"פרי מצמרת" על פרשת מטות –הדיבור יוצר מציאות

קוד: "פרי מצמרת" על פרשת מטות –הדיבור יוצר מציאות בתנ"ך

סוג: מאמר

מאת: hagay_r@tahal.com

אל:

מטות –הדיבור יוצר מציאות
מבוא:
בחלק מן השנים המעוברות פרשת מטות נקראת בנפרד מפרשת מסעי, בסמיכות לי"ז בתמוז שבו ארעו לאבותינו חמשה דברים: "נשתברו הלוחות, ובטל התמיד, והבקעה העיר, ושרף אפסטמוס את התורה, והעמיד צלם בהיכל" (תענית, פ"ד, משנה ו'). בראשית פרשת מטות התורה מפרטת את כללי הנדרים, שנאמר: "וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמר זה הדבר אשר צוה ה'" (במדבר, ל', ב'), בהמשך הפרשה התורה מתארת את נקמת בני ישראל ממדין, שנאמר: "נקם נקמת בני ישראל מאת המדינים" (במדבר, ל"א, ב'), ובסיום הפרשה עוסקת בבקשת בני ראובן ובני גד להתנחל בעבר הירדן המזרחי, שנאמר: "ויאמרו אם מצאנו חן בעיניך יתן את הארץ הזאת לעבדיך לאחזה אל תעברנו את הירדן" (במדבר, ל"ב, ה'). הפטרת פרשת מטות כשהיא הראשונה מתלתא דפורענותא פותחת ב"דברי ירמיהו", דהיינו, בתחילת שליחותו של הנביא ירמיהו לומר לעם ישראל את דבריו הקשים של ספר ירמיה, אשר הם רמוזים בפתיחת נבואותיו. החוט המקשר בין הנושאים הנ"ל הוא: כוחו של הדיבור, אשר הוא גדל בהתאם לגובהו הרוחני של הדובר, דהיינו, דברי פשוטי העכו"ם גבוהים יותר מקולות בעלי החיים, ודברי נביאי העכו"ם גבוהים יותר מדברי פשוטי העכו"ם, וכן מצאנו שדבריו המקולקלים של בלעם גרמו לאובדנו. לעומת זאת דברי עם ישראל יכולים ליצור מציאות של איסור נוסף מן התורה, ודבריהם של גדולי הדור יכולים להשפיע לטובה על כלל עם ישראל, ודברי הנביאים מסוגלים ליצור מציאות מעשית בכל העולם, ומעל לכולם דברי משה רע"ה, אשר הם יוצרים מציאות בכל העולמות, וכן מובא בגמ': "אני מושל באדם, מי מושל בי?, צדיק, שאני גוזר גזרה ומבטלה" (מועד קטן, טז:). את מדרגות כוח הדיבור ניתן ללמוד מפרשת מטות, כפי שמבואר להלן בהרחבה:
א. "זה הדבר" - כוח הדיבור של עם ישראל יכול ליצור מציאות של איסור נוסף מן התורה.
ב. אומנות הדיבור – הוענקה לעם ישראל לצורך קיומם הגשמי והרוחני.
ג. "ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב" – בכוח הדיבור הקלוקל ליצור מציאות של אובדן.
ד. "ויקצף משה" – כל סרחון הדור תלוי בגדולים שיש כח בידם למחות.
ה. בקשת בני ראובן ובני גד – סגנון הדיבור משפיע על מהות המעשה.
ו. "והייתם נקיים מה' ומישראל" – שקיפות המעשים משפיעה על אופי הדיבור של המתבונן.
ז. דברי ירמיהו – המוכיח צריך לשמש דוגמא אישית במעשיו.
"זה הדבר":
יתרונו של משה רע"ה על כל הנביאים מתבטא בכך שהוא התנבא "בלשון 'זה הדבר" (רש"י- במדבר, ל', ב') שמונה פעמים בתורה, משמעות נבואת "זה הדבר" היא: שמיד בעת הדיבור עם ה' יתברך, משה רע"ה העביר לעם ישראל את דבר ה' ישירות וללא שהות, דהיינו, השכינה היתה מדברת מתוך גרונו של משה רע"ה, כפי שכתב הרמב"ן: "כי משה ידבר כמפי השכינה" (דברים, ה', ו'). הרש"י הדגיש רק בפרשת נדרים את יתרון הנבואה בלשון "זה הדבר", משום שפרשת נדרים מלמדת על כוח הדיבור של עם ישראל, אשר בכוחם ליצור מציאות של איסור נוסף מן תורה, שנאמר: "איש כי ידר נדר לה' או השבע שבעה לאסר אסר על נפשו לא יחל דברו ככל היצא מפיו יעשה" (במדבר, ל', ג'). וכן מצאנו שנפסק להלכה: "נדרים חלים על דבר מצוה, כיצד?, 'אמר: קונם סוכה שאני יושב, לולב שאני נוטל' (תפילין שאני מניח, נדרים, טז.), אסור לישב בסוכה וליטול לולב" (שו"ע, יו"ד, רטו, סעיף א), דהיינו, דיבורו של האדם מישראל יכול גם לגבור על חיוב מצוות התורה. לפיכך הרש"י הדגיש דווקא בפרשת נדרים את כוח הדיבור של משה רע"ה, אשר הוא היה מעל כוח הדיבור של כלל ישראל, ואף מעל כוח דיבורם של כלל נביאי ישראל.
התלמוד הקדיש לענין הנדרים מספר מסכתות, בכדי ללמדנו את עוצמת כוח הדיבור של האדם מישראל, אשר הוא בא לידי ביטוי מוחשי בנדר, משום שהנודר יוצר מציאות של איסור נוסף מן התורה. וכן מצאנו שמסכת נדרים עוסקת בעיקר בנדרי איסור, שבהם האדם אוסר על עצמו דברים מותרים, ובמסכתות נוספות התלמוד מבאר את נדרי ההקדש הכתובים בספר ויקרא, בנדרים אלה האדם מקדיש מרכושו לבדק הבית או למזבח. כלומר, הנודר מחדש לעצמו מצוות, ובכך הוא פורש מכלל ישראל המצווים על תרי"ג מצוות בלבד, לפיכך הגמ' מסתייגת מן הנדרים באומרה: "כל הנודר אע"פ שהוא מקיימו נקרא חוטא" (נדרים, עז:), "רבי נתן אומר: כל הנודר כאילו בנה במה, והמקיימו כאילו מקטיר עליה" (נדרים, ס:), דהיינו, כשם שהמקריב בבמה מבטא במעשיו אהבה גדולה לה' יתברך מחד גיסא, אך מאידך גיסא הוא פוגם באחדות עבודת ה' של כלל ישראל בבית המקדש, כך גם הנודר מבטא בנדריו יצירת תורה פרטית לעצמו, אשר היא פוגמת באחדות התורה של כלל ישראל, לפיכך חז"ל סברו כי מעשה הנודר אינם רצויים. אך יחד עם זאת התורה מתירה לנדור נדרים שנועדו "כדי להפריש האדם מן העבירה" (רש"י, נדרים, י.), משום שנדרים כאלה הם בבחינת "נדרים סיג לפרישות" (אבות, פ"ג, משנה י"ג), דהיינו, רק כאשר האדם בטוח שהנדר יזרזו לקיים את מצוות התורה, וכשאין לו כל חשש סביר שהוא עתיד לא לקיים את נדרו, בתנאים אלה מותר לאדם לנדור, משום שבנדר כזה אין האדם מוציא את עצמו מכלל ישראל, שהרי בלאו הכי הוא חייב לשמור את מצוות התורה. וכן מצאנו שבנדר הראשון בתורה, נאמר: "וידר יעקב נדר לאמר... והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים" (בראשית, כ"ח, כ'), "כתרגומו: 'אהי פלח עלה קדם ה'", דהיינו, יעקב נדר בכדי לזרז את עצמו להקריב קרבנות תודה לה' באבן השתיה, "דמתמן אשתיל עלמא ועליה אתבני בי מקדשא" (זוהר, בראשית, עב.).
וכן מצאנו שהתורה החמירה בעונשו של הנודר ואינו מקיים, שנאמר: "אל תתן את פיך לחטיא את בשרך ואל תאמר לפני המלאך כי שגגה היא למה יקצף האלהים על קולך וחבל את מעשה ידיך" (קהלת, ה', ה'). "רבי נתן אומר: בעון נדרים מתה אשה של אדם, שנאמר: 'אם אין לך לשלם למה יקח משכבך מתחתיך'. רבי אומר: בעון נדרים בנים מתים כשהן קטנים, שנאמר: 'אל תתן את פיך לחטיא את בשרך ואל תאמר לפני המלאך כי שגגה היא למה יקצוף האלהים על קולך וחבל את מעשה ידיך', איזה הן מעשה ידיו של אדם?, הוי אומר: בניו ובנותיו של אדם. ת"ר: בעון נדרים בנים מתים" (שבת לב:). כלומר, כאשר האדם מיוזמתו נודר ומחייב את עצמו בדבר שאין בכוחו לקיימו, עונשו הוא חמור עד כדי כך שדיבורו יכול להפוך למציאות של מוות, משום שאיש לא כפה עליו לנדור, ואף חז"ל הזהירוהו מראש להמנע מן הנדרים ומן העונשים בגין אי קיומם.
משל למה הדבר דומה: לעני שנכנס למסעדת יוקרה והזמין לעצמו ארוחת מלכים, לאחר שהעני סיים לאכל, בעל המסעדה הגיש לו את החשבון לתשלום, אמר לו העני: אין לי פרוטה בכיסי. אמר לו בעל המסעדה: הרי ידעת מראש שאין ביכולתך לשלם, א"כ מדוע נכנסת למסעדת יוקרה והזמנתה ארוחת מלכים ואף אכלת?, הרי אדם במצבך היה צריך לפשוט יד ולבקש לחם, ולא להכנס למסעדת יוקרה ולרמות את בעל הבית, על כן עונשך הוא חמור. מיד הזמין בעל המסעדה את המשטרה אשר העמידה את העני לדין, ובית דין הענישו בחומרה רבה על מנת שיתר בני האדם יראו, ויראו מלעשות כמעשהו.
אומנות הדיבור:
ה' יתברך העניק לבעלי החיים את היכולת להשמיע את קולם לצורך קיומם הגשמי, לעומת זאת ה' יתברך העניק לבני האדם את כוח הדיבור, אשר עוצמתו גדלה בהתאם לגובהו הרוחני של הדובר, דהיינו, ה' קבע את יתרונו של האדם על יתר הנבראים באמצעות יכולת הדיבור, שנאמר: "ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה" (בראשית, ב', ז'), הביטוי "נפש חיה" ע"פ תרגום אונקלוס הוא: "רוח ממללא", דהיינו, יכולת הדיבור, משום שהדיבור של האדם מבטא את מחשבת הנשמה האלהית שבו, אשר היא חלק אלוה ממעל. בהמשך לכך ה' יתברך העניק רק לעם ישראל את היכולת להפיכת הדיבור למציאות, שנאמר: "הקל קול יעקב" (בראשית, כ"ז, כ"ב), דהיינו, "אומנות" (רש"י-במדבר, כ"ב, כ"ג) עם ישראל היא להשתמש בכוח הדיבור לתפילה, ללימוד תורה, לקיים את מצוותיה, להנצל מאוייביהם, לידור נדרים, וכו', וכן מובא בירושלמי (נזיר, מב:, פ"ט, הל' א): "ישראל בבל יחל, ואין העכו"ם בבל יחל", משום שאין דיבורו של העכו"ם קדוש. למרות זאת, "א"ר אלעזר א"ר חנינא: לעולם אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך" (מגילה, טו.), דהיינו, אין לזלזל אף בברכת גוי, קל וחומר שאין לזלזל בברכתו של יהודי הגדול ברוחניותו. וכן מובא בגמ': תניא, אמר רבי ישמעאל בן אלישע: פעם אחת נכנסתי להקטיר קטורת לפני ולפנים, וראיתי אכתריאל יה ה' צבאות שהוא יושב על כסא רם ונשא, ואמר לי: ישמעאל בני, ברכני!, אמרתי לו: יהי רצון מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך, ויגולו רחמיך על מדותיך, ותתנהג עם בניך במדת הרחמים, ותכנס להם לפנים משורת הדין, ונענע לי בראשו. וקמשמע לן: שלא תהא ברכת הדיוט קלה בעיניך" (ברכות, ז.).
וכן מצאנו שעיקר תפקידם של עם ישראל בעולם הוא: לספר את תהילות ה' יתברך, שנאמר: "עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו" (ישעיה, מ"ג, כ"א), לפיכך נסמכה פרשת נדרים לפרשת נקמת עם ישראל ממדין, כפי שפירש הרש"י: "הוא בא על ישראל והחליף אומנתו באומנותם, שאין נושעים אלא בפיהם ע"י תפלה ובקשה, ובא הוא ותפש אומנותם לקללם בפיו, אף הם באו עליו והחליפו אומנתם באומנות האומות שבאין בחרב, שנאמר (בראשית, כ"ז, מ'): 'ועל חרבך תחיה" (רש"י-במדבר, ל"א, ח'). וכן מצאנו שמצות "וידוי ערב יום הכיפרים" (יומא, פז:) יוצרת מציאות של "קץ מחילה וסליחה" (הרמב"ם, הל' תשובה, פ"ב, ז), דהיינו, הזדככות ומחיקת רוע העבר בעזרת כוח הדיבור של עם ישראל, וכן מובא בגמ': "אני מושל באדם, מי מושל בי?, צדיק, שאני גוזר גזרה ומבטלה" (מועד קטן, טז:). נמצאנו למדים כי אומנות הדיבור הוענקה לעם ישראל לצורך קיומם הגשמי והרוחני.
וכן מצאנו שהנשמר מנדרים ושבועות, הקב"ה מקיים את דבריו אף אם הם מעל הטבע, כמסופר בגמ' (תרגום חופשי, כתובות, עז:): בטרם מותו של רבי יהושע בן לוי, בית דין של מעלה ציוו על מלאך המות ללכת לריב"ל ולמלא אחר בקשתו האחרונה, מלאך המות התגלה לרבי יהושע בן לוי ואמר לו: מה היא בקשתך האחרונה?, אמר לו ריב"ל: הראני מקומי בגן עדן, מלאך המות הסכים לבקשת ריב"ל, והוא לקחו בכדי להראות לו את מקומו בג"ע, בדרך לגן עדן רבי יהושע בן לוי אמר למלאך המות שהוא יתן לו את סכינו, משום שהוא מפחד ממנה, גם לבקשה זו מלאך המות הסכים, והוא מסר לרבי יהושע את סכינו. כשהם הגיעו לג"ע מלאך המות הגביה את רבי יהושע, בכדי להראותו את מקומו בג"ע, מיד רבי יהושע קפץ כשהוא חי לג"ע עם סכינו של מלאך המות, והוא נשבע שהוא לא יצא משם. בא מלאך המות לפני בית דין של מעלה וסיפר להם על מה שקרה, ועל שבועתו של רבי יהושע, אמר הקב"ה: יש לבדוק אם קרה שרבי יהושע נשבע פעם אחת וחזר בו משבועתו ולא קיימה, אז ניתן יהיה לבטל גם את שבועתו זו ולהוציאו מגן עדן, אך אם רבי יהושע קיים את כל שבועותיו, יש לקיים אף את שבועתו זו ולהותירו חי בגן עדן. בדקו ומצאו שרבי יהושע קיים את כל שבועותיו ונדריו, לפיכך בית הדין פסקו שרבי יהושע ישאר חי בגן עדן, אך עליו להחזיר למלאך המות את סכינו, משום שללא סכינו אין הוא יכול לבצע את שליחותו של ה' יתברך.
"ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב":
בלעם בן בעור נביא הגויים ברך את עם ישראל בפיו, ובעקבות זאת הוא זכה שנבואותיו תכתבנה בתורה הקדושה, בנוסף לכך בלעם בקש מה' יתברך: "תמת נפשי מות ישרים (שבהם-רש"י) ותהי אחריתי כמוהו" (במדבר, כ"ג, י'). על כן לכאורה נשאלות השאלות: מדוע בסופו של דבר בלעם נביא הגויים נהרג במיתת חרב?, ועוד, מדוע התורה הדגישה את העובדה שבלעם נהרג "בחרב" (במדבר, ל"א, ח', יהושע, י"ג, כ"ב)?. נלענ"ד להשיב, כי התורה באה ללמד שברכותיו של בלעם נאמרו מן השפה ולחוץ, ללא כוונה אמיתית לברך את עם ישראל, למרות שבלעם היה "יודע דעת עליון", דהיינו, למרות ידיעתו כי ה' חפץ "שיהיו פיו ולבו שוין" (תרומות, פ"ג, משנה ח') בעת ברכותיו לעם ישראל, בכל זאת בלעם הרשע נמנע מלעשות כן, לפיכך בקשתו "ותהי אחריתי כמוהו" לא נתקבלה, משום שבלעם הרשע הוכיח במעשיו כי כל רצונו הוא לבקש שכר לעצמו. וכן כתב הרש"י: "בלעם הלך שם ליטול שכר עשרים וארבעה אלף שהפיל מישראל בעצתו (ספרי), ויצא ממדין לקראת ישראל ומשיאן עצה רעה, אמר להם: אם כשהייתם ששים רבוא לא יכולתם להם, ועכשיו בי"ב אלף אתם באים להלחם?, נתנו לו שכרו מושלם ולא קפחוהו", שנאמר: "ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב" (במדבר, ל"א, ח'). וכן מצאנו שאף בלעם "התנבא שאין משה מת עד שיפיל מלכי מדין חללים ויהרג הוא עמהם" (במדבר, כ"ג, כ"ד). לפיכך התורה הדגישה כי למרות ברכותיו של בלעם את עם ישראל, ועל אף שנבואותיו נכתבו בתורה, ולמרות שהוא בקש על עצמו, בסופו של דבר נביא הגויים קבל "שכרו מושלם", דהיינו, "שקיימו בו ארבע מיתות: סקילה ושריפה, הרג וחנק" (סנהדרין, קו:). התורה הדגישה את העובדה שבלעם "בן בעור הקוסם" (יהושע, י"ג, כ"ב), נהרג בגיל ל"ג (סנהדרין, קו:) "בחרב", משום שהוא "בא על ישראל והחליף אומנתו באומנותם, שאין נושעים אלא בפיהם ע"י תפלה ובקשה, ובא הוא ותפש אומנותם לקללם בפיו, אף הם באו עליו והחליפו אומנתם באומנות האומות שבאין בחרב, שנאמר (בראשית, כ"ז, מ'): 'ועל חרבך תחיה" (רש"י-במדבר, ל"א, ח'). כלומר, הדגשת התורה את העובדה שעם ישראל הרגו את בלעם בחרב, נועדה ללמדנו שבלעם נענש ב"מדה כנגד מדה" (סנהדרין, צ.) גם בעוה"ז ואף בעוה"ב, וכן מובא בגמ': "וכל כך למה?, תנא: הוא כפר בתחיית המתים, לפיכך לא יהיה לו חלק בתחיית המתים, שכל מדותיו של הקדוש ברוך הוא מדה כנגד מדה" (סנהדרין, צ.). כלומר, מחד גיסא התורה כתבה בהרחבה את ברכות ה' לעם ישראל אשר הם הושמעו מפיו של בלעם נביא הגויים, לפי שהם לכבוד עם ישראל ולא לכבודו של בלעם הרשע, ומאידך גיסא התורה כתבה בהרחבה את עונשיו של בלעם הרשע, אשר הם ניתנו לו משום שהוא ניצל לרעה את כוח הדיבור האלהי שניתן לו.
נמצאנו למדים כי כוח הדיבור הוא כחרב פיפיות, דהיינו, מחד גיסא דיבור המבטא את כוונתו הטובה של הלב, הוא יכול ליצור מציאות של קדושה, ומאידך גיסא דיבור המבטא את כוונתו הרעה של הלב, הוא יכול ליצור מציאות של אובדן, שנאמר: "מות וחיים ביד לשון" (משלי, י"ח, כ"א). לפיכך התורה הדגישה כי למרות שבלעם "נביא היה להם כמשה" (מד"ר, במדבר, פר' יד), בכל זאת בסופו "בלעם בן בעור הקוסם" (יהושע, י"ג, כ"ב), נהרג בגיל ל"ג (סנהדרין, קו:) "בחרב", (במדבר, ל"א, ח', יהושע, י"ג, כ"ב), ע"מ ללמד את עם ישראל לדורותיו, את חומרת עונשו של המנצל את כוח הדיבור לרעה.
"ויקצף משה":
ה' יתברך העניק את עוצמה גדולה לכוח הדיבור של גדולי ישראל, ע"מ לאפשר להם להעלות את רוחניותם של כלל ישראל בדיבריהם, לפיכך ההמנעות מדיבור במקום שיש בו צורך, פוגעת בגדולי הדור, שנאמר: "ויקצף משה על פקודי החיל', ממונים על החיל, ללמדך: שכל סרחון הדור תלוי בגדולים שיש כח בידם למחות" (רש"י-במדבר, ל"א, י"ד). כלומר, גדולי הדור נושאים באחריות למעשיהם של עם ישראל, משום שלכוח הדיבור שלהם יש יכולת השפעה, לפיכך מוטלת עליהם החובה לפעול בדבריהם, ע"מ להשפיע על העם ולחזקם בעניני התורה והדת, וכן מובא בגמ': "צורבא מרבנן דאיכא במתא כל מילי דמתא עליה רמיא" (מועד קטן, ו.). יתרה מזאת, מי שבידו למחות ואינו ממחה הפורענות מתחילה בו, למרות היותו "צדיק גמור" (ברכות, ז.) בפני עצמו, כמובא בגמ': "א"ל הקב"ה לגבריאל: לך ורשום על מצחן של צדיקים תיו של דיו שלא ישלטו בהם מלאכי חבלה, ועל מצחם של רשעים תיו של דם כדי שישלטו בהן מלאכי חבלה. אמרה מדת הדין לפני הקב"ה: רבש"ע מה נשתנו אלו מאלו?, אמר לה: הללו צדיקים גמורים והללו רשעים גמורים. אמרה לפניו רבש"ע: היה בידם למחות ולא מיחו. אמר לה: גלוי וידוע לפני שאם מיחו בהם לא יקבלו מהם. אמרה לפניו: רבש"ע אם לפניך גלוי להם מי גלוי?, והיינו דכתיב: 'זקן בחור ובתולה טף ונשים תהרגו למשחית ועל כל איש אשר עליו התו אל תגשו וממקדשי תחלו' (יחזקאל, ט', ו'), וכתיב: 'ויחלו באנשים הזקנים אשר לפני הבית" (שבת, נה.). כלומר, הצדיקים נענשים משום שלכוח הדיבור של גדולי ישראל ישנה השפעה עצומה בשמים, אף אם דבריהם הנכונים אינם מתקבלים ע"י שומעיהם בארץ.
נמצאנו למדים כי רצון ה' יתברך הוא: למעט את המורדים בה' ולהרבות את העובדים לה', באמצעות גדולי הדור, לפיכך משה כעס "על פקודי החיל שרי האלפים ושרי המאות הבאים מצבא המלחמה", על שהם לא מיחו כנגד השארתן בחיים של כל נקבות מדין, כי "הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם למסר מעל בה' על דבר פעור ותהי המגפה בעדת ה'. ועתה הרגו כל זכר בטף וכל אשה ידעת איש למשכב זכר הרגו. וכל הטף בנשים אשר לא ידעו משכב זכר החיו לכם" (במדבר, ל"א, ט"ז-י"ח). בדרך זו משה רע"ה מנע מעם ישראל לשוב ולחטוא בזימה, והוא אף הגדיל את צבאות ה' בשלשים ושנים אלף מנשות מדין, שנאמר: "ונפש אדם מן הנשים אשר לא ידעו משכב זכר כל נפש שנים ושלשים אלף" (במדבר, ל"א, ל"ה).
וכן מצאנו שביאת המשיח אינה תלויה במעט הצדיקים פרטיים שהקב"ה "עמד ושתלן בכל דור ודור" (יומא, לח:), אלא שביאת המשיח תלויה בתשובתם של כלל עם ישראל, לפיכך הגלות מתארכת, משום שצדיקי הדורות לא הצליחו להחזיר את כלל ישראל בתשובה, ואף כלל ישראל לא בצעו מכוח עצמם את הנדרש להחשת הגאולה. וכן מובא בגמ' שרבי יהושע בן לוי שאל את המשיח: "לאימת אתי מר (מתי יבוא כבודו)?, אמר לו: היום!. אתא לגבי אליהו, אמר לו: מאי אמר לך?... אמר לו: שקורי קא שקר בי, דאמר לי היום אתינא ולא אתא. אמר לו: הכי אמר לך: 'היום אם בקולו (רש"י-של הקב"ה) תשמעו", דהיינו, המשיח מוכן לבוא אפילו היום, אך התעכבותו היא רק בגלל התנהגותם הלא ראויה של עם ישראל ומנהיגיהם בראשם, לפיכך כתב הרש"י: "ללמדך שכל סרחון הדור תלוי בגדולים שיש כח בידם למחות" (רש"י-במדבר, ל"א, י"ד).
בקשת בני ראובן ובני גד:
בהמשך פרשת מטות התורה כתבה כי בני ראובן ובני גד אשר היו בעלי מקנה רב, בקשו ממשה רע"ה להתנחל בעבר הירדן המזרחי, משום שהוא רבוי באיזורי מרעה לצאן, בתגובה לבקשתם משה רע"ה הגיב בזעם רב, שנאמר: "ויאמרו אם מצאנו חן בעיניך יתן את הארץ הזאת לעבדיך לאחזה אל תעברנו את הירדן. ויאמר משה לבני גד ולבני ראובן האחיכם יבאו למלחמה ואתם תשבו פה?!. ולמה תניאון את לב בני ישראל מעבר אל הארץ אשר נתן להם ה'... והנה קמתם תחת אבתיכם תרבות אנשים חטאים לספות עוד על חרון אף ה' אל ישראל. כי תשובן מאחריו ויסף עוד להניחו במדבר ושחתם לכל העם הזה" (במדבר, ל"ב, ה'- ט"ו). נראה לכאורה כי תגובתו הנסערת של משה רע"ה לבקשתם ההגיונית של בני ראובן ובני גד אינה ברורה. אלא נלענ"ד כי משה רע"ה זעם על כך שבני ראובן וגד שאלו שלא כהוגן, באומרם: "אל תעברנו את הירדן", משמעות הדבר היא: כי הם חפצו בהיפרדות מכלל עם ישראל, למען העצמת רכושם הפרטי. יתרה מזאת, אף כאשר בני ראובן וגד הבטיחו "ואנחנו נחלץ חשים לפני בני ישראל עד אשר אם הביאנם אל מקומם", משה רע"ה אמר להם בלשון איום: "ואם לא תעשון כן הנה חטאתם לה' ודעו חטאתכם אשר תמצא אתכם" (במדבר, ל"ב, כ"ג), וזאת משום שבני ראובן ובני גד לא הזכירו בדבריהם את שם ה', אלא הם הסתמכו על כוחם ועוצם ידם. רק כאשר בני גד ובני ראובן תקנו את דבריהם הראשונים ואמרו: "ועבדיך יעברו כל חלוץ צבא לפני ה' למלחמה כאשר אדני דבר" (במדבר, ל"ב, כ"ז), אז משה השיבם כראוי, שנאמר: "ויאמר משה אלהם אם יעברו בני גד ובני ראובן אתכם את הירדן כל חלוץ למלחמה לפני ה' ונכבשה הארץ לפניכם ונתתם להם את ארץ הגלעד לאחזה" (במדבר, ל"ב, כ"ט), דהיינו, רק כאשר בני ראובן ובני גד יהיו "נקים מה' ומישראל והיתה הארץ הזאת לכם" (במדבר, ל"ב, כ"ב).
נמצאנו למדים מן הדו שיח שבין בני ראובן וגד לבין משה רע"ה, כי התורה באה ללמד: שגם סגנון הדיבור משפיע על מהות המעשה, לפיכך משה רע"ה תקן גם את דברי בני גד ובני ראובן שאמרו: "גדרות צאן נבנה למקננו וערים לטפנו", ובכך הם עשו "את העיקר הטפל ואת הטפל עיקר" (מד"ר, במדבר, פר' כב), על כך אמר להם משה: "בנו ערים לטפכם וגדרות לצאנכם", דהיינו, בדבריו אלה של משה רע"ה, הועבר לעם ישראל מסר לשעה ולדורות, המסר הוא: כי ההשתדלותו של האדם מישראל למען הפרנסה והממון, אסור לה לפגוע באיכות חייהם של בני ביתו. וכן מצאנו שבעקבות כך שבני ראובן וגד שאלו שלא כהוגן, באומרם: "אל תעברנו את הירדן", "לפיכך גלו תחלה מכל השבטים, שנאמר: 'ויגלם לראובני ולגדי ולחצי שבט המנשה' (דבה"י-א, ה', כ"ו), ומי גרם להם?, על שהפרישו עצמם מן אחיהם בשביל קנינם" (מד"ר, פרשה כב, ז).
"והייתם נקיים מה' ומישראל":
משה רע"ה הסכים להענות לבקשת בני גד וראובן להתנחל בעבר הירדן המזרחי, בתנאי שהם יבטיחו כי הם ילחמו בעתיד עם יתר שבטי ישראל, והם יכבשו את כל הארץ בעבור יתר השבטים, שנאמר: "ואחר תשובו והייתם נקיים מה' ומישראל והיתה הארץ הזאת לכם לאחזה לפני ה'" (במדבר, ל"ב, כ"ב), דהיינו, בני גד וראובן קבלו נחלה ממשית, בגין הבטחתם המילולית למשה רע"ה, להיות חלוצים במלחמה העתידית למען כיבוש הארץ. וכן מצאנו שבני גד וראובן אף הוסיפו לתנאי של משה רע"ה את ההבטחה: כי לא זו בלבד שהם ילחמו בראש צבאות עם ישראל עד לכיבוש ארץ ישראל, אלא שהם אף ימתינו עד לחלוקת הארץ. משה רע"ה קיבל את הבטחתם זו של בני גד ובני ראובן, והוא אף הפך אותה לחלק מן התנאי המקורי שלו, שנאמר: "והיצא מפיכם תעשו' לגבוה, שקבלתם עליכם לעבור למלחמה עד כבוש וחלוק, שמשה לא בקש מהם אלא 'ונכבשה' 'ואחר תשובו', והם קבלו עליהם 'עד התנחל', הרי הוסיפו להתעכב שבע שחלקו וכן עשו" (רש"י-במדבר, ל"ב, כ"ד). נמצאנו למדים כי משה רע"ה העניק לבני גד וראובן נחלה ממשית, בגין הבטחותיהם המילוליות, דהיינו, בכח הדיבור של בני גד וראובן נקבעה מציאות ממשית בארץ ישראל.
לפיכך משה רע"ה הורה לבני גד ולבני ראובן: "והייתם נקיים מה' ומישראל" (במדבר, ל"ב, כ"ב), משום ששקיפות המעשים משפיעה על אופי הדיבור של המתבונן בהם, עד כדי כך שדיבורו השלילי או החיובי של המתבונן, עלולים להפוך את העשייה החיובית לעשיה שלילית. וכן מובא בזוהר: "אמר רבי אלעזר: ווי לון לחייביא דלא ידעין ולא משגיחין ולא ידעין לאסתמרא מחובייהו, ומה קודשא בריך הוא די כל עובדוהי קשוט ואורחתיה דין, לא עביד כל מה דעביד בעלמא עד דגלי להו לצדיקייא, בגין דלא יהא לון פתחא דפומא לבני נשא. גבי בני נשא לא כ"ש דאית לון למיעבד מלייהו דלא ימללון בני נשא סטיא עליהון, וכן כתיב: 'והייתם נקיים מה' ומישראל (במדבר, ל"ב, כ"ב), ואית לון למיעבד דלא יהא לון פתחון פה לבני נשא, ויתרון בהון אי אינון חטאן ולא משגחי לאסתמרא, דלא יהא ליה למדת דינא דקודשא בריך הוא פתחא דפומא לגבייהו, ובמה?, בתשובה ועובדין דכשרן" (זוהר, בראשית, קד:).
וכן מצאנו שכוח הדיבור השלילי או החיובי יכול לשבש אף את המעשה הטוב, דוגמא להשפעתו של כח הדיבור השלילי נלמדת מן העובדה, ששמו של משה רע"ה נזכר בכל הפרשיות בספרים: שמות, ויקרא ובמדבר פרט לפרשת תצוה. המדרש (רבינו בחיי, שמות, ל"ב, ל"ב) מלמד כי הדבר נועד להעניש את משה רע"ה, על כך שהוא אמר לקב"ה בתפילתו למען עם ישראל אחרי חטא העגל: "מחני נא מספרך אשר כתבת" (שמות, ל"ב, ל"ב), לפיכך שמו של משה רע"ה נמחה מפרשת תצוה. כלומר, הכוח העצום של דיבורו של משה רע"ה היה מוכרח להתקיים, כמאמר הגמ': "א"ר אבהו: קללת חכם אפילו על תנאי היא באה" (מכות, יא.), ומכל שכן שברכת חכם אפילו על תנאי היא באה, על כן ה' יתברך מילא אחר בקשתו של משה רע"ה. וכן מובא בזוה"ק (פנחס, רמו.): "תלת אינון דגרמין ביש לגרמייהו, תרין בהאי עלמא וחד בעלמא אחרא, ואלין אינון: מאן דלייט גרמיה, דתנינן: חד ממנא אתפקד קמיה דבר נש, ובשעתא דלייט גרמיה ההוא בר נש, האי ממנא ושבעין אחרנין דממנן תחותיה נטלין ההיא מלה ואמרי אמן, וסלקי לה לעילא ודיינין לה. ואיהו רדיף אבתריה עד דעביד ליה ואשלים ליה ההוא מלה, מאן לן רב ממשה דאמר: 'ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת' (שמות, ל"ב), ואמר לצורך, ואף על גב דקודשא בריך הוא עביד רעותיה עם כל דא לא אשתזיב מעונשא, והא אתמר דלא אדכר בפרשת 'ואתה תצוה' ואתמחי מתמן. והא אוקמוה, מאן לן רב מדוד מלכא דאמר: 'אמרתי אשמרה דרכי מחטוא בלשוני אשמרה לפי מחסום בעוד רשע לנגדי' (תהלים, ל"ט), מאי 'בעוד רשע לנגדי'?, ההוא ממנא דאתפקד על דא ונטיל ההיא מלה לאבאשא ליה לבר נש". כלומר, הדיבור השלילי יכול לגרום נזק לאדם מישראל, למרות שזו לא היתה כוונתו של האדם, לפיכך "תניא דבי רבי ישמעאל: לעולם יספר אדם בלשון נקיה" (פסחים, ג.). וכן מובא במדרש (ילק"ש, ישעיהו, רמז תטו): "בעון נבלות הפה צרות רבות וגזירות קשות מתחדשות בעולם, ובחורי שונאי ישראל מתים, ויתומים ואלמנות צועקים ואינם נענים... כל המנבל את פיו ומוציא דבר נבלה מפיו, אפילו נחתם עליו גזר דין של שבעים שנה לטובה, נהפך עליו לרעה".
דוגמא להשפעתו של כח הדיבור החיובי מובאת בגמ': "אשכחיה רבה בר שילא לאליהו, אמר ליה: מאי קא עביד הקב"ה?, אמר ליה: קאמר שמעתא מפומייהו דכולהו רבנן, ומפומיה דר"מ לא קאמר. אמר ליה: אמאי?, משום דקא גמר שמעתא מפומיה דאחר (אלישע רבו אחר שיצא לתרבות רעה). אמר ליה: אמאי?, ר"מ רמון מצא תוכו אכל קליפתו זרק. אמר ליה: השתא קאמר מאיר בני אומר" (תענית, טו:). לכאורה נשאלת השאלה: וכי ה' לא ידע לכאורה שר"מ לקח מאלישע רבו רק את דברי האמת, ואת הדברים הרעים הוא זרק?, אלא שה' יתברך ידע שמעשיו של ר"מ כשרים, אולם כאשר רבה בר שילא שיבח את ר"מ והסבירם בצורה חיובית, באותה שעה הפכו מעשיו של ר"מ לנקיים בעיני אלהים ואדם, ואז הקב"ה התחיל לומר דברי תורה משמו של רבי מאיר בנו, דהיינו, דיבורו החיובי של רבה בר שילא גרם להעלאת דרגתו הרוחנית של ר"מ בפני הקב"ה.
דברי ירמיהו:
ההפטרה הראשונה מתלתא דפורענותא, פותחת בראשיתו של ספר ירמיהו: "דברי ירמיהו" (ירמיה, א', א'), דהיינו, דבריו הקשים של ספר ירמיה (משנת ג"א, רצ"ז עד שנת ג"א, שנ"ו), הרמוזים בפתיחת נבואותיו, משמשים גם כפתיחה לשתי הפטרות הפורענות הבאות. הרש"י מבאר מדוע ירמיהו נבחר להוכיח את עם ישראל: "ליתי בר קלקלתא דתקנן עובדוהי, ירמיה בא מרחב הזונה, ולוכח בר מתקנתא דמקלקלן עובדוהי, אלו ישראל שקלקלו מעשיהן שבאו מזרע כשר" (רש"י-ירמיה, א', א'), דהיינו, משום שהמוכיח צריך לשמש דוגמא אישית במעשיו, לפיכך ה' יתברך בחר בירמיהו שהיה מצאצאי רחב הזונה, בכדי שהוא יוכיח לעם שניתן לתקן את קילקולי העבר ולהתעלות לרום הנבואה. וכן מובא בגמ': "תניא א"ר טרפון: תמיהני אני אם יש בדור הזה שמקבל תוכחה, אם אמר לו: טול קיסם מבין עיניך, אמר לו: טול קורה מבין עיניך. אמר רבי אלעזר בן עזריה: תמיהני אם יש בדור הזה שיודע להוכיח" (ערכין, טז:). ללמדנו שלהוכיח את עם ישראל זו משימה קשה עד מאוד, לפיכך אף ירמיהו אמר לה' יתברך: "לא ידעתי דבר כי נער אנכי" (ירמיה, א', ו'), "אמר ליה הקב"ה: 'אל תאמר נער אנכי כי על כל אשר אשלחך תלך וכל אשר אצוך תדבר', בעל כרחך תלך ובעל כרחך תדבר" (תנחומא, פר' תולדות, סימן י"ב), דהיינו, על כורחך תדבר דיבור שהוא בהרמת קול. בנוסף לכך ה' יתברך נתן לירמיהו כוח דיבור אלהי, אשר ביכולתו לגרום למעשים בכל רחבי העולם, שנאמר, "ראה הפקדתיך היום הזה על הגוים ועל הממלכות לנתוש ולנתוץ ולהאביד ולהרוס לבנות ולנטוע" (ירמיה, א', י'). וכן מצאנו שעם ישראל נגאלו מגלות מצרים בכוח הדיבור של משה רע"ה, למרות שהוא החל להתנבאות "בן שמנים שנה" (שמות, ז', ז'), ועל אף היותו "כבד פה וכבד לשון" (שמות, ד', י').
נמצאנו למדים כי הדיבור הנבואי הוא אינו רק הבל פה, אלא שיש ביכולתו לגרום לשינויים מעשיים, במיוחד כאשר הדובר משמש דוגמא אישית לשומעיו. לפיכך גם חזונות הנביאים על עתידם הטוב של עם ישראל הוא מעשי, והוא עתיד להתקיים במלואו, כשם שדברי נבואות הזעם והחורבן של נביאי ישראל התגשמו במלואן. מטעם זה בימי "תלתא דפורענותא", עם ישראל אינו מתאבל רק על העבר שאינו בר תיקון, אלא הוא מתאבל על ההוה שהוא בר תקווה ותיקון, כמובא במדרש (מד"ר, בראשית, פרשה צג, יב): "ויתן את קולו בבכי', כשם שלא פייס יוסף את אחיו אלא בבכיה, כך הקב"ה אינו גואל את ישראל אלא מתוך בכיה, שנאמר (ירמיה ל"א, ח'): 'בבכי יבואו ובתחנונים אובילם". וכן "א"ר אלעזר: מיום שנחרב בית המקדש ננעלו שערי תפלה, שנאמר: 'גם כי אזעק ואשוע שתם תפלתי', ואע"פ ששערי תפלה ננעלו שערי דמעות לא ננעלו, שנאמר (תהלים, ל"ט, י"ג): 'שמעה תפלתי ה' ושועתי האזינה אל דמעתי אל תחרש" (ברכות, לב:).
לסיכום:
נמצאנו למדים מן האמור לעיל, כי כוחו של הדיבור גדל בהתאם לגובהו הרוחני של הדובר, דהיינו, דיבורו של כל אחד מעם ישראל בלשון נדר יוצר מציאות של איסור נוסף מן התורה, והוא אף יכול לבטל מצוה מן התורה. וכן למדנו מבלעם שדיבור המבטא את כוונתו הרעה של הלב יכול ליצור מציאות של אובדן, בנוסף לכך מצאנו שכוח הדיבור של גדולי הדור הוא גדול לאין שיעור, משום שהם משמשים דוגמא אישית במעשיהם, וכן מובא בגמ': "אני מושל באדם, מי מושל בי?, צדיק, שאני גוזר גזרה ומבטלה" (מועד קטן, טז:). אך מאידך גיסא, מי שבידו למחות ואינו ממחה הפורענות מתחילה בו, למרות היותו "צדיק גמור" בפני עצמו. יתרה מזאת, אף סגנון הדיבור משפיע על מהות המעשה, כפי שלמדנו מדברי משה רע"ה לבני ראובן ובני גד. וכן נאמר במדרש: "הקב"ה אינו גואל את ישראל אלא מתוך בכיה, שנאמר (ירמיה, ל"א, א'): 'בבכי יבואו ובתחנונים אובילם" (מד"ר, בראשית, פרשה צג), משום שהבכי האמיתי על גלות השכינה, הוא מכפר על בכיית החינם של עם ישראל, כמובא בגמ': "בכה תבכה בלילה', שתי בכיות הללו למה?, אמר רבה אמר רבי יוחנן: אחד על מקדש ראשון ואחד על מקדש שני, 'בלילה' על עסקי לילה, שנאמר: 'ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא'. אמר רבה א"ר יוחנן: אותו היום ליל ט' באב היה, אמר להן הקב"ה לישראל: אתם בכיתם בכיה של חנם, ואני אקבע לכם בכיה לדורות" (סנהדרין, קד:). אולם לאחר הבכי "עתידין ישראל לומר שירה לעתיד לבוא, שנאמר (תהלים, צ"ח, א'): שירו לה' שיר חדש כי נפלאות עשה" (מד"ר, שמות, פרשה כג).
יה"ר שנזכה לנצל את כוח הדיבור אשר ה' יתברך נתן לעם ישראל, לצורך תפילה וללימוד התורה, ויתקיים בנו מקרא שכתוב: "ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך לנטע שמים וליסד ארץ ולאמר לציון עמי אתה" (ישעיה, נ"א, ט"ז), "ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב נאם ה'. ואני זאת בריתי אותם אמר ה' רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר ה' מעתה ועד עולם" (ישעיה, נ"ט, כ'- כ"א).
מתוך "פרי מצמרת" לרבי רפאל ב"ר אשר חגבי