קוד: מצות השמן למאור - מצוה לדורות בתנ"ך
סוג: טעם
מאת: רפאל בר אשר חגבי
אל: מצמרת הארז
בפרשת
תצוה נאמר: ואתה תדבר אל בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור
להעלות נר תמיד (שמות כ"ז, כ'). לעומת זאת בפרשת תרומה נאמר: "ויקחו לי
תרומה...שמן למאר" (שמות כ"ה, ו'). לכאורה מפסוקים אלה מתעוררות מספר
תמיהות. כגון:
הטעם
שנכפלה מצות תרומת השמן היא משום שבפרשת תרומה נצטוו ישראל לתרום לפי שעה
לצורך המשכן, לכן נאמר: ויקחו לי. אבל כאן שצווי זה לכל הדורות לתת שמן
למאור לכל שנה ושנה, לכך הוא אומר ואתה תצוה, שינה הלשון, לפי שכל לשון
צוואה לדורות היא (שמות, כ"ז, כ' – רשב"ם).
הטעם שנאמר, ויקחו אליך.
למרות שהתרומה היא לה' ולא למשה. אלא בא הכתוב ללמדנו שיוצר אור ובורא
החושך, רמז לישראל בתרומת השמן לדורות, כי אורה של המנורה נועד להאיר את
עיניהם של ישראל. וב"כדי שלא יאמרו לאורה הוא צריך" (במדבר, ח', ב' -
רש"י), נאמר ויקחו אליך. וכן נאמר בתלמוד: "וכי לאורה הוא צריך"? (שבת
כב:), אלא כמאמר רבי שמואל בר נחמני אמר הקב"ה למשה: "ויקחו אליך ולא לי,
לא לאורה אני צריך" (מנחות פו:). לפי שמשה שימש במשכן בשמונת ימי
המילואים, על כן נאמר: ויקחו אליך. דהיינו, כפי שמשה לא היה צריך לאור
נרות המנורה, משום שהיו פניו מאירות. שנאמר, והנה קרן עור פניו ויראו מגשת
אליו. כל שכן שה' אינו צריך לאורה של המנורה. ודוקא במנורה התייחס ה'
לדברי המלעיזים שבכל דור ודור, הטוענים טענות סרק כגון: "לאורה הוא צריך",
לפיכך נאמר ויקחו אליך. לפי שניצוצות אורו של משה רע"ה מאירים בכל דור
ודור. דהיינו, ניצוץ מנשמת משה רע"ה מאיר בכל צדיק וחסיד המאיר לישראל את
חוקי התורה ומצוותיה. ללמדינו שלמען קיום התורה שנמשלה לאור, לא יירתעו
הצדיקים מלהוכיח את המלעיזים ועמי הארץ. לפי שהמלעיזים בדלות שכלם טוענים,
שה' נתן תורה לישראל, על מנת שישבחוהו ויקלסוהו בלבד. דהיינו, בבחינת
לאורה הוא צריך. ואינם נותנים את דעתם כי לצורך תשבחות יש לה' מלאכים
המוני מעלה. לפיכך על צדיקי הדור מוטלת החובה והזכות להעמידם על טעותם,
ולקחתם בדברים המסברים את האוזן. כדי שיבינו, שהתורה ניתנה לישראל על מנת
לזכותם, ולשמחם ולהאיר את נשמתם המוסתרת במחיצות הגשמיות. שנאמר,
לא ידעו
ולא יבינו בחשיכה יתהלכו
(תהלים פ"ב, ה'). ונאמר:
אור זרוע לצדיק ולישרי
לב שמחה
(תהלים צ"ז).
ונלענ"ד לפרש: שכפילות הציווי בתרומת השמן
למשכן ולדורות, מרמזת על כך שישראל נצטוו להקים שני סוגי מקדשות. האחד
משכן שהוא מקום השראת שכינה מרכזי לכלל ישראל, והשני מקדש בלב כל אחד ואחד
מישראל. שנאמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. לפיכך תרומת השמן בפרשת תרומה
נועדה להדלקת המנורה במשכן, ואילו תרומת השמן בפרשת תצוה נועדה להדלקה
במקדש הנמצא בנשמה של כל אחד מישראל. כדאמר רבי יהודה: "כל נשמתין אתו מהאי
גופא קדישא ואתערי בבני נשא" (זוה"ק, שמות, קעד.). לפיכך נצטוו ישראל
להעלות נר תמיד, כלומר, להעלות את נר הנשמה שבתוכם, המעלה את רוחניותו של
האדם תמיד. מטעם זה נצטוו ישראל להאיר את המנורה בשמן זית זך, לפי שהשמן
אינו מתערבב בשאר משקים אלא תמיד צף ועולה למעלה. ודוקא שמן זית לפי
שברכתו בורא פרי העץ. דהיינו, אדם. כדאמר ר' יוחנן: "שמן זית מברכין עלין
בפה"ע (ברכות לה:). וכן מובא במדרש: "אין שמן אלא תורה ואין שמן אלא מעשים
טובים וכן הוא אומר: לריח שמניך טובים" (מד"ר ויקרא, פר' ג').
ודע, שה'
התעסק ביצירתו של האדם בצלמו, ולא ברא אותו במאמר פיו בלבד, כפי שברא את
יתר הנבראים. משום שגוף האדם במהותו הוא כ"תורה". על כן חקק בו ה' יתברך
רמ"ח אברים ושס"ה גידים, המכוונים כנגד התורה ומצוותיה. בנוסף לכך השרה
בתוכו חלק אלוה ממעל בדמות הנשמה הטהורה עם כח הדיבור, אשר שרשם ממקום
עליון. שנאמר: נר ה' נשמת אדם חפש כל חדרי בטן (משלי כ', כ"ז). משום כך
מטרת האדם בעולם היא להסיר את המחיצות הגשמיות המחשיכות את אורה של הנשמה,
וזאת ע"י קיום התורה ומצוותיה. דהיינו, בניגוד ליתר הנבראים, שורש גוף
האדם הוא מן האדמה אשר מתחת לרגליו, ואילו שורש הנשמה של האדם הוא בשמים
ממעל. לפיכך האדם אשר לא מאיר את אור הנשמה שבתוכו, משווה את עצמו לחיות
השדה. לעומת זאת האדם המסיר את המחיצות הגשמיות המסתירות את האור העליון
של נשמתו, זוכה להאיר תמיד ושלהבתו עולה מאליה במקדש שבתוכו.
משל למה
הדבר דומה: בגן החיות בירושלים, מת האריה ולאחר שבוע מתה גם הלביאה מרוב
צער. חשש מנהל גן החיות שהמבקרים לא יבואו לבקר בגן החיות שאין בו מלך
החיות. ועד שיזמין ויגיעו זוג אריות מאפריקה יקח חדשים ארוכים, החליט
לשכור שני אנשים, ולהלביש עליהם תחפושת של אריה ולביאה. לקח אומן של
תחפושות שעשה לו העתק מדויק של תחפושת אריה ולביאה, לאחר מכן שכר שני
פועלים הלבישם בתחפושת האריה והלביאה, ואמר להם שבכל יום בשעות הפתיחה של
גן החיות יתחפשו לאריה ולביאה, ובעת שיראו מבקרים ייעשו עצמם מנמנמים,
ולאחר מכן יפערו את הלוע וישמיעו שאגה. עשו שני הפועלים כדברי המנהל,
המבקרים נהנו מאד מן האריות ושאגותיהם, והיו בטוחים שאריה ולביאה לפניהם.
הנהלת גן החיות שיבחה את המנהל על יוזמתו החכמה ונתנה לו פרס. יום אחד,
התפרץ לחדר המנהל אברך אחד וצרח: "אלה לא אריות אמיתיים זו תחפושת של
אריות ובתוכה בני אדם מתחזים לאריות". אמר לו המנהל: "וכי אינך שומע את
שאגותיהם? איך אתה מעיז לומר שאלה בני אדם? ראית מימיך בני אדם שואגים"?
ענה לו האברך: "אתה משקר, יען כי באוזני שמעתי את האריה שואל את הלביאה:
כמה זמן נותר עד הסגירה, ולביאה ענתה לו: "שתוק! יש כאן מבקרים. ממתי אריה
ולביאה מדברים עברית?". אמר לו המנהל: "אני לא שמעתי אותם מדברים עברית,
אני כל היום שומע אותם שואגים". אמר לו האברך בכעס: "רצונך לומר כי אני
שקרן"? אמר לו המנהל: "חס וחלילה, אני אומר לך שכל היום הם שואגים, המתן
במשרדי כל היום וישמעו אוזניך את שאגותיהם כל היום, ומה בכך אם מרוב שאגות
יצא מפיהם משפט בעברית?" הנמשל הוא לאדם המסתיר את אור הנשמה שבתוכו,
ונדמה לבהמה במדויק. אבל בשלב כלשהוא בחייו מתפרץ ניצוץ הנשמה מן החושך
שבו הוא שרוי, ומזכיר לאדם כי אין הוא בהמה, אלא אדם יציר כפיו של הקב"ה,
ובתוכו נמצאת נשמה המאירה כגודלה של נשמת גדולי צדיקים והחסידים. כך
שניתנת בידו האפשרות להסיר את המחיצות בפני האור הגנוז בתוכו ולהתעלות
ברוחניות ובקדושה. לפיכך נאמר: ויקחו אליך, לפי שלכל אחד מישראל ניצוץ
מנשמת משה רע"ה.
יש מרז"ל שהסבירו כי
מקור השמן זית שהיה לישראל במדבר, הוא מן השמן אשר העלו עמהם ישראל
ממצרים, כשם שהעלו עמהם את עצי השיטים. בפירוש זה מתעוררות מספר תהיות:
וכי השמן שהעלו ממצרים הספיק לישראל למנחות ולמנורה למשך ארבעים שנה
במדבר? ועוד, הלא בהכנת השמן למקדש צריכה היתה להיות כוונה כבר מעת מסיקת
הזתים (עיין, מנחות, פרק ח' משנה ד'), וכי ישראל נתכוונו לכך במצרים?
והנכון נלענ"ד לומר: שמקורו של השמן היה מארץ ישראל כפי שתרגם יונתן: "ומנין הוה להון חמרא לנסכא? הלא אינון במדברא, לא אתר כשר לבית דרע, ואף
לא תינין וגופנין ורמונין. אלא, הוו אזלין לכרמי עין גדי ונסבין מתמן
אתכלין דענבין ועצרין מנהון חמרא ומנסכין יתיה על מדבחה
" (שה"ש א', י"ד).
כלומר, כשם שאת היין לנסכים הביאו מעין גדי שבארץ ישראל. בדרך זו הביאו
השליחים את השמן מארץ ישראל. ללמדנו שלצורך הארת הניצוץ שבנשמה נדרש עמל
רב בעבודת ה'.
הטעם שנאמר שמן זית ולא
נאמר "שמן" סתם או "שמן זיתים" בלשון רבים, ללמדינו שבעבור הדלקת המנורה
במשכן אשר במדבר, הקפידה התורה על כך שישראל יסחטו כל גרגר זית בפני עצמו.
לפי שלא היו לישראל זתים במדבר, והזתים שמהם הכינו את השמן למשכן היו
מזתים אשר נקנו מעכו"ם, וגם שהיו מישראל טמאי מת. לפיכך היה השמן מן הזתים
הללו טמא ולא ראוי להדלקה במקדש. על כן נצטוו ישראל לסחוט כל גרגיר בנפרד,
לפי ששמן היוצא מגרגיר אחד שהוא פחות מכביצא טהור. וכן מובא במשנה (טהרות,
פ"ג, משנה ג', פסחים לג:): "טמא מת שסחט זתים וענבים כביצה מכון טהור
".
ללמדנו שלצורך הארת הניצוץ שבנשמה נדרשת עבודת ה' בטהרה.
בניגוד
לכל פרשיות ספר שמות, ויקרא, במדבר, לא נזכר שמו של משה בפרשת תצוה. הטעם
לכך מובא במדרש: משום שאמר לקב"ה אחרי חטא העגל: מחני נא מספרך אשר כתבת
(שמות ל"ב, ל"ב). ולפי שקללת חכם אפילו על תנאי היא באה (רבינו בחיי,
שמות, ל"ב, ל"ב) לפיכך לא נזכר שם משה בפרשת תצוה. מפירוש זה מתעוררות
מספר שאלות: וכי תפילתו ומסירות הנפש של משה למען ישראל מצריכה לענוש
אותו? להפך, היה משה צריך לקבל פרס על כך. ועוד, הלא ה' סלח לכלל עם ישראל
באומרו: סלחתי כדבריך, וכי על חטא העגל ה' סלח לכלל ישראל ורק את משה שעמד
כנגד ששים רבוא העניש? ועוד, וכי משה קילל? והלא משה רק ביקש מחני נא.
ועוד, למה דווקא בפרשת תצוה לא הוזכר שמו של משה? הנכון נלענ"ד לומר: שה'
מילא אחר בקשתו של משה רע"ה. לאחר שירד מן ההר וצוה על ישראל על תרומת
המשכן, מיד לאחר מכן אמר הקב"ה למשה "ואתה תצוה". דהיינו, שבזכותך ינצלו
ישראל מהמלאך המשחית, ע"י שיפיקו לקח לכל הדורות מאמרת משה "מחני נא", ולא
יקללו את עצמם. לפי שהמקלל את עצמו המלאך המשחית ושבעים שליחיו רודף אחריו
עד שיבצע באיש את קללת עצמו. כמובא בזוה"ק (פר' פנחס, דף רמו.): "תלת
אינון דגרמין ביש לגרמייהו, תרין בהאי עלמא וחד בעלמא אחרא. ואלין אינון:
מאן דלייט גרמיה דתנינן: חד ממנא אתפקד קמיה דב"נ, ובשעתא דלייט גרמיה
ההוא ב"נ, האי ממנא ושבעין אחרנין דממנן תחותיה, נטלין ההיא מלה ואמרי
אמן, וסלקי לה לעילא ודיינין לה, ואיהו רדיף אבתריה עד דעביד ליה ואשלים
ליה ההוא מלה, מאן לן רב ממשה דאמר (שמות לב): "ואם אין מחני נא מספרך
אשר כתבת". ואמר לצורך, ואף על גב דקודשא בריך הוא עביד רעותיה, עם כל דא
לא אשתזיב מעונשא, והא אתמר דלא אדכר בפרשת ואתה תצוה ואתמחי מתמן. והא
אוקמוה מאן לן רב מדוד מלכא דאמר (תהלים לט): "אמרתי אשמרה דרכי מחטוא
בלשוני אשמרה לפי מחסום בעוד רשע לנגדי", מאי בעוד רשע לנגדי? ההוא ממנא
דאתפקד על דא, ונטיל ההיא מלה לאבאשא ליה לב"נ. וחד מאן דזריק נהמא או
פירורין דנהמא בארעא, וקא עביד ביה זלזולא, כמה דאתמר. הני תרי בהאי עלמא,
וחד בההוא עלמא מאן דאוקיד שרגא במוצאי שבת עד לא מטו ישראל לקדושה דסדרא
בגין דקא מחלל שבתא וגרים לנורא דגיהנם לאתוקרא עד לא מטא זמניה". כלומר,
בקשת משה "מחני נא" נענתה ברצון, וגרמה לישראל הצלה לדורות. לפיכך הנראה
בעין הגשמית שלנו כעונשו של משה, הוא למעשה פרס גדול וזכות בעיניו
הרוחניות של משה רעיא מהימנא.
ודע, שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה
(יבמות קכא.) וכן מובא במדרש רבה (בראשית פר' לג): "רבי ישמעאל אומר:
בזכות הצדיקים שקבלו את התורה שנתנה מהררי אל, את עושה עמהם צדקה עד כהררי
אל. אבל רשעים שלא קיבלו את התורה שניתנה מהררי אל, את מדקדק עמהם עד תהום
רבה. ר"ע אומר אלו ואלו מדקדק עמהם עד תהום רבה: מדקדק עם הצדיקים וגובה
מהם מיעוט מעשים רעים שעשו בעוה"ז, כדי להשפיע להם שלוה וליתן להם שכר טוב
לעולם הבא..
". וכן מצאנו אצל שאול אשר העיד עליו הכתוב "בן שנה שאול
במלכו
" (שמואל א'', י"ג, א').
אמר רב הונא: כבן שנה שלא טעם טעם חטא
(יומא
כב:). לאחר ששאול חזר ממלחמת עמלק ואפשר לעם להותיר את מיטב הצאן והבקר
למען זבוח לה', אמר לו שמואל הנביא: "כי חטאת קסם מרי ואון ותרפים הפצר
יען אשר מאסת את דבר ה' וימאסך ה' ממלך
". דהיינו, הממרה את פי ה' ואינו
עושה בדיוק את אשר ציווהו הרי הוא ככופר בו ועובד ע"א. לפיכך חזר שאול
בתשובה שלמה ואמר: "חטאתי כי עברתי את פי ה' ואת דבריך...ועתה שא נא את
חטאתי
". בתגובה לכך ענה לו שמואל: "לא אשוב עמך כי מאסת את דבר ה' וימאסך
ה' מהיות מלך על ישראל...וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא
להנחם
". כלומר, לצדיק הגמור אין מחילה בעוה"ז על חטא קטן שעשה, ואף אם חזר
בתשובה בגינו. משום שהחטא הקטן מורה שחלה בלבו סטיה קלה מדרך ה' יתברך.
ולפי שהוא משמש דוגמא לרבים ה' מקפיד עליו כחוט השערה. וכן מצאנו בתלמוד: "אמר רב יהודה: מפני מה נענש שאול? מפני שמחל על כבדו
" (יומא כב:).
כפילות הציווי בתרומת השמן למאור, באה ללמדנו כי: הארת המקדש המובנה בנשמת כל אדם מישראל הינה מצוה לדורות. על כן נאמר: ואתה תצוה בלשון עתיד, דהיינו, לדורות. והנאמר: ויקחו אליך מרמז על הדלקת האור במקדש הפנימי השרוי בכל נשמה. לפי שבכל נשמת אדם מישראל, קיים ניצוץ מנשמתו של משה רע"ה, וכל אשר על האדם לעשות הוא: להסיר את המחיצות הגשמיות המסתירות את האור של נשמתו. לצורך כך נדרש עמל רב, טהרת הגוף, ובצוע מדויק של דברי ה'. על ידי כך ניתנת האפשרות לכל יהודי להגיע לדרגת צדיק גמור. יה"ר שיתקיים בנו מקרא שכתוב: כי אתה תאיר נרי ה' אלהי יגיה חשכי (תהלים י"ח, כ"ט).
העל"ח רפאל ב"ר אשר חגבי (חגי רפי)