"פרי מצמרת" על פרשיות מטות - מסעי - התחברות היא המפתח לגאולה ולניצחון

קוד: "פרי מצמרת" על פרשיות מטות - מסעי - התחברות היא המפתח לגאולה ולניצחון בתנ"ך

סוג: מאמר

מאת: hagay_r@tahal.com

אל:

מטות-מסעי-התחברות היא המפתח לגאולה ולניצחון
מבוא:
פרשיות מטות ומסעי המסיימות את ספר במדבר כתובות בתורה צמודות זו לזו, בדרך כלל פרשיות נקראות אלה במחובר, בשבת האמצעית שבין י"ז בתמוז לתשעה באב. הפטרת פרשיות אלה כשהן מחוברות היא: "שמעו דבר ה'", אשר היא נקראת במרכזם של ג' הפטריות "דפורענותא" (שו"ע, או"ח, תכ"ח, ח'). הטעם לצמידותם ולהנהגת החיבור של פרשיות אלה, נובע מן העובדה שבשתי הפרשיות האלה הענין המשותף והמרכזי הוא: נושא ההתחברויות שבין עם ישראל לה' יתברך, למנהיגיו, לתורה ולארץ ישראל. התורה מלמדת כי החיבור בין עם ישראל לבין הקב"ה, הוא מקור עוצמתו הרוחנית והגשמית של עם ישראל, משום שהחיבור שבין עם ישראל לבין הקב"ה מעוצב בצורת פירמידה קדושה ויציבה, וכן מובא בזוה"ק: "ג' דרגין אינון מתקשרן דא בדא: קודשא בריך הוא, אורייתא וישראל" (זוהר, ויקרא, עג.). צורת התחברותם של עם ישראל לה' יתברך, היא המפתח לנצחונתיו של כלל עם ישראל במלחמותיו, וכן הרש"י פירש: "נקמת ה'', שהעומד כנגד ישראל כאילו עומד כנגד הקב"ה" (רש"י-במדבר, ל"א, ג'). גם ההתחברות בין כלל שבטי ישראל יוצרת את חוסנו פנימי של עם ישראל, כשמהות החיבור בין מרכיבי עם ישראל מתבטא בעובדה: שהאחד מצטער על צרתו של חברו, משום שעוצמתו של עם ישראל תלויה בחיבור חוליות שרשרת השבטים, אשר הוא תנאי לקיומם בבטחון של כלל עם ישראל, "וכן אתה מוצא שאין ישראל נגאלין עד שיהיו כולן אגודה אחת, שנאמר: 'בימים ההמה ובעת ההיא נאם ה' יבואו בני ישראל ובני יהודה יחדו' וגו' (ירמיה, נ', ד'), כשהן אגודים מקבלין פני שכינה" (תנחומא, נצבים, סימן א). כמו כן, החיבור של עם ישראל לארץ ישראל באמצעות התורה, מקנה לעם ישראל את הבטחון המוחשי בהבטחות ה' יתברך לאבותינו, על עתידו הטוב של עם ישראל. לפיכך בפרשת מסעי התורה פרטה את מ"ב מסעות עם ישראל במדבר, בכדי לחזק את אמונתם של הדורות הבאים, הן ביכולותיו של הקב"ה בעבר, והן ביכולותיו לקיים את הבטחותיו לעתיד לבא, דהיינו, האמונה בכל הנאמר בתורת ה', היא החוליה המרכזית בשרשרת, משום שאמת התורה מחזקת את האמונה והבטחון בה' יתברך, כי התורה היא החוליה המחברת בין עם ישראל לבין עברו ועתידו, ובין עם ישראל לבין הקב"ה, לפיכך בכוחה של התורה לגרום לכל ההתחברויות, אשר הן המפתח לנצחונות עם ישראל ולהקדמת בנין בית המקדש השלישי. בנוסף לכך, בפרשת מסעי התורה משרטטת בהרחבה ובמדוייק של גבולותיה של ארץ ישראל, בכדי להגדיר את המקום שבו עם ישראל מחוייבים לקיים את המצוות התלויות בארץ, דהיינו, התאור הנרחב נועד לצורך חיבור מוחשי בין עם ישראל לבין ארץ ישראל, באמצעות מצוות תורת ישראל. לעומת זאת, בהפטרת "שמעו" הנביא מתריע מפני תוצאותיה ההרסניות של ההתנתקות מה' יתברך. כלומר, את התועלות הנובעת מן ההתחברויות למדים מן החיבור שבין פרשיות מטות ומסעי, ואת הפסדי ההתנתקות למדים מתוך הפטרת "שמעו", כפי שמבואר להלן בהרחבה:
א. התרת נדרים - התחברות עם ישראל לקב"ה דרך התורה נעשית בצורת פרמידה יציבה.
ב. מלחמת מדין – נצחון ללא נפגעים עקב ההתחברות למשה רע"ה, לתורה ולקב"ה.
ג. הבטחת בני גד ובני ראובן – התחברות בין כלל שבטי ישראל היא מקור עוצמתו של העם.
ד. מ"ב מסעות ישראל במדבר – ההתחברות לתורה מקשרת בין העבר והעתיד של עם ישראל.
ה. גבולות הארץ – התחברות עם ישראל לארץ ישראל באמצעות מצוות התורה.
ו. הפטרת "שמעו דבר ה'" – התוצאות ההרסניות של ההתנתקות מה' יתברך.
ז. בגלל קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים – טעות המנהיגות בראית הנולד גרמה לחורבן הבית.
התרת נדרים:
בפתיחת פרשת מטות משה רע"ה הורה לנשיאי שבטי ישראל את פרשת נדרים, כפי שה' ציוהו, שנאמר: "וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמר זה הדבר אשר צוה ה'" (במדבר, ל', ב'). הטעם לכך שהתורה הדגישה את העובדה שמשה רע"ה אמר את פרשת נדרים לראשי המטות, מוסבר ברש"י כך: "חלק כבוד לנשיאים ללמדם תחלה ואחר כך לכל בני ישראל, ומנין שאף שאר הדברות כן?, תלמוד לומר: 'וישובו אליו אהרן וכל הנשיאים בעדה וידבר משה אליהם ואחרי כן נגשו כל בני ישראל' (שמות, ל"ד, ל"א-ל"ב). ומה ראה לאומרה כאן?, לימד שהפרת נדרים ביחיד מומחה, ואם אין יחיד מומחה מפר בשלשה הדיוטות" (ב"ב, קכ:). כלומר, משה רע"ה לימד את התורה לכלל ישראל לפי סדר מעלתם בקודש, כמובא ברש"י: "אחר שלמד לזקנים חוזר ומלמד הפרשה או ההלכה לישראל" (רש"י-שמות, ל"ד, ל"ב), "תנו רבנן: כיצד סדר משנה?, משה למד מפי הגבורה, נכנס אהרן ושנה לו משה פירקו, נסתלק אהרן וישב לשמאל משה. נכנסו בניו ושנה להן משה פירקן, נסתלקו בניו: אלעזר ישב לימין משה ואיתמר לשמאל אהרן... נכנסו זקנים ושנה להן משה פירקן, נסתלקו זקנים. נכנסו כל העם ושנה להן משה פירקן. נמצאו ביד אהרן ארבעה, ביד בניו שלשה, וביד הזקנים שנים וביד כל העם אחד. נסתלק משה ושנה להן אהרן פירקו, נסתלק אהרן שנו להן בניו פירקן, נסתלקו בניו שנו להן זקנים פירקן, נמצא ביד הכל ארבעה" (עירובין נד:). העולה מסדר זה הוא: שהתחברות עם ישראל לקב"ה דרך לימוד התורה נעשית בצורת פירמידה יציבה, כאשר בראש הפירמידה נמצא משה רע"ה המנהיג הרוחני, מתחתיו הכהן הגדול, מתחתיהם יתר הכהנים, מתחתיהם הזקנים או נשיאי השבטים, ובבסיס הרחב נמצאים כלל עם ישראל. אך למרות שכלל עם ישראל נמצאים כביכול בתחתית הפירמידה, בסופו של דבר כולם מקבלים את דבר ה' והקדושה באותה הכמות, כאמור בגמ': "נמצא ביד הכל ארבעה".
בפרשת נדרים התורה מחדשת, כי למרות השיוויון בקדושה של כלל עם ישראל, בני ישראל נדרשים לחלוק כבוד למנהיגים הנמצאים בדרגה שמעליהם, כשם שאף משה רע"ה "חלק כבוד לנשיאים ללמדם תחלה" את התורה. יתרה מזאת, התורה מלמדת כי "יחיד מומחה" שווה לשלשה הדיוטות מישראל בענין התרת נדרים, משום שלבעל האחריות הגדולה יותר ישנו מעמד גבוה יותר, דהיינו, קביעת המעמדות בחברה הישראלית מבוססת על גודל האחריות הנדרשת מבעלי השררה. כמו כן, הקשר בין חוליות השרשרת המרכיבות את החברה הישראלית, מחזק את החיבור הישיר בין עם ישראל לבין הקב"ה, והוא מקנה לעם ישראל את עוצמתו הרוחנית והגשמית. וכן מצאנו שמשה רע"ה שלח את פנחס עם הארון והציץ של אביו אלעזר הכהן הגדול, בכדי שפנחס יצא עמהם להלחם כנגד מדין, משום "שהיה פינחס שקול כנגד כולם, ומפני מה הלך פינחס ולא הלך אלעזר?, אמר הקב"ה: מי שהתחיל במצוה שהרג כזבי בת צור יגמור" (רש"י, במדבר, ל"א, ו'). כלומר, פנחס נשלח לעמוד בראש מחנה עם ישראל, משום שמעמדו בקדושה היה שקול כנגד כלל ישראל, ובזכות תוספת מצות הקנאות לה' יתברך, פנחס זכה לגדולה אף מעל אביו, אשר הוא שימש באותו הזמן בתפקיד הכהן הגדול.
מלחמת מדין:
לאחר פרשת נדרים התורה מתארת את המלחמה כנגד מדין, שנאמר: "נקם נקמת בני ישראל מאת המדינים... וידבר משה אל העם לאמר החלצו מאתכם אנשים לצבא ויהיו על מדין לתת נקמת ה' במדין" (במדבר, ל"א, ב'- ג'), "הקב"ה אמר: 'נקמת בני ישראל', ומשה אמר: 'נקמת ה'?!, אלא אמר הקב"ה להם: הרי דין שלכם מתבקש שגרמו לי להזיק אתכם. אמר משה: רבון העולם!, אם היינו ערלים, או עובדי עבודה זרה או כופרים במצות, לא היו שונאים אותנו ולא רודפין אחרינו, אלא בשביל תורה שנתת לנו לכך הנקמה שלך". כלומר, סיבת המלחמה כנגד מדין לא היתה לצורך כיבוש שטחים או מפאת סכנה קיומית, אלא סיבת המלחמה כנגד מדין היתה לצורך נקמה בעם שביקש להחטיא את עם ישראל בזנות ובע"ז, והם אף גרמו בכך למותם של כ"ד אלף איש מישראל. לפיכך ה' יתברך הגדיר את מטרת המלחמה במדין במילים: "נקם נקמת בני ישראל", כי המדינים גרמו למותם של כ"ד אלף איש מישראל, אך משה רע"ה הגדיר את מטרת המלחמה במדין: "לתת נקמת ה' במדין", משום שהמדינים החטיאו את עם ישראל בחטא ע"ז. כלומר, משה רע"ה הפך את המלחמה כנגד מדין מנקמה חד פעמית של עם ישראל במדין, למלחמה נצחית של ה' יתברך כנגד המסיתים לע"ז, לפיכך משה הזדרז לנקום את נקמת ה'. על כן המלחמה כנגד מדין היתה מלחמה בעלת שתי מטרות: נקמת ישראל ונקמת ה' יתברך, לכן אונקלוס תרגם: "דין עמיה דה' במדין", וכן הרש"י פירש: "נקמת ה'', שהעומד כנגד ישראל כאילו עומד כנגד הקב"ה" (רש"י-במדבר, ל"א, ג'). כלומר, התורה קובעת כי נקמת עם ישראל היא גם נקמתו של ה' יתברך, בגלל החיבור שבין עם ישראל לבין הקב"ה.
וכן מובא בגמ': "א"ר חנינא: עובד כוכבים שהכה את ישראל חייב מיתה, שנאמר: 'ויפן כה וכה וירא כי אין איש ויך את המצרי' וגו', וא"ר חנינא: הסוטר לועו של ישראל כאילו סוטר לועו של שכינה" (סנהדרין, נח:), וכן הרש"י פירש: "תהרס קמיך', תמיד אתה הורס קמיך הקמים נגדך, ומי הם הקמים כנגדו?, אלו הקמים על ישראל" (רש"י-שמות, ט"ו, ז'), בנוסף לכך הרש"י פירש: "משנאיך', אלו שונאי ישראל, שכל השונא את ישראל שונא את מי שאמר והיה העולם" (רש"י-במדבר, י', ל"ה). מצד שני הרש"י כתב: "שמי שהוא עוזר את ישראל כעוזר את השכינה" (רש"י-שופטים, ה', כ"ג). על כן התורה מציינת כי הגיוס למלחמה כנגד מדין מחייב בחירת "אנשים צדיקים" (רש"י, במדבר, ל"א, ג'), ולאו דוקא לוחמים, משום שמלחמת מדין היתה גם נקמתו של ה' יתברך. מטעם זה למרות שיהושע היה איש מלחמה, הוא לא הועמד בראש הלוחמים, אלא פינחס הכהן שהיה "שקול כנגד כולם" הועמד בראש הלוחמים כנגד מדין, משום שאמר "הקב"ה: מי שהתחיל במצוה שהרג כזבי בת צור, יגמור" (רש"י- במדבר, ל"א, ו'), וכן מצאנו שלמלחמה כנגד מדין גויסו מכל "מטות ישראל, לרבות שבט לוי" (רש"י- במדבר, ל"א, ד'), בכדי שהמגויסים משבט לוי ישמרו על כלי הקודש, משום שלצורך מלחמת ה' כנגד מדין, אף "הארון והציץ" וחצוצרות התרועה הועמדו לרשותו של פנחס.
לפיכך משה רע"ה הזדרז לגייס את עם ישראל למלחמת ה' כנגד מדין, למרות "שמיתתו של משה מעכבת למלחמת מדין, ואע"פ כן הלך משה ועשה בשמחה, שנאמר: 'וידבר משה אל העם לאמר החלצו', אין 'החלצו' אלא איזדרזו, שנאמר: 'חלוצים תעברו' (דברים, ג'). 'לתת נקמת ה' במדין' אמר להם: לא נקמת בשר ודם אתם נוקמים, אלא נקמת מי שאמר והיה העולם, שנאמר (נחום, א'): 'אל קנא ונוקם ה'" (סיפרי, מטות, פיסקא קנז). אך עם ישראל שהיו מחוברים למשה רע"ה, לא רצו ללכת להלחם במדין, שנאמר: "וימסרו', להודיעך שבחן של רועי ישראל כמה הם חביבים על ישראל, עד שלא שמעו במיתתו מה הוא אומר: 'עוד מעט וסקלוני' (שמות, ט"ז), ומששמעו שמיתת משה תלויה בנקמת מדין לא רצו ללכת, עד שנמסרו על כרחן" (רש"י-במדבר, ל"א, ה'), דהיינו, למרות שמשה רע"ה היה "מוכח להו במילי דשמיא" (כתובות, קה:), בכל זאת משה רע"ה היה חביב על עם ישראל, עד כדי כך שעם ישראל "נמנעו מלילך, אמר לו הקב"ה למשה: הפל גורלות על השבטים והם מוסרין מאליהן" (מד"ר, במדבר, פרשה כב, ג). כלומר, למרות כל המכשולים משה רע"ה הזדרז לנקום את נקמת ה' במדין בשלמות. וכן מובא במדרש: 'וישלח אותם משה', אמר הקב"ה למשה: 'נקם נקמת' אתה בעצמך, והוא משלח את אחרים?, אלא מפני שנתגדל בארץ מדין, אמר: אינו בדין שאני מצר למי שעשה בי טובה, המשל אומר: בור ששתית ממנו אל תזרוק בו אבן" (מד"ר, במדבר, פרשה כב, ג, ד)), דהיינו, למרות שהמדינים החטיאו את עם ישראל בזנות ובע"ז, ועל אף שהם גרמו למותם של כ"ד אלף איש מישראל, ואף על פי שה' ציוה על משה רע"ה לנקום בעצמו את נקמת מדין, בכל זאת משה רע"ה נמנע מלצאת למלחמה כנגד מדין, ע"מ שנקמת ה' יתברך תתבצע בשלמות, באמצעות לוחמים צדיקים ללא נגיעה. כלומר, התחברות הצדיקים לתורת משה רע"ה, יצרה מציאות "שמשה הוא ישראל וישראל הם משה" (רש"י-במדבר, כ"א, כ"א).
וכן מצאנו שתוצאת החיבור שבין הלוחמים הצדיקים לבין הקב"ה, הניבה נצחון צבאי על העם המדיני, ללא כל חסרון מצד לוחמי עם ישראל, שנאמר: "ולא נפקד ממנו איש" (במדבר, ל"א, מ"ט). גם לאחר הנצחון על מדין התורה מציינת שצדיקות הלוחמים לא נפגמה, כפי שכתב הרש"י: "יקחו אל כל השלל' וגו', מגיד שהיו כשרים וצדיקים ולא נחשדו על הגזל לשלוח יד בבזה שלא ברשות, שנאמר: 'את כל השלל' וגו', ועליהם מפורש בקבלה: 'שניך כעדר הרחלים' וגו' (שיה"ש, ו), אף אנשי המלחמה שביך כולם צדיקים" (רש"י, במדבר, ל"א, י"א), וכן נאמר בפסוק הבא: "ויבאו אל משה ואל אלעזר הכהן ואל עדת בני ישראל את השבי ואת המלקוח ואת השלל אל המחנה" (במדבר, ל"א, י"ב). כלומר, הלוחמים הצדיקים אשר הם פעלו כשליחים של כלל ישראל, חזרו להתחברותם המקורית עם כלל עם ישראל, לפיכך השלל חולק חציו ללוחמים, חציו לכלל העם, אחוז מחמישים לכהנים ואחוז מחמישים ללויים, דהיינו, שלל המלחמה חולק בין כל חוליות השרשרת המרכיבות את החברה הישראלית, כולל תרומה לכהנים והלויים המיצגים את החיבור לקב"ה.
הבטחת בני גד ובני ראובן:
בהמשך פרשת מטות התורה מתארת את בקשתם של בני גד ובני ראובן להתנחל בעבר הירדן, במקומות המרעה אשר עם ישראל כבשו מידי סיחון ועוג. בתחילה משה רע"ה לא ראה בעין יפה את בקשתם של בני גד וראובן, כי משה רע"ה סבר שבקשתם של בני גד ובני ראובן, עלולה לגרום לניתוק החיבור בין השבטים, משום שבעקבות חטא המרגלים הקב"ה נתן לעם ישראל את ארץ ישראל "אלא ע"י יסורין" (ברכות, ה.). לפיכך כשבני גד וראובן אמרו למשה: "אל תעבירנו את הירדן" (במדבר, ל"ב, ה'), משה רע"ה חשש כי הם אינם רוצים לקבל עליהם את ייסורי המלחמה של כיבוש הארץ יחד עם אחיהם, על כן משה אמר לבני גד וראובן: "האחיכם יבאו למלחמה ואתם תשבו פה" (במדבר, ל"ב, ו')?!. כלומר, משה רע"ה חשש שאם בני גד ובני ראובן לא יתיסרו יחד עם אחיהם בכיבוש הארץ, הדבר יגרום לפירוד בעם ישראל, משום שמהות החיבור בין מרכיבי עם ישראל מתבטא בעובדה: שהאחד מצטער על צרתו של חברו. בני ראובן וגד הבהירו למשה רע"ה כי אין בכוונתם להתנתק מייסורי אחיהם, אלא שרצונם הוא לחבור ולהלחם עם כלל ישראל עד לסיום כיבוש הארץ, אך עד אז הם מבקשים שמשפחותיהם וצאנם יאחזו בעבר הירדן במקומות המרעה. לפיכך משה רע"ה הסכים להענות לבקשת בני גד וראובן, אך בתנאי שהם ילחמו עם יתר שבטי ישראל ויכבשו את כל הארץ בעבור יתר השבטים, שנאמר: "ואחר תשובו והייתם נקיים מה' ומישראל והיתה הארץ הזאת לכם לאחזה לפני ה'" (במדבר, ל"ב, כ"ב), דהיינו, בתנאי שהחיבור בין בני ראובן וגד לעשרת השבטים יהיה חיבור אמיתי, והוא יבא לידי ביטוי מוחשי בשותפות בצער מלחמותיו של כלל עם ישראל. בני גד וראובן קבלו עליהם את תנאו של משה רע"ה, והם הבטיחו להיות חלוצים במלחמה למען כיבוש הארץ, והם אף הוסיפו לתנאי של משה את ההבטחה כי לא זו בלבד שהם ילחמו בראש צבאות עם ישראל עד לכיבוש ארץ ישראל, אלא שהם אף ימתינו עד לחלוקת הארץ. כלומר, בנוסף להתחברות לעם ישראל בצער המלחמה, בני גד וראובן הבטיחו להיות מחוברים גם לעם ישראל וגם לארץ ישראל, בעת שמחת הנחלת הארץ המובטחת לכל השבטים. משה רע"ה קיבל את הבטחתם זו של בני גד ובני ראובן, והוא אף הפך אותה לחלק מן התנאי המקורי שלו, שנאמר: "והיצא מפיכם תעשו' לגבוה, שקבלתם עליכם לעבור למלחמה עד כבוש וחלוק, שמשה לא בקש מהם אלא 'ונכבשה' 'ואחר תשובו', והם קבלו עליהם 'עד התנחל', הרי הוסיפו להתעכב שבע שחלקו וכן עשו" (רש"י-במדבר, ל"ב, כ"ד), דהיינו, בני גד וראובן הדגישו בתוספת התנאי שהם קבלו עליהם, כי אין הם נלחמים רק למען רכושם, אלא מלחמתם העיקרית היא למען גאולת הארץ והנחלתה לרווחתם של כלל שבטי ישראל, בכך בני גד וראובן הוכיחו למשה רע"ה כי התחברותם לכלל עם ישראל היא בראש מעייניהם, והראיה לכך היא: השארת משפחותיהם ורכושם מאחור, עד לסיום הכיבוש וחלוקת הארץ לכלל עם ישראל. כלומר, בני ראובן וגד המחישו בהבטחתם את העובדה: שעוצמתו של עם ישראל תלויה בחיבור חוליות שרשרת השבטים, אשר הוא תנאי לקיומם בבטחון של כלל עם ישראל. וכן מובא במדרש: "מה היום מאיר פעמים ומאפיל פעמים, אף אתם כשאפלה לכם עתיד להאיר לכם אור עולם, שנאמר: 'והיה לך ה' לאור עולם' (ישעיה, ס', י"ט), אימתי?, בזמן שתהיו כלכם אגודה אחת, שנאמר: 'חיים כלכם היום' (דברים, ד', ד'). בנוהג שבעולם אם נוטל אדם אגודה של קנים שמא יכול לשברם בבת אחת?, ואלו נוטל אחת אחת אפילו תינוק משברן. וכן אתה מוצא שאין ישראל נגאלין עד שיהיו כולן אגודה אחת, שנאמר: 'בימים ההמה ובעת ההיא נאם ה' יבואו בני ישראל ובני יהודה יחדו' וגו' (ירמיה, נ', ד'), כשהן אגודים מקבלין פני שכינה" (תנחומא, נצבים, סימן א).
מ"ב מסעות עם ישראל במדבר:
בתחילת פרשת מסעי התורה מתארת בפרוט את מ"ב מסעות עם ישראל במדבר, משום ש"הצורך להזכיר המסעים גדול מאד, כי הנסים והאותות הנעשות היו אמיתיות לכל רואיהם, אך בעתיד יהיו דברים בשמועה (כי העדים הרואים אינם, ומראייה עוברת העדות לשמיעה ולמסורת) ויכזיבם השומע. ומאותות התורה ונפלאותיה העצומות עמידת ישראל במדבר ארבעים שנה, ומציאת המן בכל יום, והם מקומות רחוקות מן הישוב ואינן טבעיות לבני אדם, לא מקום זרע ותאנה וגפן ורמון, וכל אלה אותות הם במעשה נס נראות לעין. וכאשר ידע הבורא יתברך כי יעבור על אלה האותות מה שיעבור על דברי הימים, לא יאמינו השומעים בהם, ויחשבו כי עמידתם במדבר הזה היה קרוב מן הישוב, מקום אשר בני אדם שם, כמו המדברות אשר ישכנו שם בני ערב היום, או מקומות אשר יהיה שם חריש וקציר, או יש שם עשבים וצמחים למאכל בני אדם, ושהיה במקומות ההם בורות מים, על כן הרחיק מלבות בני אדם המחשבות האלה, וחיזק אלה האותות כולם בזיכרון המסעות, כדי שיראו אותם הדורות הבאים וידעו האותות הגדולות, איך עמדו בני אדם במקומות ההם ארבעים שנה" (הרמב"ם, מורה נבוכים, ג', נ'). וכן נאמר: "ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים. המוליכך במדבר הגדל והנורא נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין מים המוציא לך מים מצור החלמיש. המאכילך מן במדבר... להטיבך באחריתך" (דברים, ח', י"ד-ט"ז). כלומר, מטרת התורה בפירוט מ"ב המסעות במדבר היא: לצורך חיזוק אמונתם של הדורות הבאים, הן ביכולותיו של הקב"ה בעבר, והן ביכולותיו לקיים את הבטחותיו לעתיד לבא, דהיינו, האמונה בכל הנאמר בתורת ה', היא החוליה המרכזית בשרשרת, משום שאמת התורה מחזקת את האמונה והבטחון בה' יתברך, כי התורה היא החוליה המחברת בין עם ישראל לבין עברו ועתידו, ובין עם ישראל לבין הקב"ה, לפיכך בכוחה של התורה לגרום לכל ההתחברויות, אשר הן המפתח לנצחונות עם ישראל ולהקדמת בנין בית המקדש השלישי.
גבולות הארץ:
בהמשך פרשת מסעי התורה משרטטת במדויק את גבולותיה של ארץ ישראל, שנאמר: "צו את בני ישראל ואמרת אלהם כי אתם באים אל הארץ כנען זאת הארץ אשר תפל לכם בנחלה ארץ כנען לגבלותיה" (במדבר, ל"ד, ב'), הרש"י פירש: "זאת הארץ אשר תפול לכם' וגו', לפי שהרבה מצוות נוהגות בארץ ואין נוהגות בחוצה לארץ, הוצרך לכתוב מצרני גבולי רוחותיה סביב, לומר לך: מן הגבולים הללו ולפנים המצוות נוהגות. 'תפול לכם'... ומ"א אומר: ע"י שהפיל הקב"ה שריהם של שבעים אומות מן השמים וכפתן לפני משה, אמר לו: ראה אין בהם עוד כח". כלומר, מטרת התאור המורחב והמדוייק של גבולות ארץ ישראל בתורה, נועד לצורך הגדרת המקום שבו עם ישראל מחוייבים לקיים את המצוות התלויות בארץ, דהיינו, התאור הנרחב נועד לצורך חיבור מוחשי בין עם ישראל לבין ארץ ישראל, באמצעות מצוות תורת ישראל, אשר הן גורמות למפלתם של כל "שבעים אומות" לפני עם ישראל.
וכן מצאנו שהתורה מכנה את ארץ ישראל "הארץ כנען", עד שעם ישראל כבשו את הארץ והתחברו אליה באמצעות קיום מצוות התורה, שנאמר: "אשר תפול לכם בנחלה", דהיינו, רק לאחר שה' יתברך יפיל את כוחות הטומאה והרשע של עמי כנען, אז הארץ תתרומם למעמדה כארץ הקודש לעם ישראל, אשר בידם נפלה הזכות והחובה לקדשה להם לנחלת עולם, באמצעות קיום המצוות התלויות בארץ, וכן נאמר בזוה"ק: "כד הוו זכאין ישראל אקרי ארעא על שמא דא ארץ ישראל, כד לא זכו אקרי ארעא על שמא אחרא ארץ כנען" (זוה"ק, בראשית, עג.).
הפטרת "שמעו דבר ה'":
כשפרשיות מטות ומסעי נקראות מחוברות בשבת האמצעית שבין י"ז בתמוז לתשעה באב, קוראים את הפטרת "שמעו דבר ה'", אשר היא עומדת במרכזם של ג' הפטריות "דפורענותא" (שו"ע, או"ח, תכ"ח, ח'), משום שבהפטרה זו הנביא ירמיה הוכיח את בית יעקב ובית ישראל, בטרם החורבן והגלות בגין חטאי התנתקותם מה' יתברך, מהתורה ומקדושתה של ארץ ישראל, שנאמר: "כי רחקו מעלי וילכו אחרי ההבל ויהבלו... ותבאו ותטמאו את ארצי ונחלתי שמתם לתועבה. הכהנים לא אמרו איה ה' ותפשי התורה לא ידעוני הרעים פשעו בי והנביאים נבאו בבעל ואחרי לא יועלו הלכו" (ירמיה, ב'- ה', ז'-ח'). אך עם ישראל לא קבלו את תוכחות ירמיהו הנביא, עד שכתוצאה מההתנתקויות האלה ה' יתברך הסיר את הגנתו מעם ישראל והפקירם לרודפיהם, שנאמר: "כל מבקשיה לא יעפו בחדשה ימצאונה" (ירמיה, ב', כ"ד). לפיכך הפטרה זו מלמדת את עם ישראל לדורות עולם: כי התוצאות השליליות שבאו על עם ישראל בעקבות ההתנתקויות מה' יתברך, מהתורה ומקדושתה של ארץ ישראל, הן ההפך מהתוצאות החיוביות של ההתחברויות לה' יתברך, לתורה ולקדושתה של ארץ ישראל. וכן מצאנו לאורך כל ההסטוריה ועד ימינו, שבשלשת השבועות שבין י"ז תמוז ועד ט' באב, עם ישראל נתקפו בצרות רבות ומרעין בישין, כאשר כלל ישראל לא היו מחוברים לקב"ה ולתורה, וכן מובא בזוה"ק: "אלין תלת ירחין דדינא קשיא שריא בעלמא, ומאי נינהו?, תמוז אב טבת" (שמות, יב.).
נמצאנו למדים שדברי ה' יתברך אינם מרחפים בחלל החיצון והם אינם מנותקים מן הקרקע, אלא דברי ה' יתברך מעוגנים במציאות הזמן, המקום, והאדם, ודבריו קיימים "לעד לעולם" (תהלים, קי"א, ח'). לפיכך בכדי להתגבר על צרות הגלות וע"מ להגיע לגאולה השלמה, עם ישראל צריכים להתחבר לה' יתברך, לתורה, ולקדושתה של ארץ ישראל. מטעם זה נוהגים לסיים את הפטרת "שמעו" בשני פסוקים מפרק אחר בנביא, האומר: "אם תשוב ישראל נאם ה' אלי תשוב ואם תסיר שקוציך מפני ולא תנוד. ונשבעת חי ה' באמת במשפט ובצדקה והתברכו בו גוים ובו יתהללו" (ירמיה, ד', א'-ב'). כלומר, ההתחברות המחודשת בין עם ישראל לבין הקב"ה באמצעות מצות התשובה, היא עתידה לגרום לגאולתם של עם ישראל מן הגלות, כפי שהרש"י פירש: "אם תשוב ישראל' בתשובה זו, 'אלי תשוב' לכבודך וגדולתך הראשונה" (ירמיה, ד', א').
בגלל קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים:
חורבן בית המקדש השני והגלות נגרמו כביכול עקב ארוע פרטי, כמובא בגמ' (גיטין, נה:): "אמר רבי יוחנן: מהו שנאמר: 'אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה לבו יפול ברעה' (משלי, כ"ח, י"ד)?, אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים", דהיינו, בגלל קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים. מעשה באדם שעשה סעודה והיה שם אוהבו: קמצא ושם שונאו בר קמצא. אמר לשמשו: לך והבא את קמצא לסעודה, הלך שמשו והביא את בר קמצא שונאו לסעודה. בעל הסעודה בא ומצא את בר קמצא יושב בסעודתו, אמר לו: הרי אתה שונא לי, מה מעשיך כאן?, עמוד וצא!, אמר לו: הואיל ובאתי הניחני ואתן לך דמי כל מה שאוכל ואשתה, אמר לו: לא!, אמר לו: אתן לך דמי חצי סעודתך, אמר לו: לא!, אמר לו: אתן לך דמי כל סעודתך, אמר לו: לא!, תפס בעל הסעודה את בר קמצא בידו, העמידו והוציאו החוצה. אמר בר קמצא: הואיל וישבו חכמים ולא מיחו בו, מכלל שנוח להם, אלך ואלשין עליהם לפני המלך. בר קמצא הלך לקיסר הרומאי ואמר לו: היהודים מרדו בך!, אמר לו: מי יאמר?, אמר לו: שלח להם קרבן ותראה אם יקריבוהו!?, הלך ושלח בידו עגל משולש. בדרך הליכתו להקריב את קרבן המלך בבית המקדש, בר קמצא הטיל בעגל מום בניב שפתיים, ויש אומרים: בדוקין שבעין, מקום שלישראל הוא מום הפוסל את הקרבתו לה', ולגוים הוא אינו מום. אמרו חכמים להקריבו משום שלום מלכות, אמר להם רבי זכריה בן אבקולס: יאמרו בעלי מומים קרבים למזבח, אמרו להרוג את בר קמצא בכדי שלא ילך ויספר למלך, אמר להם רבי זכריה: יאמרו מטיל מום בקדשים יהרג. "אמר רבי יוחנן: ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו" (תרגום מילולי – גיטין, נה:). ואכן בעקבות מעשה קמצא ובר קמצא צר אספסיינוס שר צבא הרומאים על ירושלים שלש שנים, ולאחר שהוא התמנה לקיסר, אספסיינוס שלח את טיטוס אשר הוא החריב את בית המקדש השני.
נראה לכאורה כי דברי רבי יוחנן מעוררים כמה תמיהות: ראשית, מה הקשר בין הפסוק "אשרי אדם מפחד תמיד" לסיפור קמצא ובר קמצא או לרבי זכריה?, ועוד, על איזה חלק בהתנהגותו של רבי זכריה מכוון רבי יוחנן את ביקורתו: האם מפני שרבי זכריה לא קיבל את הקרבן?, או מכיוון שרבי זכריה לא התיר להרוג את בר קמצא?, ועוד, מדוע רבי יוחנן קשר את קמצא לענין חרבן הבית, הלא הוא לא קשור לענין המום בקרבן?, ועוד, בראשית דבריו רבי יוחנן אמר שבגלל קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים, ובסוף דבריו רבי יוחנן "מאשים" רק את רבי זכריה בחורבן הבית, ובשריפת ההיכל ובגלות עם ישראל מארצם, לפיכך לא ברור מי מבינהם גרם לחורבן?, יתרה מזאת, מדוע רבי יוחנן "מאשים" את רבי זכריה בחורבן הבית, בשריפת ההיכל ובגלות עם ישראל, הלא הגמ' אומרת במפורש שהסיבה לחורבן בית המקדש השני היא: "מפני שהיתה בו שנאת חנם" (יומא, ט':)?, ועוד, מדוע לא הוזכר עונשו של בעל הסעודה, אשר היה המקור לכל הצרות כביכול?.
נלענ"ד להשיב כי דברי רבי יוחנן נועדו להנחיל לעם ישראל מסר נצחי, אשר הוא קובע: כי החיבור בין חלקי עם ישראל מחייב את כל אחד ממרכיבי החברה, לחשוב על התועלת והתוצאות של מעשיו על כלל החברה, כאדם הבא לקדוח חור בספינה, כפי שפירש הרש"י (ד"ה מפחד, גיטין, נה:): "דואג לראות הנולד שלא תארע תקלה בכך אם אעשה זאת". לפיכך אמר רבי יוחנן: המקשה ליבו וממאן לעשות כן "יפול ברעה", יחד עם הכלל. כלומר, לדעת רבי יוחנן שגה רבי זכריה בן אבקולס בראית הנולד בשני דברים: גם בכך שדאגתו להלכה לא היתה במקומה, ואף משום הסובלנות היתרה שהוא גילה כלפי בר קמצא. שותפותו של קמצא לענין, נובעת מכך שקמצא היה אביו של בר קמצא (המהרש"א). כלומר, אילו קמצא היה בא לסעודת חברו, לא היה קורה מה שקרה כביכול, משום שבעל הסעודה לא היה מעז לבייש את בר קמצא לפני אביו, או שהאב קמצא היה מוחה על העלבת בנו. אך למרות זאת בסופו של סיפור קמצא ובר קמצא, רבי יוחנן אינו מאשים את "פשוטי העם", אלא את מנהיגי העם האמונים על ראית הנולד, דהיינו, רבי יוחנן סבר שרבי זכריה שגה כמנהיג, בכך שהוא מנע את הריגת בר קמצא אשר הלשין על אחיו בני ישראל לקיסר הרומי, והוא סיכן בכך את חייהם של עם ישראל. לפיכך רבי יוחנן בתפקידו כמנהיג הדור, רצה ללמד את יתר מנהיגי דור החורבן את מוסר ההשכל הנובע ממעשה זה, ע"מ שהם ינהיגו את עם ישראל בגלות מתוך ראית הנולד וביד רמה, משום שלמרות שנגזר על עם ישראל גלות בעבור שנאת חינם, יתכן שהחורבן לא היה קורה באותו הזמן, אילו רבי זכריה היה פועל כמנהיג אמיץ ובעל ראיה לטווח ארוך, דהיינו, או שרבי זכריה בן אבקולס היה מקריב את הקרבן, או שהוא לא היה מונע את הריגתו של בר קמצא. כלומר, רבי יוחנן "האשים" את רבי זכריה בן אבקולס בכך שהתנהגותו הביאה לסיום התהליך, ולהתממשות הגזירה המקורית של חרבן הבית, מפאת חטאו של העם הפשוט בעון שנאת חינם, כאמור במסכת יומא שבית שני נחרב "מפני שהיתה בו שנאת חנם" (יומא, ט':), דהיינו, חוסר המעש של החכמים גרם להחמרת המצב של שנאת חנם, הן בשתיקת החכמים בשעת הסעודה והן ב"ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס" (גיטין, נה:), לפיכך אמר רבי יוחנן: "לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה... ולא עבדו לפנים משורת הדין" (ב"מ, ל:). כלומר, דברי רבי יוחנן מדגישים את חשיבותם של המנהיגים כגורם המלכד ומחבר את עם ישראל, על כן התבטלותה של המנהיגות הרוחנית בדור החורבן, היא אשר גרמה לסיום תהליך החורבן, משום שמידת הרחמים מאריכה אפיים על מנת שעם ישראל יחזרו בתשובה, אך כאשר המנהיגות אינה מחברת ומלכדת את העם, לא נותר גורם אחר שיחזיר את עם ישראל בתשובה. לפיכך כאשר המנהיגות מתבטלת והיא אינה עומדת בפרץ, הדבר גורם להיתדרדרות עד לחורבן הבית, לשריפת ההיכל, ולגלות מן הארץ.
וכן מצאנו שחז"ל אמרו שבית המקדש השני חרב "מפני שהיתה בו שנאת חנם" (יומא, ט':), למרות שיחידי עם ישראל היו עוסקים בתורה ובמצות ובגמילות חסדים באותה התקופה, אך משום שאף שנאת חינם מועטה גורמת לפירודו ולפירוקו של החיבור הפנימי של עם ישראל, כתוצאה מכך חרב הבית המאחד את עם ישראל בארצו. הרש"י כתב כי "שנאת חנם" היא: "שלא ראה בו דבר עבירה שיהא מותר לשנאותו, ושונאו" (רש"י-שבת, לב:), הרמב"ם כתב (פיהמ"ש, עדויות, פ"ח, ז): "העוול הוא השנאה שיש בין בני אדם, לפי שהיא שנאת חנם והוא עושה לו עוול בשנאתו אותו, והוא אמרם: לעשות שלום בעולם". וכן מצאנו שבית המקדש השני חרב בעקבות התנהגותו של יהודי אחד שהלבין את פניו של בר קמצא, ובעקבות כך בר קמצא שיסה את הקיסר הרומי כנגד עם ישראל, ובגין כך ירושלים נחרבה. למרות זאת אמר רבי יוחנן כי "עינוותנותו של רבי זכריה בין אבוקלס החריבה את ביתנו, ושרפה את היכלנו והגלתנו מארצנו" (גיטין, נו.). כלומר, משום שאפשר היה לסנגר על החכמים שהיו בסעודה, אשר במהלכה גירש המארח את בר קמצא מביתו בבושת פנים, כי היה ניתן לומר לזכותם של החכמים: שהם לא מיחו במארח משום שהם לא היו בקיאים בהלכה, אולם כשרבי זכריה פסל את קרבנו של הקיסר, נגרם בכך קיטרוג על אותם החכמים, משום שבהתנהגותו של רבי זכריה נודע כי החכמים דאז היו בקיאים, והם אף היו מדקדקים בדקויות של הלכות הקרבנות. לפיכך הנובע מכאן הוא: כי החכמים אשר היו בסעודתו של היהודי שהזמין בטעות את בר קמצא, ידעו כי עליהם למחות על חוסר האחוה והחיבור בין בני ישראל, משום שחובת תלמידי חכמים להרבות "שלום בעולם" (ברכות, סד.), לפיכך רבי יוחנן התכוון לומר: שהלבנת פניו של בר קמצא גרמה להרס בית המקדש, בעקבות התנהגותו הקפדנית של רבי זכריה, אשר היא הפלילה את החכמים אשר ישבו בסעודה ולא מיחו על הלבנת פניו של בר קמצא.
בנוסף לעוון שנאת חנם הגמ' במסכת שבת מונה חטאים נוספים, אשר בגינם חרבה ירושלים: "אמר אביי: לא חרבה ירושלים אלא בשביל שחללו בה את השבת... אמר ר' אבהו: לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביטלו ק"ש שחרית וערבית... אמר רב המנונא: לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביטלו בה תינוקות של בית רבן... אמר עולא: לא חרבה ירושלים אלא מפני שלא היה להם בושת פנים זה מזה... אמר ר' יצחק: לא חרבה ירושלים אלא בשביל שהושוו קטן וגדול... א"ר חנינא: לא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא הוכיחו זה את זה... א"ר יהודה: לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביזו בה ת"ח... ואמר רבא: לא חרבה ירושלים אלא בשביל שפסקו ממנה אנשי אמנה" (שבת, קיט:). הצד השווה בחטאים אלה הוא הניתוק שחל בין עם ישראל לבין תורה, ובין העם לבין מנהיגיהם, דהיינו, ההתחברות בין עם ישראל לתורה ובין העם למנהיגיהם, היה בכוחה למנוע את החורבן או לדחותו, לפיכך בכוחה של ההתחברות לגרום להקדמת בנין בית המקדש השלישי. על כן מנהגי האבל בשלשת השבועות הם אינם רק על החורבן הממשי של בית המקדש, אשר מקומו נותר בקדושתו, אלא האבל העיקרי הוא על החורבן הפנימי של עם ישראל, אשר הוא נוצר בעקבות הניתוק שחל בין עם ישראל לבין התורה, ובין העם לבין מנהיגיהם הצדיקים. לפיכך התקשרות והתאחדות כלל ישראל לאבל משותף על החורבן, גורמת לתקוה ולנס הגלוי של השרדות עם ישראל בגלות במשך אלפי שנים, נס אשר אין לו אח ורע בתולדות האנושות.
לסיכום:
נמצאנו למדים מן האמור לעיל, כי עוצמתו של עם ישראל בנויה על חוסנו של החיבור שבין עם ישראל לבין הקב"ה, על כן התורה קבעה שהחיבור בין עם ישראל לבין הקב"ה יהיה בצורת פרמידה קדושה ויציבה, כמו כן התורה הבטיחה שהתחברותו של היחיד מעם ישראל לכלל עם ישראל ולארץ ישראל, תגרום לנצחונם של כלל עם ישראל בעת מלחמותיו. ולא זו בלבד אלא שגם בימי שלום ישנה חשיבות רבה להתחברותם של השבטים המרכבים את עם ישראל, הן בכדי לשדר עוצמה כלפי העמים, והן בכדי לתת לכל פרט מישראל את חווית השותפות ההדדית, ואת התחושה שכל פרט מישראל מחובר לגוף השלם של עם ישראל. וכן מובא במדרש (תנחומא, שופטים, סימן יח): "אמר רבי אליעזר הקפר ברבי: גדול כח השלום, שבשעה שישראל עושין חבורה אחת, אפילו עבודה זרה ביניהם אין מדת הדין נוגעת בהם, שנאמר: 'חבור עצבים אפרים הנח לו' (הושע, ד', י"ז), ובשעה שהן חלוקין מדת הדין נוגעת בהן, שנאמר: 'חלק לבם עתה יאשמו" (הושע, י', ב'). וכן מובא בגמ' (ירושלמי, פאה, ד:, פ"א): "אמר רבי אבא בר כהנא: דורו של דוד כולם צדיקים היו, וע"י שהיה להן דילטורים (מלשינים) היו יוצאים במלחמה והיו נופלים... אבל דורו של אחאב עובדי ע"ז היו, וע"י שלא היה להן דילטורין היו יורדים למלחמה ונוצחין". על אחת כמה וכמה שהתלכדותם של כל מרכיבי החברה סביב תורת הנצח של עם ישראל, מסוגלת לחבר את עם ישראל גם בינם לבין עצמם ואף בינם לבין הקב"ה, וגם להבטיח לעם ישראל הן את ההוה והן את העתיד הקרוב והרחוק. וכן מובא במדרש: כשישראל עושים "רצונו של מקום עליותם בשמים, וכשאין עושים רצונו של מקום (עמוס, ט', ו') 'ואגודתו על ארץ יסדה" (סיפרי, וזאת הברכה, פיסקא שמו). וכן מצאנו שגם החיבור של עם ישראל לארץ ישראל באמצעות התורה, מקנה לעם ישראל את הבטחון המוחשי בהבטחות ה' יתברך לאבותינו על עתידם הטוב של עם ישראל. לפיכך מלאכת ההתחברויות הוטלה על גדולי הדור, כמובא בסיום מסכת ברכות (סד.): "אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא: תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר: 'וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך' (ישעיה, נ"ד, י"ג), אל תקרי בניך אלא בוניך. 'שלום רב לאהבי תורתך ואין למו מכשול' (תהלים, קי"ט, קס"ה), 'יהי שלום בחילך שלוה בארמנותיך', 'למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך', 'למען בית ה' אלהינו אבקשה טוב לך' (תהלים, קכ"ב, ז'-ט'), 'ה' עז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום" (תהלים, כ"ט, י"א.
יה"ר שכל יחיד מעם ישראל יזכה להתחבר לקב"ה, לתורה, לעם ישראל ולארץ ישראל, ויתקיים בנו מקרא שכתוב: "וקבצתי אתם מסביב והבאתי אותם אל אדמתם. ועשיתי אתם לגוי אחד בארץ בהרי ישראל ומלך אחד יהיה לכלם למלך... והיו לי לעם ואני אהיה להם לאלהים. ועבדי דוד מלך עליהם ורועה אחד יהיה לכלם ובמשפטי ילכו וחקתי ישמרו ועשו אתם. וישבו על הארץ... והיה משכני עליהם והייתי להם לאלהים והמה יהיו לי לעם" (יחזקאל, ח', כ"א-כ"ו).
מתוך הספר "פרי מצמרת" לרבי רפאל ב"ר אשר חגבי