פרשת דברים - התגשמות החזון מותנה במעשיהם של עם ישראל

קוד: פרשת דברים - התגשמות החזון מותנה במעשיהם של עם ישראל בתנ"ך

סוג: מאמר

מאת: hagay_r@tahal.com

אל:

דברים-התגשמות החזון מותנה במעשיהם של עם ישראל
מבוא:
ספר דברים מכונה גם בשם "משנה תורה" (ע"ז, כה.), משום שלא נתחדשו בו מאורעות ממסעות בני ישראל, אלא הוא משנן שנית את המאורעות האמורים בספרים שקדמו לו, ומבהיר שנית חלק מן המצוות שנאמרו בספרים הקודמים. בתוך כך ספר דברים מחדש מקצת פרשיות, והוא אף מלמד על מצוות נוספות. כלומר, התורה היא אינה ספר היסטוריה, אלא התורה היא ספר הדרכה, לפיכך כפילות כתיבת המאורעות והמצוות בספר דברים, נועדה ללמד את עם ישראל לדורותיו שעליהם להיות עמלים בתורה תמיד, משום שלימודה המחודש של התורה גורם להתחדשות בהבנתה, כמובא בגמ': "אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחד" (חגיגה, ט.), ונאמר במשנה: "הפוך בה והפוך בה דכולה בה" (אבות, פ"ה, כ"ב), וכן "אמר רבי יהושע בן קרחה: כל הלומד תורה ואינו חוזר עליה, דומה לאדם שזורע ואינו קוצר" (סנהדרין, צט.), משום שתורת ישראל היא תורה אלהית נצחית, אשר הבנתה מתחדשת בכל יום, והיא כוללת בתוכה את כל מאורעות ההסטוריה היהודית מראשית ועד אחרית. וכן מצאנו שבפרשת דברים משה רע"ה פותח בנאומו האחרון (ביום א' שבט, שנת ב' תפ"ט), אשר הוא משתרע על פני כל ספר דברים, ותוכנו כולל דברי מוסר, באור מצוות, ברכות וקללות, ונבואות אחרית הימים. לפיכך פרשת דברים הפותחת את ספר דברים, נקראת בכל שנה בשבת הסמוכה לתשעה באב, משום שעיקרה של פרשת דברים הוא: דברי המוסר של משה רע"ה לעם ישראל לדורותיו, בדברים אלה משה רע"ה מוכיח את עם ישראל לפני מותו (ביום ז' אדר, שנת ב' תפ"ט), והוא מציג בפניהם את העובדה: כי התגשמות חזון העתיד מותנה במעשיהם של עם ישראל. גם בתוכחת "חזון ישעיהו בן אמוץ" (ישעיה, א', א') הפותחת את ספר ישעיה, נכללת הדרישה מעם ישראל להפיק לקחים מארועי העבר ולחזור בתשובה. וכן מצאנו שמשה רע"ה ביקש מה' בעת רצון: "הראני נא את כבדך", דהיינו, משה בקש לדעת: מתי ה' יתברך כועס?, ומתי ה' יתברך עתיד להגיב על עוונותיהם של עם ישראל?, על כך ה' יתברך השיבו: "לא תוכל לראות את פני... והסרתי את כפי וראית את אחרי ופני לא יראו" (שמות, ל"ג, כ"ג), דהיינו, את דרכיו העתידיות של ה' יתברך ניתן ללמוד רק מאירועי העבר. על כן קריאתה של פרשת דברים בשילוב הפטרת "חזון ישעיהו" בטרם תשעה באב, אשר הוא יום צום לזכר חורבן שני בתי המקדש, נועדו להמחיש לעם ישראל את חשיבות חזרתם בתשובה, בטרם שה' יתברך יפקוד עליהם את כל הטובה המובטחת בחזיונות הנביאים, לפיכך שבת פרשת דברים נקראת גם בשם "שבת חזון". כלומר, המסר המשולב בחיבור שבין פרשת דברים להפטרת חזון הוא: כי הלקח המתבקש מאירועי העבר מלמד: כי עתידם הטוב של עם ישראל מותנה במעשיהם בלבד, כפי שמבואר להלן בהרחבה:
א. זמן תוכחתו של משה – לקחי תוכחתו של משה מתאימים לכל דור ודור עד הגאולה השלמה.
ב. תוכחתו של משה – משה הוכיח את ישראל מתוך אהבה למרות הקשיים שבאמירת תוכחה.
ג. חזונו של משה – התורה יעילה להתמודדות כנגד כל התרבויות בעבר בהוה ובעתיד.
ד. שבת חזון – שילוב השמחה והנחמה עם העצב והאבלות מבטא את עוצמת המאמין בה'.
ה. הפטרת חזון – הבטחון בשפע כלכלי ובחוזק הצבאי בלבד הם מתכון לכשלון ולהרס.
ו. הקשר בין פרשת דברים לט' באב – הגלות והגאולה הם תוצאה של התנהגות עם ישראל לדורותיו.
ז. הבכי והשמחה על חורבן בית שני - החורבן הוא אחד השלבים של הגאולה העתידית.
ח. יתרונותיו של הבית השלישי – שילוב הקדושות יגרום לנצחיותו ולקיומו התמידי.
ט. מבחן הגלות – נועד לזכות את עם ישראל לקבלת בנין בית המקדש השלישי בזכות ולא בחסד.
זמן תוכחתו של משה:
פרשת דברים פותחת במיקום ובזמן המדויק שבו דברי משה רע"ה נאמרו לכלל ישראל, שנאמר: "אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן במדבר... ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חדש באחד לחדש דבר משה אל בני ישראל ככל אשר צוה אותו ה' אלהם" (דברים, א', א'-ג'). התורה מדגישה את המקום, הזמן והתקופה המדויקים, בכדי ללמדנו כי דברי משה רע"ה לא היו מנותקים מן המקום, ולא מהזמן ולא מתקופה שבהם דבריו נאמרו (א' שבט עד ז' אדר, שנת ב' תפ"ט). אך למרות זאת, דברי משה רע"ה כללו תוכחה ומוסר לכלל דורות העתיד, כפי שמצאנו שתוכחתו של משה לדור אשר הוא דיבר עמו, כללה גם תוכחה על העוונות: במדבר, בבעל פעור, בים סוף, במן, במרגלים, במחלוקת קרח ובמעשה העגל, דהיינו, תוכחה על העוונות שנעשו ע"י אבותיהם של אותו הדור. נמצאנו למדים מכאן שלקחי תוכחתו של משה רע"ה, מתאימים לכל דור ודור עד הגאולה השלמה, משום שעם ישראל שב לחטוא בחטאיו הקודמים מבלי להפיק לקחים מן העבר, כפי שנאמר בסופה של תוכחת משה רע"ה: "וקראת אתכם הרעה באחרית הימים כי תעשו את הרע בעיני ה' להכעיסו במעשה ידיכם" (דברים, ל"א, כ"ט). לפיכך משה רע"ה פנה לכלל עם ישראל לדורות עולם, לשוב בתשובה לה' יתברך בכדי להגאל בגאולה השלמה, שנאמר: "ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקלו... ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' אלהיך שמה" (דברים, ל', ב'-ג'). כלומר, התורה היא אינה ספר היסטוריה, אלא התורה היא ספר הדרכה, על כן התורה פרטה את מאורעות העבר של עם ישראל, בכדי שעם ישראל יפיקו מהם את הלקחים לדורות עולם, שנאמר: "אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל" (דברים, א', א'). וכן נאמר במשנה: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" (פסחים, פ"י, משנה ה'), ובגמ' נאמר: "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה, ושאינו מתאבל על ירושלים אינו רואה בשמחתה" (תענית, ל:), דהיינו, ההרגשה הפנימית של הצער על השיעבוד והחורבן, מבטאת את הקשר שבין עם ישראל בעבר בהוה, לפיכך קשר זה גורם לכלל דורות ישראל לזכות בשמחת העתיד, כפי שהובטח לעם ישראל בעבר, כי בעת גאולת העתיד השמחה תהיה שלמה. וכן מובא במדרש: "שכל דור שאינו נבנה בימיו, מעלה עליו הכתוב כאילו החריבו, מאי טעמא?, לפי שלא עשה תשובה" (ילקוט שמעוני, תהילים, קל"ז, תתפו)), דהיינו, כל דור שבית המקדש לא נבנה בימיו, הוא צריך להרגיש כאילו בית המקדש נחרב בימיו. לפיכך קוראים את פרשת דברים ואת הפטרת חזון סמוך לתשעה באב, על מנת להעביר לעם ישראל בסמיכות לאירוע החורבן את המסר הנצחי, אשר הוא קובע: כי השואה והתקומה תלויה אך ורק במעשיהם של עם ישראל, דהיינו, מאירועי העבר ניתן ללמוד את תגובותיו העתידיות של ה' יתברך. על כן הלקח מאירועי העבר הוא: כי עתידם הטוב של עם ישראל מותנה במעשיהם בלבד, וכן שלמה המלך אמר: "שמע עצה וקבל מוסר למען תחכם באחריתך" (משלי, י"ט, כ').
נמצאנו למדים כי שילוב קריאתן של התוכחות אשר נאמרו מפיהם של משה רע"ה וישעיהו הנביא, דווקא ב"שבת חזון" בעת שיא העצבות על חרבן שני בתי המקדש, נועדו גם בכדי להעביר מסר של אהבה ותקוה לעתידם הטוב של עם ישראל, דהיינו, בבחינת "ואוהבו שחרו מוסר" (משלי, י"ג, כ"ד). וכן מצאנו שכאשר ה' יתברך ביקש ממשה רע"ה להנהיג את יציאת עם ישראל מצרים, משה רע"ה סירב להענות לבקשת הקב"ה, באומרו: "לא איש דברים אנכי... כי כבד פה וכבד לשון אנכי" (שמות, ד', י'), דהיינו, מטבעי אין אנכי איש חזון, ואף תכונותי החיצוניות אינן מתאימות לאיש חזון, אולם לאחר שמשה רע"ה קיבל עליו את שליחותו של הקב"ה אשר הוא "שם פה לאדם", משה רע"ה לא חשש מלומר לכלל עם ישראל את דברי תוכחתו, שנאמר: "אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל... ככל אשר צוה אותו ה' אלהם" (דברים, א', א'-ג'), וזאת מפאת חיבתם של עם ישראל, שנאמר: "כי את אשר יאהב ה' יוכיח וכאב את בן ירצה" (משלי, ג', י"ב). וכן מובא במדרש: "א"ר אחא ב"ר חנינא: ראויות היו התוכחות לומר מפי בלעם והברכות מפי משה, אלא אילו הוכיחם בלעם היו ישראל אומרים: שונא מוכיחנו, ואילו ברכם משה היו אומות העולם אומרים: אוהבן ברכן. אמר הקב"ה: יוכיחן משה שאוהבן ויברכן בלעם ששונאן, כדי שיתבררו הברכות והתוכחות ביד ישראל" (מד"ר, דברים, א).
תוכחתו של משה:
תפקידו העיקרי של המנהיג הוא לסבול את נטל העם בסבלנות ובסובלנות, משום שבין יתר תפקידיו, המנהיג נדרש לבקר ולהוכיח את העם. הקושי העיקרי של המנהיג נובע מן העובדה שבדרך כלל העם הוא אדיש, והוא אף מתנגד לחזון הרוחני שרק המנהיג בקדושה יכול לראותו בעיני רוחו. על כן אפילו משה רע"ה התקשה לומר לעם ישראל את דברי התוכחות, "לפיכך סתם את הדברים והזכירם ברמז מפני כבודן של ישראל" (רש"י-דברים, א', א'). וכן מצאנו כי בהמשך דבריו של משה רע"ה, הוא פירט לעם ישראל את הקושי של תפקידו כמנהיג, שנאמר: "איכה אשא לבדי', אם אומר לקבל שכר לא אוכל, זו היא שאמרתי לכם: לא מעצמי אני אומר לכם אלא מפי הקב"ה. 'טרחכם', מלמד שהיו ישראל טרחנין, היה אחד מהם רואה את בעל דינו נוצח בדין, אומר: יש לי עדים להביא, יש לי ראיות להביא, מוסיף אני עליכם דיינין. 'ומשאכם', מלמד שהיו (סיפרי, דברים, פיסקא יב) אפיקורסין, הקדים משה לצאת אמרו: מה ראה בן עמרם לצאת?, שמא אינו שפוי בתוך ביתו, איחר לצאת אמרו: מה ראה בן עמרם שלא לצאת?, מה אתם סבורים?, יושב ויועץ עליכם עצות רעות וחושב עליכם מחשבות. 'וריבכם', מלמד שהיו רוגנים" (רש"י-דברים, א', י"ב). למרות זאת, משה רע"ה לא נמנע מלהוכיח את עם ישראל לדורותיו, אלא הוא השמיע את דבריו הקשים מתוך התחשבות בכבודם של עם ישראל. וכן מצאנו שדברי החזון והתוכחה אינם נעימים לאוזניו של השומע, ובדרך כלל יצה"ר מכניס ללב השומע שנאה כלפי האומר את דברי התוכחה, וכן "אמר אביי: האי צורבא מרבנן דמרחמין ליה בני מתא, לאו משום דמעלי טפי, אלא משום דלא מוכח להו במילי דשמיא" (כתובות, ק"ה:). וכן מצאנו שישעיהו הנביא נהרג (בשנת ג', רכ"ו) בגין תוכחותיו, ע"י מנשה מלך יהודה אשר הוא היה גם נכדו של ישעיהו, כמובא בגמ': "מנשה הרג את ישעיה" (יבמות, מט:), בטענה שכביכול ישעיהו כפר בתורת משה. וכן מצאנו שגם על דייני ישראל מוטלת החובה לגשר בין הדין לבין הצדק, כמובא בגמ': "דאמר רבי יוחנן: לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה... ולא עבדו לפנים משורת הדין" (ב"מ, ל:), דהיינו, אף על דייני עם ישראל מוטלת החובה להלך בדקות שבין שורת הדין החדה, לבין לפנים משורת הדין המתפשרת, בכדי למנוע את חורבנו של בית המקדש, אשר הוא סמל לאחדות ולשיתוף של כלל ישראל.
וכן מצאנו שהקב"ה מקפיד על כך שהנביא המוכיח את עם ישראל לא ידבר בגנותם לפניו, אלא הנביא צריך: להמליץ עליהם יושר, לדבר בשבחם, ולמצוא את נקודות הזכות של עם ישראל למרות חטאיהם. וכן מובא במדרש: "משה אמר: 'שמעו נא המורים', ונאמר לו: 'לכן לא תביאו את הקהל הזה', אליהו אמר: 'כי עזבו בריתך בני ישראל', ונאמר לו: 'ואת אלישע בן שפט תמשח לנביא תחתיך', ישעיהו אמר: 'ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב', נאמר לו: 'ובידו רצפה" (ילק"ש, ישעיה, ו', תו), "אמר הקב"ה למלאך: רצוץ פה שאמר דלטוריא על בני" (ילק"ש, ישעיה, ו', ו'). וכן מובא במדרש (תנחומא, ואתחנן, ו): "אמר ליה הקב"ה: משה, הרי אתה עשית ששה עונות ולא גליתי לך... ששית: 'והנה קמתם תחת אבותיכם תרבות אנשים חטאים' (במדבר, ל"ב, י"ד), וכי אברהם יצחק ויעקב חטאים היו שאמרת לבניהם כך"?!, וכן מובא בגמ': "אמר לו הקב"ה להושע: בניך חטאו, והיה לו לומר: בניך הם בני, חנוניך הם בני אברהם יצחק ויעקב, גלגל רחמיך עליהן. לא דיו שלא אמר כך, אלא אמר לפניו: רבש"ע כל העולם שלך הוא, העבירם באומה אחרת... א"ל הקב"ה: ומה אתה שאשתך זונה ובניך בני זנונים, ואין אתה יודע אם שלך הן אם של אחרים הן, כך ישראל שהן בני בני בחוני בני אברהם יצחק ויעקב אחד מארבעה קנינין שקניתי בעולמי... ואתה אמרת העבירם באומה אחרת?!, כיון שידע שחטא עמד לבקש רחמים על עצמו, אמר לו הקב"ה: עד שאתה מבקש רחמים על עצמך בקש רחמים על ישראל, שגזרתי עליהם שלש גזירות בעבורך, עמד ובקש רחמים ובטל גזירה והתחיל לברכן" (פסחים, פז:). כלומר, נביאי ישראל נענשו על כך שהם אמרו לפני ה' יתברך דברים רעים על עם ישראל, משום שעל נביאי ישראל חלה החובה להלך בדקות שבין תפקידם להוכיח את העם על מעשיהם הרעים, לבין תפקידם להמליץ יושר על עם ישראל בפני ה' יתברך, מתוך הדגשת זכויותיהם של עם ישראל, דהיינו, בבחינת "אל תוכח לץ פן ישנאך" ה' יתברך, "הוכח לחכם ויאהבך" (משלי, ט', ח') ה' יתברך.
למרות המגבלות החלות על מנהיגי עם ישראל לומר דברי תוכחה על מעשיהם הרעים של עם ישראל, משה רע"ה קבץ את כלל עם ישראל (ביום א' שבט, שנת ב' תפ"ט), ל"ו (גימ' אלה הדברים) ימים לפני מותו (ביום ז' אדר, שנת ב' תפ"ט), בכדי לומר להם דברי פרידה ארוכים, אשר בהם משה רע"ה הזכיר להם את תלונותיהם של בני ישראל, ואת היותם ממרים, סוררים ומורדים בה' יתברך. משה רע"ה הוכיח את עם ישראל דווקא לפני מותו, מתוך אהבתו אליהם ומתוך דאגה לעתידם, לפיכך כל עם ישראל קבלו את תוכחתו של משה רע"ה בשתיקה, למרות שמשה רע"ה "כנסם כולם ואמר להם: הרי כולכם כאן, כל מי שיש לו תשובה ישיב" (רש"י-דברים, א', א'), ועל אף שתוכחות משה רע"ה לא היו קשורות לכאורה למעשיהם של הדור אשר לפניו הוא דיבר, ולמרות האשמתו הקשה ביותר של משה רע"ה, אשר היא נאמרה בבטוי: "למן היום אשר יצאת מארץ מצרים עד באכם עד המקום הזה ממרים הייתם עם ה'" (דברים, ט', ז'). נמצאנו למדים כי קבלת התוכחה אף אם אין היא נוגעת ישירות לשומע, היא גורמת לשברון יצר הרע ולחזרה בתשובה, אשר היא הופכת את החטאים לזכויות. וכן מובא במדרש: "א"ר אחא: יכולין היו ישראל לומר לו: רבינו משה, אנו יש בנו אחד מכל הדברים שאתה מוכיחנו וקבלנו תוכחותיך?, אלא שתקו. לפיכך הוא אומר: "יסף עליכם ככם" (דברים, א', י'-י"א), צדיקים כיוצא בכם, מקבלים תוכחות ושותקים" (מד"ר, דברים, א, יג). וכן נאמר במשנה, כי אחד מארבעים ושמונה קניינים שהתורה נקנית בהם היא המידה של "אוהב את התוכחות" (אבות, ו', ו'). על כן משה רע"ה חזר להוכיח את עם ישראל על חטאי העבר גם לפני מיתתו, כפי שפירש הרש"י: "מלמד שלא הוכיחן אלא סמוך למיתה, ממי למד?, מיעקב, שלא הוכיח את בניו אלא סמוך למיתה, אמר: ראובן בני, אני אומר לך מפני מה לא הוכחתיך כל השנים הללו?, כדי שלא תניחני ותלך ותדבק בעשו אחי. ומפני ארבעה דברים אין מוכיחין את האדם אלא סמוך למיתה: כדי שלא יהא מוכיחו וחוזר ומוכיחו, ושלא יהא חבירו רואהו ומתבייש ממנו, ושלא יהא בלבו עליו, ובכדי שיפרוש ממנו בשלום, וכו', כדאיתא בספרי" (רש"י-דברים, א', ג'). כלומר, מאחר שיעקב אע"ה ומשה רע"ה ידעו את יום מיתתם בודאות, הם ניצלו את ההזדמנות לגרום לעם ישראל לחזור בתשובה, וע"י כך לזכותם להפוך את כל חטאי העבר לזכויות. לפיכך תוכחתו של משה רע"ה לא נועדה לגעור בעם ישראל או לייסרם בדברים, אלא שמשה רע"ה נאלץ לעשות זאת, בכדי לרומם את עם ישראל מן הנפילה לשפל האמונה, אשר היא היתה בזמן חטא העגל ובחטא המרגלים, ולנוכח כל העבירות המוסריות והדתיות האחרות שעם ישראל עברו במדבר, אשר בגינם נגרם סבל מיותר לכלל עם ישראל.
לפיכך משה רע"ה הוכיח את בני ישראל בעת שהוא חש כי עם ישראל יעמדו על דעתו בסוף ארבעים שנה, כאמור בגמ': "לא קאי איניש אדעתיה דרביה עד ארבעין שנין" (ע"ז ה:), בבחינת "ואשרי המדבר לאוזן שומעת" (ספר החינוך, מצוה תיט). אך מכיון שעם ישראל עמדו על דעתו של משה רע"ה, אז הם הכירו בעובדה שמשה רע"ה מסר את נפשו עליהם מספר פעמים, והוא אף הצילם מגזרותיו של הקב"ה מספר פעמים, על כן משה רע"ה חשש שבני ישראל יבואו לידי יאוש לאחר מותו. לפיכך למרות קשיי התוכחה, משה רע"ה עמד בגיל מאה ועשרים שנה מול כלל ישראל, והוא עודדם, ברכם והוכיחם ללא מורא, מתוך אהבתו את כלל ישראל לדורותיו, דהיינו, מצד אחד משה רע"ה עודד וברך את עם ישראל, שנאמר: "ה' אלהיכם הרבה אתכם והנכם היום ככוכבי השמים לרב. ה' אלהי אבותכם יסף עליכם ככם אלף פעמים ויברך אתכם כאשר דבר לכם" (דברים, א', י'-י"א). ומצד שני משה רע"ה הוכיחם קשות, שנאמר: "למן היום אשר יצאת מארץ מצרים עד באכם עד המקום הזה ממרים הייתם עם ה'" (דברים, ט', ז'), ונאמר: "כי ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחתון וסרתם מן הדרך אשר צויתי אתכם וקראת אתכם הרעה באחרית הימים כי תעשו את הרע בעיני ה' להכעיסו במעשה ידיכם" (דברים, ל"א, כ"ט). כמו כן, משה רע"ה פנה לכלל עם ישראל לדורות עולם, לשוב בתשובה לה' יתברך בכדי להגאל בגאולה השלמה, שנאמר: "ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקלו... ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' אלהיך שמה" (דברים, ל', ב'-ג'). כלומר, משה רע"ה הוכיח את עם ישראל לפני מותו ע"מ לחזקם, ולהודיעם שאין טובתם של עם ישראל תלויה בחיותו הגשמית של משה רע"ה, אלא שנצחיותם תלויה במעשיהם של כלל ישראל, וכן נאמר בגמ': "ויש אומרים: לא מת משה, כתיב הכא: 'וימת שם' וכתיב התם: 'ויהי שם עם ה', מה להלן עומד ומשמש אף כאן עומד ומשמש" (סוטה, יג:), דהיינו, תוכחתו של משה איש האלהים, שרירה וקיימת לגבי כל הדורות עד הגאולה השלמה. וכן מובא במדרש: "אמר להם משה לישראל: אותו יצר הרע העבירו מלבכם, ותהיו כולכם ביראה אחת ובעצה אחת לשרת לפני המקום, כשם שהוא יחידי בעולם כך תהא עבודתכם מיוחדת לפניו, שנאמר: 'ומלתם את ערלת לבככם' (דברים, י', ט"ז). מפני מה?, 'כי ה' אלהיכם הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים' (דברים, י', י"ז), עשיתם כן 'וירא אליכם כבוד ה'" (סיפרא, שמיני, מכילתא דמילואים). כלומר, משה רע"ה לימד את עם ישראל לדורות עולם: כי ביטול יצה"ר מזכה את עם ישראל בגילוי השכינה.
חזונו של משה:
מטרת החזון של כל מנהיג עם ישראל הוא: לתת מוטיבציה לעם, משום שתפקיד המנהיג הוא לשמש כצופה מעל הגבעה המתריע מפני הסכנה, כתוצאה מחזון המנהיג העם מתמלא בעוצמה רוחנית ובאמונה, ובכוחות אלה העם מבצע את הנדרש ממנו בהוה, ע"מ להגשים את עתידו הטוב, וכן נאמר: "בן אדם צפה נתתיך לבית ישראל ושמעת מפי דבר והזהרת אותם ממני" (יחזקאל, ג', י"ז). כלומר, מאחר והעם הפשוט עסוק בחיי היומיום, והוא רואה רק את הטווח הקצר הנוגע לפרטיותו, לפיכך לפשוטי העם נוח להתעלם מן העתיד למען הנאות ההוה, על כן תפקידו של כל מנהיג עם ישראל הוא: להחדיר לעם גם את הראיה האסטרטגית הרחבה, ואף את התכלית הקיומית של כלל עם ישראל. כלומר, המנהיג האמיתי אינו מתאים את עצמו לרצון העם, אלא הוא מעלה את העם למדרגתו האמונית, שנאמר: "אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם" (במדבר, כ"ז, י"ז).
מטעם זה משה רע"ה באר את התורה לעם ישראל בשבעים לשון, שנאמר: "בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר" (דברים, א', ה'), על כך הרש"י פירש: "בשבעים לשון פירשה להם". לכאורה פירושו זה של הרש"י תמוה: מדוע משה רע"ה היה צריך לפרש את התורה לעם ישראל שבמדבר בשבעים לשון?, הלא עם ישראל בוודאי לא ידע שבעים לשון, ואף אם עם ישראל ידע מספר לשונות, מה הטעם בתרגום התורה לשבעים לשון?, וכי עם ישראל לא היה מבין את התורה באופן הטוב ביותר בעברית?. נלענ"ד להשיב: כי הרש"י בא ללמדנו מפירושו זה ששבעים הלשונות מייצגות שבעים תרבויות, לפיכך משה רע"ה לימד את עם ישראל כי התורה היא נשגבת יותר מתורתם של כל שבעים התרבויות בעבר בהוה ובעתיד, דהיינו, משה רע"ה באר גם לכלל הדורות הבאים אשר הם עתידים לחיות במהלך ההיסטוריה, את עליונותה של תורת האל. וכן מצאנו שבמהלך ההיסטוריה קמו ונפלו תרבויות שונות, כאשר כל אחת מהן תקפה את הדת היהודית בנושא מסוים, אך לכל התרבויות הזרות בעבר בהוה ובעתיד, מצפה תשובה יהודית מוכנה מראש, משום שלתורת האל יש תשובה לכל אומה ולכל תרבות ולכל זמן. וכן מצאנו שהדתות החדשות נאלצו להעתיק ולאמץ חלקים עיקריים מתורת ישראל ליסוד דתם. לפיכך המסר של משה רע"ה לעם ישראל בפרשו את התורה "בשבעים לשון", נועד ללמד את עם ישראל לדורותיו, כי התורה כוללת בתוכה את כל צרכי ההתמודדות כנגד כל תרבויות העולם, והחכמה היא רק לדעת להפיק זאת מן התורה הקדושה. וכן כתב הרמב"ם באיגרת תימן, כי במשך הדורות הגויים ינסו לנצח את היהודים בשני אופנים: יהיו שינסו לעשות זאת בכוח הזרוע והחרב, ויהיו שינסו לעשות זאת על ידי ויכוח ומלחמת דתות. אך למרות זאת הרמב"ם הבטיח שאף אחת משתי קבוצות אלו תצלח, כפי שנאמר: "כל כלי יוצר עליך לא יצלח וכל לשון תקום אתך למשפט תרשיעי" (ישעיה, נ"ד, י"ז).
וכן מצאנו שמשה רע"ה ראה בחזונו שעם ישראל עתידים לגלות מארצם ולהתפזר בין שבעים אומות העולם, שנאמר: "וקראת אתכם הרעה באחרית הימים" (דברים, ל"א, כ"ט), "ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' אלהיך שמה" (דברים, ל', ג'). לפיכך משה רע"ה הזהיר את עם ישראל לדורותיו, כי עליהם לקיים את מצוות התורה לא רק במדבר ובארץ ישראל, אלא בכל מקום ובכל זמן, משום שהתורה היא נצחית והיא מתקיימת מעבר למקום, לאדם ולזמן, כי התורה היא אלהית והיא אינה ניתנת לשינוי בידי גורמים זמניים, על כן שמירת מצוות התורה מנציחה את קיומו של עם ישראל, למרות הגלויות בין שבעים אומות.
וכן מצאנו כי כפילות כתיבת המאורעות והמצוות בספר דברים, נועדו ללמד את עם ישראל לדורותיו, כי למען הפקת לקחי התורה בכל מקום ובכל זמן, עליהם להיות עמלים בתורה תמיד, משום שלימודה המחודש של התורה גורם להתחדשות בהבנתה, כמובא בגמ': "אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחד" (חגיגה, ט.), ונאמר במשנה: "הפוך בה והפוך בה דכולה בה" (אבות, פ"ה, כ"ב), וכן "אמר רבי יהושע בן קרחה: כל הלומד תורה ואינו חוזר עליה, דומה לאדם שזורע ואינו קוצר" (סנהדרין, צט.), משום שתורת ישראל היא תורה אלהית נצחית, אשר הבנתה מתחדשת בכל יום, והיא כוללת בתוכה את כל מאורעות ההסטוריה היהודית מראשית ועד אחרית. וכן כתב בעל "ספר החינוך": "ומה שאמרו, שלא יאמר אדם לכשאפנה אשנה (אבות, פ"ב, משנה ד), שמא לא יפנה לעולם. כי לא ידע האדם מה ילד יום, שעסקו של עולם מתחדש יום יום ומדיח את האדם מדבר לדבר ומטרדה לטרדה, ונמצאו כל ימיו יוצאין בבהלה אם לא יתן פנאי על כל פנים, וידחוק עצמו לעסקה של תורה. וכל שעושה כן וחפץ בברכה, מן השמים מסייעין אותו ומקילין מעליו טרדות העולם המבהילות, ומעבירין ממנו עולן של בריות, ושוכן בשמחה כל ימיו בעולם הזה, וטוב לו לעולם הבא, ואשרי המדבר לאוזן שומעת" (ספר החינוך, מצוה תיט).
שבת חזון:
השבת שבה נקראות פרשת דברים והפטרת "חזון ישעיהו", נקראת גם בשם "שבת חזון", שבת חזון היא שבת מיוחדת בכך: שבתוכה מכונסות תחושות הופכיות, דהיינו, מחד גיסא: תחושת קדושת השבת וכל חיוביה, כפי שנאמר בנביא: "וקראת לשבת ענג" (ישעיה, נ"ח, י"ג), וכאמור בתפילה: "ישמחו במלכותך שומרי שבת וקוראי עונג". מאידך גיסא: "שבת חזון" כוללת בתוכה תחושת אבלות על ירושלים, אשר היא מבוטאת בקריאת התוכחות שבפרשת דברים ובהפטרת תוכחות "חזון ישעיהו". יתרה מזאת, לעיתים יוצא ש"שבת חזון" חלה בערב תשעה באב, על כן לגבי שבת שכזו נאמרה ההלכה: "תשעה באב שחל להיות בשבת, וכן ערב תשעה באב שחל להיות בשבת, אוכל ושותה כל צרכו ומעלה על שולחנו אפילו כסעודת שלמה בשעתו" (תענית, כ"ט:). כלומר, הלכת הגמ' מאפשרת לאכול בשר, לשתות יין, ולאכול את כל צרכי האדם לעונג שבת. בנוסף לכך, הגמ' מדגישה כי האדם רשאי להעלות על שולחנו אפילו "כסעודת שלמה בשעתו", דהיינו, להתענג בשבת הסמוכה לט' באב כפי שסעודת שלמה המלך היתה סעודה גדולה ומענגת, בנוסף לכך סעודת שלמה המלך מזכירה גם את בנין בית המקדש שהיה בזמן שלמה המלך, אשר אז היתה שלמות רוחנית וגשמית בעם ישראל. לפיכך הזוכה לשמוח בסעודתו בשבת החלה בערב תשעה באב, הוא זוכה גם לשלמות רוחנית והוא עתיד לראות בנחמת ירושלים, משום שחיבור בין היכולת הגשמית לעבור מסעודת שלמה המלך לצום ארוך, יחד עם היכולת הרוחנית לחבר בין שתי התחושות ההופכיות של שמחה ונחמה, יחד עם אבל כבד וקינות עצב, מבטאת את עוצמתו של המאמין בה' יתברך ובתורתו.
וכן מובא בגמ': "שמחו את ירושלם וגילו בה כל אוהביה שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה' (ישעיה, ס"ו, י'), מכאן אמרו: כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה, ושאינו מתאבל על ירושלים אינו רואה בשמחתה" (תענית, ל:), הגמ' דייקה לומר: "זוכה ורואה" בלשון הוה, והגמ' לא אמרה: יזכה ויראה, ע"מ ללמדנו: כי "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה" כל הזמן "בשמחתה" ובנחמתה, משום שהאבלות על ירושלים היא אינה כאבלות על מת שהיה ואיננו עוד, אלא האבלות היא על השכינה שגלתה ממקומה והיא עתידה לחזור לביתה ולמשכנה הראשון ביתר עוצמה, כאמור בחזונות הנביאים.
וכן הרמב"ם פסק (הל' תפלה, פי"א, י"ב): "אין סותרין בית הכנסת כדי לבנות אחר במקומו או במקום אחר, אבל בונין אחר ואח"כ סותרין זה". כלומר, בטרם חורבן הבית השני ה' יתברך כבר בנה את בנין הבית השלישי, לפיכך מצד אחד ישנו צער על חרבן הבית השני, אך מצד שני חרבן הבית השני גרם לבנינו הנצחי של הבית השלישי. לפיכך כל המתאבל על ירושלים אף לאחר אלפי שנות גלות, הוא זוכה לקבל בבטחון גמור את נחמת ירושלים הקרבה לבוא משנה לשנה. וכן הרמב"ם פסק (הל' תעניות, פ"ה, י"ט): "כל הצומות האלו עתידים ליבטל לימות המשיח, ולא עוד אלא שהם עתידים להיות ימים טובים וימי ששון ושמחה, שנאמר: 'כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים והאמת והשלום אהבו".
הפטרת חזון:
נבואת "חזון ישעיהו" נאמרה כמאה שנה וששים שנה לפני חורבן הבית הראשון, וזאת בניגוד לשתי ההפטריות הקודמות "מתלתא דפורענותא", אשר הן נאמרו מפי ירמיהו הנביא שהיה עד ראיה להתגשמות נבואותיו על חורבן בית המקדש הראשון. בחירת חז"ל לקרוא את הפטרה זו בשבת שלפני יום החורבן בתשעה באב, נועדה הדגיש כי מטרת האבלות על החורבן היא: תיקון הסיבות שהביאו לחורבן הבית. וכן הרמב"ם כתב (תעניות, פ"ה, א): "יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן, כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה, ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה, עד שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב, שנאמר: 'והתודו את עונם ואת עון אבותם". לפיכך בשבת הסמוכה לתשעה באב קוראים את חזונו של ישעיהו אשר הוא נאמר בימי המלך עוזיהו (בשנת ג', קע"ח), ככתוב: "חזון ישעיהו בן אמוץ אשר חזה על יהודה וירושלם בימי עזיהו יותם אחז יחזקיהו מלכי יהודה" (ישעיה, א', א'), דהיינו, "חזון ישעיהו" נאמר כמאה שנה וששים שנה לפני חורבן הבית הראשון (בשנת ג', של"ח), בעת שמצבם של מלכות עוזיהו וממלכת יהודה היה מעולה, ואף חוזקו של המלך עוזיהו וחוסנה של ירושלים היו באותה עת לשם דבר בכל רחבי העולם. וכן מצאנו שצבאו של עוזיהו היה מצויד במיטב הציוד הצבאי של אותה תקופה, כפי שמתואר בהרחבה בדברי הימים: "ויבן עזיהו מגדלים בירושלם... ויבן מגדלים במדבר... ויהי לעזיהו חיל עשה מלחמה יוצאי צבא... ויצא שמו עד למרחוק כי הפליא עד כי חזק... וכחזקתו גבה לבו עד להשחית וימעל בה' אלהיו" (דבה"י-ב, כ"ו, ט-ט"ז). ישעיהו הנביא הזהיר את העם במצב זה של שפע כלכלי וחוזק צבאי, מפני החורבן העתידי ללא מורא, והוא אף התריע בפניהם כי השחיתות שפשטה בחברה הגבוהה של ממלכת עוזיהו, היא עתידה לגרום להם לשבר נוראי. ישעיהו הנביא ללא חשש להשוות את קציני הצבא ל"קציני סדום", משום שהם ניצלו את כוחם שלא כדין, והוא גם כינה את העם שלא מיחה על השחיתות השילטונית בשם: "עם עמרה", ובנוסף לכך ישעיהו הטיף גם לשופטים אשר הם לא דנו דין צדק, באומרו: "יתום לא ישפטו וריב אלמנה לא יבוא אליהם". יתרה מזאת, ישעיהו לא נמנע מלבקר בחריפות אף את בכירי הממשל, באומרו: "שריך סוררים וחברי גנבים כלו אהב שחד ורדף שלמונים". כלומר, ישעיהו הזהיר את כלל העם ובאופן מיוחד הוא הזהיר גם את מנהיגי העם, אשר הם פירשו את המציאות של השפע והחוזק כהסכמה משמים למעשיהם, על כן ישעיהו הנביא הודיעם את דבר ה' יתברך ללא מורא, והוא אף התריע בפניהם כי התנהגותם הנלוזה תגרום להם בתוך זמן קצר לחורבן הנורא, באומרו: "ארצכם שממה עריכם שרפות אש אדמתכם לנגדכם זרים אכלים אתה ושממה כמהפכת זרים".
התגשמותו של חזון ישעיהו לאחר כמאה וששים שנה, משמש אות אזהרה לא רק לדורו של ישעיהו הנביא, אלא לכל דורות ישראל בכל הזמנים, ובמיוחד בימינו אלה ממש, משום שמאורעות העבר וההוה מעידים על ממשיות השגחתו והנהגתו של עם ישראל ע"י ה' יתברך, אשר היא כהנהגתו הממשית של בעל השור את שורו, כמאמר הנביא: "ידע שור קנהו וחמור אבוס בעליו ישראל לא ידע עמי לא התבונן" (ישעיה, א', ג').
לפיכך הפטרת תוכחת "חזון ישעיה בן אמוץ" (ישעיה, א', א') נקראת בשבת שלפני תשעה באב, בכדי שעם ישראל יפיקו את הלקחים מארועי העבר ויחזרו בתשובה בטרם עת הפורענות, שנאמר: "רחצו הזכו הסירו רע מעלליכם מנגד עיני חדלו הרע" (ישעיה, א', ט"ז). כלומר, הפטרת "חזון ישעיהו" נועדה לפקוח את עינהם של עם ישראל, בכדי שהם יחושו את השגחתו של ה' יתברך על עם ישראל לאורך כל הגלות, ולהזכיר לעם ישראל שהם לא יבטחו על עוצמתם הכלכלית והצבאית, אלא שעליהם לשים את מבטחם על תורה ועל האמונה בקב"ה, בכדי שהם לא יגיעו לחורבן נוסף גם בטרם בנין הבית השלישי.
וכן מצאנו שבהפטרת "חזון ישעיה בן אמוץ" (ישעיה, א', א') הפותחת את ספר ישעיה, הנביא שילב בחזונו מספר מצבים הופכיים, כגון: דברי אבל ותקווה, דברי תוכחה וטובה, תאור כאב הגלות והצפיה לגאולה, בכדי ללמדנו שהשילוב של הצער והאבל על החורבן, יחד עם התקווה לבנין ולהתחדשות, יוצר את השלמות אשר היא מעמידה ומחזקת את עם ישראל לדורותיו. לפיכך גם ימי בין המצרים מנקזים אליהם שני צדדים: צד אחד מלמד על כח הסבל והיגון של קיום העם היהודי במשך דורות, וצד שני מלמד על תקוות הגאולה ועל האמונה שבסוף הדרך ממתינה לעם ישראל הטובה המובטחת להם מאת ה' יתברך.
הקשר שבין פרשת דברים לתשעה באב:
בפרשת דברים משה רע"ה חזר והוכיח את עם ישראל בהרחבה על חטא המרגלים, אשר בעטיו נגרמו לכלל עם ישראל מספר עונשים, כגון: להסתובב בגלות המדבר ארבעים שנה, למותם של כל דור המדבר, למניעת כניסתו של משה רע"ה לא"י (דברים, א', כ"ב-מ"ו), ולחרבן שני בתי המקדש בט' באב, כמובא בגמ': "בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ" (תענית, כו:)... "ויבכו העם בלילה ההוא', אמר רבה אמר ר' יוחנן: אותו היום ערב תשעה באב היה, אמר להם הקב"ה: אתם בכיתם בכיה של חנם!, ואני קובע לכם בכיה לדורות" (תענית, כט.), וכן אמר המלאך לרב קטינא: "בזמן דאיכא ריתחא ענשינן" (מנחות, מא.). כלומר, חמשת הצרות שאירעו לאבותינו ביום תשעה באב, נגזרו על עם ישראל בגין עוון חטא המרגלים, לפיכך קיים גם קשר עיניני בין תשעה באב לבין תחילת תוכחות משה רע"ה בפרשת דברים. על כן שילוב קריאת פרשת דברים יחד עם זכרון המאורעות של יום ט' באב, נועדו ללמד את עם ישראל כי עליהם להפיק את הלקחים הנדרשים, מתוצאות מעשיהם של דור המדבר ודורות החורבן, בכדי להחיש את גאולת עם ישראל השלמה, דהיינו, כשם שהגלות והחורבן נגרמו בשל עונותיהם של עם ישראל לדורותיו, כך גם הגאולה תחיש לבוא בזכות חזרתם של כלל ישראל בתשובה שלמה.
וכן מצאנו שבשלשת השבועות שבין י"ז תמוז לבין ט' באב, הפוסקים הנהיגו מנהגי אבלות לכלל עם ישראל לדורותיו, כגון: שלא להתחתן בשלושת השבועות, להימנע מלהסתפר ומלהתגלח, שלא ללבוש בגדים חדשים, שלא לשמוע מנגינות ושלא לרקוד, וכו'. שיאם של מנהגי האבלות מתרכז ביום ט' באב אשר בו אירעו לעם ישראל חמישה דברים קשים: "נגזר על אבותינו במדבר שלא יכנסו לארץ, וחרב הבית בראשונה, ובשניה, ונלכדה ביתר, ונחרשה העיר" (תענית, פ"ד, משנה ו). לפיכך יום ט' באב נקבע ליום צום אשר חלים בו האיסורים של: נעילת סנדל, סיכה, רחיצה, תשמיש המיטה, וכו'. הטעם למנהגי אבלות אלה הוא: להוציא את עם ישראל מן השגרה, בכדי שהם יזכרו יחד ובמרוכז את העבר ויצפו לעתיד המובטח, דהיינו, לגרום לעם ישראל בכל אתר ואתר להתבונן ולתקן את המצב שבו עם ישראל שרוי, ולא להתרגל למצב הלא טבעי של גלות, ובמיוחד שלא להתרגל למצב שבו בית המקדש חרב, אלא על עם ישראל לעשות את כל מה שאפשר, בכדי לצאת מהמצוקה הנוראה שבה עם ישראל שרוי בהעדר בית מקדש. לשם כך חז"ל תקנו את מנהגי האבלות בשלושת השבועות, בתשעת הימים, בארבעת הצומות ובתשעה באב, בכדי לעורר את עם ישראל לתקן, להפיק לקחים מן העבר ולצאת משגרת הגלות, כאמור בגמ': "מנא לן דעבדינן זכר למקדש?, א"ר יוחנן דאמר קרא: 'כי אעלה ארוכה לך וממכותיך ארפאך נאם ה' כי נדחה קראו לך ציון היא דורש אין לה' (ירמיה, ל', י"ז), 'דורש אין לה' מכלל דבעיא דרישה" (סוכה, מא.). כלומר, ההתבוננות במציאות הגלות המתמשכת והצורך בהתחזקות, מסוגלים לגרום לעם ישראל לשינוי במהלך חייו השגרתיים ולהרהר בתשובה, על מנת להחיש את גאולתינו השלמה.
הבכי והשמחה על חורבן בית שני:
חורבן הבית השני הוא אחד השלבים של הגאולה העתידית, אשר היא הובטחה לעם ישראל בחזונות הנביאים, וכן מצאנו כי ה' יתברך בנה את בנין הבית השלישי "בנוי ומשוכלל לעתיד לבוא" (ספרי, דברים, שנב), עוד בטרם שנחרב בית המקדש השני. לפיכך מצד אחד ישנו צער על חרבן הבית השני, אך מצד שני חרבן הבית השני, גרם לאפשרות קבלתו של בנין הבית השלישי, בעת בואה של הגאולה הנצחית השלמה, כפי שה' יתברך הבטיח לעם ישראל בכל כתבי הקודש. ההתלבטות שבין תגובת הבכי לבין תגובת השמחה על חורבן הבית השני, באה לידי ביטוי מוחשי בסיפור המובא בתלמוד: "היה רבן גמליאל, ורבי אלעזר בן עזריה, ורבי יהושע ורבי עקיבא מהלכין בדרך... פעם אחת היו עולין לירושלים, כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם, כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים, התחילו הן בוכין ורבי עקיבא מצחק. אמרו לו: מפני מה אתה מצחק?, אמר להם: מפני מה אתם בוכים?, אמרו לו: מקום שכתוב בו: 'והזר הקרב יומת' ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה?, אמר להן: לכך אני מצחק, דכתיב: 'ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו', וכי מה ענין אוריה אצל זכריה!?, אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני?, אלא תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה, באוריה כתיב: 'לכן בגללכם ציון שדה תחרש' (מיכה, ג', י"ב), בזכריה כתיב: 'עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם' (זכריה, ח', ד'), עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה, עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה, בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת בלשון הזה. אמרו לו: עקיבא ניחמתנו, עקיבא ניחמתנו" (מכות, כד:). כלומר, האבל הכבד על חרבן שני בתי המקדש בתשעה באב, טומן בחובו גם את הנחמה העתידית, אשר היא תלויה במעשיהם של עם ישראל.
מטעם זה חכמי התלמוד אשר הם חזו את חורבן הבית השני בעיניהם, והם אף חשו על בשרם את התעללויות האימפריה הרומית, בכל זאת הם לא בכו על צרתם האישית, אלא הם הגיבו בהופכיות: מחד גיסא רבן גמליאל, ורבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע, בכו על צער גלות השכינה וחילול כבוד ה' בגוים, ולעומתם רבי עקיבא שמח על חורבן הבית השני, משום שחורבן הבית השני הוא אחד השלבים של הגאולה העתידית, אשר היא מובטחת בחזונות הנביאים. לפיכך נאמר בגמ': "התחילו הן בוכין ור"ע מצחק. אמרו לו: מפני מה אתה מצחק?, אמר להם: מפני מה אתם בוכים?, מקום שכתוב בו: 'והזר הקרב יומת' ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה?, אמר להן: לכך אני מצחק... עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה, בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת בלשון הזה. אמרו לו: עקיבא ניחמתנו, עקיבא ניחמתנו" (מכות, כד:).
בדרך זו ניתן לבאר גם את דברי המדרש (ילק"ש, רמז תתכח): "אמר רבי אלעזר: שלש דמעות הוריד עשו מעיניו, אחד מעינו של ימין, ואחד מעינו של שמאל, והשלישית היתה קשורה בעינו, שנאמר: 'ותשקמו בדמעות שליש' (תהלים, פ', ו'), שלש אינו אומר, אלא 'שליש'. רבי אמר, ואית דאמרי משמיה דרבי שמלאי: אמרו ישראל לפני הקב"ה: רבש"ע, בזכות שלש דמעות שהוריד עשו מעיניו השלטתו מסוף העולם ועד סופו, ונתת לו שלום בעולם הזה, אנו שדמעתנו תדירה ביום ובלילה כלחם, על אחת כמה וכמה שתמלא עלינו רחמים?!". כלומר, כל הפורענויות שבאו על עם ישראל לדורותיו, הן תוצאה של שלושת דמעותיו של עשו הרשע. אם כן, לכאורה נשאלת השאלה: מדוע נחלי דמעותיו של העם היהודי לדורותיו, לא מהלו את דמעותיו של עשו הרשע?, הלוא ע"פ ההלכה דמעותיו של עשו היו צריכות להיות בטלות ברוב של שישים כנגדן?. אלא נלענ"ד לומר: כי דמעותיו של עשו נבעו מתוך צערו על הפסדו האישי, לפיכך כאשר דמעותיהן של עם ישראל נובעות מתוך צערם האישי, ולא מתוך הצער על גלות השכינה וחילול כבוד ה' בגוים, הרי שדמעות כאלה הן מן הסוג של דמעות עשו, ורבי יהודה סבר: "מין שבמינו לא בטיל" (יבמות, פב.). וכן מובא בגמ' (ברכות, נט.): "בשעה שהקדוש ברוך הוא זוכר את בניו ששרויים בצער בין אומות העולם, מוריד שתי דמעות לים הגדול, וקולו נשמע מסוף העולם ועד סופו, והיינו גוהא" (רש"י-רעידת הארץ). כלומר, ה' יתברך יוצר רעידת אדמה, ע"י כך שהוא כביכול מוריד מים מתוקים מדמעותיו לתוך המים המלוחים של הים, בכדי לגרום לעם ישראל להתעורר ולחזור בתשובה. לפיכך בכדי לבטל את דמעותיו של עשו הרשע, יש צורך לשלב בין הדמעות המלוחות של העצב על הצער של גלות השכינה וחילול כבוד ה' בגוים, לבין הדמעות המתוקות של שמחת האמונה הצרופה בגאולה העתידית, אשר בה ה' יתברך ינחם את עם ישראל "בכפלים" (מד"ר, איכה, פר' א'), עד כדי כך שיום תשעה באב יהפוך ליום חג בעתיד לבוא. וכן מובא במדרש (מד"ר, במדבר, יג): "כל מקום שנאמר: "והיה" שמחה... והכתיב: 'והיה כאשר נלכדה ירושלים' (ירמיה, ל"ח, כ"ח)?, אמר להם: אף היא אינה צרה אלא שמחה, שבו ביום נולד מנחם (בן חזקיה שמו של המשיח, סנהדרין, צח:), ובו ביום נטלו ישראל אפוכי (בהופכיות) על עונותיהם, דאמר ר' שמואל בר נחמן: אפוכי שלמה נטלו ישראל על עונותיהם ביום שחרב בית המקדש, שנאמר (איכה, ד', כ"ב): 'תם עונך בת ציון לא יוסיף להגלותך". לפיכך בית המקדש השלישי עתיד לרדת בתשעה באב, כשהוא "בנוי ומשוכלל" (ספרי, דברים, שנב), ואז תהיה חנוכת בית המקדש השלישי במשך שבעה ימים עד ט"ו באב.
על כן למרות העצב והצום, יום תשעה באב נקרא "מועד" ואין אומרים בו תחנון, "ואין נופלים על פניהם" (שו"ע, או"ח, תקנ"ט, ד), משום שהעצב והצום מגבירים את התקוה שבעידן הגאולה העתידית, תשעה באב יהפוך ליום חג, שנאמר: "כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמעדים טובים והאמת והשלום אהבו" (זכריה, ח', י"ט), וכן מובא במשנה: "משנכנס אב ממעטין בשמחה" (תענית, פ"ד, משנה ו), דהיינו, משום שחורבנם של שני בתי המקדש בתשעה באב, משול לחייט אשר לקח בידו שני בגדים יקרים וגזר אותם לגזרים, בכדי לתפור מהם חליפה חדשה ומפוארת.
וכן מצאנו ששמו של חודש אב מרמז מחד גיסא על עצבות, משום שמילת אב הוא חלק ממילת אבל, ומאידך גיסא משולבת בו התקוה שחודש אב יהיה גם אב לגאולתינו השלמה. וכן הוא בימינו: מחד גיסא רוב עם ישראל שרויים על אדמתם במדינה עצמאית, ומאידך גיסא במקום שבית המקדש היה בנוי, עומד על תילו מקדש מוסלמי, דבר שהוא גרוע יותר ממצב של "שועלים הלכו בו". לפיכך המצב מחייב יתר התבוננות וחזרה בתשובה שלמה, בכדי לשנות את המצב ולהחיש את גאולת עם ישראל השלמה כמובטח בחזון הנביאים.
יתרונותיו של הבית השלישי:
בתקופת הבית הראשון שנבנה ע"י שלמה המלך היתה התגלות של אור הקדושה בעולם, אשר היא שיאה של ההתגלות האלהית, כמאמר הזוה"ק: "קיימא סיהרא באשלמותא" (זוהר, בראשית, רכג.), בעקבות זאת גם חלק מעם ישראל היו אז בדרגה רוחנית גבוהה, מכוחה של ההתגלות האלהית העליונה. אולם חסרונו של הבית הראשון היה בכך שהגילויים האלהיים באו מלמעלה, מבלי שכלל עם ישראל היו מוכנים או מסוגלים לקבלה, לפיכך לצד גילויי הקדושה היתה אז גם התגברות עזה של עבודה זרה, נביאי שקר, וכו', אשר הם גרמו לחורבן הבית הראשון.
בתקופת בית השני חלה ירידה בקדושת הבית לעומת קדושתו העליונה של הבית ראשון, משום שהבית השני נבנה בעת שעם ישראל חיו בגלות תחת ממשלות אומות העולם, וגם הדחף לבנות את בית המקדש השני בא מצידו של כורש שהיה מלך גוי, ואף חסרו בו חמישה דברים עיקריים:
"ארון וכפורת וכרובים, אש, ושכינה, ורוח הקודש, ואורים ותומים" (יומא, כא:). עובדות אלה גרמו לירידה בקדושתו של הבית השני לעומת קדושתו העליונה של הבית ראשון. אך לעומת זאת כלל ישראל התעלו ועמדו בדרגתם של בעלי תשובה, משום כך הבית השני עמד עשר שנים יותר מהבית ראשון, אולם חסרונה של הקדושה האלהית העליונה, גרמה לכך שבית המקדש השני יחרב בעוון שנאת חינם.
בתקופה שלאחר חורבן הבית השני הקדושה הצטמצמה לשטח של בית המקדש החרב, וכן מצאנו שהרמב"ם כתב שהשכינה לא זזה מבית המקדש בכל הזמנים, ולכן "קדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא" (בית הבחירה, פ"ו, ט"ו), דהיינו, קדושת בית המקדש נמשכת בכל הזמנים, אך דרגתה של הקדושה הלך ופחת מבית ראשון לבית שני, עד שלאחר הקמתם של בניני הע"ז על השטח הקדוש של בית המקדש החרב, הקדושה הצטמצמה לכותל המערבי בלבד, כאמור בזוה"ק: "דאמר ר' יהודה: מעולם לא זזה שכינתא מכותלי דמערבא דבי מקדשא" (שמות, ה:).
בניינו של בית המקדש השלישי עתיד למזג בתוכו את שתי המעלות החיוביות שהיו בבית הראשון והשני, דהיינו, התגלות אלהית עליונה מלמעלה, יחד עם חזרה בתשובה של כלל עם ישראל מלמטה, לפיכך שילובם של שתי המעלות האלה מבטיח שבית מקדש השלישי יעמוד לנצח נצחים. וכן מובא בזוהר: "ולזמנא דאתי כתיב: בונה ירושלם ה'' (תהלים, קמ"ז, ב'), איהו ולא אחרא, ובניינא דא אנן מחכאן, ולא בניינא דבר נש דלית ביה קיומא כלל... דאפילו קרתא דירושלם לא ליהוי אומנותא דבר נש, דהא כתיב: 'ואני אהיה לה נאם ה' חומת אש סביב וגו' (זכריה, ב', ט'), אי לקרתא כתיב הכי, כל שכן ביתא דאיהו דיורא דיליה" (זוהר, במדבר, רכא.). מטעם זה מטרת הגלות הארוכה היא: להכשיר את עם ישראל לקבלת בנין בית המקדש השלישי, בזכות ולא בחסד.
משל למה הדבר דומה: למלך שנתן לבנו בגד יקר והבן קרע אותו לגזרים, לאחר זמן שב המלך ונתן לבנו בגד יקר שני, הבן נטל את הבגד השני ואף אותו הוא קרע לגזרים, מה עשה המלך?, הותיר את בנו עם בגדיו הקרועים, ותפר לו בגד יקר שלישי מפואר ובלתי ניתן לקריעה, אך הפעם המלך לא נתן את הבגד לבנו, אלא המלך שמר את הבגד אצלו, ורק פעמים אחדות בשנה המלך היה מראה לבנו את הבגד השלישי, באומרו לו: אם תתנהג כראוי תקבלו. הטעם שהמלך (הקב"ה) נתן לבנו (עם ישראל) את המלבוש היקר (בית המקדש) בפעם הראשונה והשניה, למרות שהמלך ידע כי בנו יקרעם, ואילו בפעם השלישית המלך תובע מן הבן התנהגות ראויה בכדי לקבל את הבגד השלישי, משום שהמלבושים הראשונים ניתנו לבן כהכנה ללבוש הכתרת הבן למלך, כשם שמהותו של הבית השלישי היא: נצחיותם וקיומם התמידי של בית המקדש ועם ישראל.
מבחן הגלות:
הגלות הארוכה משמשת כמבחן אמוני לעם ישראל, משום שבאמצעות מבחן הגלות עם ישראל יכולים לזכות לבנין בית המקדש השלישי בזכות ולא בחסד, וכן מובא במשנה (סוטא, פ"ט, ט"ו): "בעקבות משיחא חוצפא ישגא... ועל מי יש לנו להשען?, על אבינו שבשמים", דהיינו, תקופת הגלות טומנת בחובה שני מצבים קוטביים: מחד גיסא "בעקבות" מלשון עקב שהוא החלק התחתון והנחות בגוף, חלק שהוא קהה, גס וחסר רגישות. ומאידך גיסא "משיחא" שהוא משיח צדקנו "עני ורכב על חמור ועל עיר בן אתנות" (זכריה, ט', ט'). כלומר, דווקא בתקופת השפל של עם ישראל, נדרש הכח של מסירות נפש עליונה בכדי לגלות את אורו של המשיח.
משל למה הדבר דומה: למלך שהחליט באחד הימים לבחון את נתיניו, לשם כך המלך הניח באמצע אחת הדרכים הראשיות בממלכה אבן גדולה, לאחר מכן המלך התחבא מאחורי הסלע וצפה במעשיהם של נתיניו כאשר הם ניתקלו באבן בדרכם. המלך ראה כי כמה מאצילי הממלכה וכן הסוחרים העשירים שבה, כאשר הם עברו ליד האבן הם התעלמו ממנה והמשיכו בדרכם, באמרם כי אין בכוחינו להזיז את האבן הגדולה. המלך המאוכזב המשיך לצפות בעוברים ושבים, אשר לא רק שהם לא הזיזו את האבן מהדרך, אלא הם אף הגדילו לעשות בכך שהם האשימו את המלך, כי הוא אינו דואג לנקיון ולפינוי שבילי הממלכה. לבסוף כשהמלך היה כמעט על סף יאוש מנתיניו האנוכיים, חלף איכר כשהוא נושא בידיו שקים המכילים ירקות לממכר בשוק, ברגע שהאיכר הבחין באבן הגדולה, הוא הניח את שקיו הכבדים וניסה להזיז את האבן לצד הדרך, לאחר מאמצים רבים וממושכים האיכר הצליח במשימה. מתחת לאבן הכבדה האיכר מצא להפתעתו ארנק שהכיל מטבעות זהב רבים, וכן מכתב מהמלך שבו נאמר: כי הזהב מיועד למי שיזיז את האבן הטורדנית מהשביל. האיכר נטל את ארנק הזהובים והתבונן באבן הגדולה שהוא הזיז, ומיד הוא פרץ בבכי ואמר: מהיכן היה לי הכח והעוז להזיז אבן כל כך כבדה?!. לעומת זאת נתיני הממלכה צפו בעושר הרב אשר האיכר זכה בו, ואף הם החלו בוכים ואומרים: אם האיכר החלש יכול היה להזיז את האבן, אנו על אחת כמה וכמה שהיינו יכולים לעשות כמותו ולהתעשר. המלך יצא ממחבואו ואמר להם: גם אני מתפלא על כך שאתם אפילו לא ניסתם להזיז את האבן מן הדרך, אך האיכר הבין את אשר אתם לא השכלתם להבין: כי כל מכשול הנמצא בדרך הוא אינו מקרי, אלא הוא הזדמנות שיכולה לשפר את מצבכם.
הנמשל הוא לקב"ה אשר הוא רוצה להעמיד במבחן האמונה את עם ישראל, ע"מ לזכותם בבנין בית המקדש השלישי בזכות ולא בחסד, לשם כך הקב"ה העמיד בדרכם של עם ישראל את מכשול הגלות, והוא מתחבא וצופה בהתנהגותם, שנאמר: "ואמר סלו סלו פנו דרך הרימו מכשול מדרך עמי" (ישעיה, נ"ז, י"ד). אולם יש כאלה מעם ישראל אשר הם עוקפים את המכשול, ויש כאלה שמתלוננים על המכשול, אך צדיק האמת מתמודד עם מכשול הגלות, אע"פ שהמכשול נראה בעיני הרבים כמכשול בלתי אפשרי להסרה. לאחר שהצדיק מצליח להסיר את המכשול מדרכו, הצדיק מגלה כי הקב"ה הטמין לו מתחתו אוצר זהב ואז הוא פורץ בבכי. לעומתו הרשעים שאפילו לא טרחו לנסות להזיז את האבן אף הם בוכים, משום שהם לא זכו באוצר הגדול תמורת מאמץ קטן מצידם. וכן דרש "רבי יהודה: לעתיד לבא מביאו הקב"ה ליצר הרע ושוחטו בפני הצדיקים ובפני הרשעים, צדיקים נדמה להם כהר גבוה ורשעים נדמה להם כחוט השערה, הללו בוכין והללו בוכין, צדיקים בוכין ואומרים: היאך יכולנו לכבוש הר גבוה כזה?, ורשעים בוכין ואומרים: היאך לא יכולנו לכבוש את חוט השערה הזה?, ואף הקב"ה תמה עמהם, שנאמר: 'כה אמר ה' צבאות כי יפלא בעיני שארית העם הזה בימים ההם גם בעיני יפלא" (סוכה, נב.).
לסיכום:
נמצאנו למדים מן האמור לעיל, כי בתוכחתם של משה רע"ה וישעיה הנביא משולב מסר נצחי לכלל עם ישראל לדורותיו, המסר הוא: שעתידם הטוב של עם ישראל מותנה אך ורק במעשיהם של עם ישראל, לפיכך ההקפדה על שמירת כלל מצוות התורה מתוך שמחה, יש בכוחה לחזק את עם ישראל, ולנצח את כל האיומים המתחדשים על עם ישראל לדורותיו. על כן הנביאים הורו את עם ישראל לזכור ולהפיק לקחים מאירועי העבר, אשר הם ממחישים לעם ישראל כי הבטחון בשפע כלכלי, בחוזק בטחוני ובהשענותם על מעצמות הגוים, וכו', כל אלה הם אינם ערובה להמשך קיומו הנצחי של עם ישראל, אלא רק הבטחון בה' יתברך הוא אשר מבטיח את נצחיותם של עם ישראל. וכן מצאנו שהאמונה והתקוה לבנין הבית השלשי, מחזקים את כושר עמידתם של עם ישראל כנגד מכשולי הגלות המתארכת, וגם האבל הכבד על חורבן בתי המקדש, טומן בחובו את הנחמה העתידית התלויה במעשיהם של עם ישראל. לפיכך אף תשעה באב נקרא "מועד" ואין אומרים בו תחנון (שו"ע, או"ח, תקנ"ט, ד), משום שבעידן הגאולה העתידית ה' יתברך עתיד להפוך את יום תשעה באב ליום חג, שנאמר: "כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמעדים טובים והאמת והשלום אהבו" (זכריה, ח', י"ט). וכן מובא במדרש (מד"ר, במדבר, יג): "כל מקום שנאמר: "והיה" שמחה... והכתיב: 'והיה כאשר נלכדה ירושלים' (ירמיה, ל"ח, כ"ח)?, אמר להם: אף היא אינה צרה אלא שמחה, שבו ביום נולד מנחם (בן חזקיה שמו של המשיח, סנהדרין, צח:), ובו ביום נטלו ישראל אפוכי (בהופכיות) על עונותיהם, דאמר ר' שמואל בר נחמן: אפוכי שלמה נטלו ישראל על עונותיהם ביום שחרב בית המקדש, שנאמר (איכה, ד', כ"ב): 'תם עונך בת ציון לא יוסיף להגלותך".
יה"ר שה' יתברך יזכה את כלל ישראל להפיק לקחים מן העבר של עם ישראל לדורותיו, וע"י זה תתחזק בלבנו האמונה בהבטחות הקב"ה לעתידו הטוב של עם ישראל, ובבנין ירושלים ננוחם, ויתקיים בנו מקרא שכתוב: "לכן כה אמר ה' שבתי לירושלם ברחמים ביתי יבנה בה נאום ה' צבאות וקו ינטה על ירושלם" (זכריה, א', ט"ז), "פצחו רננו יחדו חרבות ירושלם כי נחם ה' עמו גאל ירושלם" (ישעיה, נ"ב, ט').
מתוך הספר "פרי מצמרת" לרבי רפאל ב"ר אאשר חגבי