קוד: חוקת - החיים לאחר מותו של הצדיק בתנ"ך
סוג: מאמר
מאת: רפאל בר אשר חגבי
אל:
בס"ד י"א תמוז התשס"ו
חוקת – החיים לאחר מותו של הצדיק
לע"נ אבי מורי ועטרת ראשי אשר ב"ר יוסף חגבי זצ"ל במלואת 30 שנה למותו ת.נ.צ.ב.ה.
פרשת
חוקת מתארת את שנת הארבעים למסעם של בני ישראל במדבר. עם סיום תקופת
הנדודים במדבר, כשעם ישראל מצוי בשערי ארץ ישראל המובטחת, עוברת על עם
ישראל תקופת משבר אמוני המסכן את כניסתם המיידית לארץ ישראל. אך למרות
הסערות והמשברים של הרגע האחרון, מתעלים ישראל לאמונה ולבטחון בה', ע"י
הנהגתם הנכונה של משה אהרן ומרים.
משה רע"ה שצפה ברוח קודשו את תקופת
המשבר של שנת הארבעים, הקדים לצוות על ישראל את מצוות פרה אדומה, אשר
לקיומה אין טעם שכלי, בכדי להחדיר לישראל את יסוד האמונה הצרופה,
וההתבטלות בפני הרצון האלוהי. מיד לאחר מכן מתה מרים, ועמה נעלמה באר המים
אשר ליוותה את ישראל לכל אורך מסעותיהם במדבר. ישראל לא עמדו בנסיון זה,
ובתגובה רבו עם משה וכפרו בכל הטובות שעשה עמם ה' במדבר. בהמשך לכך נצטווה
משה לדבר עם הסלע כדי להוציא ממנו מים לעם ישראל, מתוך כעסו הכה משה הרע"ה
על הסלע במקום לדבר אל הסלע, ובכך נענשו משה ואהרן באי כניסה לארץ ישראל.
מיד לאחר מכן מת אהרן ועמו הסתלקו ענני הכבוד אשר הגנו על ישראל לאורך כל
מסעותיהם במדבר. ישראל לא עמדו גם בנסיון זה, ובתגובה בא הכנעני ונלחם עם
ישראל. בהמשך פרשת חוקת הוציאו ישראל דיבה רעה על משה רע"ה, ונענשו בנשיכת
נחשים. בסופם של אירועים אלה התעלו ישראל והתחזקו במידת האמונה והבטחון
בה', ואף הודו ושיבחו לה' על חסדיו בשירת הבאר. ה' ברוב חסדיו מחל לישראל
על כל מעלליהם, וגרם לכך שישראל ינצחו את סיחון ועוג מלכי האמורי, בדרך של
נסים ונפלאות.
המכנה המשותף של שרשרת האירועים המתוארים בפרשת חוקת,
ממחישים את השפעת הקשר הרוחני בין החיים לבין מותם של הצדיקים. כלומר,
למרות שענין זה אינו שיכלי, העובדות הן: שבזכות המתים מקבלים ישראל חיים
טובים, ונצחונות במלחמות. וזאת למרות שכוחו הפיזי והחומרי של האוייב גדול
יותר. כך גם הקשר בין ישראל לקב"ה אינו מבוסס על שכליות אלא מבוסס על
אמונה ובטחון. כנובע מן המאורעות האמורות בפרשת חוקת, כפי שיתבאר להלן ע"פ
הנושאים הבאים:
א. סמיכות פרשת חוקת לפרשת קרח – חובת קיום המצוות אינה תלויה בהבנת טעמן השכלי.
ב. פרשת פרה אדומה – קנית הפרה לצורך כפרת חטא העגל, מלמדת על מורכבות כפרת החטא.
ג. מוסר השכל ממשלו של ה"חפץ חיים" – הפסקת העיסוק בגשמיות, לצורך לימוד תורה.
ד. מיתתה של מרים – אי חזרה בתשובה לאחר מותו של הצדיק, מזרזת את עונשו של הדור.
ה. הכאת הסלע – עשית מצוות ה' מתוך כעס, מהווה חסרון באמונה.
ו. מותו של אהרן – חוסר בטחון העם בה', גרם להסתלקות ענני הכבוד ולמלחמה עם הכנעני.
ז. עונש הנחשים - גם המיתה וגם החיים מן הנחש הם בידי ה' באותה המידה.
ח. שירת הבאר – בזכות חזרתם של ישראל בתשובה, עמדה להם זכותם של מרים ואהרן.
ט. הנצחון על סיחון ועוג – נצחון ישראל בעזרת הבטחון בה', ובמעט מעשה פיזי.
פרשת
קרח ופרשת חוקת נכתבו בתורה סמוכות זו לזו, למרות שהמרחק בין הפרשיות הוא
למעלה משלושים ושמונה שנים. במשך שנים אלו לא נכתב בתורה כל אירוע חריג
בהתנהגות עם ישראל, לאורך כל מסעותיהם במדבר. בפרשת המרגלים הסמוכה לפרשת
קרח, קיבלו ישראל את עונש הנדודים במדבר עד לשנה הארבעים לצאת ישראל
ממצרים, ופרשת חוקת מתארת את סיומה של תקופת הנדודים של עם ישראל במדבר,
ואת בואם לשערי ארץ ישראל. לרגל סיום המסעות במדבר ובטרם כניסת ישראל
לארץ, מצווה התורה בפתיחת פרשת חוקת על מצוות פרה אדומה, שתכליתה להזכיר
לישראל שקיום מצוות ה' אינו תלוי בהבנת טעם המצוות, אלא יש לקיימן כ"גזירת
מלך". דהיינו, אסור להמנע מקיום מצוה בגלל החסרון בהבנתה. לפיכך נסמכה
פרשת חוקת לפרשת קרח, משום שחטאו של קרח נבע מתוך חוסר ההגיון שהיה כביכול
במנוי משה רע"ה את אליצפן בן עוזיאל לנשיא שבט הלוי, או בטעמה של מצוות
התכלת בציצית. פרשת פרה אדומה מלמדת כי הקשר של ישראל עם הקב"ה אינו קשר
שכלי, אלא קשר של אמונה. לפי שאם אדם יבסס את הקשר שלו עם הקב"ה על
שכליות, הוא עלול להגיע למדרגת "נבל ברשות התורה", ובסופו של דבר לכפירה
בעיקר. כי השכל יכול למצוא נימוקים והסברים לכל דבר. לכן מצוות פרה אדומה
נותרה ללא הסבר הגיוני וטעם שיכלי, כדי להחדיר בישראל את יסוד האמונה
הצרופה, וההתבטלות בפני הרצון האלוהי האמור בתורה. וכן אמר שלמה החכם
באדם: "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני" (קהלת, ז', כ"ג). דהיינו, בעזרת
חכמתו לא הצליח אפילו שלמה המלך להבין את טעמה של מצוות פרה אדומה (יומא,
יד.). לעומת זאת מובא במדרש: "א"ר יוסי ברבי חנינא: אמר לו הקב"ה למשה, לך
אני מגלה טעם פרה, אבל לאחר חוקה" (מד"ר, במדבר, פר' י"ט). דהיינו, משום
שמשה רע"ה היה בדרגת השלמות בבטחון בה', לכן ניתן היה לו להבין את מצוות
פרה אדומה. אבל לגבי כלל ישראל, מצוות פרה אדומה היא חוקה, ואין להם רשות
להרהר אחריה.
כלומר, פרשת פרה אדומה לא ללמד על עצמה יצאה אלא ללמד על
הכלל יצאה. שנאמר: זאת חוקת התורה". ואמרו חז"ל: "חקים שחקקתי לך, אין לך
רשות להרהר בהם" (יומא סז:). דהיינו, גם אם האדם לא מבין את טעמן של
המצוות, עליו לקיימן כ"חוקה". הוכחה לכך מצאנו אצל קרח שפקח היה ומראשי
הסנהדרין, ששגה ולא הבין את הטעם של מצוות התכלת בציצית, ואת מינוי אליצפן
לנשיא, ובכך גרם קרח מיתה לו ולעדתו.
"א"ר אמי
למה נסמכה מיתת מרים לפרשת פרה אדומה? לומר לך: מה פרה אדומה מכפרת, אף
מיתתן של צדיקים מכפרת" (מועד קטן, כח.). ובמדרש נאמר: "א"ר אייבו: לבן
שפחה שטינף בפלטין של מלך, אמר המלך: תבוא אמו ותקנח את הצואה בחיקה. כך
אמר הקב"ה: תבוא פרה ותכפר על מעשה העגל (פסיקתא דרב כהנא, פרשה ה').
לכאורה, דבריהם של ר' אמי ור' אייבו תמוהים, הן משום שפרשת פרה אדומה
נאמרה לישראל כבר בצאתם ממצרים, לפני חטא העגל. כפי שכתב הרש"י: "שם שם
לו, במרה נתן להם מקצת פרשיות של תורה שיתעסקו בהם (וי"ג כ"א, סנהדרין
נו:): שבת, ופרה אדומה ודינין" (רש"י, שמות, ט"ו,כ"ה,כ"ו, כ"ד,ג'). והן
משום שפרה אדומה אינה מכפרת, משום שמותר להיטמא למתים. תפקידה של הפרה
האדומה הוא רק לטהר נטמא למת ולא לכפר עליו. ועוד, מהו הקשר העינייני בין
חטא העגל לבין מצוות פרה אדומה? ואם ישנו קשר בינהם, היתה צריכה להכתב
פרשת פרה אדומה בסמוך לפרשת העגל, בשנה הראשונה לצאת ישראל ממצרים, ולא
בשנת הארבעים בעת כניסת ישראל לארץ. ועוד, הלא אמרו חז"ל שלפרשת פרה אדומה
אין טעם או סיבה ידועה, אלא "אמר הקב"ה: חוקה חקקתי, גזירה גזרתי ואי אתה
רשאי לעבור על גזרתי" (ילקוט שמעוני, במדבר, י"ט, סי' תשנט). א"כ מדוע
חיפשו חז"ל למצוא טעם שיכלי לחוקת פרה אדומה?
נלענ"ד לתרץ את הקושיות
הנ"ל כך: פרשת פרה אדומה נאמרה לישראל במרה קודם מתן תורה, לא כציווי אלא
כדי "שיתעסקו בהם", כי על ידי הפרה האדומה נטהרו הכהנים וישראל בעת הקמת
המשכן. אחד מתפקידה של הפרה האדומה הוא כפרת עוון העגל, משום שקנית הפרה
האדומה היא מכספם של כלל ישראל בכל הדורות. שנאמר: "ויקחו אליך", משל צבור
(יומא, ג:). ואמרו חז"ל שעונשו של חטא העגל נפרש לדורות, כדאמר "ר' יצחק
אין לך פורענות שבאה לעולם, שאין בה אחד מעשרים וארבעה בהכרע ליטרא (משקל
קל) של עגל ראשון. שנאמר: וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם" (סנהדרין ק"ב.).
כלומר, קנית הפרה האדומה מכספי הציבור, באה גם כדי לכפר על חטא הציבור
בעגל. הקשר העינייני בין חטא העגל לפרשת פרה אדומה נעוץ בעובדה שבגלל חטא
העגל נגזרה מיתה על ישראל לדורות. שנאמר: אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון
כלכם, חבלתם מעשיכם אכן כאדם תמותון" (ע"ז, ה.). דהיינו, עונש כפול: גם
מיתה וגם טומאת המת, משום שהמיתה היא אשר גורמת לטומאת המת. לעומת זאת
הפרה האדומה גורמת לטהרת הנטמאים למת, לפיכך ההיטהרות ע"י הפרה האדומה,
מכפרת גם על חלק מעונשו של חטא העגל. העולה מכאן הוא שהתורה הייתה צריכה
לכתוב את פרשת פרה אדומה בסמוך למעשה העגל. לפיכך שאל ר' אמי: "למה נסמכה
מיתת מרים לפרשת פרה אדומה? דהיינו, שע"פ ההגיון והסדר הנכון, הייתה צריכה
פרשת פרה אדומה להכתב לאחר חטא העגל. על כך מתרץ ר' אמי: "לומר לך: מה פרה
אדומה מכפרת, אף מיתתן של צדיקים מכפרת" (מועד קטן, כח.). כלומר, התורה
הסמיכה את פרשת פרה אדומה למיתתה של מרים, ע"מ שישראל ילמדו מכך שכשם
שקנית הפרה האדומה מכפרת על חלק מעוון העגל, כך מיתת הצדיקים מכפרת על
עוון הדור. העולה מדברים אלה הוא: שדבריהם של ר' אמי ור' אייבו, לא נאמרו
כדי לתת טעם או סיבה הגיונית למכלול מצוות פרה אדומה, אלא לתת הסבר למיקום
כתיבתה של פרשת פרה אדומה, ולתת טעם לחיוב של שריפת פרה נקבה, לצורך טהרת
טמאי מת, ולא פר או זכר בהמה אחרת, כאמור בכל הקרבנות.
פרטי מצוות פרה
אדומה נשנו לישראל בשנת הארבעים בטרם כניסתם לארץ, ע"מ ללמדם את חומרת
העונש האלוהי לעובר העבירה. לפי שהחוטא פוגם במספר מעגלים בחטאו, כאדם
הזורק אבן לנהר. לפיכך גם כפרת החטא מורכבת משלבים מידיים וארוכי טווח.
כדוגמת האדם שפוגע בחבירו ונדרש לשלם לו: נזק, צער, ריפוי, שבת, ובושת.
וכמו כן גם אדם שנפצע קשה, ועבר ניתוח והתרפא, בזה לא תמה החלמתו. משום
שנותר לו עדין לברך הגומל, לעשות סעודת הודיה, לשלם לרופאים ולתרופות,
להשיב את הפסדי ימי העדרותו מעבודתו, להשלים את ימי העדרותו ממשפחתו
ומקרוביו, ללכת לבקר את אוהביו שבאו לבקרו ביקור חולים, ולמרות כל זה
נותרת הצלקת מן הפציעה בבשרו ובנפשו. כך גם כפרת החטא אינה נעשית באחת,
אלא בדרך ארוכה. על כן הוזהרו ישראל שלא לחטוא, כדי למנוע מהם את דרך
הייסורים של כפרת החטא. לצורך הדגמה מוחשית, נאמרה פרשת פרה אדומה לישראל
בטרם כניסתם לארץ, משום שאחת הסיבות למצוות פרה אדומה היא כפרה על חטא
העגל. מכאן למדו ישראל שלצורך כפרת חטא העגל נדרשו מספר שלבים: שבירת
לוחות הברית בידי משה, לאחר מכן הרג מיידי של "כשלשת" אלפי איש (שמות,
ל"ב, כ"ח) בידי בני לוי, לאחר מכן החלפת בכורי ישראל בלויים, לאחר מכן
נקבע לישראל עונש לדורות, בהמשך לכך בעת חנוכת המשכן הקריב העם את קרבן
העגל לעולה כדי לכפר על חטא המחשבה, וגם אהרן הקריב עגל לחטאת. שנאמר: "קח
לך עגל – להודיע שמכפר לו הקב"ה ע"י עגל זה על מעשה העגל שעשה"
(רש"י-ויקרא, ט', ב'). בהמשך לכך נצטוו כלל ישראל לדורותיהם על קנית פרה
אדומה מכספם, כדי לכפר על חטא העגל. זאת ועוד, פרשת שריפת הפרה אדומה באה
ללמד, כי אף הפרה אשר בנה ששימש כדמות לע"ז, נענשת בשריפה כדי לכפר על חטא
בנה. כלומר, למרות שחטא העגל בוצע רק פעם אחת, כפרת החטא לא הצטמצמה לעונש
או חזרה בתשובה חד פעמיים, אלא כפרת חטא העגל נעשתה ברצף פעולות של הווה
ועתיד. לפיכך לימד משה את ישראל בטרם כניסתם לארץ כי בעבור ביצוע חטא חד
פעמי, נדרשת כפרה ארוכת טווח, לכן אין החטא כדאי לחוטא.
בפרשת
פרה אדומה נאמר: "זאת התורה אדם כי ימות באהל" (במדבר, י"ט, י"ד). מכאן
"אמר ר"ל: אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה" (שבת, פ"ג:).
לכאורה דברי ר"ל סותרים את האמור בגמ': "אמר רבי ישמעאל...וחי בהם ולא
שימות בהם" (סנהדרין, ע"ד.). ה"חפץ חיים" מבאר את הסתירה הנ"ל ע"פ משל
לסוחר גדול שהיו נוהרים אליו קונים רבים מעירו ומן העיירות הסמוכות. לרגל
מסחרו היה טרוד הסוחר בעסקיו, כל היום וכל הלילה, עד כדי כך שלא היה לו
פנאי לסור לבית הכנסת כדי להתפלל בצבור, או ללמוד תורה. כך עברו להם השנים
והאיש הגיע לגיל זקנה, כוחותיו נתדלדלו, והרגיש הסוחר כי הגיעה העת להכין
"צדה לדרך". מיד למחרת השכים לבית הכנסת, התפלל בציבור, וישב ללמוד תורה
שעתיים בבית המדרש. כאשר שב לבית מסחרו באיחור של כמה שעות, צרחה עליו
אשתו: "מדוע איחרת? הרי אתה יודע שחנות מלאה בסוחרים וקונים בשעות הבקר,
כדי להספיק ללכת לדרכם". אמר לה: הייתי טרוד והתעכבתי בדרך. למחרת שב האיש
השכים לבית המדרש, ולמד תורה. ראתה אשתו כי בעלה מאחר להגיע לבית מסחרו
והחנות מלאה בקונים, סגרה את בית המסחר ויצאה לחפש את בעלה. עד שהגיעה
לבית הכנסת ולתדהמתה מצאה את בעלה יושב ולומד תורה בנחת ובשלווה. התפרצה
האשה לבית הכנסת, וצעקה על בעלה בקול גדול: "מה אתה עושה כאן? יצאת מדעתך?
החנות מלאה קונים ואתה יושב כאן בנחת ולומד תורה? לא איכפת לי ההפסד שאתה
גורם לנו, אבל זה כמו לגרש את הקונים הנאמנים שלנו, הבאים אלינו מכל עבר
כדי לקנות סחורה ולהתפרנס". אמר לה בעלה: "שמעי נא, מה היית עושה לו בא
מלאך המוות, ואומר לי: הגיע זמנך להפטר מן העולם, בוא עימי. כלום יכולה
היית לומר לו: כי אין פנאי עתה, כיון שהחנות מלאה בקונים"? אמרה לו אשתו:
לא הייתי מעיזה אפילו לדבר איתו, כי זו גזרה משמים. אמר לה בעלה: אם כן,
תחשבי גם בעת שאני לומד תורה, כי הנני מת, ובעוד שעתיים אקום לתחיה ואבוא
לחנות לעזור לך.
לכך התכוון ר"ל באומרו: "אין דברי תורה מתקיימין אלא
במי שממית עצמו עליה" (שבת, פ"ג:). דהיינו, בעת שאדם לומד תורה הוא ובני
משפחתו צריכים לחשוב ש"הוא מת", מבחינת חיי העוה"ז, ובכך יתקיימו דברי
התורה בידו. אך בכדי שיוכל להגיע למצב רוחני כזה, עליו להבטיח פרנסה
וכלכלה לגופו. כמאמר רבי ישמעאל:."וחי בהם ולא שימות בהם" (סנהדרין,
ע"ד.). לפיכך צריך האדם להפסיק מידי יום את עיסוקו בפרנסת גופו, ולחשוב
בכל יום כי זה הוא יומו האחרון, ועליו להתפלל ולעשות מצוות, כאילו אין
מחר, ובכך ידחה את עצת היצר לדחות הכל ל"מחר", שהרי ממילא העולם מתקיים גם
בלעדי התפילה ולימוד התורה שלו, כי שיטת היצר היא: "הואיל ואידחי אידחי"
(סוכה לג.). וכן אמר רבי אליעזר: "ושוב יום אחד לפני מיתתך" (אבות, ב',
משנה י').
"א"ר אמי למה נסמכה מיתת מרים לפרשת פרה
אדומה? לומר לך: מה פרה אדומה מכפרת, אף מיתתן של צדיקים מכפרת" (מועד
קטן, כח.). אולם בעיון פשטני נראה כי מיתתה של מרים לא זו בלבד שלא כיפרה
על עוון העם, אלא אף להפך. שנאמר: "ותמת שם מרים ותקבר שם. ולא היה מים
לעדה" (במדבר, כ', א'-ב'). אלא שר' אמי לא התכוון לומר שעצם מיתת הצדיקים
מכפרת, ר' אמי התכוון לומר בדבריו: שכאשר הצדיק מת, צריך כל העם לעשות
חשבון נפש, ולהבין שהצדיקים מתים בעוון הדור. לפיכך העם צריך לשאול את
עצמו מדוע מת הצדיק? מה אנו צריכים לתקן? כיצד אנו ממשיכים את דרכו
ומורשתו? החזרה בתשובה מועילה גם אם העם עושים זאת מתוך פחד, באומרם: עד
עכשיו היה הצדיק מגן על הדור, ומעתה מי יגן עלינו? כפי שנהגו השכנים של
רבי זירא, כמובא בגמ': "כי נח נפשיה דר' זירא, אמרי: עד האידנא הוה חריכא
קטין שקיה, דהוה בעי עלן רחמי. השתא מאן בעי עלן רחמי? הרהרו בלבייהו
ועבדו תשובה" (סנהדרין לז.). דהיינו, שכניו של ר' זירא היו פושעים ולאחר
מותו חזרו בתשובה. כי אמרו: עד עתה ר' זירא הגן עליהם ומעתה אין מי שיגן
עליהם. כלומר, אם מותו של הצדיק, מעורר את העם לחזרה בתשובה, הרי שנחשב
הדבר כאילו הצדיק לא מת, כי בזכותו כל העם מתחיל לחיות. לפיכך חיותו
וזכותו של הצדיק, מוסיפה להתקיים גם לאחר מות גופו. אבל אם הצדיק מת ומותו
אינו משפיע על הכלל, ואף אחד לא חוזר בתשובה כתוצאה ממותו, אלא הכל נשאר
כמו שהיה, כי אז נחשב שהצדיק מת מבחינת העם ואין לו שום קשר לעם, על כן גם
זכותו של הצדיק אינה מזכה את העם בשפע וברכה. וכן נאמר: "ותמת שם מרים
ותקבר שם" (במדבר, כ', א'). דהיינו, מאחר ולמותה של מרים לא הייתה שום
השפעה על העם, לפיכך נפסק בארה של מרים מהם. שכן מצאנו שדרכה של מרים
הייתה בטחון מלא בה', והודאה לה' על ניסיו ונפלאותיו. שנאמר: "ותיראן
המילדת את האלהים ולא עשו כאשר דבר אליהן מלך מצרים ותחיין את הילדים"
(שמות, א', י"ז), ונאמר: "ותען להם מרים שירו לה' כי גאה גאה סוס ורכבו
רמה בים" (שמות, ט"ו, כ"א). אך ישראל לא המשיכו את מורשתה של מרים, אלא
מיד לאחר מותה גילו את חוסר בטחונם, רבו עם משה וכפרו בכל הטובה. שנאמר:
"וירב העם עם משה ויאמרו לאמר ולו גוענו בגוע אחינו לפני ה'. ולמה הבאתם
את קהל ה' אל המדבר הזה למות שם אנחנו ובעירנו. ולמה העליתנו ממצרים להביא
אתנו אל המקום הרע הזה לא מקום זרע ותאנה וגפן ורמון ומים אין לשתות. ויבא
משה ואהרן מפני הקהל אל פתח אהל מועד ויפלו על פניהם" (במדבר, כ', ג'-ו').
לפיכך "א"ר אמי למה נסמכה מיתת מרים לפרשת פרה אדומה? לומר לך: מה פרה
אדומה מכפרת". דהיינו, אין כוונתו לאפר הפרה המטהר את הנטמא למת. אלא
כשהחי בא להטהר מטומאתו ע"י אפר הפרה, ביום השלישי וביום השביעי, יש לו
להרהר בתשובה ולזכור את יום מותו. ואם עשה כן הרי שהפרה האדומה גרמה לו גם
לכפרת עוונות. אך אם האדם בא לטהר רק את חיצוניותו, אין הפרה גורמת לו
לכפרה אלא רק לטהרת הגוף. כך גם "מיתתן של צדיקים מכפרת", כאשר החי מהרהר
בתשובה והולך בדרכו של הצדיק שנפטר. לפיכך נסמכה פרשת מרים לפרשת פרה
אדומה.
בהמשך פרשת חוקת הקב"ה מצווה את משה ואהרון, לדבר
אל הסלע ומשה במקום לדבר היכה את הסלע. הטעם לכך שמשה לא קיים את ציווי ה'
במלואו, משום שמשה בא לכלל כעס, בעת שאמר: "שמעו נא המורים". לכאורה קשה,
מדוע נענש משה על שאמר: "שמעו נא המורים", והלא השכינה דיברה מגרונו של
משה? כפי שכתב הרמב"ן: "כי משה ידבר כמפי השכינה" (דברים, ה', ו'). אלא
שכאמור בגמ': "כל האדם שכועס...אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו" (פסחים,
סו:). לפיכך נענש משה, משום שבא לכלל כעס, ונסתלקה ממנו הנבואה. לכאורה
היה הקב"ה צריך לתלות את האשמה באלה שגרמו למשה לבוא ידי כעס. דהיינו, לעם
אשר הרגיזו את משה ואהרן, כשאמרו להם שאין צורך לחפש סלע מסוים, ומשה ענה
להם שיש צורך לחפש דווקא את הסלע שקב"ה ציוה עליו. שנאמר: "המן הסלע הזה
נוציא לכם מים?!". אלא שמנהיג אמיתי לוקח את האחריות למעשי העם על עצמו.
כי המנהיג קשור לעם, וכשהעם לא מתרומם לאמונה שלמה בקב"ה, הדבר משפיע גם
על אמונתו של המנהיג. לפיכך התוכח משה עם העם ומתוך כך בא משה לכלל כעס,
ובגלל הכעס בא לכלל טעות (רש"י- במדבר, ל"א, כ"א), ועל כך נענש משה בעונש
החמור שלא יכנס לארץ ישראל. לכאורה כשלונו של משה היה קל מאוד, אלא שביחס
למשה רבנו המאמין הגדול, אף כשלון קטן מהווה כשלון חמור מאוד. עד שהקב"ה
אמר: "יען לא האמנתם בי להקדישני". משום שהעושה את מצוות ה' מתוך כעס, אין
זו אמונה. כי המאמין בה' ובוטח בו, אין בלבו כעס כלל אלא רק שמחה ובטחון.
לפיכך לאדם במדרגתו של משה רע"ה לא הועילו הנסיבות המקלות: שכוונת משה
הייתה לשם שמים, משום שחשש שאם הוא ידבר אל הסלע, ולא יצאו מים יהיה חילול
שם שמים. מה גם שביציאת מים לכל העדה, ע"י הכאת סלע במדבר היא לכשעצמה נס
גדול. מלבד זאת משה יכול היה להבין מדברי ה' שאמר לו קודם לכן "קח את
המטה", כי כוונת ה' שמשה יעשה בו שימוש. אך ה' החמיר עם משה, משום שה' רצה
שקידוש שמו יהיה בדרגת האמונה העליונה ביותר, במיוחד כאשר מדובר במנהיג
שאמור לחנך את העם ולהדריכם לאמונה שלמה בקב"ה.
ודע, שמשה נצטווה
להקהיל את העדה בצורה מסודרת, ולדבר אל הסלע אשר יוציא מים. באמצעות דיבור
זה רצה ה' ללמד את ישראל מוסר: שמזונותיהם ניתנים להם בלי מאמץ אלא בכח
הדיבור. כאמור במשנה: "רבי נהוראי אומר: מניח אני כל אמניות שבעולם ואיני
מלמד את בני אלא תורה, שאדם אוכל משכרה בעולם הזה, והקרן קיימת לו לעולם
הבא" (קידושין, פ"ד, י"ד). אך משה ואהרן הקהילו את הקהל בצורה לא מסודרת,
ומשה הכה על הסלע פעמיים, ובכך המעיטו משה ואהרן את הנס של יציאת המים.
דהיינו, ישראל למדו מכך שלצורך מזונותיהם יש לעשות מאמץ מועט. כאמור
במשנה: "רבי מאיר אומר: לעולם ילמד אדם את בנו אומנות נקיה וקלה, ויתפלל
למי שהעושר והנכסים שלו, שאין אמנות שאין בה עניות...אלא הכל לפי זכותו"
(קידושין, פ"ד, י"ד).
לאחר הכאת הסלע בידי משה, גזר
ה' גם על אהרן עונש חמור שלא יכנס לארץ ישראל. שנאמר: "ויאמר ה' אל משה
ואל אהרן יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל לכן לא תביאו את הקהל
הזה אל הארץ אשר נתתי להם" (במדבר, כ', י"ב). לכאורה נשאלת השאלה, מדוע
נענש אהרן באי כניסה לארץ, הרי משה הוא אשר הכה את הסלע ולא אהרן? אלא שה'
ציוה "ודברתם אל הסלע", כלומר, גם אהרן נצטווה לדבר ולא דיבר. יתרה מזאת
משה הכה על הסלע פעמיים, ואהרן שראה את משה מכה על הסלע בפעם הראשונה, היה
עליו לעצור את משה ולמונעו מהכאת הסלע בפעם השניה, ולהזכירו ששניהם נצטוו
לדבר אל הסלע ולא להכותו. ומשום שלא מיחה הרי הוא כשותף למעשה משה, כי
אהרן היה שותף לציווי הדיבור אל הסלע. לפיכך לאחר פרשת מי מריבה, ממשיכה
התורה לתאר את מותו של אהרן בהר ההר. שנאמר: "יאסף אהרן אל עמיו כי לא יבא
אל הארץ אשר נתתי לבני ישראל על אשר מריתם את פי למי מריבה...וימת אהרן שם
בראש ההר" (במדבר, כ', כ"ד-כ"ח). כלומר, פרשת חוקת מתארת את מותם של שני
צדיקי הדור מרים ואהרן. כאשר להבדיל ממרים, אצל אהרן מבארת התורה את הסיבה
והתאריך המדויק של מותו. אך כשם שלאחר מות מרים ישראל לא המשיכו את מורשתה
כנ"ל, כך לאחר מותו של אהרן שהיה מקבל בשתיקה את כל גזרות ה'. שנאמר: וידם
אהרן (ויקרא, ז', ג'), ישראל לא המשיכו את מורשתו של אהרן, אלא גילו חוסר
בטחון בה'. לפיכך מיד לאחר מות אהרן, נגרמה המלחמה עם הכנעני כפי שנאמר
בתורה פעמיים: "וישמע הכנעני מלך ערד" (במדבר, כ"א, א', ל"ג, מ'). "מה
שמועה שמע? שמע שמת אהרן, ונסתלקו ענני כבוד, וכסבור ניתנה רשות להלחם
בישראל. והיינו דכתיב: ויראו כל העדה כי גוע אהרן וא"ר אבהו: אל תקרי
ויראו אלא וייראו" (ר"ה, ג.). כלומר, העם לא התחזקו בתשובה בעקבות מותו של
אהרן, אלא פחדו מהסתלקותו של אהרן, ולא שמו את מבטחם בקב"ה. לפיכך סילק
מהם ה' את ענני הכבוד שהיו מגינים על ישראת בזכות אהרן. וכשראה זאת
הכנעני, סבר שניתנה לו רשות להלחם בישראל. לפיכך גם ממיתת אהרן למדנו,
שמיתת הצדיקים מכפרת רק כאשר בעקבותיה החיים חוזרים בתשובה, ומאמצים לעצמם
את דרכו של הצדיק. וכן מצאנו שכאשר ישראל חזרו בתשובה, ונדרו נדר לה'. ה'
נתן את הכנעני בידם. שנאמר: וידר ישראל נדר...וישמע ה' בקול ישראל (במדבר,
כ"א, ב'-ג').
לאחר נצחונם של ישראל על הכנעני, ובהיותם
חונים במרחק קצר מארץ ישראל, חזרו ישראל לקלקולם. שנאמר: וידבר העם באלהים
ובמשה למה העליתנו ממצרים למות במדבר כי אין לחם ואין מים ונפשנו קצה בלחם
הקלקל" (במדבר, כ"א, ב'-ה'). בתגובה לכך, שילח ה' את הנחשים השרפים לנשוך
את העם "וימת עם רב מישראל". כלומר, ה' העניש את ישראל במידה כנגד מידה,
לפיכך שילח ה' דווקא את הנחשים לנשוך את העם, משום שאין כוחו של הנחש אלא
בפיו. כפי שמצאנו שהנחש פיתה את חוה בפיו, וכן אין הנחש אוכל בפיו אלא
עפר, וגם הזיקו נעשה באמצעות הוצאת הארס מפיו. כך ישראל קילקלו בפיהם כאשר
הוציאו דיבה על משה, ועל המזון האלהי ללא כל הצדקה או תועלת מעשית. על כן
נענשו ישראל על ידי הנחשים, אשר פוגעים בזולתם ללא הצדקה, ומבלי להביא
לעצמם כל תועלת. לאחר שישראל חזרו בתשובה ובקשו את סליחתו של משה, על דברי
הבלע שאמרו כנגדו. בקשוהו שיתפלל לה' כדי שיסיר מעליהם את הנחש, משה נעתר
לבקשת העם והתפלל לה' בעבור ישראל. ה' קיבל את תפילתו של משה בעבור ישראל,
וציוהו לעשות דמות שרף, ולהציבו על נס כדי לרפא את העם. שנאמר: "עשה לך
שרף... והיה כל הנשוך וראה אותו וחי"(במדבר, כ"א, ח'). משה רע"ה עשה נחש
נחושת "וישמהו על נס והיה אם נשך הנחש את איש והביט אל נחש הנחושת וחי".
לכאורה, נראה כי תרופת ה' לנשיכת הנחשים היא בדרך של קמע מנחושת, או פסל
בדמות נחש. על כן תמהה המשנה: "וכי נחש ממית או נחש מחיה? אלא בזמן שישראל
מסתכלים כלפי מעלה, ומשעבדים את ליבם לאביהם שבשמים, היו מתרפאים, ואם לאו
היו נמוקים" (ר"ה, פ"ג, משנה ח'). כלומר, המשנה מלמדת כי נחש הנחושת אינו
קמע, ולא פסל המרפא בהסתכלות גרידא, אלא ההסתכלות הרוחנית בנחש הנחושת אשר
נעשה ע"פ ציווי ה' (הפה שאסר הוא הפה שהתיר- רבינו בחיי, שמות, פרק כ',
ד'), תוך כדי חזרה בתשובה ושעבוד הלב לקב"ה, היא הגורמת לרפואה. וכן מצאנו
שהקב"ה נעתר לישראל וריפא אותם אפילו מנשיכתו הקטלנית של הנחש. לפיכך
שואלת המשנה: וכי נחש ממית? למרות שלכאורה אין זו שאלה כלל, שהרי מטבע
העולם הוא שנחש ממית בנשיכתו. אלא שהמשנה באה ללמד כי גם המיתה וגם החיים
מנשיכת הנחש הם בידי ה' באותה המידה. דהיינו, כשה' חפץ להעניש הנחש ממית,
וכשה' חפץ לרפא הנחש מחיה, משום שהקב"ה הוא השולט על טבע כל הנבראים. וכן
מצאנו בגמ': "ת"ר מעשה במקום אחד שהיה ערוד (מן נחש), והיה מזיק את
הבריות. באו והודיעו לו לר' חנינא בן דוסא, אמר להם: הראו לי את חורו,
הראוהו את חורו, נתן עקבו על פי החור, יצא ונשכו ומת אותו ערוד. נטלו על
כתפו, והביאו לבית המדרש. אמר להם: ראו בני, אין ערוד ממית, אלא החטא
ממית. באותה שעה אמרו: אוי לו לאדם שפגע בו ערוד, ואוי לו לערוד שפגע בו
ר' חנינא בן דוסא" (ברכות, לג.).
לאחר שחזרו ישראל
בתשובה בעקבות נחש הנחושת, קידם ה' את ישראל אל הארץ המובטחת, תוך כדי
נסים ונפלאות על האמוריים שבדרך. הגמ' אומרת (ברכות, נד.) על הפסוק: "על
כן יאמר בספר מלחמות ה' את והב בסופה", כי שני מצורעים היו מהלכים בסוף
מחנה ישראל, וכשישראל רצו לעבור במעברות ארנון, התחבאו האמוריים בתוך
המערות כדי לתקוף את ישראל מן המארב. אך הארון שהיה הולך לפני ישראל
ומיישר להם את הדרך, גרם לכך ששני ההרים נתחברו זה לזה והנחל נסתם, וכל
האמוריים שהתחבאו בתוך המערות מתו, והדם שלהם זרם כמו נחל. המצורעים שראו
את הדם זורם, הבינו מה שקרה ובאו ואמרו לישראל. באותה שעה אמרו ישראל את
שירת הבאר. בכך חזרו ישראל בתשובה שלמה, ועמדה להם זכותם של מרים ואהרן.
משום שישראל התנהגו בדרכם של מרים ואהרן הצדיקים שהייתה: בטחון מלא בה',
והודאה לה' על ניסיו ונפלאותיו. לפיכך "א"ר אמי למה נסמכה מיתת מרים לפרשת
פרה אדומה? לומר לך: מה פרה אדומה מכפרת, אף מיתתן של צדיקים מכפרת" (מועד
קטן, כח.). דהיינו, כאשר ישראל סיגלו לעצמם את דרכם של הצדיקים, זכות
הצדיקים עמדה להם.
המלחמה הראשונה של ישראל
בכניסתם לארץ הייתה עם סיחון מלך חשבון. בעת שעמדו ישראל מול סיחון,
נתגבשה האחדות והשלמה בין משה לישראל, כמאמר הרש"י: "משה הוא ישראל,
וישראל הם משה" (רש"י-במדבר, כ"א,כ"א). סיחון לא נעתר לבקשת משה וישראל
לעבור דרך ארצו בשלום, אלא יצא לקראת ישראל למלחמה. לפיכך ה' "נתן בלב כל
אנשי המלחמה לצאת מן העיירות, ונתקבצו כולם למקום אחד ושם נפלו, ומשם הלכו
ישראל אל הערים ואין עומד לנגדם, כי אין שם איש אלא נשים וטף". דהיינו, על
אף שסיחון היה מלך חזק. כפי שפירש הרש"י: "אם היה סיחון בכפר חלש אין כל
אדם יכול לכבשו". בכל זאת ניצחוהו ישראל משום שהתאחדו עם משה ובטחו בה',
ולא חשבו כמחשבת המרגלים שמבחינה צבאית, אין הם יכולים לגבור על סיחון.
לפיכך הבטחון בה' וביטול החשבון הצבאי של ישראל, גרמו לנצחון על "מלך
חשבון".
לאחר הנצחון על סיחון פחד משה להלחם עם עוג, "שמא תעמוד לו
זכותו של אברהם". לפיכך חיזק ה' את משה באומרו: "אל תירא אותו כי בידך
נתתי אותו". ואכן הגמ' מתארת את הנצחון הניסי על עוג מלך הבשן כך: עוג מלך
הבשן אמר: מה גודלו של מחנה ישראל? שלש על שלש פרסאות (פרסה=3.84 ק"מ).
אלך ואעקור הר בגודל כזה ואזרוק על ישראל. הלך ועקר הר בגודל של שלש על
שלש פרסאות, שם אותו על ראשו, בכדי לזרוק על ישראל. כשהביא את הסלע על
ראשו הביא עליו הקב"ה נמלים והן ניקבו חור בהר, והסלע החליק מראשו אל
צוארו, כשראשו של עוג נתון בתוך חור הסלע, עם הנמלים. רצה עוג לשלוף את
ההר החוצה, ונמשכו שיניו לכאן ולכאן, ולא הצליח לשלוף את ההר מראשו. כפי
שנאמר בפסוק: "שיני רשעים שיברת". על כך דרש ר"ש בן לקיש, אל תקרי "שיברת"
אלא "שירבבת". גובהו של משה היה עשר אמות (כשנים וחצי מטר), אך ביחס לעוג
היה משה נמוך מאוד. לכן לקח משה רומח בגובה עשר אמות, קפץ עשר אמות והיכה
את עוג בקרסולו והרגו (תרגום חופשי-ברכות, נד:). המאבק בין משה לעוג משמש
כסמל לכך שהכוח הפיזי החומרי של עוג לא ניצח, אלא משה ניצח את עוג ברוח
האמונה בקב"ה אשר הבטיחו: "אל תירא אתו כי בידך נתתי אתו".
ודע, שדקירת
כידונו של משה בקרסולי עוג מלך הבשן, הכניעה את אחרון הנפילים. וכן אמר
דוד המלך ע"ה: "אקרא לאלהים עליון לאל גמר עלי" (תהלים, נ"ז, ג').
דהיינו, ישראל מנצחים במלחמות בעזרת בטחון מלא בקב"ה, ובמעט מעשה פיזי,
והקב"ה גומר ומשלים את נצחונם.
וכן מצאנו שישראל נצחו את המן בזכות
חזרתם בתשובה, וקבלת התורה מרצון, כפי נאמר בגמ': "אמר רבא: אעפ"כ הדור
קבלוה בימי אחשורוש. דכתיב: קימו וקבלו היהודים, קיימו מה שקיבלו כבר"
(פסחים, פח.). כלומר, השרדות עם ישראל בכל המלחמות מאז ומתמיד, מקורה בכוח
האמונה, ובעזרתו של הקב"ה. לפיכך מתאר המדרש את סוד נצחונם של ישראל על
המן, והשרדותם לאורך כל הדורות, בעזרת משל: "ויבז בעיניו (אסתר, ג', ד'),
אמר ר' לוי: לעוף שקינן על שפת הים, ועלה הים והציף את קנו. מה עשה? עמד
והתחיל ממלא פיו מים ונותנו בחול, וממלא פיו חול, ונותנו בים. בא חבירו
ואמר לו: מה אתה עושה ותתיגע? אמר לו: אין אני זז מכאן, עד דאנא עביד הדין
ימא חול. אמר לו: שוטה שבעולם כמה תסתופף. כך ויבקש המן להשמיד את כל
היהודים אמר לו הקב"ה: שוטה שבעולם, אני בקשתי להשמידם ולא יכלתי, שנאמר:
ויאמר להשמידם לולי משה בחירו (תהלים ק"ו, כ"ג). ואתה מבקש להשמידם? סוף
שהוא נופל בידם (מדרש אבא גוריון, פר' ג'). והיה אבי אב"י חגבי זצ"ל (אשר
"היורצייד" שלו היא בשבת פרשת חוקת) ממשיל משל זה כדי לחזק את המתייאשים
בדורו, בעת שחילוניות והכפירה סחפה את בניהם של העולים מארצות האיסלם
לעברם, וע"י זה נדרשו ההורים להלחם בתופעה, למרות שהדבר נראה להם כמלחמה
אבודה, לנוכח כוחם המתעצם והרב של החילוניים והכופרים בארץ. לפיכך חיזקם
אבי אב"י חגבי זצ"ל באומרו: כי אין להתייאש מהמצב ולהרים ידים, אלא על
ההורים לפעול כציפור במשל הנ"ל, אשר לא התרשמה מגודלו של הים, ונסתה בכל
כוחה לייבשו. ואם נפעל כך נקבל סייעתא דשמיא, כי "ה' לא ימנע טוב להלכים
בתמים" (תהלים, פ"ד, י"ב), ובעזרתו יתברך נעשה ונצליח. וכשם שמשה רע"ה
ניצח את עוג מלך הבשן, בעזרת דקירה קלה בקרסולו של הענק הרשע, כן נזכה אנו
שדקירת הקדושה בגופם של הכופרים תכניעם.
נמצאנו למדים מן
האמור לעיל כי הקשר של עם ישראל עם הקב"ה אינו קשר שכלי, אלא קשר של אמונה
ובטחון, באמצעות קיום המצוות. קשר זה הוא הגורם לישראל את השכר והעונש.
וכן מצאנו כי כפרת החטא היא מורכבת ומתמשכת לאורך זמן, משום שע"מ לשקם את
הפגם האמוני שבא לידי ביטוי בחטא, יש צורך בתקופת ריפוי והחלמה. לצורך
חיזוק אמונה והבטחון בה', נדרש האדם להפסיק את עיסוקו המתמיד בגשמיות,
ולעסוק בלימוד התורה, מתוך שמחה כדרכם של צדיקי האמת. אימוץ דרכם של
הצדיקים אשר מתים בעוון הדור, גורמת לכך שזכות הצדיקים עומדת לישראל למגן
מכל צרותיהם. כלומר, בזכות המתים מקבלים ישראל חיים טובים, ונצחון במלחמות
כנגד הקמים עליהם לרעה, למרות שכוחו הפיזי והחומרי של האוייב גדול יותר.
לפיכך ההתעוררות לבטחון ולאמונה בה' בעקבות מות הצדיק, גורמת לראיה רוחנית
שהכל בידי שמים, ובכך משמש המוות הטבעי לתרופה עבור החיים. על כן אימוץ
דרכם של הצדיקים, והפקת הלקחים מנצחונות העבר, היא הדרך לנצחון בעתיד, הן
במישור האישי והן במישור הלאומי.
יה"ר שיזכנו ה' לנצחונות על הרע בכל
אתר ואתר, ונזכה לשוב אל ה'. כאמור: לכו ונשובה אל ה' כי הוא טרף וירפאנו
יך ויחבשנו. יחיינו מימים ביום השלישי יקמנו ונחיה לפניו (הושע, ו',
א'-ב'), כפי שפירש הרש"י: "יחיינו מיומים - יחזקנו משתי פורענות שעברו
עלינו משתי מקדשות שחרבו. ביום השלישי - בבנין בית השלישי יקימנו".
ויתקיים בנו מקרא שכתוב: וזכרתי את בריתי יעקוב ואף את בריתי יצחק ואף את
בריתי אברהם אזכר והארץ אזכר (ויקרא, כ"ו, מ"ב).
העל"ח רפאל ב"ר אשר חגבי (חגי רפי)