פתרון סוגיות מוט הארון ועובי הכפורת מתוך הספר "אשר על המשכן"

קוד: פתרון סוגיות מוט הארון ועובי הכפורת מתוך הספר "אשר על המשכן" בתנ"ך

סוג: התאמה2

מאת: רפאל ב"ר אשר חגבי

אל:

פתרון לסוגית חוזקם של בדי הארון:
בנוסף על יכולת נשיאת הארון עם הכפורת על כתפיהם של ארבעה לוים מבני קהת, באמצעות בדי הארון. נלענ"ד לומר כי אף בדי הארון עצמם היו חזקים דים, ע"מ שהם יוכלו לשאת את כל משקלו של הארון, מבלי להשבר, או להתכופף. ע"פ חישוב קוטר הבד למאמצים הנובעים מנשיאת משקל הארון, ניתן לומר לענ"ד: כי קוטר המוט לא היה בגודל טפח אחיד כדעת "מקדש אהרון", אלא קוטר המוט היה: במידות שבין 8.4 ס"מ (בקצות המוט, באורך שלוש ורבע אמה מכל צד) לבין 13.5 ס"מ (באמצע המוט, באורך שלוש וחצי אמה), ובכך אמצע המוט היה עומד במאמצי גזירה, שקיעה, וכפיפה למשקל של 3 טון (ע"פ מדע ההנדסה של היום), וזאת אף ללא התחשבות בעובי ציפוי הזהב כתוספת למאמצים המותרים בעץ, ראה פירוט החישוב בתכ' מס' חש-2. המשך אורכם של המוטות בקוטר טפח בלבד, נועד לצורך הבלטתם בפרוכת, כמובא בגמ': "דוחקין ובולטין ויוצאין בפרוכת, ונראין כשני דדי אשה" (יומא, נד.). כמו כן, מיקומם של הלוים נושאי הארון היה במרחק של אמה מקצה הארון, בכדי שהבדים לא ישברו ולא יתכופפו, לפיכך נדרש מיקום מדויק של הבדים בעת המסעות. על כן נלענ"ד כי הנאמר: "בְּטַבְּעֹת הָאָרֹן יִהְיוּ הַבַּדִּים לֹא יָסֻרוּ מִמֶּנּוּ" (שמות, כ"ה, ט"ו), פירושו הוא: כי בעת החניה במדבר, ואף בזמן משכנו הקבוע בקודש הקודשים של בית המקדש, אסור היה להוציא את הבדים אל מחוץ לארון לגמרי, פרט למשיכתם במעט בעת הנחת הארון בקודש הקודשים, לצורך הבלטת הבדים בפרוכת, (במקדש האריכו את הבדים לעשרים אמה אורך). לפיכך הנאמר: "וְשָׂמוּ בַּדָּיו" (במדבר, ד', ו'), פירושו: בעת המסעות שמו את הבדים במקומם המדויק, לצורך נשיאת הארון על כתפי ארבעה לוים מבני קהת. וכן הרמב"ן כתב: "והנכון כי "וְשָׂמוּ" שיתקנו אותם להיות יוצאים לשאת אותו בהם, כי היו הטבעות רחבים ויאריכו הבדים בהם כרצונם, ובלבד שלא יסורו ממנו" (רמב"ן, ד', ו').
פתרון לסוגית עוביה של הכפורת:
קביעת חז"ל בגמ' (שבת, צב., עירובין, ד:, סנהדרין, ז., נדה, כו:, סוכה, ד:,ה., ילק"ש, ישעיהו, רמז תקי) כי עוביה של הכפורת היה טפח, משמעותה היא: כי לפי דברי חכמי התלמוד הכפורת בלבד שקלה בין 2931 ק"ג זהב טהור (ע"פ מידת האמה לחת"ס) לבין 1144 ק"ג זהב טהור (ע"פ מידת האמה לרמב"ם). לעומת זאת, התורה כתבה במפורש: "כָּל הַזָּהָב הֶעָשׂוּי לַמְּלָאכָה בְּכֹל מְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ וַיְהִי זְהַב הַתְּנוּפָה תֵּשַׁע וְעֶשְׂרִים כִּכָּר וּשְׁבַע מֵאוֹת וּשְׁלֹשִׁים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ" (שמות, ל"ח, כ"ד), דהיינו, ס"ה משקל הזהב בכל מלאכת המשכן היה: 1228 ק"ג (ע"פ משקל הככר 42 ק"ג, והשקל כ- 13.7 גרם, כדעת הרמב"ם, דהיינו, כנפח קובית זהב בעלת צלעות של 40 ס"מ). כלומר, ע"פ הגמ' יוצא כי משטח הכפורת לבדו (אף ללא הכרובים בדמות שתי תינוקות עם כנפיים מזהב מלא), שקל יותר מסיכום הזהב האמור בתורה במפורש, ואף לפי מידת האמה הכי קצרה של הרמב"ם (45.6 ס"מ), נותר לכל יתר חלקי הזהב בעבודות המשכן, אשר הם נכתבו בתורה (ציפויי הקרשים, ציפויי הבריחים, הטבעות, ציפויי ארון העדות, שני הכרובים, ציפויי השולחן וכליו, המנורה וכליה, מזבח הזהב וכליו, וכו', אשר נלענ"ד כי סיכום כל משקל הזהב במשכן הוא: 24,211 ק"ג) רק 84 ק"ג, האם הדבר הוא אפשרי, "אם לא נאמר בזה שדרך נס היה"? (התשב"ץ, ח"ג, ע'). כמו כן, בתורה שבעל פה חז"ל למדו מן הטפח של עובי הכפורת מספר הלכות למעשה, כגון: ההלכה הקובעת כי למעלה מעשרה טפחים היא רשות אחרת, לעניין הלכות עירוב, הלכות שבת, וכו', וכן למידת הגמ' את גובה הסוכה מגובהם של כנפי הכרובים. כלומר, מפסיקות אלה נובעות מידות הכפורת והכרובים, וממידות אלה עולה כי משקל הכפורת והכרובים עולה על הסיכום משקל הזהב המפורש בתורה, לפיכך נשאלת השאלה: האם התורה שבע"פ סותרת את דברי התורה שבכתב?, לצורך הבהרת יתר של השאלה דלעיל, ראה פירוט גרפי ומילולי של הנ"ל, בטבלה 10 שבתכ' מס' חש-14.
"הקדמת הרמב"ם למשנה" עונה לשאלות אלה בהרחבה, תמצית דברי הרמב"ם לעניינינו הם: "הדרש שהובא התלמוד, אין לחשוב שהוא קל חשיבות, או שתועלתו מעטה, כי הוא לתכלית גדולה מאד, במה שהוא כולל מן הרמזים העמוקים והענינים הנפלאים. לפי שאם יעויין עיון מעמיק באותם הדרשות, יובן מהם מהטוב המוחלט מה שאין למעלה ממנו, ויתגלו מהם מן הענינים האלהיים וענינים אמתיים ככל אשר הסתירו אנשי המדע, וככל אשר כלו בו הפילוסופים דורותיהם. וכשתביט בהם בפשוטם תמצא בהם נגד המושכל, מה שאין למעלה ממנו. ועשו כך לענינים נפלאים: האחד לעורר הבנת הלומדים, וגם לשוע עיני הכסילים אשר לא יוארו לבותיהם לעולם, ולו תוצע לפניהם האמת, היו סוטים מעליה כפי חסרון טבעם. שעל כיוצא בהם אמרו אין מגלין להם סוד, לפי שאין שכלם שלם עד כדי לקבל האמת על בוריה... כי ענינים אלה אינם ממה שאפשר ללמדם, ואינם נדרשים ברבים, אלא רומזים עליהם בספרים רמזים נסתרים... ועוד, שהלמוד לרבים לא יתכן אלא בדרך חידה ומשל, כדי לכלול הנשים והנערים הקטנים, כדי שכשתגיע דעתם לשלמות ידעו ענין אותם המשלים, ועל ענין זה רמז שלמה באמרו: להבין משל ומליצה דברי חכמים וחידותם, ומשום כך דברו חכמים ע"ה בענינים האלהיים ברמז. ולכן ראוי לאדם שאם נזדמן לו מדבריהם דבר שהוא נגד המושכל לפי דעתו, שלא ייחס החסרון לאותם הדברים, אלא ייחס החסרון לשכלו. וכשיראה משל ממשליהם שפשוטו רחוק מאד מבינתו, ראוי לו להצטער מאד על כך שלא הבין הענין, עד שנעשו אצלו כל הדברים האמתיים בתכלית הריחוק... ולפיכך יש דברים שאצל אנשים מסויימים הם נכונים וברורים בתכלית, ואצל אחר הם בגדר הנמנעות, כפי ערך מעלתם בחכמה... לכן צריך שנקבע בלבנו אמתותם, ונעיין בהם היטב, ואל נמהר להרחיק שום דבר מהם, אלא כל מה שירחק בעינינו משהו מהם, נרגיל את עצמינו במדעים עד שנבין כוונתם באותו הענין, אם תוכל דעתינו להבינו... והוא אמרם: 'לבן של ראשונים כפתחו של אולם' (עירובין, נג.), ושל אחרונים אפילו כמחט סדקית אינו... ואמרו: 'אין לו להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה' (ברכות, ח.).... וכאשר גמר רב אשי חבור התלמוד כמו שהוא, הנה יופי סדרו וגודל תועלתו, מעידים עליו די 'רוח אלהין קדישין ביה' (דניאל, ד', ב')... וכאשר מתו כל החכמים ע"ה, שהאחרונים מהם רבינא ורב אשי וכבר נשלם התלמוד, הרי כל מי שעמד אחריו, אין מטרתו אלא הבנת דבריהם שחברו בלבד, עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע, ולפיכך חברו הגאונים הפירושים המרובים, אבל לפי ידיעתנו לא יכל אף אחד מהם להשלים פירוש כל התלמוד... התלמוד עושה במשנה מה שלא יוכל שום אדם להשיגו בסברא לעולם, שהוא מביא כללים ואומר לך שמשנה זו נבנתה באופן כך וכך, או שזאת המשנה חסרה בלשונה וצריכה להיות כך, או שזאת המשנה לפלוני וסברתו כך. ועוד שהוא מוסיף בנוסחה ומחסר ממנו, ומגלה טעמיה.... דע, שכל מצוה שנתן הקב"ה למשה רבינו ניתנה לו עם פירושה, היה הקב"ה אומר לו המקרא ואח"כ אומר לו פירושו, וביאורו וכל מה שכלל אותו המקרא המחוכם... והיו כותבין המקרא וזוכרים הקבלה על פה, וכך אומרים חכמים ע"ה: 'תורה שבכתב ותורה שבעל פה' (שבת, לא.). ואמרו ע"ה בבריתא: 'וידבר ה' אל משה בהר סיני', מה ת"ל 'בהר סיני', והלא כל התורה כולה נאמרה מסיני?, אלא לומר לך: 'מה שמטה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני' (ספרא, בהר, פר' א), אף כל המצות נאמרו כללותיהן ופרטותיהן ודקדוקיהן מסיני... והנה לך משל, אמר לו ה': 'בסוכות תשבו שבעת ימים', וגם הודיעו ה' יתעלה שסוכה זו חובת הזכרים ולא הנקבות, ואינה חובה לחולים ולא להולכי דרכים, ואין מסככין אותה אלא בדבר הצומח מן הארץ, ואין מסככין אותה לא בצמר ולא במשי ולא בכלים ואפילו מן הצומח בארץ, כגון: המחצלאות והבגדים, והאכילה והשתיה והשינה יהיו בה כל שבעת הימים, ולא יהא חללה פחות משבעה טפחים אורך, על שבעה טפחים רוחב, ולא יהא גבהה פחות מעשרה טפחים. וכאשר בא השליח עליו השלום, קבל המצוה הזו וביאורה, וכך כל השש מאות ושלש עשרה המצות הם ופירושיהם, המקרא כתוב במגלות, והפירוש על פה".
נמצאנו למדים מ"הקדמת הרמב"ם למשנה", כי אין כל סתירה בין דברי "המקרא המחוכם" לבין ביאורו ובירורו בתורה שבע"פ, אשר היא כתובה בתלמוד מפי חז"ל. וכן מצאנו כי גם חכמי התלמוד נחלקו ביניהם בעניינים מהותיים הנוגעים לפרשנות מידות המשכן וכליו הכתובות בתורה, כגון: המחלוקת בענין גודלה של אמת הכלים (מנחות, צז., ב"ב, יד.), וגם המחלוקת בענין גובה הארון (יומא, עב:), ואף המחלוקת בענין עובי דפנות הארון ותכלתו (ב"ב, י"ד:), וגם המחלוקת בענין גובהו של מזבח העולה (זבחים, נט:), וגובהם של עמודי החצר (זבחים ס.), וכו'. יתרה מזאת, הרמב"ם קובע: כי דברי "חכמים ע"ה בענינים האלהיים" נאמרו ברמז, "לכן צריך שנקבע בלבנו אמתותם, ונעיין בהם היטב, ואל נמהר להרחיק שום דבר מהם, אלא כל מה שירחק בעינינו משהו מהם, נרגיל את עצמינו במדעים עד שנבין כוונתם באותו הענין, אם תוכל דעתינו להבינו". לפיכך מטרת הדורות הבאים היא: "הבנת דבריהם שחברו בלבד, עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע".
לפיכך מתוך עומקם של דברי חז"ל המפורשים בגמ' בעניין עובי הכפורת טפח (שבת, צב., עירובין, ד:, סנהדרין, ז., נדה, כו:, סוכה, ד:,ה., ילק"ש, ישעיהו, רמז תקי), ובעניין צורתם של שני הכרובים ומידותיהם (סוכה, ה:), ובעניין ציפויי הזהב של ארון העץ ומידותיהם (יומא, עב:, ב"ב, יד.), נמצאנו למדים כי חז"ל קבעו מתוך הסוגיות של הכלי ה"חשוב מכל כלי המשכן" (מד"ר, במדבר, פר' ד, יג), כי סיכום משקל הזהב האמור בתורה בפרשת פקודי, הוא איננו כפישוטו של המקרא, משום שחז"ל ידעו בחוכמתם כי קביעתם את עובי הכפורת, ואת צורת שני הכרובים, ואת מידות שני ארונות הזהב שבצלאל עשה, משמעותם היא: כי משקל הזהב במשכן היה מעל ומעבר לסיכום משקל הזהב הכתוב בפשט דברי התורה שבכתב. וכן מובא במדרש (מד"ר, שמות, פר' לד, ב): "וְעָשׂוּ אֲרוֹן", "מפני מה בכל הכלים האלה כתיב ועשית, ובארון כתיב ועשו ארון?, א"ר יהודה ב"ר שלום, אמר לו הקב"ה: יבאו הכל ויעסקו בארון, כדי שיזכו כולם לתורה". והרמב"ן (וכ"כ רבינו בחיי) פירש כיצד יכולים כולם לבוא להתעסק בארון?, "והעסק, שיתנדב כל אחד כלי זהב אחד לארון, או יעזור לבצלאל עזר מעט, או שיכוונו לדבר" (רמב"ן, שמות, כ"ה, י'). וכן הנצי"ב כתב (שמות, ל"ח, כ"א): "אמר הקב"ה להטיל עליהם (על ארונו של משה, ועל ארון העדות) זהב כל שאפשר, ללמד שאין קץ וגבול לכבודו".