואב, לכיוון עם אחר. אולם, בלעם שהיה בעל עין רעה, בקש בהזדמנות זו, להתגאות ולהתעשר, באמצעות הכחדה כללית של עם ישראל, לא במלחמה ממשית, אלא באמצעות הזכרת חטאיהם הקודמים, יחד עם החטא המעשי של ההתפתות לזונות מואב ומדין. כלומר, בלעם שהיה יודע "דעת עליון" (במדבר, כ"ד, ט"ז), הבין שלא ניתן לנצח את עם ישראל בכוח הזרוע, אלא באמצעות הסתתם לחטא המוני. כמובא בגמ': "אמר להם: אלהיהם של אלו שונא זימה הוא, והם מתאוים לכלי פשתן" (תנחומא, בלק, סימן ו).
וכן מובא בספרי (דברים, פיסקא רנב): "רבי שמעון אומר: מצרים הם טבעו את ישראל במים, ואדומים קדמו את ישראל בחרב, ולא אסרם הכתוב אלא עד שלשה דורות. עמונים ומואבים, מפני שנטלו עצה להחטיא את ישראל, אסרם הכתוב איסור עולם. ללמדך: שהמחטיא את האדם, קשה לו מן ההורגו. שההורגו אין מוציאו אלא מן העולם הזה, והמחטיאו מוציאו מן העולם הזה ומן העולם הבא". כלומר, בלעם "חטא והחטיא את הרבים" (אבות, פ"ה, משנה י"ח), אולם, לעצמו הוא בקש לקבל שכר כצדיק, כאומרו: "תמת נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמהו" (במדבר, כ"ג, י'), כדרכם של הרשעים "שמעשיהן כמעשה זמרי, ומבקשין שכר כפנחס" (סוטה, כב:). אולם, "כל מי שחטא והחטיא את הרבים, אין מספיקין בידו לעשות תשובה" (סוטה, מז.).
לפיכך הפירוט הנרחב של דברי בלעם בפרשת בלק, נועד גם בכדי ללמד את כלל עם ישראל לדורותיו, כי בעוה"ז מתקיים תמיד, המאבק בין הרע לטוב, כאשר שני הצדדים משתמשים במתנות האל, לטוב ולרע, כגון: בכוח הדיבור, אברהם אע"ה ומשה רע"ה, השתמשו בכוח הדיבור שבפיהם לתפילות ולבקשות למען הכלל. לעומת זאת, בלעם השתמש בפיו לקללות ולהסתה לזנות. על כן התורה מלמדת את כלל עם ישראל לדורותיו, שלא ילמדו מדרכי בלעם הרשע, שהיה אבי השיטה של "עין רעה, ורוח גבוה, ונפש רחבה" (אבות, פ"ה, משנה יט), ונכחד מן העוה"ז ומן העוה"ב (סנהדרין, פ"י, משנה ב). אלא שידבקו בדרכיו של אברהם אבינו איש החסד.
על כן המשנה משווה בין השימוש החיובי שעשה אברהם בן תרח, בהגלות לו הקדושה העליונה, לבין השימוש השלילי שעשה בלעם בן בעור (לבן, סנהדרין קה.), בהגלות לו הקדושה העליונה. וכך נאמר במשנה (אבות, פ"ה, משנה יט): "כל מי שיש בידו שלשה דברים הללו, מתלמידיו של אברהם אבינו. ושלשה דברים אחרים, מתלמידיו של בלעם הרשע. עין טובה, ורוח נמוכה, ונפש שפלה, מתלמידיו של אברהם אבינו. עין רעה, ורוח גבוהה, ונפש רחבה, מתלמידיו של בלעם הרשע. מה בין תלמידיו של אברהם אבינו לתלמידיו של בלעם הרשע?, תלמידיו של אברהם אבינו אוכלין בעולם הזה, ונוחלין בעולם הבא, שנאמר: 'להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא' (משלי ח', כ"א). אבל תלמידיו של בלעם הרשע, יורשין גיהנם, ויורדין לבאר שחת, שנאמר: 'ואתה אלהים תורידם לבאר שחת אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם ואני אבטח בך" (תהלים, נ"ה, כ"ד).
מניעת קללות בלעם – הכנה לתפקידו של עם ישראל בזמן ביאת המשיח:
בלק ידע כי בכוחו של בלעם גם לברך את מואב, בברכה שעצמאותם תשמר ללא פגיעה מצד עם אחר, שנאמר: "כי ידעתי את אשר תברך מבורך ואת אשר תאר יואר" (במדבר, כ"ב, ו'). בכל זאת בלק בקש מבלעם: "ועתה לכה ארה לי את העם הזה" (במדבר, כ"ב, ו'), משום שהעם המואבי הובס עקב קללתו של בלעם במלחמת סיחון, לפיכך בלק חשש שברכת בלעם שהיה השונא של מואב, לא תחול על העם המואבי, אשר כבר קולל מפי בלעם. על כן הוא בקש מבלעם שיקלל את "העם הזה", דהיינו, שיקלל את גם את עם ישראל, ואף את בני הערב רב, שהיו רבים ויודעי מלחמה, ואז "אולי אוכל נכה בו", מפני שהם יהיו מקוללים מפיך.
בסופו של דבר בלעם לא קלל, אלא רק בירך את עם ישראל, למרות זאת נאמר: "ולא אבה ה' אלהיך לשמע אל בלעם ויהפך ה' אלהיך לך את הקללה לברכה כי אהבך ה' אלהיך" (דברים, כ"ג, ו'). כלומר, כוונות בלעם הרשע בברכותיו את עם ישראל, היו למתן שפע גשמי, ע"מ שהם יימנעו מלעסוק ברוחניות, דהיינו, ברכות הגורמות בסופן לקללות. לפיכך בתחילה ה' יתברך אמר לבלעם, שלא ישקר לשליחי בלק, משום שכוונתו האמיתית היא, שבלעם יברך את עם ישראל בברכה נצחית, "כי הרצון לפניו יתברך שיברך את ישראל מפי נביא לגוים" (רמב"ן, במדבר, כ"ב, י"ב). לכן נאמר: "לא תלך עמהם' (במדבר, כ"ב, י"ב), אמר לו: אם כן אקללם במקומי. אמר לו: 'לא תאור את העם'. אמר לו: אם כן אברכם. אמר לו: אינם צריכין לברכתך, 'כי ברוך הוא'. משל אומרים לצרעה לא מדובשיך ולא מעוקציך" (רש"י). כלומר, עם ישראל אינם זקוקים לברכה עם כוונות רעות, אלא, "קום לך אתם ואך את הדבר אשר אדבר אליך אתו תעשה" (במדבר, כ"ב, כ'). וכן נאמר: "ויחר אף אלהים כי הולך הוא ויתיצב מלאך ה'' (במדבר, כ"ב, כ"ב), "מלאך של רחמים היה, ונעשה לו לשטן" (מד"ר, במדבר, פרשה כ, יג), דהיינו, ה' יתברך שלח עם בלעם מלאך של רחמים, ע"מ שבלעם יהפוך את כוונות לבו לטובה מתוך בחירה חופשית, אולם משנודע למלאך ה' כי בלעם מתכוון לברך את עם ישראל מתוך שנאה, הוא הפך להיות לו כשטן, המסית את כוונות לבו לטובה.
וכן מובא בגמ' (סנהדרין, קה:): "אמר רבי יוחנן: מברכתו של אותו רשע, אתה למד מה היה בלבו, ביקש לומר: שלא יהו להם בתי כנסיות ובתי מדרשות" וכו'. וכן מובא במדרש: "אמר הקב"ה: רשע זה עינו צרה בברכתן של ישראל, די שלש ברכות שברכן... ואלו הן שלש ברכות שברך בלעם את ישראל?, 'מה טובו אהליך יעקב' (במדבר, כ"ד, ה'), 'מי מנה עפר יעקב' (במדבר, כ"ג, י'), 'לא הביט און ביעקב' (במדבר, כ"ג, י')... אמר רבי אבא בר כהנא: וכולן חזרו לקללה, חוץ מבתי כנסיות ובתי מדרשות, שנאמר: 'ויהפוך ה' אלהיך לך את הקללה לברכה', קללה ולא קללות" (ילק"ש, בלק, רמז תשע).
לפיכך התורה מתארת בהרחבה את ניסיונותיהם של בלק ובלעם לקלל את עם ישראל, ואת המאמץ האלוהי למנוע זאת מהם, ואף להפוך הקללה לברכה. למרות שלכאורה, ה' יתברך יכול היה לאפשר להם לקלל, והוא ימנע את הקללה מלחול על עם ישראל. אולם, רצון ה' יתברך היה, שנביא הגויים יספר לאומות את שבחם של עם ישראל, ויבשר לעם ישראל ולאומות העולם על ביאת המלך המשיח, משום שאחד מתפקידיהם עם ישראל והמשיח הוא: לתקן עולם במלכות שדי, "והולכים כולם לאורן של מלך המשיח ושל ישראל" (ילק"ש, ישעיה, רמז תצט), שנאמר: "והלכו גוים לאורך ומלכים לנגה זרחך" (ישעיה, ס', ג'). כלומר, ע"מ לאפשר לעם ישראל לבצע את תפקידם בקרב העמים, ה' יתברך מנע את הקללות מפי בלעם, משום שהקללות יוצרות אוירה עוינת בין המקלל למקולל. לעומת זאת, ברכות נביא האמות לעם ישראל, יוצרות אקלים נוח לקבלת ההשפעה חיובית של עם ישראל על אומות העולם, שנאמר: "בימים ההמה אשר יחזיקו עשרה אנשים מכל לשונות הגוים והחזיקו בכנף איש יהודי לאמר נלכה עמכם כי שמענו אלהים עמכם" (זכריה, ח', כ"ג).
וכן מצאנו כי התורה אוסרת לחלוטין לקלל כל אדם מישראל (ל"ת רלא), ובפרט התורה אוסרת לקלל דיין (ל"ת שטו), נשיא (ל"ת שיו), אב ואם (ל"ת שיח), ואף "לא תקלל חרש" (ל"ת שי"ז), דהיינו, משום שעיקר האיסור הוא אינו רק בגלל שהתורה חסה על צערו של המקולל, אלא התורה חסה גם על המקלל עצמו, אשר משחית את נפשו ומטנף את פיו, בעת שהוא מקלל את הזולת, בכדי להרגיע את כעסו. וכן הרמב"ם "אמר בטעם מצוה זו, כדי שלא יניע נפש המקלל אל הנקמה, ולא ירגילנה לכעוס" (ס"ה ל"ת, רלא). ומובא בגמ' (מגילה, טו.): "ואמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא: אל תהי קללת הדיוט קלה בעיניך, שהרי אבימלך קלל את שרה... ונתקיים בזרעה". וכן כתב בעל ספר החינוך (ל"ת, רלא): אף על פי שאין בנו כח לדעת באי זה ענין תנוח הקללה במקולל, ואי זה כח בדבור להביאה עליו. ידענו דרך כלל מכל בני העולם שחוששין לקללות, בין ישראל בין שאר האומות. ויאמרו שקללת בני אדם, גם קללת הדיוט תעשה רושם במקולל, ותדביק בו המארה והצער. ואחר דעתנו דבר זה מפי הבריות, נאמר: כי משרשי המצוה, שמנענו השם מהזיק בפינו לזולתינו, כמו שמנענו מהזיק להם במעשה. וכעין ענין זה אמרו זכרונם לברכה (מועד קטן, יח.): 'ברית כרותה לשפתים', כלומר שיש כח בדברי פי אדם".
וכן מצאנו שבלעם אמר: "ודם חללים ישתה' (במדבר, כ"ג, כ"ד), נתנבא שאין משה שוכב, עד שיתן נקמה בו, ובחמשת מלכי מדין. שנאמר: 'לא ישכב עד יאכל טרף', זה בלעם. 'ודם חללים ישתה', זה חמשת מלכי מדין, דכתיב: 'הרגו על חלליהם" (ילק"ש, בלק רמז תשסט). לפיכך ה' יתברך עשה למען עם ישראל חסד נסתר, כאשר הוא מנע מבלק ומבלעם לקלל את עם ישראל. שנאמר: "ולא אבה ה' אלהיך לשמע אל בלעם ויהפך ה' אלהיך לך את הקללה לברכה כי אהבך ה' אלהיך" (דברים, כ"ג, ו'), דהיינו, משום שמניעת הקללה היא ברכה גדולה.
משיח מזרע בלק – סמל לעליה מאפסיות לגדולת עולם:
בלק הרשע, היה מזרעו של לוט, אשר גורש ע"י אברהם בגין חטאיו. יתרה מזאת, אף לאחר הצלתו מסדום, לוט הביא שני ממזרים לעולם, דהיינו, מבתו הבכירה נולד לו מואב, ומבתו הצעירה נולד לו עמון. כלומר, בלק הרשע נולד מזרע רשעים וממזרים, אשר רצו לפגוע בעם ישראל, למרות שהתורה העניקה להם חסינות מפני עם ישראל, שנאמר: "אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה כי לא אתן לך מארצו ירשה" (דברים, ב', ט'). אך למרות זאת, בלק יזם איחוד עם מדין, לצורך מתקפה נגד עם ישראל, כמובא במדרש (ילק"ש, מטות, רמז תשפה): "עצת מואב לא היתה על ישראל, אלא להריגה. שנאמר: 'אולי אוכל נכה בו" (במדבר, כ"ב, ו'). אולם, ה' יתברך הפר את עצתו, והציל את עם ישראל מאוייביו הסמויים, עד שהנביא לימד מכך את עם ישראל מוסר, שנאמר: "עמי זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב ומה ענה אתו בלעם בן בעור מן השטים עד הגלגל למען דעת צדקות ה'" (מיכה, ו', ה').
אולם, למרות רשעותו של בלק, הגמ' מלמדת מהתנהגותו הלכה לעם ישראל, ואף ה' יתברך העניק לו את המתנה הגדולה, של הולדת דוד המלך מזרעו, ואף את הולדת המלך המשיח בעתיד לבוא. כמובא בגמ' מספר פעמים: "אמר רב יהודה אמר רב: לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה. שבשכר מ"ב קרבנות שהקריב בלק הרשע, זכה ויצתה ממנו רות, דאמר רבי יוסי ברבי חנינא: רות בת בנו של עגלון, בן בנו של בלק מלך מואב" (הוריות, י:, נזיר, כג:, סוטה מז., סנהדרין קה:).
וכן מצאנו כי העם המואבי נענש לעולמי עד, אולם בנות מואב מזרע בת לוט הבכירה, "אותה שפתחה בזנות תחלה, השלימו בנותיה אחריה, שנאמר (במדבר כ"ה, א'-ב'): 'לזנות אל בנות מואב. ותקראן לעם לזבחי אלהיהן" (מד"ר, במדבר, פרשה כ, כג). דווקא הן זכו להקלה בעונש, כמובא במדרש (ילק"ש, מטות, רמז תשפה): "ועל ידן נפלו כ"ד אלף מישראל, ועל ידן נתחייבו כליה, שהמחטיאו לאדם קשה מן ההורגו. ולא עוד, אלא שהכתיב הקב"ה עליהם 'לא יבא עמוני ומואבי' (דברים, כ"ה, ד'). מפני מה זכרים אסורים ונקבות מותרות?, מפני שעתידה רות לצאת מהם". כלומר, בזכות "רות בת בנו של עגלון, בן בנו של בלק מלך מואב", זכו כל בנות מואב כולל הזונות שהחטיאו את עם ישראל, וגרמו לכ"ד אלף הרוגים מעם ישראל.
לפיכך נשאלות השאלות: מדוע ה' יתברך זיכה את בלק הרשע בתהילה העולמית, של דוד המלך והמלך המשיח, הרי "אין חוטא נשכר" (שביעית, פ"ט, משנה ט)?, הרי יכול היה לתת לבלק מ"ב יהלומים, מ"ב בנים, מ"ב ארמונות, וכו'. בתמורה למ"ב הקרבנות שהקריב שלא לשמה?. ועוד, מדוע בנות מואב אשר החטיאו בפועל את עם ישראל, זכו להקלה בעונש?. ועוד, מדוע ה' יתברך בחר לתת לעם ישראל משיח, אשר שורשו הוא מתוך עם זר, המקולקל מראשיתו?, וכי חסר נשים כשרות בעם ישראל?.
נלענ"ד כי התכנית האלוהית מבראשית, כוונה לכך שדוד המלך והמשיח, יצאו מזרע הרן בן אחי אברהם אע"ה, אשר הוא היה האדם הראשון שמת על קידוש ה' (בראשית, י', כ"ח). לפיכך ה' יתברך הציל את לוט בן הרן, וגם את בנות לוט, מעונשם של אנשי סדום. וכן מובא במדרש (ב"ר, פרשה נ, י): ""ואת שתי בנותיך הנמצאות' (בראשית, י"ט, ט"ו), וגו', א"ר טוביה בר רבי יצחק: שתי מציאות, רות המואביה, ונעמה העמונית, אמר רבי יצחק: 'מצאתי דוד עבדי' (תהלים, פ"ט, כ"א), היכן מצאתי אותו?, בסדום". ומובא במכילתא דרבי ישמעאל (בשלח, מס' דשירה, ב): "ותשקן את אביהן יין בלילה הוא' (בראשית, י"ט, ל"ג), וכי מאין היה להם יין במערה?, אלא שזמן להם הקב"ה יין... אם כן זימן הקב"ה למכעיסיו, קל וחומר לעושי רצונו". לפיכך ה' יתברך בחר לתת לזרע בלק מלך מואב, אשר היה מזרע הרן, את הזכות הגדולה שמזרעו תצא רות, וממנה יצאו דוד המלך והמשיח. משום שמתוך כל בני עמון הרשעים, בלק האמין בתוך תוכו ביכולות ה' יתברך, לכן הוא פנה לבלעם נביא ה', ולא לבעל פעור אליל מואב, וכן מצאנו כי בלק הקריב מ"ב קרבנות לה' יתברך, מתוך אמונה ביכולות ה' יתברך.
על כן מאחר ונגזרה הגזרה שדוד המלך, והמלך המשיח, יצאו מזרעו של הרן בן אחי אברהם אע"ה, ה' יתברך זיכה את בלק מלך מואב שהיה מזרע הרן, שמזרעו תצא רות. הן ע"מ שדוד המלך והמשיח יהיו מזרע מלוכה, והן משום שבלק היה הפחות גרוע מכל יתר בני מואב, והן משום שבזכות מ"ב קרבנותיו, עם ישראל זכו לקבל את הבשורה על בואו של המלך המשיח בעתיד לבוא, כפי שהרמב"ם כתב (מלכים, יא, א): "נבא בשני המשיחים, במשיח הראשון שהוא דוד שהושיע את ישראל מיד צריהם, ובמשיח האחרון שעומד מבניו שמושיע את ישראל מיד בני עשו, ושם הוא אומר: 'אראנו ולא עתה' זה דוד. 'אשורנו ולא קרוב', זה מלך המשיח. 'דרך כוכב מיעקב', זה דוד. 'וקם שבט מישראל', זה מלך המשיח. 'ומחץ פאתי מואב' זה דוד... 'וקרקר כל בני שת' (במדבר, כ"ד, י"ז),, זה המלך המשיח... 'והיה אדום ירשה', זה דוד... 'והיה ירשה' (במדבר, כ"ד, י"ח), וגו', זה המלך המשיח".
וכן מצאנו שבנות מואב לא נענשו כמו כל הגברים של עמון ומואב, משום שהן לא פעלו ביוזמתן, אלא הם הוסתו לכך ע"י בלעם נביא ה' לגויים, אשר הוא נענש על מעשיהן. וכן מצאנו כי בנות לוט לא נענשו על מעשיהן, אלא אף זכו להקים מזרעם שני אומות. כלומר, לבנות מואב עמדו שתי טענות מסנגרות, האחת: פעלנו ע"פ דבר ה' לנביא שלנו, והשנייה: למדנו מדרכי בנות לוט אמותינו, כי הזנות היא כלי נשי להשגת מטרות לאומיות. לפיכך הן נענשו קלות, בגין כך שהן הוסיפו לכך גם את הכשרת הזנות, לצורך השגת מטרות רוחניות של ע"ז, דהיינו, משום שהן לא השתמשו בזנות לצורכי קיום מצות ה', או לצורך קיום המין האנושי, או לצרכי רווח כספי, או לצורך הנאה גשמית, וכו'. לפיכך הן נענשו באופן קל יחסית, בגין הסתתן את עם ישראל לעבוד ע"ז. לפיכך הן זכו להגנתה שלרות, משום שעל רקע התנהגותן של בנות מואב, התבלטה התנהגותה הצנועה של רות, אשר נבחרה לכך שדוד המלך והמשיח יהיו מזרעה. לפיכך בזכות הבלטת צדיקותה של רות, כל בנות מואב זכו לעונש קל יחסית לגברים.
בחירת ה' יתברך במשיח מתחתית סדום, ומשיא הרשעות של בני מואב, נועדה לצורך מימוש תפקידו הראשון של המשיח, להחזיר את כלל עם ישראל בתשובה. דהיינו, בכדי שהמשיח ישמש כדוגמא אישית, לכך שניתן להתרומם לשיא הקדושה, אף מן התחתית שבתחתית. וכן הרמב"ם כתב (תשובה, פ"ז, ה): "ואין ישראל נגאלין אלא בתשובה, וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין". "ואם יעמוד מלך מבית דוד, הוגה בתורה ועוסק במצוות כדוד אביו, כפי תורה שבכתב ושבעל פה, ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה, וילחם מלחמות ה', הרי זה בחזקת שהוא משיח" (מלכים, יא, ד). וכן מובא בגמ' (ע"ז, ד:): "א"ר יוחנן משום ר"ש בן יוחאי: לא דוד ראוי לאותו מעשה (בת שבע), ולא ישראל ראוין לאותו מעשה (העגל)... אלא למה עשו?, לומר לך: שאם חטא יחיד, אומרים לו: כלך אצל יחיד. ואם חטאו צבור, אומרים לו: כלך אצל צבור... א"ר יונתן: מאי דכתיב: 'נאם דוד בן ישי ונאם הגבר הוקם על' (שמואל-ב, כ"ג, א')?, 'נאם דוד בן ישי' שהקים עולה של תשובה". לפיכך ה' יתברך בחר לתת לעם ישראל משיח צדיק, למרות ששורשו הוא מתוך עם זר, המקולקל מראשיתו, ע"מ שהם ילמדו קל וחומר על עצמם, שהם חטאו ולא חזרו תשובה, למרות שהם מבניהם של "שלשה לא שלט בהן יצר הרע, אלו הן: אברהם, יצחק ויעקב, דכתיב בהו: בכל, מכל, כל. ויש אומרים: אף דוד" (ב"ב, יז.).
לסיכום:
נמצאנו למדים מן האמור לעיל, כי ה' יתברך גילה לעם ישראל, את שמירתו התמידית עליהם מפני אוייביהם החיצוניים, באמצעות הפרת עצתם הרעה של העמים, ואף בהענשת העמים אשר זממו להרע לעם ישראל ברוחניות. ע"מ לאפשר לעם ישראל להתעלות ברוחניות, ללא הפרעה חיצונית. וכן נאמר: "כִּי אִתְּךָ אֲנִי נְאֻם ה' לְהוֹשִׁיעֶךָ כִּי אֶעֱשֶׂה כָלָה בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הֲפִצוֹתִיךָ שָּׁם אַךְ אֹתְךָ לֹא אֶעֱשֶׂה כָלָה וְיִסַּרְתִּיךָ לַמִּשְׁפָּט וְנַקֵּה לֹא אֲנַקֶּךָּ" (ירמיה, ל', י"א).
העל"ה רפאל ב"ר אשר חגבי מתוך סיה"ק אדרב"א