קוד: שבועות - משמעויות שמותיו של החג בתנ"ך
סוג: מאמר
מאת: רפאל בר אשר חגבי
אל: פרי החג
בס"ד ו' סיון התשס"ו
מבוא:
חג השבועות הוא הרגל השני מתוך שלשת הרגלים,אך להבדיל מחג הפסח וחג הסוכות,חג השבועות נחוג יום אחד בלבד,משום שחג השבועות הוא יום המרוכז לאמונה,לקדושה ולחיזוק מידת הבטחון בה'יתברך. וכן מצאנו שחג השבועות מכונה בתורה בשלשה כינויים שונים:חג הקציר (שמות, כ"ג, ט"ז), יום הביכורים (במדבר, כ"ח, כ"ו) וחג השבועות (דברים, ט"ז, י'), משום ששמותיו השונים של חג השבועות מעידים על מורכבותו ותכליתו של חג השבועות.כלומר,לכל אחד משמותיו של החג ישנה משמעות לגבי האדם,הזמן והמקום,דהיינו,חגיגות הקציר והביכורים נערכו במקדש בירושלים בזמן שבית המקדש היה קיים,ע"י ציבור מצומצם בלבד,לעומת זאת חג השבועות נוהג בכל עת,ובכל מקום וע"י כלל ישראל,משום ששמו נקרא על שם סיום ספירת העומר. התורה אינה מכנה את חג השבועות בשם"חג מתן תורה",משום שבניגוד ליתר שמותיו של החג ארוע מתן תורה הוא מעבר למקום ומעבר לזמן,כי התורה היא אינסופית והיא מתחדשת מידי יום ביומו,ואף ציוויה הם לכלל האנושות,וגם בתוכה נכללים כל החגים והזמנים,לפיכך לא ניתן לצמצם את חגיגת מתן התורה ליום אחד בלבד.על כן נאמר בתורה שאת יום מתן התורה האדם מישראל צריך לחוש בכל יום,שנאמר : " היום הזה ה'אלהיך מצוך",והרש"י פירש : " בכל יום יהיו בעיניך חדשים כאילו בו ביום נצטוית עליהם" ( דברים, כ " ו, ט " ז). ולא זו בלבד,אלא שבכל יום האדם מישראל צריך להתכונן לתורה שהוא עתיד לקבל בקרוב,כאמור בפירוש הרש"י על הפסוק : " ביום הזה באו מדבר סיני',בראש חודש ... מהו'ביום הזה '?, שיהיו דברי תורה חדשים עליך כאלו היום נתנו" ( שמות, י " ט, א '). כלומר,כבר בר"ח סיון עוד בטרם שהתורה נתקבלה נקבע:שבכדי שדברי התורה יהיו בעיני עם ישראל כחדשים כאילו התקבלו היום,יש צורך בהכנה מוקדמת בטרם קבלתם.לפיכך למרות שיום קבלת תורה אירע ביום ז'בסיון שהוא יום לאחר חג השבועות,בכל זאת חג השבועות מכונה גם בשם" זמן מתן תורתינו",ע"ש ההכנה שקדמה ליום קבלת התורה.כלומר,לכינויי חג השבועות ישנם משמעויות עמוקות,על כן התורה מכנה את חג השבועות שנחוג יום אחד בלבד בשלושה כינויים שונים:חג הקציר,יום הביכורים,וחג השבועות,וחז"ל הוסיפו לחג עוד שני כינויים:עצרת,וזמן מתן תורה,משום שכל אחד משמותיו של חג השבועות נועד להביע את האופי השונה של החג,לפיכך יש להתבונן בהבדלים ובמשמעותם של חמשת כינויי חג השבועות,ובאופן צירופם ליום אחד,כפי שמפורט להלן:
תאריך חג השבועות – אינו קשור לקידוש החודש משום שהתורה היא מעל הזמן.
חג הקציר – קרבן שתי לחם החיטים בבית המקדש וחג לחקלאי התבואה ולעם ישראל.
יום הבכורים – הבאת מנחת הביכורים בבית המקדש וחג לחקלאי עצי הפרי ולעם ישראל.
מצות מקרא ביכורים – הוקרה לה'יתברך על כל מעשיו עם כלל עם ישראל בכל הדורות.
עצרת – יום הדין על פירותיו של האדם.
חג שבועות – חג התעלות רוחנית לכלל ולפרט מעם ישראל בכל מקום ובכל זמן.
חג מתן תורה – חג לשומרי מצוות התורה ביום מתן התורה.
יום מתן תורה ויום קבלת התורה – ו'בסיון הוא יום מתן תורה וקבלתה הוא ביום ז'בסיון.
ערבות הבנים – ש רשרת הדורות אחוזה בשרשרת ערבות הבנים מיום קבלת התורה ועד היום.
תאריך חג השבועות:
התורה לא נתנה לחג השבועות תאריך מדויק הקשור לקידוש החודש,וזאת בניגוד ליתר המועדים אשר תאריכיהם נכתבו בתורה במפורש,כגון:באחד לחודש הראשון – ראש השנה,בעשור – יום הכיפורים,וכו',התורה קבעה רק שזמן חג השבועות הוא ביום החמישים מיום הקרבת קרבן העומר בט"ז בניסן,לפיכך חג השבועות יכול לחול בין יום ה'לבין יום ז'בסיון,משום שמועדו תלוי בראית הלבנה,אשר לפיה נקבע אם החדשים ניסן ואייר מעוברים או לא.וכן מצאנו שחז"ל נחלקו בענין התאריך המדויק של יום מתן תורה,כמובא בגמ ': " כי פליגי בקביעא דירחא,רבי יוסי סבר:בחד בשבא איקבע ירחא ... ורבנן סברי:בתרי בשבא איקבע ירחא" ( שבת, פו:). אולם בימינו שאין מקדשים את החודש ע"פ הראיה,חג השבועות חל תמיד ביום ו'בסיון,משום שחודש ניסן הוא תמיד מלא וחודש אייר הוא תמיד חסר,כמו כן לוח השנה שבימינו מסודר כך שיום חג השבועות לא יחול בשבת,למרות הנאמר בגמ ': " ודכולי עלמא בשבת ניתנה תורה לישראל" ( שבת, פו:). לפיכך התורה לא קבעה תאריך קבוע לחג השבועות,משום שבחג השבועות ניתנה לעם ישראל התורה אשר היא מעל לזמן,ובכך התורה רמזה כי אין זמן מוגבל לחגיגת מתן תורה,כפי שנאמר : " היום הזה ה'אלהיך מצוך",והרש"י פירש : " בכל יום יהיו בעיניך חדשים כאילו בו ביום נצטוית עליהם" ( דברים, כ " ו, ט " ז), וכן נאמר : " פקודי ה'ישרים משמחי לב" ( תהלים, י " ט, ט '), דהיינו,התורה משמחת בכל עת.
נמצאנו למדים כי יום חג השבועות קשור רק ליום חג הפסח,לפיכך החת"ס שאל:מדוע עושים"יום טוב שני של גלויות"בשבועות?,הלא בכל המועדות התקינו תקנה זו מחשש ששלוחי בית הדין לא יספיקו להגיע,ולהודיע אם ראש החודש הקודם היה מעובר,אך מאחר ובחג השבועות כלל לא זקוקים לדעת מתי היה קידוש החודש,לפיכך לכאורה אין צורך ביום טוב שני של גלויות ?!, החת"ס השיב:כי חז"ל לא חילקו בתקנתם,משום שאם חז"ל היו קובעים שחג השבועות הוא חג יוצא דופן,ישנו חשש שאנשי הגלויות לא יבינו את טעם ההבדל בין חג השבועות ליתר המועדים,וע"י כך הם יבואו לידי זילזול בשאר"יום טוב שני"של המועדים החל בגלויות. נלענ"ד כי תשובת החת"ס תמוהה : " וכי בשופטני (שוטים) עסקינן"? (ב"ב, ז.), הלא גם בגלויות סופרים את ספירת העומר החל מיום ט"ז בניסן,ועוד,מדוע עם ישראל הנמצאים בארצות הגלות,מתחילים לספור את ספירת העומר ביום טוב השני של פסח הנוהג במקומותיהם,למרות האמור בתורה"ממחרת השבת",דהיינו,במוצאי חג הפסח?,ועוד,התורה קבעה שזמן חג השבועות הוא ביום החמישים מיום מהקרבת קרבן העומר בט"ז בניסן,א"כ מדוע חוגגים בגלויות את"יום טוב שני"של חג השבועות ביום החמישים ואחד?.נלענ"ד להשיב כי כפילותו של יום מתן תורה לאנשי הגלויות,נועד להודיע כי דעת התורה אינה נוחה מכך שעם ישראל שרויים בגלויות,משום שהגלות היא עונש גשמי ורוחני,לפיכך משכנם של עם ישראל בגלויות מונע מהם מלקיים את כל מצוות התורה בשלמות,כי רק בארץ ישראל ניתן לקיים את כל מצוות התורה בשלמות,ובמיוחד את המצוות הקשורות לארץ.וכן מצאנו כי אף בארצות הגלות,זמנה של "השבת"הקובעת לענין ספירת העומר,היא זמנה של השבת שבארץ ישראל בלבד.על כן אף חג השבועות הוא ביום שבו חל יום החמישים לספירת העומר בארץ ישראל.אך חז"ל תיקנו לעם ישראל הנמצאים בארצות הגלות שהם יחגגו את חג השבועות יומיים,משום "ספיקא דיומא",דהיינו,למרות שחג השבועות מן התורה הוא רק יום אחד,חז"ל החמירו עם אנשי הגולה ע"מ לזרזם לעלות לארץ ישראל,בכדי שהם יזכו לחגוג את חג השבועות יום אחד בלבד כפי שהתורה ציוותה.וכן נאמר במדרש ( מד " ר, ויקרא, כח, ג) : " תני רבי חייא : ' שבע שבתות תמימות תהיינה',אימתי הן תמימות?,בזמן שישראל עושין רצונו של מקום", דהיינו,רק כשעם ישראל מתגוררים בארץ ישראל,הם מקיימים את הנאמר במצות ספירת העומר : " וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עמר התנופה שבע שבתות תמימת תהיינה.עד ממחרת השבת השביעת תספרו חמשים יום" ( ויקרא, כ " ג, ט " ו - ט " ז). לפיכך חגיגת"יום טוב שני"של חג השבועות בגלויות שבימינו,הוא אינו בבחינת"פרס",אלא זו תקנת חז"ל שנועדה לתת לעם ישראל הנמצאים בארצות הגלות יום"עצרת" ( ר " ה, פ " א, משנה ב ') נוסף,בכדי שהוא יהיה להם ליום המוקדש למחשבה לעלות מיד לארץ ישראל,ע"מ להתקדש ולהתקשר עם התורה ומצוותיה,משום ארץ ישראל היא איננה רק מקום למגורים,לאכילה ולינה,אלא ארץ ישראל היא ארץ הקודש,ומקום להתקשרותם של בני ישראל עם הארץ והתורה ומצוותיה.
חג הקציר:
חג השבועות נזכר לראשונה בתורה בכינוי"חג הקציר",שנאמר : " וחג הקציר בכורי מעשיך אשר תזרע בשדה" (שמות, כ"ג, ט"ז), ונאמר : " וחג שבעת תעשה לך בכורי קציר חטים" (שמות, ל"ד, כ"ב). כלומר,שמו הראשון של החג נקרא בתורה בשם : " חג הקציר",ע"ש קצירת החיטים לקרבן שתי הלחם אשר עם ישראל הקריבו בחג השבועות בזמן שבית המקדש היה קיים.השם"חג הקציר"מבטא תוכן עליון עבור חקלאי התבואה וצרכני החיטה,משום שתחילת תקופת קציר החיטים היא תקופה של שמחה לחקלאים,אשר הם זרעו בדמעה ובתקופה זו הם זוכים לקצור ברינה,דהיינו,בתקופה זו החקלאים חשים הרגשה טבעית של שמחה הפורצת מן הלב,על כל השפע וההצלחה של היבולים,ובעקבות זאת גדלה אמונתם ואהבתם לה'יתברך משיב הרוח ומוריד הגשם,על אשר הוא הוסיף ונתן כוח לזרעים ולצמחים לגדול ולהשלים את בישולם.בעת ההרגשה הטבעית של השמחה הכלכלית והגשמית,התורה ציוותה לקדש את השמחה הטבעית ע"י חגיגת"חג הקציר",כפי שנאמר : " וחג הקציר בכורי מעשיך אשר תזרע בשדה" (שמות, כ"ג, ט"ז) , " וחג שבעת תעשה לך בכורי קציר חטים" (שמות ל"ד, כ"ב). כלומר,התורה מצווה על החקלאי אשר היה טרוד בעבודתו בכל השנה,לקדש את עבודת החקלאות ולהעלותה לדרגת מצוה,ע"י איסור אכילת התבואה החדשה עד לחגיגת הקרבת שתי הלחם בחג השבועות.הצמדת חג הקציר לחג מתן תורה מבטאת את הקשר אשר קיים בין התורה לחיטים,כפי שאמר רבי אלעזר בן עזריה : " אם אין קמח אין תורה,אם אין תורה אין קמח" (אבות, פ"ג, י"ז), דהיינו,ראב"ע הקדים את הקמח לתורה,כשם שהתורה הקדימה את שם חג הקציר ליתר שמותיו של יום מתן תורה.
וכן מצאנו שהנפת לחם החיטים בחג השבועות מסמל גם את העליה לדרגת אדם,דהיינו,הנפת לחם השעורים בתחילת ספירת העומר מבטאת את מדרגת הבהמיות,והנפת לחם החיטים בחג שבועות לאחר סיום ספירת העומר,מסמלת את העליה לדרגת אדם. למרות שמנחת העומר בפסח היתה באה ממצה ללא שאור אשר הוא מסמל את יצה"ר,ושני הלחם בחג השבועות היו באים מחמץ הכולל שאור המסמל את יצה"ר,כמובא במשנה : " כל המנחות באות מצה,חוץ מחמץ שבתודה,ושתי הלחם,שהן באות חמץ" ( מנחות, פ " ה, א '). הבדל שבין מצת מנחת עומר השעורים לבין חמץ מנחת לחם החטים,נועד ללמדנו כי בעת יציאת מצרים עם ישראל היו בדרגה הנמוכה של מ"ט שערי טומאה,לפיכך היה עליהם לבער את יצה"ר מתוכם כליל,על כן מנחת השעורים היתה ממצה כשרה ללא חמץ.אולם כשעם ישראל התעלו ממ"ט שערי טומאה ע"י ספירת העומר,ובגין כך הם קבלו את היכולת להתמודד עם יצה"ר ולצרפו לעבודת ה'יתברך,במצב זה עם ישראל נצטוו להביא בחג השבועות את מנחת שני הלחם דווקא מחמץ.וכן מצאנו שבפסח שני"חמץ ומצה עמו בבית" ( פסחים, צה.), דהיינו,משום שעם ישראל התעלו כ"ט ימים בספירת העומר,וע"י זה נוצר בהם הכוח הרוחני להתמודד עם יצה"ר.
נמצאנו למדים כי עבודת ה'המעולה היא:כאשר האדם מישראל רותם גם את תכונות היצר הרע שבו לעבודת ה'יתברך,כמובא במשנה : " בכל לבבך',בשני יצריך:ביצר טוב וביצר רע" ( ברכות, פ " ט, ה '), וכן מובא בגמ ': " הקב"ה אמר להם לישראל:בני,בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין,ואם אתם עוסקים בתורה אין אתם נמסרים בידו" ( קידושין, ל:). לפיכך משמעות כפילות השמות:חג הקציר וחג מתן תורה,מבטאת את הקשר אשר קיים בין התורה לחמץ החיטים,דהיינו,ע"מ להתגבר על יצה"ר יש צורך לצרף את החומרנות עם הרוחניות,כמובא במדרש: "שהעליונים אין יצר הרע מצוי בהן אמירה אחת דיה להם,שנאמר : ' בגזרת עירין פתגמא ובמאמר קדישין שאלתא',אבל התחתונים שיצר הרע מצוי בהן בשתי אמירות,והלואי יעמדו" ( ילק " ש, ויקרא, כ " א, תרכו), לפיכך צרוף חג הקציר עם יום קבלת התורה,נותן לעם ישראל את היכולת להתגבר על יצה"ר ואף לצרפו לעבודת ה'יתברך.
יום הביכורים:
התורה מכנה את חג השבועות גם בשם"יום הביכורים",שנאמר : " וביום הבכורים בהקריבכם מנחה חדשה לה'בשבעתיכם" (במדבר, כ"ח, כ"ו). כלומר,שמו השני של חג השבועות הוא : " יום הביכורים", ע"ש הבאת לחם הביכורים לכהן בזמן שבית המקדש היה קיים,וגם ע"ש יום תחילת הבאת ביכורי הפירות,כמובא במשנה: "אין מביאין בכורים קודם לעצרת" ( ביכורים, פ " א, משנה ג '). בנוסף לכך,השם"יום הביכורים"מבטא תוכן אמוני עליון עבור חקלאי עצי הפרי וצרכניו,משום בעצרת נידונים"על פירות האילן" ( ר " ה, פ " א, משנה ב '). לפיכך בעת תחילתה של תקופת הפירות וביום תחילת הבאת הביכורים מפירות שבעת המינים לכהן,לבו של החקלאי מתמלא אמונה ובטחון בה'יתברך,משום שה'הוא אשר נותן את ברכתו לעצי האילן,בכדי שהם יניבו את פירותיהם בשפע לעם ישראל בהוה ובעתיד.ביום זה של ההתעלות באמונה ובבטחון בקב"ה,התורה מצווה לשלב את השמחה האנושית הטבעית בשמחה עליונה של קדושה,שנאמר: "וביום הבכורים בהקריבכם מנחה חדשה לה'בשבעתיכם" (במדבר, כ"ח, כ"ו). כלומר, ביום הדין על פירות האילן,התורה מצווה על חקלאי עצי הפרי אשר היה טרוד בעבודתו בכל השנה,לקדש את זמן עבודתו בשדות ולהעלותה לדרגת מצוות האמונה והבטחון בה'יתברך,ע"י מצות הבאת לחם הביכורים,והתחדשות מצות הבאת הביכורים ומצות מקרא ביכורים.
וכן מצאנו כי במנחת שני לחם ביכורים שעם ישראל היו מביאים בחג שבועות לאחר ספירת העומר,נאמר: "ממושבתיכם תביאו לחם תנופה שתים ... והניף הכהן אתם על לחם הבכרים תנופה לפני ה '" (ויקרא, כ " ג ', י " ז, כ '), דהיינו,הנפת שני לחם החטים בחג השבועות,מבטאת את התרוממותם של עם ישראל ע"י לימוד התורה המשולה ללחם,וכן מובא במדרש ( תנחומא, אחרי מות, י '): "צפה הקב"ה שבית המקדש עתיד ליחרב,ואמר הקב"ה לישראל:כל זמן שבית המקדש קיים ואתם מקריבין קרבנות לתוכו מתכפר עליכם,ובזמן שאין בית המקדש קיים במה מתכפר עליכם?,התעסקו בדברי תורה שהן משולין כקרבנות והן מתכפרין עליכם ... נמשלה תורה ללחם,שנאמר ( משלי, ט ', ה ') : ' לכו לחמו בלחמי". לפיכך זמן הנפת לחם הביכורים הוא גם הזמן לתנופה ולהתחדשות רוחנית בלימוד התורה.
כמו כן,הבאת מנחת הביכורים מן החטים ע"י כלל ישראל ביום חג השבועות,היא גם סגולה לברכה גשמית של פירות האילן בעבור כלל ישראל,כמובא במדרש: "רבי עקיבא אומר:נאמר הביאו עומר בפסח שתתברך לכם התבואה,והביאו ביכורים בעצרת כדי שיתברכו לכם פירות האילן" ( סיפרי, בלק, פיסקא קנ, ר " ה, טז.). וכן מצאנו ש בשעת הבאת הביכורים מפירות שבעת המינים החקלאי משתף את כלל ישראל בשמחתו הפרטית,דהיינו,בבחינת"כל ישראל ערבין זה לזה למצוות" (רש"י- ר"ה, כט.). וכן נאמר במשנה:שבעצרת העולם נדון "על פירות האילן" ( ר " ה, פ " א, משנה ב '), דהיינו,ברכת פירות האילן אינה רק עיניינו של החקלאי ופרנסתו הפרטית,אלא ברכת הפירות קשורה לכלל עם ישראל,ב דומה למעמד הר סיני אשר בו עם ישראל חנו"כאיש אחד בלב אחד" (רש"י-שמות, י"ט, ב'), שנאמר : " ויחן שם ישראל".וכן מובא בגמ ': " ואיש בא מבעל שלישה ויבא לאיש האלהים לחם בכורים עשרים לחם שעורים וכרמל בצקלונו',וכי אלישע אוכל בכורים הוה?,אלא לומר לך:כל המביא דורון לתלמיד חכם כאילו מקריב בכורים" (כתובות, קה:), ו כן "אמר רבי יוחנן:כל המטיל מלאי לכיס תלמידי חכמים זוכה ויושב בישיבה של מעלה,שנאמר : ' כי בצל החכמה בצל הכסף" (פסחים, נג:). כלומר,בזמן שבית המקדש היה קיים התורה איחדה את עם ישראל באמצעות סגולת מצות מנחת הביכורים,ולאחר שבית המקדש חרב התורה מזכה את כלל ישראל להתעלות,ע"י הבאת ביכורים או דורון לת"ח.נמצאנו למדים מכאן שמצוות הבאת הביכורים ויום מתן תורה קשורים בינהם בכל הזמנים,לפיכך התורה כינתה את חג השבועות גם בשם"יום הביכורים".
מצות מקרא ביכורים:
מביא הביכורים מצווה על מצות מקרא ביכורים,בעת הבאתו את הביכורים לכהן בבית המקדש.מצות מקרא ביכורים (דברים, כ', א-ט"ו) נאמרת בבית המקדש בלשון הקודש,ובה החקלאי מודה לקב"ה על כל הטובות אשר ה'עשה לעם ישראל לדורותיו,דהיינו:על הארץ הטובה,ועל הוצאת עם ישראל ממצרים,ועל הבאת עם ישראל אל הארץ הטובה,ובסיום מקרא הביכורים החקלאי מבקש שה'יברך את כלל עם ישראל,ואת האדמה אשר נתן לנו.נוסח מקרא ביכורים מבטא את הבעת תודתו של החקלאי לה'יתברך על כל הטובות שה'עם עשה כלל עם ישראל במהלך כל הדורות.כלומר,מקרא הביכורים הוא לא רק הכרת הטוב של החקלאי הישראלי לבוראו על הצלחתו האישית בשדותיו ובכרמיו,אלא מקרא ביכורים מבטא גם את הכרת הטוב על חסדי ה'יתברך עם כל הדורות,דהיינו,הבעת תודה על החסדים שהקב"ה עשה עם כלל ישראל החל מיום ירידתו של יעקב לגלות בארם,ועד ליום הבאת הביכורים של אותו חקלאי שבכל דור ודור.לפיכך הקורא את מקרא הביכורים מחזק גם את האחדות וגם את הערבות ההדדית שבינו לבין כלל ישראל, ב דומה למעמד הר סיני אשר בו עם ישראל חנו"כאיש אחד בלב אחד" (רש"י-שמות, י"ט, ב'), שנאמר : " ויחן שם ישראל".כלומר,תוכנו של מקרא הביכורים מאחד ומרומם את כלל ישראל,ומתקן את מדת כפיות הטובה של האדם כלפי בוראו,כפי שנאמר : " ואמרת אליו',שאינך כפוי טובה" (רש"י, דברים, כ"ו, ג'). לפיכך"יום הביכורים"הועמד במדרגה של יום מתן תורה,משום שקיום מצות הביכורים מלמדת על הבטחון והאמונה בה'יתברך שהוא אדון הכל,וממנו עם ישראל מקבלים גם את כל דברים הנראים לכאורה כטבעיים,כדוגמת:הצמחים,הגידולים והפירות.על כן יישום יסוד אמוני זה אשר הוא המתחדש בכל שנה ביום חג השבועות,מלמד על כך שעם ישראל קבלו את התורה אל כל תוכן חייהם השגרתי,והם מביעים את הוקרתם לקב"ה על כל מעשיו,לפיכך את יום מתן תורה הנקנית"בענוה" (אבות, פ"ו, ה'), והיא ניתנה"במים" ( מד " ר, במדבר, פרשה א, ז) אשר הם מסמלים את מידת ענווה והביטול העצמי כמים היורדים מהגבוה לנמוך,התורה מכנה גם בשם"יום הביכורים",אשר אף הוא מסמל את מדת הענוה שבשורש מקרא ביכורים,כפי שכתב הרמב"ם ( מורה הנבוכים, חלק ג ', פרק לט): "מקרא בכורים יש בו מדת הענוה כי הוא שלוקח הסל על כתפיו,ויש בו ההכרה בחסדי ה'ונעמו,שידע האדם כי מן העבודה (עבודת ה' היא) שיזכור ימי מצוקתו בזמן שירווח לו,וענין זה מודגש בתורה הרבה".
עצרת:
חג השבועות מכונה במשנה גם בשם"עצרת",דהיינו,עצרת הוא שם נוסף שחז"ל קבעו ל חג השבועות,כמובא במשנה : " בארבעה פרקים העולם נדון:בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן" ( ר " ה, פ " א, משנה ב '), לפיכך מובא בגמ ': " רבי שמעון בן אלעזר אומר:עזרא תיקן להן לישראל שיהו קורין קללות שבתורת כהנים קודם עצרת, ושבמשנה תורה קודם ר"ה ... עצרת נמי ראש השנה היא" ( מגילה, לא:). כלומר,כשם שקוראים את הקללות לפני יום הדין שבראש השנה,כך גם קוראים את הקללות קודם חג השבועות,משום שגם חג השבועות הוא יום דין שבו נידונים על פירות האילן.לכאורה נשאלת השאלה:מדוע לא קוראים את הקללות לפני חג הפסח,הרי גם בפסח נידונים על התבואה?,ועוד,מדוע לא קוראים את הקללות לפני ר"ח ניסן שהוא ר"ה "למלכים ולרגלים" ( ר " ה, פ " א, משנה א)?. נלענ"ד להשיב כי המשנה והגמ'רומזות שעצרת דומה לר"ה לענין יום הדין,אשר הוא מתקיים בשניהם לכלל עם ישראל,משום שבעצרת כלל עם ישראל נידונים על פירות האילן, על כן "עצרת נמי ראש השנה היא" ( מגילה, לא:). כלומר,נלענ"ד כי משמעות המילים : " פירות האילן" ( ר " ה, פ " א, משנה ב ') היא:הפירות של האדם שנמשל לעץ,שאף הוא נידון בעצרת על פירותיו,על כן טעם הגמ'לקריאת הקללות"קודם עצרת",הוא כטעם לקריאת הקללות"קודם ר"ה ": " כדי שתכלה שנה וקללותיה" ( מגילה, לא:). לפיכך אף בעצרת האדם מישראל נידון על הפירות באפשרותו לעשות מיום חג השבועות של השנה הזאת,עד ליום חג השבועות של השנה הבאה,משום שאדם נמשל לעץ השדה,כי גם לאדם יש את היכולת לעשות פירות בעבודת ה'כמו העץ.וכן מצאנו שמורכבותה של עבודת ה'היא כמורכבותו של האדם,דהיינו,כשם שהאדם מורכב משורשים,גזע ופירות,כך גם עבודת ה'מורכבת מהתפילה שהיא כנגד השורשים,ומהתורה שהיא כנגד הגזע,ומהמצוות שהן כנגד הפירות,לפיכך נאמר: "עץ חיים היא למחזיקים בה" (משלי, ג', י"ח).
וכן מצאנו שמשה רע"ה בקש מן המרגלים לבדוק : " היש בה עץ אם אין" (במדבר, י"ג, כ'), והרש"י פירש : " אם יש בהם אדם כשר שיגין עליהם בזכותו",לכאורה יש לשאול על פירושו זה של הרש"י:איך המרגלים יכלו לבדוק אם האדם הנמשל לעץ כשר או לא,וכי הם בוחנים כליות ולב?,ועוד,כיצד הם יכולים לדעת אם זכויותיו מסוגלים להגן על כל העם?.נלענ"ד להשיב כי ניתן לדעת אם האדם הוא כשר עד שבזכותו הוא יכול להגין על כל דורו,ע"פ החינוך שהאדם מחנך את בניו,דהיינו,כשרות האדם נבחנת ע"פ פירותיו,לפיכך בהמשך משה אמר למרגלים : " והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ",דהיינו,מבחנו של של האדם הכשר הוא בפירותיו.וכן מובא בילקוט שמעוני : " בשעה שעמדו ( ישראל) על הר סיני אמר להם הקב"ה:בני אתם,אני נותן לכם את התורה תנו לי ערבים שתקיימוה.אמרו לו:שמים וארץ.אמר להם:הרי הם מתבטלין,אלא תנו לי את בניכם,אם אינכם מקיימים אותה שאני גוזלם מכם,שנאמר : ' ותשכח תורת אלהיך אשכח בניך גם אני" ( משלי, ו ', המשך סימן תתקל " ח). נמצאנו למדים כי התורה עצרה את האדם ביום מתן תורה,בכדי שהוא יתן לעצמו דין וחשבון על פירותיו ועל פירות בניו מן התורה,לפיכך חז"ל כינו את חג השבועות גם בשם"עצרת" ( ר " ה, פ " א, משנה ב '), ובגמ'נאמר: "עצרת נמי ראש השנה היא" ( מגילה, לא:).
חג השבועות:
חג השבועות הוא השם הנפוץ ביותר מכל חמשת שמותיו של החג,משום שחג השבועות נוגע לכל עם ישראל בכל אתר ואתר ובכל הדורות,כי שמו של חג השבועות נקרא כך ע"ש בואו לאחר סיום שבעת השבועות של ספירת העומר הנוהגת בכל דור ודור,שנאמר : " שבעה שבעת תספר לך ... ועשית חג שבעות לה'אלהיך" (דברים, ט"ז, ט'-י'), והרמב"ם פסק: "מצוה זו ( ספירת העומר) על כל איש מישראל,ו בכל מקום ובכל זמן, ונשים ועבדים פטורין ממנה" ( תמידין ומוספין, פ " ז, כ " ד). כלומר,חג השבועות הוא החג היחיד שעם ישראל מתכוננים ומשתוקקים לקראת הגעתו במשך מ"ט ימים,וכן מצאנו שהתורה מציינת כי חג השבועות הוא תכלית מצות ספירת העומר,ושיאה של השמחה על השלמת הגאולה ממצרים,לפיכך עם ישראל נצטוו לספור בכל דור ודור מ"ט ימים,לזכר ימי ההתעלות הרוחנית שבין יום יציאת מצרים עד ליום קבלת התורה ביום החמישים,אשר הוא יום חג השבועות.וכן מצאנו שבחג הפסח חוגגים את יום השחרור מעבדות,אשר הוא יום חג הגאולה משעבוד מצרים בבחינת גאולת הבהמה העובדת,לפיכך למחרת הפסח מקריבים את העומר מן השעורים שהם מאכל בהמה.משם ואילך במשך מ"ט ימים עם ישראל עלו ברוחניות,ונהיו ראויים לגאולה הרוחנית אשר היא השלימה את גאולתם הגופנית,לפיכך בחג השבועות מקריבים את קרבן הלחם מן החיטים שהם מאכל אדם.מטעם זה נקשרו שבעת שבועות ספירת העומר לחג השבועות,דהיינו,חג השבועות מציין את היום שבו עם ישראל היו מוכנים רוחנית לקבלת התורה,בעת שהם הגיעו לשיאה של הקדושה לאחר היציאה משעבוד מצרים.על כן יום חג השבועות נקבע לדורות עולם כיום המסוגל להתעלות רוחנית גבוהה ביותר לכלל ולפרט בעם ישראל,בכל מקום ובכל זמן.
חג מתן תורה:
חג השבועות מכונה גם בשם" זמן מתן תורתינו", כפי שנפסק בהלכות ה שולחן ערוך ( או " ח, תצ " ד, א ') : " יום חמישים לספירת העומר הוא חג השבועות,סדר התפילה כמו ביום טוב ראשון של פסח,אלא שאומרים את יום חג השבועות הזה זמן מתן תורתינו וגומרים ההלל".לכאורה נשאלת השאלה:מדוע התורה לא כתבה כי חג השבועות הוא גם יום חג מתן תורה?,ע"פ הפשט התשובה לכך היא:משום שהימים הטובים שהתורה מצווה עליהם הם ימים בעלי תוכן משמח לכלל ישראל,דהיינו:בפסח כלל ישראל שמחים על יציאת מצרים,בסוכות עם ישראל שמחים על היציאה מהעבדות לחרות,ביום הכיפורים שמחים כי ביום זה נמחלים כל עוונותיהם של עם ישראל,ובחג השבועות שמחים על הקרבת לחם הביכורים,ועל התרת התבואה החדשה לכלל ישראל,ועל השלמת הגאולה הגופנית של כלל ישראל ב גאולה הרוחנית. לפיכך חג השבועות נקרא בתורה גם בשם יום הביכורים,וגם בשם חג הקציר וחכמי המשנה כינוהו גם בשם עצרת.אך התורה והמשנה נמנעו מלכנות את חג השבועות בשם "חג מתן תורה",משום שבראיה כוללנית יום קבלת התורה הוא עול על חלק מעם ישראל,כי ביום מתן תורה עם ישראל קבלו עליהם חוקים המגבילים את מכלול התנהגותם,והם צמצמו מרצונם את החופש לעשות איש הישר בעיניו לדורות עולם.
וכן מצאנו שהתורה נקנית"ע"י יסורין ועוני",כמובא במדרש: "ומה ענין רות אצל עצרת שהיא נקראת בעצרת בזמן מתן תורה?,ללמדך:שלא ניתנה תורה אלא ע"י יסורין ועוני" ( מדרש זוטא, רות, פר ' א '). כלומר,הואיל והתורה פרוסה על פני כל החיים,על כן במסגרת ההכנה ליום קבלת התורה בחג השבועות,הדרך היעילה ללימוד התורה נלמדת דווקא מרות,בכדי ללמד את עם ישראל ק"ו מן הגרים,כי התורה נקנית"ע"י יסורין ועוני". וכן מצאנו שמן השמים סובבו כך שיום פטירתו של דוד המלך מחבר ספר תהלים יחול ביום מתן תורה,כמובא בגמ' ( ירושלמי, ביצה, פ " ב, סא, טור ג, ה " ד) : " דוד מת בעצרת".סיבת המוות של דוד המלך היתה הפסקתו בלימוד התורה,כמובא בגמ ': " אישתיק ונח נפשיה" ( שבת, ל.), לפיכך נהגו בקהילות ישראל לקרוא גם את כל ספר התהלים בחג השבועות,ע"מ להתחזק בעבודת ה'יתברך,כמאמר דוד המלך ע"ה בפתח ספר תהלים : " אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב.כי אם בתורת ה'חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה " ( תהלים, א, א '- ב '). וכן נהוג גם לקרוא את הפרק השישי של פרקי אבות ( אשר הוא אינו חלק ממסכת אבות המקורית, אלא הוא ליקוט אמרות תנאים המופיעות בברייתות העוסקות בלימוד תורה) בשבת שלפני חג השבועות,משום שבין היתר נאמר בו ( אבות, ו ', משנה ד ') : " כך היא דרכה של תורה:פת במלח תאכל,ומים במשורה תשתה,ועל הארץ תישן,וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל,ואם אתה עושה כן'אשריך וטוב לך" ( תהלים, קכ " ח, ב '). לפיכך "יום מתן תורה"הוא אינו יום משמח לכלל ישראל כביכול,ובמיוחד לא לעבריינים מעם ישראל.על כן חג השבועות אינו נקרא בתורה בשם חג מתן תורה,אלא כינויי חג השבועות בשם"יום מתן תורה"או בשם"זמן מתן תורתינו",מקורם הוא:בתלמוד ובהלכה הנלמדים בעיקר ע"י החוגגים בשמחה את יום מתן התורה לעם ישראל.
כלומר,מבחינת התורה אין מצוה מיוחדת לחגיגה כללית של יום מתן תורה לכשעצמו,וכן מצאנו שבתקופת התלמוד חז"ל ראו צורך לדון בשאלה:מהו התאריך המדויק שבו ניתנה תורה? ( שבת, פו:), והם לא ראו צורך לדון בשאלות:מתי ואיך חוגגים את יום מתן תורה לדורות עולם.לכן גם בהלכות מרן השו"ע לא נכתב"יום"מתן תורתינו,אלא נכתב "זמן"מתן תורתינו,מפני שהתורה היא אינסופית והיא מתחדשת מידי יום ביומו,וציוויה הם לכלל האנושות,ובתוכה נכללים כל החגים והזמנים.לפיכך לא ניתן לצמצם את חג מתן התורה ליום אחד בלבד,משום שהתורה היא גם מעל לזמן,כפי שפירש הרש"י : " אשר אנכי מצוך היום', ( ספרי) לא יהיו בעיניך כדיוטגמא ( מצות המלך הבאה במכתב) ישנה שאין אדם סופנה,אלא כחדשה שהכל רצין לקראתה" ( דברים, ו ', ו '), וכן נאמר בגמ ': " דברי תורה חביבין על לומדיהן כל שעה ושעה כשעה ראשונה" ( עירובין, נד:), על כן חגיגת מתן תורה היא יומיומית ואין היא מצומצמת ליום אחד בשנה בלבד.וכן מובא במדרש ( מד " ר, שיה " ש, פרשה ב, ג) : " נכנס רבי אליעזר בן יעקב ודרש : ' וידבר משה והכהנים והלוים אל כל ישראל לאמר הסכת ושמע ישראל היום הזה נהייתה לעם' ( דברים, כ " ז, ט '), וכי היום קבלו התורה?,והלא כבר ארבעים שנה שקבלו את התורה ואת אמרת'היום הזה '?, אלא מלמד כיון ששנה להם משה את התורה וקבלוה בסבר פנים יפות,העלה להם הכתוב כאלו קבלוה היום מהר סיני,לכך נאמר : ' היום הזה נהייתה לעם לה'אלהיך". יתרה מזאת,לתורה גם אין מקום מוגדר לחגיגת קבלתה, משום שהתורה האלוהית היא מעל המציאות,ומטעם זה אף הר סיני שבו התורה ניתנה לעם ישראל הוא איננו משמש כמקום קדוש.
וכן מצאנו ש התורה שבידינו היא פשטות התורה ללא הסודות העמוקים הטמונים בה,לפיכך התורה נקראת בשם"משל הקדמוני" ( מכות, י:), כפי שפירש הרש"י : " ומשל הקדמוני הוא התורה,שהיא משל הקב"ה שהוא קדמונו של עולם" ( רש " י - שמות, כ " א, י " ג), דהיינו,התורה שבידינו היא בבחינת משל של התורה האלהית העליונה,אשר היא נכתבה כדרך משל ע"מ לפשט את הבנתה לבני ישראל,ע"פ עומק הבנתם.וכן נאמר במדרש : " כי אם שנים הרבה'ישמח בשמחת התורה , ' ויזכר את ימי החשך'אלו ימי הרעה , ' כי הרבה יהיו', תורה שאדם למד בעוה" ז הבל היא לפני תורתו של משיח " ( מד " ר, קהלת, פרשה יא). כלומר,התורה עדין לא התקבלה בשלמותה העליונה,לפיכך אין סיבה לחגיגת יום אחד של מתן תורה,אלא יש לנצל כל יום להתעלות נוספת בתורה אשר דרגותיה הם אינסופיות,כמרחק אשר בין כל אחד מעם ישראל לבין הקב"ה.
למרות האמור לעיל נלענ"ד כי הנוהג של חגיגת"זמן מתן תורה"בחג השבועות,הוא בבחינת יום שמחה והתעלות לציבור המקיימים את מצוות התורה,אשר שמחים על הזכות שנפלה בחלקם לקיים ולשמור את התורה ומצוותיה,בבחינת : " כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזבו" ( משלי, ד ', ב '), וכן נאמר בגמ ': " אמר להם:חמדה טובה יש לו בבית גנזיו,שהיתה גנוזה אצלו תתקע"ד דורות קודם שנברא העולם וביקש ליתנה לבניו" ( זבחים, קט " ז.). וכן מצאנו אצל רב יוסף שהוא היה עושה יום חגיגי באופן מיוחד בחג השבועות,כמובא בגמ ': " רב יוסף ביומא דעצרתא אמר:עבדי לי עגלא תלתא (צוה לבני ביתו להכין לו סעודה מבשר עגל "שלישי לבטן ומובחר הוא"-רש"י, דהיינו, לא כע"ה שהנהיגו לאכל גבינות בחג השבועות), אמר:אי לא האי יומא דקא גרים כמה יוסף איכא בשוקא ?!" ( פסחים, סח:). כלומר,אמנם לתורה אין יום מיוחד שבו מצווים לחגוג את קבלתה,אולם לשומרי התורה ולתלמידי החכמים העוסקים בה תדיר,חז"ל הנהיגו לעצור את שגרת התלמוד תורה ולחוג את מרכזיות התורה בחייהם בשתי הזדמנויות,דהיינו,בחג השבועות הנקרא"עצרת",ובשמחת תורה הנקרא"שמיני עצרת".לפיכך שמחת הת"ח ביום קבלת התורה ויום שמחת תורה,הם בגדר של חיבוב מצוה וחלק משמחת יום טוב,על כן שמחת יום קבלת התורה אינה בחינת"אין מערבין שמחה בשמחה" (מועד קטן, ח:).
יום מתן תורה ויום קבלת התורה:
חכמי התלמוד דנו בשאלה:באיזה יום התורה ניתנה לעם ישראל?,כמובא בגמ ': " תנו רבנן: בששי בחדש ניתנו עשרת הדברות לישראל,רבי יוסי אומר: בשבעה בו.אמר רבא:דכולי עלמא בראש חדש אתו למדבר סיני ... ודכולי עלמא בשבת ניתנה תורה לישראל ... כי פליגי בקביעא דירחא,רבי יוסי סבר:בחד בשבא איקבע ירחא ... ורבנן סברי:בתרי בשבא איקבע ירחא" ( שבת, פו:), דהיינו,לדעת רבי יוסי השבת שחלה בז'סיון היא המועד המדויק של יום מתן התורה לעם ישראל.על כן ה"מגן אברהם" ( מ " א, או " ח, הקדמה לס ' תצ " ד) שואל:הרי ידוע שהלכה כדברי רבי יוסי,דהיינו,שיום קבלת התורה הוא ביום ז'בסיון,אם כן מדוע עם ישראל חוגגים את חג מתן תורה ביום ו'בסיון?. ה"מגן אברהם"מתרץ : " שבא לרמוז לנו יום טוב שני של גלויות"החל ביום ז'סיון שהוא יום מתן תורה,ולפי שהיום השני הוא יום מתן תורה נקרא החג כולו"זמן מתן תורה".על תירוץ זה מקשה ה"חק יעקב" ( או " ח, ס ' תצ " ד, ס " ק א '): מדוע בגלל יום טוב שני של גלויות נקרא החג כולו"זמן מתן תורה "?, וכיצד יש בתירוצו של ה"מגן אברהם"ליישב את העובדה שגם בני ארץ ישראל אשר אינם חוגגים יום טוב שני קוראים לחג"זמן מתן תורה "?, לפיכך ה"חק יעקב"קובע שרק ז'סיוון ראוי להיקרא"חג מתן תורה",ואילו ו'בסיוון נקרא "חג השבועות"או"חג הביכורים",וכו'.
נלענ"ד לתרץ את המחלוקת בין רבי יוסי לרבנן ( שבת, פו:) בכך שמחלוקתם נוגעת לשאלה:האם יום מתן התורה נחשב ליום מסירתה למשה רע"ה ע"י הקב"ה,או האם יום מתן התורה נחשב ליום מסירת התורה לעם ישראל ע"י משה רע"ה?,לפיכך הנאמר בגמ ': " ודכולי עלמא בשבת ניתנה תורה לישראל" ( שבת, פו:), משמעותו היא:כי רבנן סברו שמסירת התורה למשה רע"ה עבור עם ישראל יום ו'בסיון,הוא נחשב ליום מתן התורה.לעומת זאת רבי יוסי סבר שמסירתו של משה רע"ה את התורה לעם ישראל ביום ז'בסיון,הוא נחשב ליום מתן התורה.כלומר,יש הבדל בין זמן מתן תורה לבין" יום מתן תורה",דהיינו,מבחינת הקב"ה יום מתן תורה הוא ו' בסיון, כי ביום זה הקב"ה הוציא את התורה מחזקתו ונתנה למשה רע"ה בעבור עם ישראל.אולם כדברי "ר'יוסי:יום אחד הוסיף משה מדעתו ... והסכים הקב"ה עמו" ( שבת, פז.), כלומר,משה רע"ה איחר מדעתו את מועד קבלת תורה ביום אחד,על כן עם ישראל קיבלו את התורה ביום ז'בסיון,לפיכך" יום מתן תורה " הוא ביום חג השבועות החל ביום ו'בסיון,משום שביום זה ה'יתברך נתן לעם ישראל את התורה מבית גנזיו.לעומת זאת, " יום קבלת התורה " הוא למחרת יום מתן תורה, דהיינו,יום ז'בסיון,משום שביום זה שבו עם ישראל קבלו את התורה בפועל.לפיכך חוגגים את יום"מתן תורה"שהוא לכ"ע ביום ו'בסיון במועד חג השבועות,ואין נוהגים לחגוג בז'בסיון את יום "קבלת התורה",למרות שביום זה עם ישראל קיבלו את התורה בפועל,דהיינו,כשם שהמוסר לאדם תשלום בהמחאה בנקאית,מועד התשלום נקבע ביום מסירת ההמחאה ולא ביום הפקדתה בבנק ע"י המקבל.נמצאנו למדים מכאן כי אין זה בידי האדם להחליט על דעת עצמו מתי הוא מקבל עליו את התורה,אלא ביום שהתורה ניתנה לחזקתם של עם ישראל,זהו המועד הקובע את יום מתן התורה,ולא יום קבלתה בפועל ע"י עם ישראל.
וכן מצאנו בגמ'שאף ר'יוסף היה עושה יום חגיגי באופן מיוחד "ביומא דעצרתא",שהוא יום חג השבועות, ר'יוסף דייק בלשונו לומר : " עבדי לי עגלא תלתא,אמר:אי לא האי יומא דקא גרים כמה יוסף איכא בשוקא ?!" ( פסחים, סח:), דהיינו,רב יוסף לא אמר : " אי לא יום קבלת תורה דקא גרים".כלומר,רב יוסף חגג את יום מתן התורה ע" י הקב" ה ולא את יום קבלת התורה ע" י עם ישראל, משום שנתינת התורה לעם ישראל למרות התנגדות המלאכים (שבת, פח:), הפקידה בידי צדיקי הדור את סמכות הפסיקה וההכרעה בדיני התורה האלהית,כמובא בגמ': "' לא בשמים היא',אמר ר'ירמיה:שכבר נתנה תורה מהר סיני אין אנו משגיחין בבת קול,שכבר כתבת בהר סיני בתורה : ' אחרי רבים להטות'.אשכחיה רבי נתן לאליהו אמר ליה:מאי עביד קוב"ה בההיא שעתא?,אמר ליה:קא חייך ואמר:נצחוני בני,נצחוני בני" ( ב " מ, נט:).
וכן מצאנו שמשה רע"ה הוסיף יום מדעתו , " והסכים עמו הקב"ה" ( שבת, פז.), משום שמשה רע"ה ידע את תכליתה ומהותה של התורה,ואת עומק השפעתה על כלל הנהגותיו של כל פרט מעם ישראל,על כן משה רע"ה חפץ שבני ישראל יוכלו לקבל את התורה באופן המושלם ביותר,לפיכך משה רע"ה הוסיף עוד יום להתכוננותם של עם ישראל,לקראת השינוי הכולל הצפוי להתחולל בחיי עם ישראל,אשר תחילתו הוא ביום קבלת התורה מן השמים.מטעם זה הקב"ה הסכים עם משה רע"ה להוסיף יום אחד,בכדי שהתורה תתקבל ביום שבת קודש אשר יש בו תוספת קדושה,כיאה ליום קבלת התורה הקדושה.גם ע"פ לוח השנה שבימינו המסודר כך שיום חג השבועות לא יחול בשבת,ישנן שנים שהשבת חלה מיד אחר חג השבועות,וע"י כך עם ישראל זוכים לקדושה ההולכת ומתעצמת,דהיינו,ארבעים ושמונה שעות של קדושה:גם חג השבועות ויום קבלת התורה וגם שבת קודש.
ערבות הבנים:
נצחיותו של חג מתן תורה באה לידי ביטוי בערבות הבנים שהופקדה בידי ה'יתברך,כמובא בילקוט שמעוני : " בשעה שעמדו ( ישראל) על הר סיני אמר להם הקב"ה:בני אתם,אני נותן לכם את התורה תנו לי ערבים שתקיימוה.אמרו לו:שמים וארץ.אמר להם:הרי הם מתבטלין,אלא תנו לי את בניכם,אם אינכם מקיימים אותה שאני גוזלם מכם, שנאמר : ' ותשכח תורת אלהיך אשכח בניך גם אני" ( משלי, ו ', המשך סימן תתקל " ח). לכאורה המדרש תמוה:מדוע ה'בחר בבנים כערבים מבלי שהבנים יתנו את הסכמתם לכך?,וגם אם הבנים היו מסכימים אולי אין הם מבינים את גודל התחייבותם?.נלענ"ד להשיב כי כאשר הקב"ה הציע את הבנים כערבים,ה'יתברך לא הציע שאם יחטאו ההורים ה'ייסר או יאבד את הבנים,משום שכבר נאמר בתורה : " איש בחטאו יומת" ( דברים, כ " א, ט " ז). לפיכך הצעת ה'יתברך לעם ישראל היתה:להעניש את ההורים מעם ישראל בכך שהם לא יראו נחת מבניהם,באם ההורים לא יקיימו את התורה,לפיכך המדרש דייק לכתוב : " שאני גוזלם מכם", דהיינו,אם ההורים מעם ישראל ישכחו את תורת האל,ה'ידאג שגם בניהם ישכחו את הוריהם.ערבות הבנים מעידה על ההמשכיות והנצחיות של התורה,משום שכלל ישראל בכל דור ודור הם בנים של הוריהם,ואף בניהם הם הורים לילדיהם,כך יוצא שכל שרשרת הדורות מיום קבלת התורה ועד היום אחוזה בשרשרת ערבות הבנים.לפיכך דורות הגויים סוברים כי הם יותר חכמים מן הדורות הקודמים,על כן אין הם מכבדים את הוריהם,לעומת זאת דורות עם ישראל מכבדים את הדורות הקודמים,משום שהם היו יותר קרובים למעמד הר סיני,וכן מובא בגמ ': " אם ראשונים בני מלאכים אנו בני אנשים" ( שבת, קי " ב:).
וכן מצאנו ש בשלשת ימי ההגבלה אשר הם היו ימי ההכנה למתן תורה,עם ישראל נצטוו : " אל תגשו אל אשה",ואונקלוס תרגם : " לא תגשו לצד אשה" ( שמות, י " ט, ט " ו), דהיינו,התורה מאפשרת בחירה בין שני צדדים בלבד:או הצד של התורה או הצד של האישה,כך שאין צד שלישי.כלומר,הבחירה היא:או קדושה או חומרנות,לפיכך כאשר האדם מישראל בוחר בצד התורה,אזי גם בניו באותו צד של חיוב התורה בכבוד אב ואם.אך אם האדם מישראל בוחר לשכוח את הברית עם ה'ח"ו,ע"י הבחירה בצד של החומרנות אזי גם בניו ברודפם אחר החומרנות הם שוכחים ממנו.וכן מצאנו שה'יתברך פנה לבנים בעת שאבותיהם חטאו,שנאמר : " כה אמר ה'מה מצאו אבותיכם בי עול כי רחקו מעלי וילכו אחר ההבל ויהבלו" ( ירמיה, ב ', ה ').
לסיכום:
נמצאנו למדים מן האמור לעיל,כי חמשת שמותיו של חג השבועות מבטאים את מרכזיותו וחגיגותו של חג השבועות בחיי עם ישראל על כל שכבותיו,משום שחג השבועות משלב את שמחתם של חקלאי התבואה,עם שמחתם של חקלאי עצי הפרי,יחד עם שמחתם של כלל ישראל המתעטרים בשמחתם של תלמידי החכמים ושומרי התורה.בעת שילוב השמחות וההתעלות הרוחנית נוספת גם שמחתם של האבות ובנים על ערבותם ההדדית,אשר היא מבטיחה את המשכיותה ונצחיותה של התורה הקדושה.על כן חג השבועות הוא החג היחיד שעם ישראל מתכוננים ומשתוקקים לקראת הגעתו במשך מ"ט ימים,משום ש צירופם של כל השמחות הללו ליום אחד,מצריך הכנות וכוונות רוחניות גבוהות. לפיכך שילובם של כל השמחות הללו ביום קבלת התורה,הוא אינו בבחינת"אין מערבין שמחה בשמחה" (מועד קטן, ח:), אלא הוא בבחינת"שמחה לאיש במענה פיו',בזמן שדבר בעתו מה טוב" (עירובין, נד.). וכן מובא במדרש ( ילק " ש, שמות, י " ח, סימן רעא) : " אמר הקב"ה לישראל:בני,היו קורין את הפרשה הזו ( עשרת הדברות) בכל שנה ( בחג השבועות), ואני מעלה עליכם כאלו אתם עומדים לפני הר סיני ומקבלין את התורה,שנאמר : ' ביום הזה באו מדבר סיני',אימתי?,בחדש השלישי".וכן מצאנו שמן השמים סובבו כך שיום פטירתו של דוד המלך מחבר ספר תהלים יחול ביום מתן תורה,כמובא בגמ' ( ירושלמי, ביצה, פ " ב, סא, טור ג, ה " ד) : " דוד מת בעצרת".סיבת המוות של דוד המלך היתה הפסקתו בלימוד התורה,כמובא בגמ ': " אישתיק ונח נפשיה" ( שבת, ל.), לפיכך נהגו בקהילות ישראל לקרוא גם את כל ספר התהלים בחג השבועות,ע"מ להתחזק בעבודת ה'יתברך,כמאמר דוד המלך ע"ה בפתח ספר תהלים : " אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב.כי אם בתורת ה'חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה.והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול וכל אשר יעשה יצליח" ( תהלים, א, א '- ג '). כלומר,התורה היא מקור מים חיים שהכל צריכים להתרכז סביבו ולינוק את חיותם ממנו,כשם שהלב הוא במרכזו של הגוף,וממנו אברי הגוף השונים יונקים את דם חיותם ע"פ יכולתם וצרכיהם.
יה"ר שה'יתברך יזכנו למועדים ולרגלים שיבואו עלינו לשלום,ויתקיים בנו מקרא שכתוב: "תודיעני ארח חיים שבע שמחות את פניך נעמות בימינך נצח" (תהלים, ט"ז, י"א), כפי שפירש הרש"י : " שמחה שאין לה קץ ותכלה היא השמחה של העתיד".ונזכה להנחיל לנו ולבנינו עד עולם את תורת האל,ויתקיים בנו מקרא שכתוב : " זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי בחרב על כל ישראל חקים ומשפטים.הנה אנכי שלח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה'הגדול והנורא.והשיב לב אבות על בנים ולב אבות על אבותם" ( מלאכי, ג ', כ " ב - כ " ד).
העל"ח רפאל ב"ר אשר חגבי (חגי רפי)