פתרון לסוגית נשיאת הארון מתוך הספר "אשר על המשכן"

קוד: פתרון לסוגית נשיאת הארון מתוך הספר "אשר על המשכן" בתנ"ך

סוג: התאמה2

מאת: רפאל ב"ר אשר חגבי

אל:

פתרון לסוגית נשיאת הארון:
בשני צידי הארון נקבעו שני בדים באורך של 10 אמה לצורך נשיאתו. וכן מצאנו כי בעת מסעות בני ישראל במדבר, ארבעה לוים מבני קהת נשאו את הארון עם הכפורת, באמצעות בדי הארון. וכן מובא בגמ': "ומנא לן דבארבעה הוו דרו להו?, דכתיב (במדבר, י', כ"א): "וְנָסְעוּ הַקְּהָתִים" - תרי, "נֹשְׂאֵי הַמִּקְדָּשׁ" - נמי תרי" (מנחות, צח:). ומובא במדרש כי בעת נשיאת הארון "בני קהת היו מהלכין אחוריהם ופניהם לארון, כדי שלא ליתן אחור לארון" (מד"ר, במדבר, פרשה ה, ח, וכ"כ רבינו בחיי). רבינו בחיי (פר' תרומה) כתב כי הארון הוא כנגד כסא הכבוד, לפיכך "כשם שכסא הכבוד נושאות אותו החיות, והוא נושא אותם, כן הארון היה נושא הכהנים הנושאים אותו על כתפיהם". נלענ"ד לומר כי למרות משקלו הרב של הארון עם הכפורת (3043 ק"ג) ותכולתו, ארבעה לוים יכלו לשאת את ארון הקודש, על כתפיהם באמצעות בדיו, "ואין המקרא יוצא מידי פשוטו" (רש"י- בראשית, ט"ו, י'), וכן נאמר: "וַיְהִי כִּי צָעֲדוּ נֹשְׂאֵי אֲרוֹן ה' שִׁשָּׁה צְעָדִים" (שמואל-ב, ו', י"ג). וכן נאמר בענין נשיאת המרגלים את אשכול הענבים (במשקל של 6828 ק"ג): "וַיִּשָּׂאֻהוּ בַמּוֹט בִּשְׁנָיִם" (במדבר, י"ג, כ"ג), ומובא בגמ': "דטעונא דמדלי איניש לכתפיה - תילתא דטעוניה הוי" (סוטה, לה.). ורש"י פירש: "דמדלי איניש אכתפיה' - שהאדם עצמו מגביהו על כתיפו ואין אחר מסייעו. 'תילתא דטעוניה הוא' - אינו אלא שליש משאוי שנושא כשמטעינו אחר, נמצא שהיה כל אחד מהן נושא משא ק"ך סאין. 'ומכאן אתה מחשב' - כמה היה באשכול שנשאוהו שמנה אנשים, והיו מסייעין זה את זה כשמרימין אותו על כתיפן" (רש"י- סוטה, לה.). כלומר, ע"פ דברי הגמ' והרש"י הנ"ל, בתקופת המקרא היה בכוחו של אדם אחד להרים לבדו, משקל של ארבעים סאה, דהיינו, 284.5 ק"ג בלבד. אולם עם סיוע הדדי בעזרת מוטות, היה בכוחו של אדם אחד בתקופת המקרא, להרים לבדו משקל של ק"ך סאין מים, אשר אפילו ע"פ מידת האמה של הרמב"ם (45.6 ס"מ), הם משקל של: 853.5 ק"ג. לפיכך ארבעה לוים יכלו לשאת על כתפיהם בעזרת מוטות 3414 ק"ג, דהיינו, ארבעה לוים יכלו לשאת על כתפיהם גם את הארון עם הכפורת והכרובים במשקל 3043 ק"ג, למרות משקלם הרב, ראה חישוב להלן, בשירטוט מד-5.
וכן רש"י כתב: "שלא היה יכול להקימו שום אדם מחמת כובד הקרשים, שאין כח באדם לזקפן, ומשה העמידו". כלומר, מאחר ומשקל כל קרש היה: 1109 ק"ג, לא היה כח באדם אחד לזוקפם, כי ע"פ הגמ' הנ"ל, בתקופת המקרא היה בכוחו של אדם אחד להרים לבדו, משקל של ארבעים סאה, דהיינו, 284.5 ק"ג בלבד. וכן מצאנו כי בשעת המסעות אלעזר בן אהרן הכהן היה נושא על עצמו משקל של 360.5 ק"ג לפחות. וכן הרמב"ן כתב (במדבר, ד' ט"ז): "פירוש "פקדת כל המשכן", כי פקדת שמן המאור, והקטורת, והמנחה ושמן המשחה, ופקדת כל המשכן בקדש וכל אשר בו בכלי הקדש הכל ביד אלעזר... ועל דעת הירושלמי (שבת, פ"י, ה"ג), הכתוב בפירושי רש"י (שבת צב. ד"ה שכן) שהוא נושא אותם, יהיה משא גדול, כי הקטורת שס"ה מנה (כריתות, ו.) ומשה רבינו לא פטמה לחצאין (דהיינו, הקטורת היתה במשקל של 177 ק"ג ועוד משקל המכתשת 132.5 ק"ג), ושמן המאור לשנה שלימה רב מאד קפ"ג לוגין (דהיינו, במשקל של 51 ק"ג), ומנחת התמיד לא ידענו לכמה ימים ישא ממנה. אבל היה אלעזר חזק ואמיץ כיעקב אבינו, וכן משה רבינו ואהרן אחיו, (ישעיה, מ', ל"א) 'וְקוֹיֵ ה' יַחֲלִיפוּ כֹחַ".
כמו כן ניתן לומר, כי לצורך נשיאת מזבח העולה וארון העדות, נבחרו הלוים מבני קהת אשר גובהם וכוחם היו כשל משה רע"ה, כמובא בגמ': "מקיש מזבח למשכן, מה משכן עשר אמות, אף מזבח עשר אמות. ומשכן גופיה מנלן?, דכתיב: "עֶשֶׂר אַמּוֹת אֹרֶךְ הַקָּרֶשׁ" (שמות, כ"ו, ט"ז), וכתיב: "וַיִּפְרֹשׂ אֶת הָאֹהֶל עַל הַמִּשְׁכָּן" (שמות, מ', י"ט). ואמר רב: משה רבינו פרשו, מכאן אתה למד: גובהן של לויים עשר אמות". וכן מובא במדרש (מד"ר, פר' ו, ד): "ובשמות תפקדו את כלי משמרת משאם', הזהירם הקב"ה שיהיו מפקידים כל הלוים איש איש על עבודתו ועל משאו".
יתרה מזאת, כאשר חז"ל מצאו כי הדבר הכתוב בתורה, בנביאים, או בדברי החכמים, הוא אינו מתקבל על הדעת, הם ציינו זאת במפורש, כמובא בגמ' (תמיד, כט.): "אמר רבי אמי: דברה תורה לשון הבאי (גוזמה), דברו נביאים לשון הבאי. דברו חכמים לשון הבאי, דברה תורה לשון הבאי, דכתיב: 'ערים גדולות ובצורות בשמים בשמים' (דברים, א', כ"ח) ס"ד?, אלא גוזמא... דברו נביאים לשון הבאי, דכתיב: 'והעם מחללים בחלילים וגו', ותבקע הארץ לקולם' (מלכים-א, א', מ'). אמר רבי ינאי בר נחמני אמר שמואל: בשלשה מקומות דברו חכמים בלשון הבאי (גוזמא), ואלו הן: תפוח ("פעמים היה עליו כשלש מאות כור"), גפן ("מעשה היה ונמנו עליה שלש מאות כהנים לפנותה") ופרכת (המקדש "ושלש מאות כהנים מטבילין אותה")". כלומר, נשיאת ארון הקודש ע"י ארבעה לוים אינו נכלל במסגרת ההגזמות המצויינות בגמ', והוא אף לא נמנה כאחד "מעשרה נסים שנעשו במקדש" (יומא, כא.).
לפיכך כאשר אירע הנס החד פעמי אשר בו "נשא ארון את נושאיו ועבר", הדבר צוין במפורש בנביא, כמובא בגמ' במסכת סוטה (לה.): "וכיון שעלה האחרון שבישראל מן הירדן חזרו מים למקומן, שנאמר: 'וַיְהִי בַעֲלוֹת הַכֹּהֲנִים נֹשְׂאֵי אֲרוֹן בְּרִית ה' מִתּוֹךְ הַיַּרְדֵּן נִתְּקוּ כַּפּוֹת רַגְלֵי הַכֹּהֲנִים אֶל הֶחָרָבָה וַיָּשֻׁבוּ מֵי הַיַּרְדֵּן לִמְקוֹמָם וַיֵּלְכוּ כִתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם עַל כָּל גְּדוֹתָיו' (יהושע, ד', י"ח). נמצא ארון ונושאיו וכהנים מצד אחד וישראל מצד אחד, נשא ארון את נושאיו ועבר, שנאמר: 'וַיְהִי כַּאֲשֶׁר תַּם כָּל הָעָם לַעֲבוֹר וַיַּעֲבֹר אֲרוֹן ה' וְהַכֹּהֲנִים לִפְנֵי הָעָם' (יהושע, ד', י"א). כלומר, הגמ' מדגישה כי המדובר הוא באירוע חד פעמי, אשר בו בדרך נס "נשא (בלשון עבר חד פעמי, ולא "היה נושא" בלשון עבר-הווה מתמשך) ארון את נושאיו ועבר", כדרך הנס של ייבוש הירדן באותה העת. וכן "דעת זקנים מבעלי התוספות" כתבו (שמות, כ"ה, י"א): "ראוי היה הארון להיות זהב כולו, אלא לפי שיהיה נשא בכתף ויכביד יותר מדאי, ואע"ג דאמרינן נושאיו נושא, לפי שעה היה". כלומר, הארון נעשה ברובו מעץ כמצווה בתורה, בכדי שהוא לא "יכביד יותר מדאי", ע"מ שניתן יהיה לנושאו בקלות. לפיכך הנס שבו "נשא ארון את נושאיו ועבר" (סוטה, לה.) את הירדן, היה נס חד פעמי "לפי שעה", בשל הנסיבות המיוחדות של המקרה. וכן כתב רש"י (דברים, י"א, ל"א): "נסים של ירדן יהיו סימן בידכם שתבואו ותירשו את הארץ".
וכן מצאנו כי כאשר הארון הורכב על עגלה חדשה בימי דוד, נאמר: "וַיָּבֹאוּ עַד גֹּרֶן נָכוֹן וַיִּשְׁלַח עֻזָּא אֶל אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וַיֹּאחֶז בּוֹ כִּי שָׁמְטוּ הַבָּקָר. וַיִּחַר אַף ה' בְּעֻזָּה וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱלֹהִים עַל הַשַּׁל וַיָּמָת שָׁם עִם אֲרוֹן הָאֱלֹהִים" (שמואל-ב, ו', ו'-ז'), המדרש מבאר: "כִּי שָׁמְטוּ הַבָּקָר', למה שמטו?, שהיו מוליכין אותו שלא כתורה, שהן היו צריכין להוליכו בכתף, וטענוהו בעגלה והלך לו לעצמו" (מד"ר, במדבר, פרשה ד, כ). וכן מצאנו כי כאשר הלוים נשאו את הארון על כתפיהם מבית עובד אדום, הארון הגיע לעיר דוד בשלום, שנאמר: "וַיְהִי כִּי צָעֲדוּ נֹשְׂאֵי אֲרוֹן ה' שִׁשָּׁה צְעָדִים וַיִּזְבַּח שׁוֹר וּמְרִיא... וְהָיָה אֲרוֹן ה' בָּא עִיר דָּוִד" (שמואל-ב, ו', י"ג, ט"ז).
מטעם זה נקבעו בשני צידי הארון ארבע טבעות מזהב ושני בדים באורך של 10 אמה, לצורך נשיאת הארון על הכתפיים בדרך שהתורה כתבה: "כִּי עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵהֶם בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ" (במדבר, ז', ט'), מבלי להסתמך על נס, או על המקרה החריג אשר הוא ארע בעבור עם ישראל, בעת המעבר של נחל הירדן, שנאמר: "וְהֵבֵאתָ אֶת הַבַּדִּים בַּטַּבָּעֹת עַל צַלְעֹת הָאָרֹן לָשֵׂאת אֶת הָאָרֹן בָּהֶם" (שמות, כ"ה, י"ד).
יתרה מזאת, התורה קבעה מצוה מיוחדת: "שלא להוציא בדי הארון מתוך הטבעות" (מצות ל"ת, צו, ספר החינוך), שנאמר: "בְּטַבְּעֹת הָאָרֹן יִהְיוּ הַבַּדִּים לֹא יָסֻרוּ מִמֶּנּוּ" (שמות, כ"ה, ט"ו). וכן הרמב"ם פסק להלכה (כלי המקדש, פ"ב, יב): "בעת שמוליכין את הארון ממקום למקום, אין מוליכין אותו לא על הבהמה ולא על העגלות, אלא מצוה לנוטלו על הכתף, ולפי ששכח דוד ונשאו על העגלה, נפרץ פרץ בעוזא, אלא מצוה לנשאו על הכתף שנאמר: 'כִּי עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵהֶם בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ" (במדבר, ז', ט'). וכן כתב בעל "ספר החינוך" (מצוה שעט): "שנצטוו שישאו הכהנים הארון על הכתף כשמוליכין אותו ישראל ממקום למקום... אף על פי שמצוה זו באה ללוים, בעת ההיא היה. כלומר, במדבר למיעוט מספר הכהנים בימים ההם, ואולם לדורות, הכהנים חייבין במצוה זו". נמצאנו למדים מציווי מצות העשה לנשיאת הארון ע"י ארבעה לוים או כהנים, כי הדבר ניתן היה לביצוע, משום שהתורה אינה מצוה על האדם מישראל מצוה שאין הוא יכול לבצעה, "שנאמר: 'אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם' (ויקרא, י"ח, ה') ולא שימות בהם, הא למדת שאין משפטי התורה נקמה בעולם, אלא רחמים וחסד ושלום בעולם" (רמב"ם, שבת, פ"ב, ג), וכן כתב ר"ע מברטנורא (חגיגה, פ"ג, ה): "שאין גוזרים גזירה על הצבור שאין יכולין לעמוד בה".
וכן נאמר בתורה בעניין נושאי הארון: "וְזֹאת עֲשׂוּ לָהֶם וְחָיוּ וְלֹא יָמֻתוּ" (במדבר, ד', י"ט), ומובא במדרש (מד"ר, במדבר, פרשה ה, א): "א"ר אלעזר בן פדת בשם ר' יוסי בן זמרא: בשעה שהיו ישראל נוסעין היו שני ניצוצין של אש יוצאין מתוך שני בדיו של ארון כדי לפגוע שונאיהם... וכיון שהיו הניצוצין יוצאין, היתה האש שפה בטעוני הארון והיו נשרפים ומתמעטין... והיו כל אחד ואחד רצין, זה נוטל את השלחן, וזה נוטל את המנורה, וזה נוטל את המזבחות, ובורחים מן הארון מפני שהיה מזיקן, והיה הארון כאלו מתבזה, והיה הקב"ה כועס עליהם ושוב היו מתכלין. אמר הקב"ה למשה: מה אני הורג בני קהת?, אם יטענו הרי מתמעטין, ואם לא יטענו הרי כעס עליהם. א"ל הקב"ה למשה ולאהרן: עשו להם תקנה לבני קהת כדי שלא יכרתו מן העולם, שלא יהו מניחין ובורחין 'אַל תַּכְרִיתוּ אֶת שֵׁבֶט מִשְׁפְּחֹת הַקְּהָתִי' וגו' (במדבר, ד', י"ח), אלא יבא אהרן ובניו 'וְשָׂמוּ אוֹתָם אִישׁ אִישׁ עַל עֲבֹדָתוֹ וְאֶל מַשָּׂאוֹ' (במדבר, ד', י"ט), כדי שלא יוכלו להתחלף מעבודה לעבודה וממשא למשא... רבי שמואל בר נחמן אמר: ח"ו לא היו בני קהת מניחין את הארון ורצין לשלחן ומנורה, אלא אע"פ שמתמעטין היו נותנין נפשם על הארון. ואם כן למה היה מזהיר עליהם: ''אַל תַּכְרִיתוּ אֶת שֵׁבֶט', וגו'?, אלא מפני שהיו יודעין שכל מי שטוען בארון שכרו מרובה, והיו מניחין את השלחן, והמנורה והמזבחות, וכולן רצין לארון ליטול שכר. ומתוך כך היה זה מריב ואומר: אני טוען כאן, וזה מריב ואומר: אני טוען כאן, ומתוך כך היו נוהגין בקלות ראש, והיתה השכינה פוגעת בהם. אמר האלהים למשה: עשה להם תקנה כדי שלא יתכלו מן העולם, 'אַל תַּכְרִיתוּ' וגו', אלא יסדרו אותם על עבודתם ועל משאם, שלא יריבו זה עם זה".