פתרון לסוגית משקל הזהב במלאכת המשכן מתוך הספר "אשר על המשכן"

קוד: פתרון לסוגית משקל הזהב במלאכת המשכן מתוך הספר "אשר על המשכן" בתנ"ך

סוג: התאמה2

מאת: רפאל ב"ר אשר חגבי

אל:

פתרון לסוגית משקל הזהב במלאכת המשכן:
לאור האמור לעיל נלענ"ד לומר כי התורה לא כתבה במפורש את עובי ציפויי הזהב והמתכות היקרות, אשר הם נדרשו לצורך מלאכת המשכן, וכן מובא בגמ': כי למרות שהכלים היו ממתכת, בכל זאת כלי המשכן לא היו מקבלים טומאה, משום שירדו מעשיהם "ממקום טהרה. רבי יוסי ברבי יהודה אומר: ארון של אש, ושלחן של אש ומנורה של אש ירדו מן השמים, וראה משה ועשה כמותם" (מנחות, כט.). לפיכך אף חכמי התלמוד רמזו רק על חלק ממידות עובי הציפויים במלאכת המשכן, "כי ענינים אלה אינם ממה שאפשר ללמדם, ואינם נדרשים ברבים, אלא רומזים עליהם בספרים רמזים נסתרים... ועוד, שהלמוד לרבים לא יתכן אלא בדרך חידה ומשל, כדי לכלול הנשים והנערים הקטנים, כדי שכשתגיע דעתם לשלמות ידעו ענין אותם המשלים, ועל ענין זה רמז שלמה באמרו: 'לְהָבִין מָשָׁל וּמְלִיצָה דִּבְרֵי חֲכָמִים וְחִידֹתָם' (משלי, א', ו'), ומשום כך דברו חכמים ע"ה בענינים האלהיים ברמז" (הקדמת הרמב"ם למשנה, ד"ה והרביעי). וכן "אמר רבי יוחנן: לבן של ראשונים כפתחו של אולם, ושל אחרונים כפתחו של היכל, ואנו כמלא נקב מחט סידקית" (עירובין, נג.). "אמר רבי זירא אמר רבא בר זימונא: אם ראשונים בני מלאכים - אנו בני אנשים, ואם ראשונים בני אנשים - אנו כחמורים" (שבת, קיב:).
וכן מצאנו כי הרמב"ן אזר עוז לכתוב: "ולא ספר (משה רע"ה) בפרשה מה נעשה בזהב... הנה בעבור שלא יודע צפוי כל כלי כמה זהב יש בו, לא ספר... שנתנו משה להם במנין ובמשקל... ולא הזכיר בכאן הכיור וכנו, כי לא נעשה במשקל, אבל כל המראות שהביאו הנשים הצובאות שם בהם, ולא ידע משה משקלו... כי בכיור וכנו ישרתו למזבח, והנה איננו בחשבון הפרשה הזו" (הרמב"ן, שמות, ל"ח, כ"א). וכן הנצי"ב כתב (שמות, ל"ח, כ"ד): "על כן לא ניתן חשבון פרטי (על משקל ציפוי הכלים) גם על ציפוי הקרשים, אחר שלא היו יכולים לעמוד על תמצית החשבון. וההכרח היה לסמוך על עדות בצלאל". וכן החזקוני (שמות, ל"ח, ל') כתב: "אל יעלה על לבב אנוש לומר שלא התנדבו זהב וכסף ונחושת, אלא מה שכתוב כאן, כי הרבה יותר ממה שכתוב כאן נדבו. אלא כתב לך מן הזהב את שהוצרך למלאכת הזהב, והמותר נתנו באוצר לכל צרכי קדש וצבור, וכן עשו מן הכסף ומן הנחושת. ואי אפשר לומר שנדבו בצימצום מה שהוצרכו, וגם אי אפשר לומר שמנה בני תשע עשרה, ובני ששים ואחת, ובני שבעים ובני שמונים שנה, שלא היו במנין ששים רבוא ולא נדבו, שהרי כתיב: 'כָּל מֵרִים תְּרוּמַת כֶּסֶף וּנְחֹשֶׁת' (שמות, ל"ה, כ"ד), דמשמע כל הרוצה לתרום היה תורם, אפילו אינם בני עשרים או יתרים על ששים. דמאי איכא למימר שלא הביאו אלא בקע לגולגולת?, אלא ודאי נדבו והותירו הרבה, כדכתיב: "וְהוֹתֵר" (שמות, ל"ו, ז'). וכן ה"אבן עזרא" כתב: "והנה לא נזכר הכיור (בחשבון סיכום הנחושת), כי לא נעשה מנדבת כל ישראל, רק מנדבת הנשים לבדם" (א"ע, שמות, כ"ז, ח'). וכן הנצי"ב כתב (שמות, ל"ח, כ"א): "הרבה נשאר מנדבות שעברו, וגם אח"כ אחר מלאכת המשכן נפלו נדבות מישראל לבדק הבית ולכליו, והכל נמסר ליד הלוים ביד איתמר... והראה כי הוציא על מלאכת המשכן תשע ועשרים ככר וגו', והמותר הניח לפניהם".
לפיכך נלענ"ד לומר, כי סיכום מנין התרומות בפרשת פקודי, מתיחס לתרומת הגברים מבן עשרים עד בן ששים שנה, בשני ימי ההתרמה הראשונים בלבד. שנאמר: "וַיִּקְחוּ מִלִּפְנֵי מֹשֶׁה אֵת כָּל הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר הֵבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִמְלֶאכֶת עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ לַעֲשֹׂת אֹתָהּ וְהֵם הֵבִיאוּ אֵלָיו עוֹד נְדָבָה בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר" (שמות, ל"ו, ג').
וכן מצאנו כי בראשית פרשת פקודי נאמרה מילת "משכן" פעמיים, שנאמר: "אלה פקודי המשכן משכן העדת" (שמות, ל"ח, כ"א), מכפילות זו למדים הדרשים שהמדובר הוא בבניתם של שני משכנים שונים, כמובא במדרשים (מד"ר, שמות, פר' נא, תנחומא, פקודי, סי' ד, ילק"ש, י' תיד): "א"ר יוחנן: לשני בקרים הביאו והותר, שנאמר: 'וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם' (שמות, ל"ו, ז'). נכנס משה אצל בצלאל ראה שהותיר מן המשכן, אמר לפני הקב"ה: רבון העולם, עשינו את מלאכת המשכן והותרנו, מה נעשה בנותר?, אמר לו: לך ועשה בהם משכן לעדות, הלך משה ועשה בהן. כיון שבא ליתן חשבון, אמר להם: כך וכך יצא למשכן, וביתר עשיתי משכן לעדות, הוי: 'אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת. המדרש מוסיף לבאר את תוכנו של המשכן הנוסף (ילק"ש, במדבר, פ"יא, סי' תשלז): "שני אהלים עשו: אהל לעבודה ואהל לדברות, וכמדת הפנימי כך היה החיצון, והלוים היו משמשין זה וזה בעגלות, שנאמר: 'ושמרו את משמרתי את משמרת אהל מועד לכל עבודת האהל', שני אהלים עשו: וכן ארכו שלשים אמה על רוחב עשר כפנימי, שכן אתה מוצא 'ויאסוף שבעים איש מזקני העם ויעמד אותם סביבות האהל', העמידן שלשים בצפון, ושלשים בדרום, ועשרה במזרח ומשה כנגדן במערב, ואחד היה עומד בתוך אמה".
לפיכך נלענ"ד לומר, כי הסיכום החלקי אשר התורה פרטה לגבי הזהב, הכסף והנחושת, נועד להשמיע לעם ישראל כי מפאת חיבתם, ה' יתברך שוכן בתוך משכן צר, יחסית לבניני בית המקדש הראשון והשני. וזאת מפני שעם ישראל תרמו למשכן בנדיבות לבם, לפיכך משה רע"ה מנה רק חלק קטן מן התרומות של עם ישראל, בכדי להוכיח לכלל עם ישראל במוחשיות את חיבתו של ה' יתברך לעם ישראל. מטעם זה הכתוב העיד "שהיה דבר מועט מאוד בערך אל עושר שהיה בבית ראשון... ובזה הורה שלא קצבת העושר וגודל הבנין יהיו סיבת להשרות השכינה בישראל, אבל רוצה ה' את יראיו ומעשיהם לשכנו בתוכם" (ספורנו - שמות ל"ח, כ"ד), לפיכך משה רע"ה לא מנה את מכלול התרומות (עיין ספורנו - שמות ל"ח, כ"ד), כפי שהן נמנו בסיה"ק "אשר על המשכן".
לאור האמור לעיל נלענ"ד לומר, כי מנין הסיכום החלקי אשר התורה פרטה לגבי תרומות הזהב, הכסף והנחושת, הוא מנין תרומותיהם של עם ישראל בלבד. יתרת החומרים שנדרשו לביצוע המשכן הוכנו מראש ע"י יעקב אע"ה, וחומרים אלה לא נמנו, משום שהם היו מונחים למשמרת אצל משה רע"ה. וכן מובא במדרש (מד"ר, שמות, פר' לג, ח): "וזאת התרומה', א"ר טביומי: בשעה שהגיע זמנו של יעקב אבינו ליפטר מן העולם, קרא לבניו אמר להם: היו יודעין שהקב"ה עתיד לומר לבניכם לעשות משכן, אלא יהיו כל צרכיו מוכנים בידכם, שנאמר: "הִנֵּה אָנֹכִי מֵת וְהָיָה אֱלֹהִים עִמָּכֶם" (בראשית, מ"ח, כ"א), וכי תעלה על דעתך כשהיה יעקב אבינו חי, לא היה הקב"ה עם בניו?, אלא כך אמר להם: עתיד הוא לומר לכם: 'וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ', והוא יורד ומשרה שכינתו בתוככם, שנאמר: 'וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם' (שמות, כ"ה, ח'), ויש מהם שהתקינו עצמן לדברים ויש מהן ששכחו, וכשבא משה ועשו המשכן, יש מהם שהביאו מעצמן, ויש מהם שלא הביאו אלא ממה שהיה מונח בידו, שכן הוא אומר: 'וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר נִמְצָא אִתּוֹ תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וגו' ואומר: 'וְכֹל אֲשֶׁר נִמְצָא אִתּוֹ עֲצֵי שִׁטִּים" (שמות, ל"ה, כ"ג-כ"ד). וכן רבינו בחיי כתב (פר' ויקהל), כי התכלת, הארגמן, ועצי השיטים לא היה "מצוי אצל הכל, אלא למקצת אנשים חשובים שבהם... ויש שפירשו כי אבני השוהם ושאר הדברים בדרך נס באו לישראל, וכדי שתהיה מלאכת המשכן נשלמת, הביאום ענני הכבוד לתוך אהלו של משה, וזה לשון 'והנשיאים הביאו' מלשון: מעלה נשיאים מקצה הארץ".
וכן מצאנו כי למרות שהכלים אשר היו במשכן שימשו אף במקדש, בכל זאת דוד המלך ציוה את שלמה בנו לבנות את בית המקדש, בחלק מן החומרים אשר הוא הכין לשם כך, שנאמר: "וְהִנֵּה בְעָנְיִי הֲכִינוֹתִי לְבֵית ה' זָהָב כִּכָּרִים מֵאָה אֶלֶף וְכֶסֶף אֶלֶף אֲלָפִים כִּכָּרִים וְלַנְּחֹשֶׁת וְלַבַּרְזֶל אֵין מִשְׁקָל כִּי לָרֹב הָיָה וְעֵצִים וַאֲבָנִים הֲכִינוֹתִי וַעֲלֵיהֶם תּוֹסִיף" (דבה"י-א, כ"ב, י"ד), דהיינו, דוד המלך הכין 4200 טון זהב (לפי 42 ק"ג הכיכר ע"פ הרמב"ם) לצורך בנית מקום להשראת השכינה, משום שמקום השראת תמצית שכינתו של בורא העולם בגשמיות, הוא גם דבר יקר, וכן "אמר רבי אבין: מהו 'בעניי?, שאין עשירות לפני מי שאמר והיה העולם" (ירושלמי, פיאה, פ"ד, יח, ה"ב). וכן מובא במדרש (מד"ר, שמות, פר' לה, א): "א"ר שמעון בן לקיש: לא היה העולם ראוי להשתמש בזהב, ולמה נברא?, בשביל המשכן ובשביל בית המקדש". וכן מצאנו שה' יתברך העשיר את עם ישראל מביזת מצרים, בכדי שתהיה להם היכולת הכלכלית לתרום למשכן ה', כמבואר במדרש (תנחומא, תרומה, סימן ה): "וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם זָהָב', אמר להו הקב"ה: אין אתם מביאין משלכם אלא מביזת הים שנתתי לכם", וכן מובא בגמ': "שאין לך כל אחד ואחד מישראל שלא היו עמו תשעים חמורים לובים (רש"י-מעולים) טעונים (כתשעה טון) מכספה וזהבה של מצרים" (בכורות, ה:). וכן מובא בגמ': "אמר רבי יהודה אמר רב, ואיתימא רבי חמא ברבי חנינא: מלמד שירד להם לישראל עם המן תכשיטי נשים" (יומא, עה., ילק"ש, בהעלותך רמז תשלה).
לאור האמור לעיל נלענ"ד לומר, כי סיכום התורה את כלל משקל הזהב בכל מלאכת המשכן (1228 ק"ג, ע"פ משקל הככר 42 ק"ג, לרמב"ם, דהיינו, כנפח קובית זהב בעלת צלעות של 40 ס"מ), הובהר ע"י חכמי התלמוד, ופרשני המקרא, אשר מהם עולה כי סיכום משקל הזהב בכל מלאכת המשכן היה: 24,211 ק"ג כנלענ"ד.
לצורך הרחבה בנושא הנ"ל, עיין בפירוט הפתרונות לסוגית הסתירה שבין משקלי התרומות, המבואר להלן בעמודים 255-266. כמו כן, לצורך הבהרת יתר של האמור לעיל כנלענ"ד, ראה פירוט גרפי ומילולי של הנ"ל, בתכ' בתכ' מס' ר-5, חש-9, חש-10, חש-11, חש-13, וחש-14.