"פרי מצמרת" על פרשת מסעי – העתיד הקבוע מראש ניתן לשינוי

קוד: "פרי מצמרת" על פרשת מסעי – העתיד הקבוע מראש ניתן לשינוי בתנ"ך

סוג: מאמר

מאת: hagay_r@tahal.com

אל:

מסעי – העתיד הקבוע מראש ניתן לשינוי
מבוא:
פרשת מסעי המסיימת את ספר במדבר נקראת בחלק מן השנים המעוברות בנפרד מפרשת מטות, ובאמצע שלשת השבתות שבין י"ז בתמוז לבין ט' אב. בראשית פרשת מסעי התורה מפרטת את מ"ב מסעותיהם של עם ישראל, החל מיציאת מצרים עד לבואם אל פאתי ארץ ישראל, שנאמר: "אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים לצבאתם ביד משה ואהרן" (במדבר, ל"ג, א'). בהמשך פרשת מסעי התורה משרטטת את גבולות ארץ הקודש, שנאמר: "צו את בני ישראל ואמרת אלהם כי אתם באים אל הארץ כנען זאת הארץ אשר תפל לכם בנחלה ארץ כנען לגבלתיה" (במדבר, ל"ד, ב'). לאחר מכן התורה מבארת את ענין ערי המקלט, שנאמר: "והקריתם לכם ערים ערי מקלט תהיינה לכם ונס שמה רצח מכה נפש בשגגה" (במדבר, ל"ה, י"א). בסיום פרשת מסעי התורה משלימה את פרשית בנות צלפחד, שנאמר: "ותהיינה מחלה תרצה וחגלה ומלכה ונעה בנות צלפחד לבני דדיהן לנשים" (במדבר, ל"ו, י"א). הפטרת פרשת מסעי כשהיא השבת השניה מתלתא דפורענותא, פותחת בפסוק: "שמעו דבר ה' בית יעקב וכל משפחות ישראל" (ירמיה, ב', ד'), בהפטרה זו הנביא ירמיהו מוכיח את עם ישראל על כפיות הטובה של עם ישראל כלפי חסדיו של ה' יתברך עמהם, כמו כן ירמיהו מנבא לעם ישראל על חורבנם של שתי בתי המקדש בחודש אב. החוט המקשר בין הנושאים הנ"ל הוא: כי העתיד נקבע מראש ע"י הקב"ה, אך בידי האדם היכולת לקרבו או להרחיקו באמצעות מעשיו. כלומר, מכלול נושאי פרשת מסעי והפטרתה נועדו ללמד את עם ישראל לדורותיהם, את יחסו המיוחד של ה' יתברך לפרט ולכלל מישראל עמו, ולהבהיר לעם ישראל גם בשבת האמצעית של "בין המצרים", כי ה' יתברך מלווה אותם בכל מקום, והוא משגיח עליהם בעינים פקוחות לכל אורך המסלול, אשר האל קבע למען עם ישראל מבראשית ועד הגאולה השלמה, כפי שמבואר להלן בהרחבה:
א. אלה מסעי - קצב מסעי הגאולה ממצרים ואף קצב גאולת העתיד נקבעים ע"י מעשי ישראל.
ב. גבולות ארץ ישראל – הגשמת הבטחת ה' לאברהם על הרחבת גבולות הארץ בעתיד לבוא תלויה במעשיהם של ישראל.
ג. רוצח בשגגה – מבצע את התכנית האלהית הקבועה מראש במקרה שהדבר נעלם מעיני בית הדין.
ד. בנות צלפחד – הגשימו פעמיים את התכנית הכתובה לפני ה' במרומים לגביהן.
ה. שמעו דבר ה' – כפיות הטובה של עם ישראל כלפי חסדי ה' גרמה להקדמת מועד החורבן.
"אלה מסעי":
בראשית פרשת מסעי התורה מפרטת במ"ט פסוקים, את רשימת מ"ב מסעותיהם של עם ישראל, החל מיציאת מצרים עד לבואם אל פאתי ארץ ישראל, כולל ציון שמות המקומות, המעשים חריגים שארעו במהלך המסעות, התאריכים, וכו', שנאמר: "אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים לצבאתם ביד משה ואהרן"..."ויסעו מרעמסס בחדש הראשון בחמשה עשר יום לחדש הראשון"..."ומצרים מקברים את אשר הכה ה' בהם כל בכור ובאלהיהם עשה ה' שפטים"..."ויחנו על הירדן מבית הישמת עד אבל השטים בערבת מואב" (במדבר, ל"ג, א', ג', ד, מ"ט). מטרת התיאור הנרחב של מסעות בני ישראל במדבר, נועד ללמד את עם ישראל לדורותיהם על היחס המיוחד שה' יתברך מעניק לישראל עמו, ולהבהיר לעם ישראל גם בשבת האמצעית של "בין המצרים", כי ה' יתברך מלווה אותם בכל מקום, והוא משגיח עליהם בעינים פקוחות לכל אורך המסלול, אשר האל קבע לעם ישראל מבראשית ועד הגאולה השלמה. וכן מצאנו שבסופו של המסע ממצרים לארץ ישראל, ה' יתברך הגשים לעם ישראל את העתיד שנקבע להם מראש, כפי שנאמר בהבטחותיו של ה' יתברך לאבות, דהיינו, "שהיה הקב"ה חפץ להכניסם לארץ מיד" (רש"י-במדבר, י', ל"ג), כפי שנאמר במעמד סיני: "ואשא אתכם על כנפי נשרים ואבא אתכם אלי" (שמות, י"ט, ד'), והרש"י פירש: "זה יום שבאו ישראל לרעמסס, שהיו ישראל מפוזרין בכל ארץ גושן, ולשעה קלה כשבאו ליסע ולצאת נקבצו כלם לרעמסס", דהיינו, ה' חפץ לתת לעם ישראל את התורה במדבר ולהביאם לארץ ישראל במהירות, כמובא במדרש: "נוסעים אנחנו', נוסעים אנחנו מיד לארץ ישראל, לא כשם שבראשונה נוסעים וחונים אלא מיד לארץ ישראל, וחכמים אומרים: מפני מה שיתף משה עצמו עמהם?, נתעלם מעיני משה, וכסבור שנכנס עמהם לארץ ישראל" (ספרי, בהעלותך, פיסקא עח). אך העיכוב בהגשמת הבטחותיו של ה' יתברך לאבות, חל בעקבות מעשיהם הרעים של עם ישראל, משום שהם פרשו מן התורה ופנו אחר תאוות לבם, כפי שנרמז בפסוק: "ויסעו ממדבר סיני ויחנו בקברת התאוה" (במדבר, ל"ג, ט"ז), ומשם עם ישראל התדרדרו לביצוע אבי אבות כל החטאים, דהיינו, חטא העגל וחטא המרגלים, אשר בהם עם ישראל הסירו את לבבם מאחרי ה' יתברך. בתגובה לכך ה' יתברך עיכב את כניסתם של עם ישראל לארץ למשך ארבעים שנה, שנאמר: "במספר הימים אשר תרתם את הארץ ארבעים יום יום לשנה יום לשנה תשאו את עונתיכם ארבעים שנה וידעתם את תנואתי" (במדבר, י"ד, ל"ד). כלומר, שמירת מצוות התורה ע"י עם ישראל, היא התנאי לזרוז הבטחותיו של ה' יתברך לעם ישראל. לפיכך מעמד סיני לא הוזכר בפרוט מ"ב המסעות שבפרשת מסעי, משום שעם ישראל היו צריכים להרגיש את מעמד סיני בכל יום מחייהם ובכל הוויתם, כמאמר הרש"י: "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים כאילו בו ביום נצטוית עליהם" (רש"י-דברים, כ"ז, ט'), אולם עם ישראל לא התמידו בכך, על כן הם נאלצו ללכת מ"ב מסעות במשך ארבעים שנה, עד לבואם לארץ המובטחת לאבות.
וכן מצאנו שכאשר עם ישראל עזבו את מצוות התורה, הם נסעו ללא תחנות ביניים, "מהר סיני בשמחה כתינוק שבורח מבית הספר" (הרמב"ן, במדבר, י', ל"ה), לעבר קברות התאוה, ושם הם בכו "באזני ה' לאמר מי יאכלנו בשר כי טוב לנו במצרים" (במדבר, י"א, י"ח). כלומר, התאוה גרמה להם לשכוח אף את המראה האחרון ממצרים, שנאמר: "ומצרים מקברים את אשר הכה ה' בהם כל בכור ובאלהיהם עשה ה' שפטים" (במדבר, ל"ג, ד'), על כן ה' יתברך הענישם בעיכוב כניסתם לארץ המובטחת, והוא טילטלם במסעות המדבר המפורטות בפרשת מסעי. וכן "אמר להם משה: ראו מה גרמתם, אין לכם דרך קצרה מחורב לקדש ברנע כדרך הר שעיר, ואף הוא מהלך י"א יום, ואתם הלכתם אותו בשלשה ימים... וכל כך היתה שכינה מתלבטת בשבילכם למהר ביאתכם לארץ, ובשביל שקלקלתם הסב אתכם סביבות הר שעיר ארבעים שנה" (רש"י-דברים, א', ב'). נמצאנו למדים כי העתיד נקבע מראש ע"י הקב"ה, אך בידי עם ישראל ישנה היכולת לקרבו או להרחיקו באמצעות מעשיהם, וכן הוא הדבר לגבי הגאולה העתידית, כמובא בגמ': "זכו 'אחישנה', לא זכו 'בעתה" (סנהדרין, צח.).
וכן כתב רבינו בחיי: "ועוד יכלול ספור המסעות תועלת אחרת כי ירמוז לעתיד, שהרי דברי הנביאים כולם מוכיחים שהגאולה האחרונה כדמיון הראשונה, וכשם שיצאו ישראל בגאולה ראשונה ממצרים אל המדבר, כן בגאולה האחרונה עתידים שיצאו הרבה מישראל אל המדבר ויעברו במקומות האלה, והקב"ה יכלכלם וינהלם שם כמו שעשה לישראל במדבר, והוא שאמר הנביא: 'והוצאתי אתכם מן העמים... והבאתי אתכם אל מדבר העמים' (יחזקאל, כ', ל"ה-ל"ו), והכתוב הזה מדבר לעתיד בגאולה אחרונה. והכתוב ירמוז זה ממה שהזכיר כאן שתי פעמים לשון מוצאיהם, 'ויכתוב משה את מוצאיהם' וחזר ואמר: 'ואלה מסעיהם למוצאיהם', כי האחד הוא יציאת ישראל ממצרים, והשני יציאתנו מן הגלות החל הזה. ולפי שכבר התחיל להזכיר 'אלה מסעי' על המסעות לשעבר, על כן אמר: 'ואלה מסעיהם' לעתיד ביציאה שניה, כענין שכתוב: 'יוסיף ה' שנית ידו' וגו' (ישעיה, י"א, י"א), והקב"ה ברחמיו ימהר יחישה מעשהו, מעשה הגאולה בקרוב ונגילה ונשמחה בו" (רבינו בחיי, במדבר, ל"ג, ב). כלומר, פרשת מסעות עם ישראל במדבר מלמדת: כי אף גאולת העתיד תלויה במעשיהם של עם ישראל.
גבולות ארץ ישראל:
בהמשך פרשת מסעי התורה משרטטת את גבולות ארץ הקודש, שנאמר: "צו את בני ישראל ואמרת אלהם כי אתם באים אל הארץ כנען זאת הארץ אשר תפל לכם בנחלה ארץ כנען לגבלתיה" (במדבר, ל"ד, ב'). התיאור המפורט של גבולות ארץ ישראל נועד להשגת שתי מטרות, מטרה פנימית אשר היא: לגדיר לעם ישראל את המקום שעליו חלה חלוקת ארץ ישראל לשבטים, ואף לצורך סימון הגבולות שבתוכם עם ישראל מחוייבים לקיים את המצוות התלויות בארץ. כמו כן, לשרטוט מפת הארץ בתורה ישנה גם מטרה חיצונית, אשר היא: להעיד לעולם כי ה' יתברך נתן לעם ישראל כמקדמה, שטר בעלות על הקרקע המוגדרת בשרטוט גבולות הארץ בתורה, "שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם: כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו" (רש"י- בראשית, א', א'). כמו כן, התורה מעידה כי בעתיד לבוא ה' יתברך יממש את כל הבטחתו לאברהם אע"ה, בכך שה' ירחיב את גבולות הארץ המתוארות בפרשת מסעי, שנאמר: "ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדל נהר פרת" (בראשית, ט"ו, י"ח). לפיכך בפרשנות גבולות הארץ הרש"י פירש את המילה "גבול" האמורה בתורה, ללשון "מצר", וזאת בניגוד לפירושו של הרש"י במקומות אחרים: "כל גבול לשון סוף וקצה" (רש"י-בראשית, י', י"ט, שמות, כ"ח, כ"ב, במדבר, כ"א, י"ג), דהיינו, בתאור גבולות הארץ בפרשת מסעי הרש"י השתמש בלשון "מיצר", משום שהקב"ה עתיד להרחיב את גבולות הארץ, כפי שהרמב"ן כתב (דברים, ב', כ"ג): "ורבותינו (מד"ר, בראשית, מד) כולם אומרים: כי קיני קנזי וקדמוני לא נחלו ישראל, ועתיד להנחילם להם, ובהם נאמר 'ואם ירחיב ה' אלהיך את גבולך" (דברים, י"ט, ח').
וכן מצאנו שאחד המקורות לביאת המלך המשיח, מתבסס על הבטחת ה' יתברך להנחיל לעם ישראל את ארצות הקני הקניזי והקדמוני, כמובא בהלכות הרמב"ם (רוצח ושמירת נפש, פ"ח, ד): "בימי המלך המשיח מוסיפין שלש אחרות על אלו השש, שנאמר: 'ויספת לך עוד שלש ערים על השלש האלה' (דברים, י"ט, ט'), והיכן מוסיפין אותן?, בערי הקיני והקנזי והקדמוני שנכרת לאברהם אבינו ברית עליהן, ועדיין לא נכבשו, ועליהן נאמר בתורה: 'ואם ירחיב ה' אלהיך את גבולך". לכאורה נשאלת השאלה: מדוע בימי המלך המשיח יתוספו רוצחים בשגגה?, הלא נאמר שבימות המשיח: "לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה" (ישעיה, ב', ד'), "והכה ארץ בשבט פיו וברוח שפתיו ימית רשע... וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ" (ישעיה, י"א, ד'-ו')?. אלא נלענ"ד כי דברי הנביא נאמרו לגבי גאולת "בעתה", ואלו דברי התורה בענין ערי המקלט הנוספות נאמרו לגבי גאולת "אחישנה", אשר בה הארץ תורחב בפתאומיות ויתוספו לתוכה גרים רבים, לפיכך עד להתאקלמותם נדרשים ערי מקלט נוספים לרוצחים בשגגה "בערי הקיני והקנזי והקדמוני", עקב ריבוי האוכלוסין.
וכן כתב רבינו בחיי: "ואם ירחיב ה' אלהיך את גבולך', פרשה זו הבטחה לעתיד, והוא מה שנאמר לאברהם בין הבתרים: 'לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת' (בראשית, ט"ו, י"ח), ושם מונה והולך עשר עממין, כבשו השבעה בימי יהושע, ונשארו שלשה: קיני, קנזי וקדמוני שלא כבשום מעולם, אבל הם לעתיד. ולשון 'ואם' לשון ודאי, ויורה על זה מה שאמר: 'כאשר נשבע'. כלומר, שבועה יש בדבר זה" (רבינו בחיי, דברים, י"ט, ח').
נמצאנו למדים כי גם גבולות העתיד של ארץ ישראל המורחבת, נקבעו מראש ע"י הקב"ה, ובידי עם ישראל ניתנה היכולת לקרב או להרחיק את מימוש הרחבת גבולות הארץ, באמצעות קיום התנאי של קיום מצוות התורה, שנאמר: "ויתן להם ארצות גוים ועמל לאמים יירשו. בעבור ישמרו חקיו ותורתיו ינצרו הללויה" (תהלים, ק"ה, מ"ד-מ"ה). לפיכך קריאת תאור מצרי ארץ ישראל בימי בין המצרים, נועדה גם להזכיר לעם ישראל כי קיום מצוות התורה יגרום לכך, שבעתיד לבוא ה' יתברך יממש את הבטחתו לאברהם אע"ה, ע"י כך שה' יתברך ירחיב את גבולות הארץ למען עם ישראל. מטעם זה נסמכה פרשת מסעות בני ישראל לפרשת הורשת הארץ וגבולותיה, משום שהתאור המפורט של תהליך גאולתם של עם ישראל, מעיד כלפי העולם על אמיתיותה של תורת הנצח, אשר היא מתארת את מאורעותיו של עם שלם מראשיתו ועד אחריתו, בתאור הכולל: ציון שמות האנשים, המקומות, התאריכים מדוייקים, הארועים הטובים והרעים, ואף את צפונות העתיד, וכו', דבר אשר אין לו אח וריע בכל הדתות הקיימות בעולם.
רוצח בשגגה:
בהמשך פרשת מסעי התורה מפרטת את ענין ערי המקלט, שנאמר: "והקריתם לכם ערים ערי מקלט תהיינה לכם ונס שמה רצח מכה נפש בשגגה" (במדבר, ל"ה, י"א). במצות ערי המקלט לרוצח בשגגה התורה מעידה כי היא "תורת חיים", אשר היא ניתנה לבני אדם מתוך התחשבות במגרעותיהם וחולשותיהם, לפיכך מחד גיסא התורה מתחשבת ביצרו הרע של האדם, ומאידך גיסא התורה מגבילה ומתעלת את התנהגותו של האדם מישראל לדרך הטובה, ע"מ הוא ישלים את מידותיו בעתיד. על כן התורה התירה לגואל הדם להרוג את הרוצח בשגגה ללא דין, רק מיחוץ לערי המקלט, משום שגאולת הדם היא התחשבות בסערת רוחו של גואל הדם, "כי יחם לבבו" (דברים, י"ט, ו') והוא חפץ לכפר על העוול המוסרי שנעשה לנרצח, אך זכות זו מוגבלת עד לתחום ערי המקלט, אשר לשם אמור לברוח הרוצח בשגגה, דהיינו, התורה נתנה היתר זמני ומוגבל לגואל הדם להרוג מבלי להענש, אך יחד עם זאת התורה מבהירה כי דעתה אינה נוחה אפילו מהרג מוצדק כביכול, אשר הוא אינו נעשה ע"י בית הדין המוסמך לכך, ולפיכך התורה ציותה על הקמת מ"ח ערי מקלט (כולל מ"ב ערי הלוים) עבור הרוצחים בשגגה. וכן מצאנו שבענין אשת יפת תואר הרש"י מפרש: "ולקחת לך לאשה', לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, שאם אין הקב"ה מתירה ישאנה באיסור" (דברים, כ"א, י"א). כלומר, דעת התורה היא: כי הרוצח נפש בשגגה אינו חייב מיתה, אלא גלות לעיר מקלט עד מות הכהן הגדול, שנאמר: "ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה" (שמות, כ"א, י"ג). על כן התורה קבעה את מקומות ערי המקלט בהתאם לשכיחות הרוצחים, כמובא בגמ': "בעבר הירדן תלת, בארץ ישראל תלת?, אמר אביי: בגלעד שכיחי רוצחים" (מכות, ט:), וכן הרמב"ם פסק (רוצח ושמירת נפש, פ"ח, ד) כי אף "בימי המלך המשיח מוסיפין שלש אחרות על אלו השש... בערי הקיני והקנזי והקדמוני". כמו כן, התורה הרתיעה את הרוצח בשגגה בכך שהיא ציותה עליו לא לעזוב את עיר המקלט, אשר היא משמשת לו כהגנה מפני רודפו ולכפרה על מעשיו, אשר הם גרמו לו לקפח חיי אדם, משום "שמגלגלין חובה ע"י חייב וזכות על ידי זכאי" (סנהדרין, ח.).
וכן הרש"י פירש: "האלהים אנה לידו', ולמה תצא זאת מלפניו?, הוא שאמר דוד: 'כאשר יאמר משל הקדמוני מרשעים יצא רשע' (שמואל-א, כ"ד, י"ד), ומשל הקדמוני הוא התורה, שהיא משל הקב"ה שהוא קדמונו של עולם. והיכן אמרה תורה 'מרשעים יצא רשע'?, 'והאלהים אנה לידו'. במה הכתוב מדבר?, בשני בני אדם: אחד הרג שוגג ואחד הרג מזיד ולא היו עדים בדבר שיעידו, זה לא נהרג וזה לא גלה, והקב"ה מזמנן לפונדק אחד, זה שהרג במזיד יושב תחת הסולם, וזה שהרג שוגג עולה בסולם ונופל על זה שהרג במזיד והורגו, ועדים מעידים עליו ומחייבים אותו לגלות, נמצא זה שהרג בשוגג גולה וזה שהרג במזיד נהרג" (רש"י-שמות, כ"א, י"ג), דהיינו, מן השמים מכוונים שההורג בשגגה יהרוג פעמיים בשגגה, בכדי שהוא יברח לעיר המקלט שהוכנה עבורו מראש, ומן השמים מכוונים גם שההורג בשגגה יהרוג את הרוצח במזיד, אשר הוא הצליח לחמוק מעונש בית דין של מטה. כלומר, למרות "שכל המאבד נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו אבד עולם מלא" (סנהדרין, פ"ד, משנה ה''), במקרה של הרוצח בשגגה הרצח הוא הוצאה לפועל של דין שמים, לכן אין דינו של ההורג בשגגה מיתה, אלא דינו הוא גלות בעיר מקלט, ע"מ להרגיע את רוחו של גואל הדם אשר הוא אינו יודע את התכנית האלהית, ואף בכדי לכפר על עוונותיו של הרוצח בשגגה. וכן נאמר: "ולא תחניפו את הארץ אשר אתם בה כי הדם הוא יחניף את הארץ ולארץ לא יכפר לדם אשר שפך בה כי אם בדם שפכו. ולא תטמא את הארץ אשר אתם ישבים בה אשר אני שכן בתוכה כי אני ה' שכן בתוך בני ישראל" (במדבר, ל"ה, ל"ג-ל"ד), והרש"י פירש: "אף בזמן שהם טמאים שכינה שרויה בינהם". כלומר, אף אם הרוצחים במזיד ובשגגה הצליחו לחמוק מבית דין של מטה, השכינה שאינה יכולה לדור במקום של רוצחים, היא דואגת לכך שדין הרוצחים יתבצע בפועל. וכן הרמב"ן פירש את הטעם לכך שעדים זוממים "הרגו אין נהרגין'... אבל אם נהרג ראובן, נחשוב שהיה אמת כל אשר העידו עליו הראשונים, כי הוא בעונו מת, ואילו היה צדיק לא יעזבנו ה' בידם, כמו שאמר הכתוב: 'ה' לא יעזבנו בידו ולא ירשיענו בהשפטו' (תהלים, ל"ז, ל"ג). ועוד, שלא יתן ה' השופטים הצדיקים העומדים לפניו לשפוך דם נקי, 'כי המשפט לאלהים הוא' ובקרב אלהים ישפוט" (הרמב"ן- דברים, י"ט, י"ט). נמצאנו למדים כי גם עתיד חייהם של הרוצח ושל ההורג בשגגה נקבע מראש ע"י הקב"ה, אך בידי בית דין של מטה היכולת לקרב או להרחיק את ענישתם באמצעות שפיטתם בצדק.
בנות צלפחד:
סיום פרשת מסעי משלים את הסיפור על בנות צלפחד הכתוב בפרשיות קודמות, התורה מספרת כי בני מנשה פנו אל משה רע"ה בטענה: שאם בנות צלפחד ינשאו לאחד משבט אחר, עלולה נחלתן להגרע משבט מנשה ולעבור לנחלת השבט האחר, על כך ה' השיבם: "זה הדבר אשר צוה ה' לבנות צלפחד לאמר לטוב בעיניהם תהיינה לנשים אך למשפחת מטה אביהם תהיינה לנשים" (במדבר, ל"ו, י"א), דהיינו, נראה לכאורה כי ה' יתברך הגביל את חופש הבחירה של בנות צלפחד, בכך שה' ציוה עליהן להנשא אך ורק לאחד מבני מנשה, אולם "אמר רב יהודה אמר שמואל: בנות צלפחד הותרו להנשא לכל השבטים, שנאמר: 'לטוב בעיניהם תהיינה לנשים', אלא מה אני מקיים 'אך למשפחת מטה אביהם תהיינה לנשים'?, עצה טובה השיאן הכתוב שלא ינשאו אלא להגון להן" (ב"ב, ק"כ.). כלומר, מתוך שה' יתברך ידע כי "בנות צלפחד חכמניות הן, דרשניות הן, צדקניות הן" (ב"ב, קי"ט:), לכן ה' יתברך השיאן עצה טובה. לפיכך בנות צלפחד קבלו את עצת ה', שנאמר: "ותהיינה מחלה תרצה וחגלה ומלכה ונעה בנות צלפחד לבני דדיהן לנשים" (במדבר, ל"ו, י"א), דהיינו, בנות צלפחד הגשימו את התכנית הכתובה לפני ה' במרומים לגביהן, כמובא בגמ': "אמר רב יהודה אמר רב: ארבעים יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני" (סוטה, ב:).
וכן מצאנו שבעקבות תביעתן המוצדקת של בנות צלפחד, הקב"ה עצמו נתן לעם ישראל "תורה חדשה", אשר היא מאפשרת לבנות לרשת אב שלא היו לו בנים, ואף ליטול חלק בבכורתו של אביהן, כמובא במשנה: "בנות צלפחד נטלו שלשה חלקים בנחלה: חלק אביהן שהיה עם יוצאי מצרים, וחלקו עם אחיו בנכסי חפר, ושהיה בכור נוטל שני חלקים" (ב"ב, פ"ח, משנה ג). כלומר, למרות "שכך כתובה פרשה לפני במרום" (ספרי, בלק, פיסקא קלד), בכל זאת בנות צלפחד זכו שענין נחלת הבנות יכתב בתורה בעקבות תלונתן, משום "שמגלגלין חובה ע"י חייב וזכות על ידי זכאי" (סנהדרין, ח.). נמצאנו למדים כי בנות צלפחד זכו להגשים במעשיהן את התכנית האלהית הכתובה לפני ה' במרומים פעמיים, לפיכך התורה הרחיבה לתאר את פרשת בנות צלפחד במספר פרשיות בתורה, ע"מ ללמד את עם ישראל לדורותיו כי העתיד נקבע מראש ע"י הקב"ה, ובידי האדם מישראל יש את היכולת לקרבו או להרחיקו באמצעות מעשיו.
וכן מצאנו כי יהושע שהיה מבני אפרים חיבב את הארץ, לכן הוא לא התפתה ללכת בעצת המרגלים, על כן רק הוא זכה להכנס לארץ ולכובשה, ואף "בני גלעד בן מכיר בן מנשה ממשפחת בני יוסף" (במדבר, ל"ו, א') חיבבו את הארץ, לכן הם פנו למשה רע"ה בבקשה שלא "יגרע נחלתן" (במדבר, ל"ו, ד') של בנות צלפחד ממטה מנשה, לפיכך הם זכו לכך שהקב"ה אישר את דבריהם, שנאמר: "כן מטה בני יוסף דברים" (במדבר, ל"ו, ה'). כלומר, מורשת אהבת הארץ אשר יוסף החדיר לבניו, השפיעה על זרעו אחריו, וכן הרש"י פירש: "יוסף חבב את הארץ" (במדבר, כ"ז, א'), על כן אף זרעו חבב את הארץ יותר מאשר כל שבטי ישראל.
שמעו דבר ה':
הפטרת פרשת מסעי כשהיא השבת השניה מתלתא דפורענותא, פותחת בפסוק: "שמעו דבר ה' בית יעקב וכל משפחות ישראל" (ירמיה, ב', ד'), נבואה זו היא אחת מן הנבואות שנאמרו לעם ישראל מפיו של ירמיהו, בטרם חורבן בית ראשון. בהפטרה זו הנביא ירמיהו מוכיח את עם ישראל על כפיות הטובה של עם ישראל כלפי חסדי ה' יתברך והשגחתו המתמדת עליהם, וזאת לאחר שעם ישראל הרבו לחטוא בעוונות "עבודה זרה, וגלוי עריות ושפיכות דמים" (יומא, ט:). לפיכך הנביא הזהיר את עם ישראל כי כפיות הטובה שלהם גורמת להסתרת פני ה' יתברך מהם, ובעקבות זאת מלכי העכו"ם עתידים להשתלט עליהם, שנאמר: "הלוא זאת תעשה לך עזבך את ה' אלהיך בעת מולכך בדרך... תיסרך רעתך ומשבותיך תוכחך ודעי וראי כי רע ומר עזבך את ה' אלהיך ולא פחדתי אליך נאם ה'" (ירמיה, ב', י"ד, ט"ז). יתרה מזאת, הנביא הזהיר את עם ישראל כי אף חזרה בתשובה חיצונית לא תועיל לביטול הגזרה, שנאמר: "כי אם תכבסי בנתר ותרבי לך ברית נכתם עונך לפני נאם ה' אלהים" (ירמיה, ב', כ"ב). אך יחד עם זאת, ירמיהו הנביא גילה לעם ישראל בהמשך נבואותיו, כי חזרה בתשובה פנימית יכולה להועיל לביטול גזרת החורבן, שנאמר: "כבסי מרעה לבך ירושלם למען תושעי" (ירמיה, ד', י"ד). בהמשך הפטרת "שמעו" ירמיהו הנביא התנבא, כי המשך דרכיהם הרעים של בית ישראל, יגרמו להקדמת חורבן הבית הראשון, בנוסף לכך, ירמיהו התנבא אף על חורבן הבית השני עוד בטרם שהוא נבנה, שנאמר: "כל מבקשיה לא ייעפו בחדשה ימצאונה" (ירמיה, ב', כ"ד), דהיינו, ירמיהו התנבא לעם ישראל כי שני בתי המקדש יחרבו בחודש אב, וכן מובא משנה: "בתשעה באב... חרב הבית בראשונה ובשניה" (תענית, פ"ד, משנה ו). כלומר, אף על פי שנגזרה גזרה על עם ישראל כבר מחטא המרגלים, כי שתי בתי המקדש יחרבו בט' באב, למרות זאת לא נקבעה השנה המדוייקת לכך, משום שהעתיד נקבע מראש ע"י הקב"ה, אך בידי עם ישראל ישנה היכולת לקרבו או להרחיקו באמצעות מעשיהם.
וכן הוא הדבר בענין הגאולה העתידית, דהיינו, הגאולה העתידית מובטחת לעם ישראל כבר מימי משה רע"ה, שנאמר: "ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' אלהיך שמה" (דברים, ל', ג'), אך המועד המדויק של התגשמות הבטחות ה' יתברך, מותנה בקיום מצוות התורה ע"י כלל עם ישראל לדורותיו. לפיכך הפטרת "שמעו" הנקראת במרכז שלשת השבועות של בין המצרים, מוכיחה את עם ישראל מידי שנה בשנה, בכדי לגרום לכך שעם ישראל ישובו אל ה' בתשובה שלמה, ובכך הם יכולים להביא את הקץ לגלותם בכוחות עצמם, שנאמר: "מחיתי כעב פשעיך וכענן חטאתיך שובה אלי כי גאלתיך" (ישעיה, מ"ג, א').
לסיכום:
נמצאנו למדים מן האמור לעיל, כי ספר במדבר מסתיים במסר המעודד את עם ישראל בכל דור ודור, המסר העולה מפרשת מסעי ומהפטרתה מלמד: כי למרות שהעתיד הנסתר והנגלה נקבע מראש ע"י הקב"ה, יש לעם ישראל בכללותו את היכולות לקרב או להרחיק את התממשות התכנית האלהית לטוב ולרע, באמצעות קיום מצותיו של ה' יתברך. וכן מצאנו שבעקבות חטאי עם ישראל במדבר, חל עיכוב במימוש הבטחותיו של ה' יתברך לאבות למשך ארבעים שנה, אשר בהם עם ישראל נסעו מ"ב מסעות לארץ, כשהם מלווים בהשגחת ה' יתברך לכל אורך המסלול, עד להגשמת הבטחותיו של ה' יתברך לאבות. כמו כן, גם הבטחת ה' לאברהם אע"ה על הרחבת גבולות הארץ "מנהר מצרים עד הנהר הגדל נהר פרת" (בראשית, ט"ו, י"ח), אף היא מתעכבת בגלל חטאי עם ישראל. וכן מצאנו שמעשיהם הרעים של עם ישראל, גרמו להקדמת גזרות החורבן של שני בתי המקדש, כמובא בגמ': "מקדש ראשון מפני מה חרב?, מפני שלשה דברים שהיו בו: עבודה זרה, וגלוי עריות ושפיכות דמים... אבל מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים מפני מה חרב?, מפני שהיתה בו שנאת חנם" (יומא, ט:), דהיינו, חורבן הבית השני היה תוצאה של שנאת חינם, משום ששנאת חינם מערערת את יסוד המקדש, אשר הוא נועד לאחד את לבבות עם ישראל בארץ ישראל, כי שנאת חנם היא תוצאה של פירוד פנימי, והבעת חוסר אמונה בקב"ה הנותן לאיש כדרכיו, ו"אין אדם נוגע במוכן לחבירו" אפילו כמלוא נימא (יומא, לח:). וכן הרמב"ם כתב (פיהמ"ש, עדויות, פ"ח, ז): "העוול הוא השנאה שיש בין בני אדם, לפי שהיא שנאת חנם והוא עושה לו עוול בשנאתו אותו, והוא אמרם: לעשות שלום בעולם".
כמו כן למדנו כי למרות שהעתיד הנסתר והנגלה נקבע מראש ע"י הקב"ה, בכל זאת, גם לאדם הפרטי יש את היכולות לקרב או להרחיק את התממשות התכנית האלהית לגביו לטוב ולרע, באמצעות קיום מצותיו של ה' יתברך, כפי שמצאנו בענין בנות צלפחד אשר הן זכו להגשים פעמיים את התכנית הכתובה לפני ה' במרומים לגביהן, וכן הוא הדבר לגבי הרוצח במזיד וההורג בשגגה, אשר הם הצליחו לחמוק מבית דין של מטה, והשכינה שאינה יכולה לדור במקום של רוצחים, היא דואגת לכך שדין הרוצחים יתבצע בפועל. כלומר, מכלול נושאי פרשת מסעי והפטרתה, נועדו ללמד את עם ישראל לדורותיהם את יחסו המיוחד של ה' יתברך לפרט ולכלל מישראל עמו, ולהבהיר לעם ישראל גם בשבת של "בין המצרים", כי ה' מלווה אותם בכל מקום, ומשגיח עליהם בעינים פקוחות לכל אורך המסלול, אשר האל קבע לעם ישראל מבראשית ועד הגאולה השלמה. לפיכך נאמר בגמ': "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה ושאינו מתאבל על ירושלים אינו רואה בשמחתה" (תענית, ל:), דהיינו, משום שהאבלות עצמה כוללת בתוכה: הן את האמונה בהשגחת ה' יתברך על עם ישראל בגלות, והן את התקוה לעתידם הטוב של עם ישראל, לפיכך המתאבל על ירושלים הוא זוכה לראות בעיני רוחו גם את שמחתה של ירושלים, וכן מצאנו שאף תשעה באב נקרא "מועד" ואין אומרים בו תחנון (שו"ע, או"ח, תקנ"ט, ד), משום שכשם שהנבואות על החורבן והגלות התגשמו במלואן, כך גם עתידות הנבואות על בנין בית המקדש השלישי וקיבוץ הגלויות להתגשם במלואן, וכן אמר רבי עקיבא: "עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה, הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה, עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה, בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת" (מכות, כד:), כפי שנאמר: "כה אמר ה' שבתי אל ציון ושכנתי בתוך ירושלם ונקראה ירושלם עיר האמת והר ה' צבאות הר הקדש. כה אמר ה' צבאות עד ישבו זקנים וזקנות ברחבות ירושלם ואיש משענתו בידו מרב ימים" (זכריה, ח', ג'-ד').
יה"ר שעם ישראל ישכיל לקרב את הגאולה המובטחת, באמצעות לימוד התורה וקיום מצוותיה, ונזכה לראות את נקמת ה' בגוים מחריבי ביתו, ויתקיים בנו מקרא שכתוב: "והוצאתי אתכם מן העמים וקבצתי אתכם מן הארצות אשר נפוצותם בם ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה" (יחזקאל, כ', ל"ד), "כי קרוב יום ה' על כל הגוים כאשר עשית יעשה לך גמלך ישוב בראשך" (עובדיה, א', ט"ו).
מתוך "פרי מצמרת" לרבי רפאל ב"ר אשר