חנוכה - נצחון אור ישראל על חשכת יון

קוד: חנוכה - נצחון אור ישראל על חשכת יון בתנ"ך

סוג: מאמר

מאת: רפאל בר אשר חגבי

אל:

ראו מהדורה חדשה.

בס"ד כ"ה כסלו התשס"ו
חנוכה - נצחון אור ישראל על חשכת יון
מוקדש ליום הולדתו השני של: רפאל בן אשר בן רפאל בן אשר חגבי

מבוא:

חג החנוכה נועד לזכור את חסדי ה' יתברך, ולהודות לשמו הנכבד והנורא, על אשר בימי בית שני (ג"א, תקצ"ד) בעת חג החנוכה, זכה עם ישראל לחוות שני נסים גלויים. הנס הראשון היה נס הנצחון במלחמה כנגד המעצמה והתרבות יונית, והנס השני היה נס פח השמן. לפיכך ישראל חוגגים את נס הנצחון במלחמה על ידי הוספת הלל גמור ובתפילת ההודאה "על הנסים". ואת נס פח השמן חוגגים ישראל על ידי הדלקת נרות חנוכה במשך שמונה ימים. חז"ל קבעו את חג החנוכה לשמונה ימים על סמך נס פח השמן ש"נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה" (שבת כא:). כלומר, עיקרו של חג החנוכה נקבע לפי הנס השני של נס פח השמן המסמל את נצחון אור ישראל על חשכת יון, האמורה במדרש: "חשכה זו מלכות יון" (מכילתא, פר' יתרו, מסכת דבחדש, פרשה ט'). להלן מבואר עוצמתם של נסי חנוכה, והשפעתם על כלל ישראל לדורותיו:
א. גזירות המלך היוני אנטיוכוס אפיפנס – נסיון לכפית עבודת אלילי יון כתחליף לעבודת ה'.
ב. נצחון החשמונאים – נצחון התרבות היהודית-דתית על התרבות היונית-חילונית.
ג. נס פח השמן – נצחון אור ישראל על חשכת יון.
ד. נר איש וביתו – מצות הדלקת נר חנוכה תלויה בקיום בית, מצות פרסומי ניסא אינה תלויה בקיום בית.
ה. פירסומי ניסא – לצורך זיכוי הרבים.
ו. הדלקת נר חנוכה לדעת הרמב"ם – הרמב"ם הגביל את זמן הדלקת נר חנוכה לחצי שעה.
גזירות המלך היוני אנטיוכוס אפיפנס:
בשנת ג"א, תקצ"ד (167 לפנה"ס) החליט אנטיוכוס אפיפנס לאסור על קיום מצוות הדת היהודית בארץ ישראל. בספר חשמונאים א' מתוארות גזירות השמד: "וישלח המלך ספרים ביד מלאכים לירושלים ולערי יהודה, ללכת אחרי חוקים נוכרים לארץ, ולמנוע עולות, וזבח ונסך מן המקדש, ולחלל שבתות וחגים, לבנות במות והיכלות ופסילים, ולהקריב חזירים ובהמות טמאות, ולהניח את בניהם ערלים, לשכוח את התורה ולהחליף כל החוקים. ואשר לא יעשה כדבר המלך – יומת". ביום כ"ה בכסלו (בשנת 167 לפנה"ס) הוצב בבית המקדש פסל של זאוס, והוקרבו לו קורבנות. עונש מוות הוטל על כל יהודי שנתפס כשהוא מל את בנו או שומר את השבת. השלטונות הכריחו את היהודים לעבוד לאלילים ולהקריב להם קורבנות ואף לאכול בשר חזיר. גזירות אנטיוכוס נמשכו שלוש שנים וחצי. רוב תושבי יהודה סירבו לקבלן והם העדיפו למות, ובלבד שלא לעבוד עבודה זרה ולעבור על חוקי התורה. אלעזר הזקן, שהיה אחד מנכבדי העם, צווה לאכול מבשר החזיר והומת בשל סירובו. אחד הידועים בסיפורי קידוש השם בתקופה ההיא היה סיפורה של חנה ושבעת בניה (גיטין נז; איכה רבה א; איכה רבה ש"ב):
מעשה באישה ושמה חנה, שנשבתה היא ושבעת בניה, והובאו לפני המלך. הביאו תחילה את הבן הראשון. אמרו לו המלך ושריו: השתחווה לצלם! אמר להם: כתוב בתורה - "אנכי ה' אלהיך!" (שמות כ', ב'). "אנכי" ולא צלם עשוי אבן. ציווה המלך להורגו, הוציאוהו והרגוהו. הביאו את הבן השני לפני המלך, ואמרו לו: השתחווה לצלם! אמר להם: כתוב בתורה - "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני!" (שמות כ', ג'). הוציאוהו והרגוהו. הביאו את הבן השלישי ואמרו לו: השתחווה לצלם! אמר להם: כתוב בתורה - "לא תשתחוה לאל אחר" (שמות ל"ד, י"ד). הוציאוהו והרגוהו. הביאו את הרביעי, אמרו לו: השתחווה לצלם! אמר להם: כתוב בתורה - "זובח לאלוהים (אחרים) יוחרם" (שמות כ"ב, י"ט). הוציאוהו והרגוהו. הביאו את החמישי, אמרו לו: השתחווה לצלם! אמר להם: כתוב בתורה - "שמע ישראל, ה' אלהינו ה' אחד!" (דברים ו', ד'). הוציאוהו והרגוהו. הביאו את הבן הששי ואמרו לו: השתחווה לצלם! אמר להם: כתוב בתורה - "וידעת היום והשבות אל לבבך, כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת. אין עוד!" (דברים ד', ל"ט). הוציאוהו והרגוהו. הביאו את הבן השביעי, הקטן שבכולם. אמר לו המלך: בני, השתחווה לצלם! אמר לו הילד: חס ושלום. שאל המלך: למה? אמר לו: מפני שכתוב בתורתנו - "את ה' האמרת היום ... והוא האמירך היום" (דברים כ"ו, י"ז-י"ח). - כבר נשבענו לקדוש ברוך הוא שאין אנו מעבירים (מחליפים) אותו באל אחר, ואף הוא נשבע לנו שאין הוא מעביר אותנו באומה אחרת. אמר לו המלך: אחיך שבעו ימים ושבעו חיים וראו טובה, ואתה קטן, לא שבעת ימים, ולא שבעת חיים, ולא ראית טוב בעולם. השתחווה לצלם! אמר לו: כתוב בתורתנו - "ה' ימלוך לעולם ועד" (שמות ט"ו, י"ח). אתם בטלים ומלכותכם בטלה, אבל הקדוש ברוך הוא חי וקיים לעולם. אמר לו המלך: ראה, אחיך הרוגים לפניך, הריני משליך את טבעתי לארץ לפני הצלם. הגביהנה (הרם אותה), כדי שיאמרו: "שמע לקול המלך". אמר לו הילד: אוי לך המלך, אם כבוד עצמך חשוב בעיניך כל כך, כבודו של הקדוש ברוך הוא - על אחת וכמה. ציווה המלך לעשות לו כאשר עשו לאחיו. והוציאו אותו כדי להורגו. אמרה להם אמו: תנו לי את בני ואנשקנו. נתנוהו לה. אמרה אמו למלך: בחיי ראשך, המלך, הרגני תחילה, ואחר כך הרוג אותו. ולא שמע לה המלך. נפלה אמו עליו, והיתה מחבקתו ומנשקתו, ואמרה לו: "בני, לך אצל אברהם אביך ואמור לו: "כך אמרה אמי: אל תזוח דעתך עליך, אתה עקדת מזבח אחד, ואני עקדתי שבעה מזבחות, אתה - ניסיון, ואני מעשה!". עד שהיתה מחבקתו ומנשקתו הרגוהו עליה. אף היא עלתה לגג ונפלה ומתה - יצאה בת קול מן השמים ואמרה: "אם הבנים - שמחה!" (תהלים קי"ג, ט').
נצחון החשמונאים:
היונים לא הגלו את עם ישראל מארצו, אלא שאפו להגלותם בארץ ישראל עצמה, באמצעות ניתוקו של עם ישראל מן התורה ולהטמיעם בתרבות יון: "להשכיחם תורתיך ולהעבירם מחוקי רצוניך". וכן מצאנו שהיונים לא שברו את פחי השמן אלא רק "טימאו כל השמנים", ע"מ שישראל יקיימו את מצות התורה בטומאה. לפיכך נצחון החשמונאים איננו רק נצחון צבאי על מעצמת יון, אשר הביא בעקבותיו את שלטון ממלכת החשמונאים ביהודה לתקופה של ק"ד שנים (63-167 לפנה"ס). אלא נצחון החשמונאים מסמל יותר מכל את נצחונה של התרבות היהודית על התרבות ההלניסטית לדורות. התרבות היהודית-דתית במלואה שורדת עד היום, ואף גרמה לשינוי מהותי של כלל התרבויות העתידיות (הנוצרית והמוסלמית). לעומת זאת מהתרבות היונית חילונית נותרו שרידים תרבותיים שוליים, המקדשים חיי רוח שאינם קשורים לדת, כגון: תיאטרון, איצטדיון, קרקס, ספורט וכד'. שרידי תרבות יון ממלאים עד היום את החלל הרוחני של חיי החילוניות הריקנית מדת. מטעם זה ישראל מודים לקב"ה בחנוכה על הנצחון הרוחני של תרבות ישראל על תרבות יון. וכן מצאנו שהחשמונאים נקראו "מכבים", משום שחרטו על דגלם "מי כמוך באלים ה'" שהם ר"ת "מכבי". להורותינו שהחשמונאים לא סמכו על כוחם אלא על ישועת ה'. כאמור בנוסח ספרד: "על הנסים ...ועל המלחמות". דהיינו שבזכות מלחמת החשמונאים ביונים הוכח לישראל ולעולם כולו כי רוח התורה גוברת על כוחה של תרבות יון לדורותיה. ניתן למצוא לכך רמז במאמר הגמ': "פתילות ושמנים שאין מדליקים בהם בשבת, מדליקים בהם בחנוכה" (שבת כא:). דהיינו, לחשוכים שאינם מדליקים את נר נשמתם בערב שבת, להודיע שהקב"ה ברא העולם בששה ימים ביום השבת נתעלה וישב על כסא כבודו, הדלקת נרות בחג החנוכה תוך כדי העמקה בנצחון תרבות ישראל גורמת להדלקת הנשמה היהודית, ולחיזוק האמונה בנצחיות תורת ישראל ובקב"ה. וכן כתב האר"י שנוסח הברכה הוא: "להדליק נר חנוכה" שהם ראשי תיבות נח"ל, לקיים מקרא שכתוב: "נפשנו חכתה לה'", וגם "נוצר חסד לאלפים" שהם ראשי תיבות נח"ל.
נס פח השמן:
חג החנוכה נקבע על נס פח השמן, ולא על שאר הנסים שהיו לחשמונאים במלחמתם כנגד היונים. משום שעל יתר הנסים יכול להיות פתחון פה לומר כי היו אלה יד המקרה, אבל בנס פח השמן, הכל מודים שמאת ה' הייתה זאת. וכן מובא בגמ': "מאי חנוכה? (על איזה נס קבעוה?-רש"י) ...כשנכנסו יונים להיכל, טימאו כל השמנים שבהיכל. וכשגברה מלכות בית חשמונאי וניצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד. נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה" (שבת כא:). דהיינו, ע"י מציאת פח השמן הטהור קיבל נצחונם של החשמונאים משמעות של קדושה עליונה. לפיכך נר חנוכה מסמל את התופעה הפלאית של נצחון הרוח את הכוח. מטעם זה מוצב נר חנוכה המשפחתי ליד פתח הבית מבחוץ, כנגד החושך החיצוני המדכא, ובכך מתפרסם נס חנוכה בכניסה וביציאה מן הבית.
נראה לכאורה כי נס פח השמן היה מיותר, משום שהכהנים היו פטורים ממצות הדלקת המנורה ע"פ הכלל "אנוס רחמנה פטריה" (נדרים כז.). אלא שהחשמונאים רצו להדר במצוה, לפיכך חיפשו להדליק את המנורה כסמל לנצחון אור ישראל על חשכת יון. בראות ה' יתברך את שאיפתם של החשמונאים להידור במצוה, עשה להם נס כפול הן במציאת פח שמן טהור שהספקו ליום אחד, והן בהגדלת הספק הדלקת השמן שבתוך הפח להדלקת שמונה ימים. כלומר, מנס פח השמן הוכח לישראל שה' חפץ שהדלקת נרות חנוכה ייעשו בהידור מצוה. מטעם זה קבלו ישראל עליהם להדר במצוות נר חנוכה, ולהדליקן לפי שיטת המהדרין מן המהדרין. דהיינו, להרבות בהדלקת הנרות כדי להאדיר את ה"פירסומי ניסא", למרות שמעיקר הדין די בנר אחד לכל בית. כמובא בהרמב"ם: "כמה נרות הוא מדליק בחנוכה? מצוותה שיהיה כל בית ובית מדליק נר אחד, בין שהיו אנשי הבית מרובין בין שלא היה בו אלא אדם אחד. והמהדר את המצווה מדליק נרות כמניין אנשי הבית, נר לכל אחד ואחד, בין אנשים בין נשים. והמהדר יתר על זה ועושה מצווה מן המובחר, מדליק נר לכל אחד ואחד בלילה הראשון, ומוסיף והולך בכל לילה ולילה נר אחד" (הל' חנוכה פ"ד, ה"א).
נר איש וביתו:
מצות הדלקת נר חנוכה תלויה בקיומו של בית. כאמור בגמ': "ת"ר מצוות חנוכה נר איש וביתו והמהדרין נר לכל אחד ואחד" (שבת כא:). כלומר, מפשט הגמ' מובן כי מצות הדלקת נר חנוכה היא חובה המוטלת על הבית (כמו מזוזה ומעקה. פרט לדין הרואה, והאכסנאי שאין מדליקים עליו בביתו וצריך לתת פרוטה לבעה"ב להשתתף עמו בשמן של נ"ח – שו"ע, תרע"ז, א'. את שני מקרים אלה חז"ל הוציאו מן הכלל משום חביבות מצות נ"ח). לפיכך אדם יוצא חובה בהדלקה (לא בראיה) של בני ביתו שהדליקו בביתו למרות שהוא מחוץ לביתו . וכן כתב הב"ח (בסימן תרע"ו) "דמה שמדליקים עליו בביתו אינו נפטר אלא חיוב שבא על ממונו להדליק נרות לפרסם הנס ברבים. אבל ההודאה על הנס וברכת שהחיינו היא בחיוב גופו, ולא נפטר בזה שמדליקים עליו". דהיינו, מצות הדלקת נר חנוכה מורכבת משני חיובים, לפיכך מברכים על נר חנוכה שתי ברכות נפרדות: "להדליק נר חנוכה", ו"על הניסים". על כן אם שכח לברך "להדליק" ונזכר רק לאחר שסיים להדליק את הנרות, אינו מברך "להדליק" אלא רק "על הנסים". כלומר, החיוב הראשון בנר חנוכה הוא: חובת ההדלקה ולצורך זה נדרש שיהיה למדליק בית משלו. לפיכך נוסח הברכה היא "וציונו להדליק נר חנוכה". וכן פסק הרמב"ם: "כל בית ובית מדליק נר אחד" (הלכות חנוכה פ"ד ה"א). מטעם זה אין בני הבית צריכים לברך "שעשה נסים" כל אחד לעצמו. החיוב השני בנר חנוכה הוא: חובת הראיה ופרסומי ניסא, לצורך זה לא נדרש שיהיה לרואה בית משלו, אלא די לו בראית נרות חנוכה דולקים. לפיכך נוסח הברכה היא "שעשה ניסים". על כן מחיוב זה לא נפטרים הרואה והאכסנאי (מדין הרואה). וכך מסביר הרש"י (שבת כג.) בדין הרואה: "לא הוזקקה ברכה זו אלא למי שלא הדליק בביתו עדין (דהיינו, או לפי דעת המרדכי המובאת בשו"ע: שאין דעתו להדליק בעצמו, או שחושש לדעת הרמב"ם שתעבור זמן ההדלקה שהיא חצי שעה ולא יוכל להדליק יותר לכתחילה) או ליושב בספינה (דהיינו, שאין לו בית)". וכך גם סברו התוספות (סוכה מו. ד"ה הרואה): "משום שיש כמה בני אדם שאין להם בתים ואין בידם לקיים המצוה". לכן גם מי שאין לו כסף לנר חנוכה, פטור מהדלקת נר חנוכה. כדתנן: "נר ביתו ונר חנוכה נר ביתו עדיף" (שבת כג.). משום שיכול לצאת בברכת הרואה (בתשובות הרמב"ם סי' רכ"ב מובא: שהרואה נ"ח יברך אפילו מאה פעמים), על כן העדיפו חז"ל שלום בית ועונג שבת על פני קיום מצות נר חנוכה בשלמותה.
פרסומי ניסא:
חז"ל קבעו שמצות נר חנוכה היא להניח את הנרות על פתח ביתו מבחוץ (רש"י ב"ק ל. הניח בבחוץ: משום פרסומי ניסא פטור). לכאורה הדבר תמוה, וכי הדלקת הנר רק בתוך עשרה טפחים גורם לפרסומי ניסא ומעל כ' אמה פסול אינו מהוה פירסומי ניסא? הלא איפכא מסתברא? אלא נלענ"ד שקביעת חז"ל לגבי גובהו של נר חנוכה, מטרתה היא לזכות את אותם עניים שאין להם אפשרות להדליק נר חנוכה, והולכים בעינים מושפלות. לפי שבעל הבית יוצא ידי חובת פרסומי ניסא בעצם ההדלקה והברכות. וכן מצאנו בשלש מצוות נוספות מדרבנן שבהם צריך "פרסומי ניסא": הלל (ברכות יד.) מגילה (שם, ומגילה ג:) ושתיית ארבע כוסות (פסחים קי"ב.). שבשלושתם אין הכוונה לפרסום פומבי ברשות הרבים. לפיכך אמרו חז"ל: "בשעת הסכנה מניחו על שולחנו ודיו". דהיינו, שבכדי לזכות את הרבים, אין טעם לקחת סיכונים.
הדלקת נר חנוכה לדעת הרמב"ם:
הרמב"ם הגביל את זמן הדלקת נ"ח לחצי שעה (או יותר) בלבד, ואם "עבר זמן זה, אינו מדליק" (הלכות חנוכה פ"ד ה"ה). הגבלה זו יוצרת בעיה חמורה בזמני הדלקת נר חנוכה בליל שבת ובמוצאי שבת, ובפרט לנוהגים לפי זמני רבינו תם. לעומת הגדרת הזמן המדוייקת של הרמב"ם, הגמ' לא קבעה זמן מדוייק להדלקת נר חנוכה, אלא אמרה: "מצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק" (שבת כ"א.). לפיכך, בא ר' יוחנן והבהיר עד כמה? "עד דכליא ריגלא דתרמודאי" (שם אומה, מלקטי עצים דקים ומתעכבים בשוק עד שהולכים בני השוק לבתיהם משחשכה ומבעירים בבתיהם אור, וכשצריכים לעצים יוצאים וקונים מהם – רש"י). כלומר, גם ר' יוחנן לא הגדיר זמן מדוייק. אלא תלה את הדבר בעוצמת החשיכה שהוא שיעור המשתנה מעט בין התקופות ובין הארצות השונות. הרמב"ם בהילכותיו לא הזכיר כלל את התרמודאי, אלא כתב: "עד שתכלה רגל מן השוק, וכמה הוא זמן זה? חצי שעה או יתר". וכן פסק הרמב"ם כפשטות לשון הגמרא. דהיינו, "אם עבר זמן זה, אינו מדליק". כלומר, לשיטת הרמב"ם אם אדם לא הדליק בזמן, לא עשה את המצוה כלל והפסיד. כלומר, דעת הרמב"ם היא: שמצות נ"ח צריכה להיות גם בזמן (בערב) וגם במקום (על פתחי בתים). כאומרו: "מדליקין בהם הנרות בערב על פתחי הבתים בכל לילה ולילה" (הלכות חנוכה פ"ג ה"ג).
לסיכום:
עמידתם האיתנה של החשמונאים ובני דורם כנגד גזרות השמד של מלכות יון, תוך כדי סיכון הקרבת עצמם על קידוש ה'. הביאה בעקבותיה את הנצחון הגדול של התרבות היהודית-דתית על התרבות היונית החילונית. במציאתו של פח השמן הטהור להדלקת מנורת המקדש, ניתן האות משמים כי נצחון החשמונאים הוא נצחון מקודש. כזכר לנסים אלה נקבעה ההלכה לדורות: לומר הלל מלא, ותפילת "על הנסים" בכל שמונת ימי החנוכה, ולהדליק נרות חנוכה בכל בית בישראל, ע"מ לפרסם את נסי ה' עם ישראל. בנוסף לכך, משום חביבות מצות "פרסומי ניסא", קבעו חז"ל כי גם האכסנאי וגם "הרואה" יברכו על נרות חנוכה. זמן הדלקת הנרות נקבע לשעת הדימדומים, בין אור לחושך ע"מ להדגיש שנרות חנוכה אינם לתאורה, אלא לסמל את נצחון אור ישראל על חשכת יון הנמשכת בכל הזמנים. לפיכך סיכם הרמב"ם את דבריו בהלכות חנוכה בהתלהבות יתרה: "מצות נר חנוכה מצוה חביבה היא עד מאד. וצריך אדם להזהר בה כדי להודיע הנס ולהוסיף בשבח האל והודיה על הנסים שעשה לנו. אפילו אין לו מה יאכל אלא מן הצדקה, שואל או מוכר כסותו ולוקח שמן ונרות ומדליק".
יה"ר שנזכה לראות את שמונת האורות במלואם: אור השמש, אור הירח, אור התשובה, אור התורה, אור כסא הכבוד, אור גן עדן, אור בית המקדש, ואורו של משיח (זוה"ק, ויקרא, לד:). ויתקיים בנו מקרא שכתוב: "לא יבוא עוד שמשך וירחך לא יאסף כי ה' יהיה לך לאור עולם ושלמו ימי אבלך (ישעיה, ס', כ').

העל"ח רפאל ב"ר אשר חגבי (חגי רפי)