קוד: וזאת הברכה - השלמת התורה גורמת לברכה ולשמחה בתנ"ך
סוג: מאמר
מאת: רפאל בר אשר חגבי
אל:
בס"ד כ"ב תשרי התשס"ז
וזאת הברכה –השלמת התורה גורמת לברכה ולשמחה
להצלחת ישי בן רפאל חגי הי"ו
פרשת וזאת הברכה היא הפרשה המסיימת את התורה. ראשיתה של הפרשה בברכת משה את בני ישראל לפני מותו, ובסיומה מתוארת פטירתו של משה רע"ה נותן התורה. פרשת וזאת הברכה אינה נקראת כסדר כל פרשיות התורה בשבתות השנה, אלא קריאתה נקבעה לחג שמיני עצרת, החל מיד לאחר שבעת ימי חג הסוכות. בחג שמיני עצרת נהגו ישראל לחגוג גם את "שמחת תורה", החל מתקופת הגאונים. הטעם להצמדת פרשת וזאת הברכה לחג שמיני עצרת ולקביעתו כיום שמחת תורה, הוא משום שברכת משה הכלולה בפרשת וזאת הברכה היא השלמה ותוספת לברכת יעקב, אשר הותנתה בקבלת התורה. לפיכך לאחר הימים הנוראים וחג הסוכות, בעת שישראל השלימו את עצמם במצות התשובה ובמצוות חג סוכות, נקבע יום שמיני עצרת שהוא יום ללא מצוה ייחודית, ליום גמרה של תורה, ובעקבות זה קבעו הגאונים את שמיני עצרת ליום שמחת תורה. לפיכך שמחת חג שמיני עצרת היא בעלת עוצמה פנימית מיוחדת, הכוללת בתוכה גם את ההתחברות האישית לקב"ה בגמרה של תורה, וגם שמחת מצוה על העליה במדרגות התורה, וגם שמחת ישראל על בחירתם מכל האומות. תכלית השמחה היא להעמיד את התורה במרכז חייו של האדם למשך כל השנה, ע"י שמחת התורה הגורמת להשראת השכינה בישראל, ולקבלת שפע הברכות והשמחה הנובעות מקיום התורה ומצוותיה, כפי שמבואר להלן בהרחבה:
ברכות משה רע"ה לבני ישראל האמורות בפרשת וזאת הברכה, מהוות תוספת והשלמה לברכתו של יעקב. כלומר, ברכתו של יעקב אע"ה היתה בבחינת ברכת אב לבניו, אשר מקורה הוא בצד הגשמי שהיה נתון לבעלותו של יעקב אע"ה. לפיכך ברכת יעקב התיחסה בעיקרה לירושת הארץ ולאחרית הימים. לעומת זאת ברכת משה היתה תוספת ברכה מן הצד הרוחני שהיה בבעלותו של אביהם הרוחני של ישראל. לפיכך ברכת משה רע"ה התיחסה בעיקרה לתורה ולעבודת ה'. וכן מובא במדרש: "וזאת הברכה, זה מוסף על ברכה ראשונה שברכן יעקב אביו וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם (בראשית מ"ט). נמצאנו למדים, שממקום שסיים יעקב אבינו לברך את בניו משם התחיל משה וברכן שנאמר: וזאת הברכה" (סיפרי, פרשת וזאת הברכה, פיסקא שמב). וכן אמרו חז"ל במדרש: "וזאת אשר דבר להם אביהם: עתיד אדם כיוצא בי לברך אתכם וממקום שפסקתי אני, משם הוא מתחיל. כיון שעמד משה רבינו פתח להם בוזאת הברכה. אמר להם: הברכות האלו אימתי מגיעות אתכם? משעה שתקבלו את התורה שכתיב בה, וזאת התורה...אמר הקדוש ברוך הוא, הואיל ונתעלה מן הכל הוא יברך את ישראל, וזאת הברכה" (מד"ר, י"א,ג'). כלומר, ברכת משה לבני ישראל השלימה והוסיפה לברכת יעקב אע"ה, רק לאחר שישראל התעלו מכל האומות בכך שקבלו עליהם את כל התורה. דהיינו, קבלת התורה גרמה להשלמתם של כלל עם ישראל, ולהכשרתם לקבל את כלל הברכות. לפיכך בסיומה של התורה, נתן משה רע"ה לישראל את ברכתו, בכדי להשלים את הברכות הראויות לישראל מפי הקב"ה. שנאמר: וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים. ללמדנו שעל פיו של הקב"ה ברך משה את ישראל. וכן כתב בעל הטורים: "לעיל מיניה כתיב: אשר אני נותן לבני ישראל, וסמיך ליה וזאת הברכה, לומר אני מסכים על ברכתם. וזאת הברכה, בגימטריא זו היא התורה, כי בזכות התורה ברכם" (בעה"ט, דברים, ל"ג, א').
בפתח ברכתו של משה רע"ה נאמר: "ויאמר ה' מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן ואתה מרבבת קדש מימינו אשדת למו" (דברים, ל"ג, ב'). מפסוק זה דרשו חז"ל (בספרי) כי בתחילה פנה הקב"ה לבני עשו היושבים בשעיר שיקבלו התורה ולא רצו, הלך הקב"ה לבני ישמעאל היושבים בפארן ולא רצו. ורק בני ישראל היו היחידים שקיבלו את התורה בנעשה ונשמע. וזאת ע"מ שאומות העולם לא יטענו שאילו היה הקב"ה נותן להם את התורה, היו מקיימים אותה כישראל. וכן מובא בגמרא שלעתיד לבא יבואו כל העמים בחג הסוכות לטול את שכרם, והקב"ה יבחן את הגוים במצות סוכה, וע"י זה תתברר שוב בחירתם של ישראל. "דרש ר' חנינא בר פפא, ואיתימא ר' שמלאי: לעתיד לבא מביא הקב"ה ספר תורה [ומניחו] בחיקו, ואומר: למי שעסק בה יבא ויטול שכרו. מיד מתקבצין ובאין עובדי כוכבים בערבוביא, שנאמר: (ישעיהו מ"ג) כל הגוים נקבצו יחדיו..., אלא שאין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו. ואמאי קרי ליה מצוה קלה? משום דלית ביה חסרון כיס. מיד כל אחד [ואחד] נוטל והולך ועושה סוכה בראש גגו, והקב"ה מקדיר עליהם חמה בתקופת תמוז, וכל אחד ואחד מבעט בסוכתו ויוצא, שנאמר: (תהלים ב') 'ננתקה את מוסרותימו ונשליכה ממנו עבותימו'. מקדיר, והא אמרת: אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו! משום דישראל נמי זימנין דמשכא להו תקופת תמוז עד חגא והוי להו צערא. והאמר רבא: מצטער פטור מן הסוכה! נהי דפטור, בעוטי מי מבעטי?! מיד, הקב"ה יושב ומשחק עליהן, שנאמר: (תהלים ב') יושב בשמים ישחק" (ע"ז, ב:). כלומר, בחג סוכות ישראל מתמודדים עם העמים על הבחירה וקבלת השכר, והסוכה היא המבחן שבו ישראל מנצחים את הגוים, משום שישראל מקבלים עליהם את עול מלכות ה' באהבה, מתוך רצון ושמחה לשבת בסוכה בצילא דמהימנותא, לעומת זאת העמים מוכנים לשבת בסוכה רק כדי לקבל שכר, אבל כשהם מצטערים בסוכה הם מבעטים ויוצאים, ולכן הקב"ה בוחר בישראל שוב מכל העמים. לפיכך חג שמיני עצרת הבא מיד לאחר ישיבת ישראל בסוכות, הוא גם יום שמחה על בחירת ישראל מכל האומות. וכן מובא בגמ': "אמר רבי אליעזר (מסורת הש"ס: [אלעזר]) הני שבעים פרים כנגד מי - כנגד שבעים אומות. פר יחידי למה - כנגד אומה יחידה. משל למלך בשר ודם שאמר לעבדיו: עשו לי סעודה גדולה. ליום אחרון אמר לאוהבו: עשה לי סעודה קטנה, כדי שאהנה ממך" (סוכה, נה:). כלומר, בחג הסוכות ישראל משתפים גם את כל העמים בעבודת ה', ורק בשמיני עצרת ישראל נפרדים מן העמים ומתיחדים לבדם עם הקב"ה שבחר בהם מכל אומות העולם. וכן מובא במדרש (ילקוט שמעוני, פרשת פינחס): "אמר רבי אלכסנדרי, משל למלך שבאת לו שמחה. כל שבעת ימי המשתה היה בנו של מלך טורח עם האורחים, וכיון שיצאו שבעת ימי המשתה, אמר המלך לבנו: יודע אני שכל שבעת ימי המשתה היית טורח עם האורחים, עכשיו אני ואתה נשמח יום אחד, ואיני מטריח עליך הרבה אלא טול תרנגול אחד וליטרא אחת של בשר". כלומר, תכלית שמחת יום שמיני עצרת היא על כך שה' בחר בישראל מכל האומות, ונתן להם את תורתו. לפיכך ביום שמיני עצרת ישראל מתיחדים ושמחים ללא התערבות זרים בשמחתם, אלא שמחים רק עם הקב"ה ותורתו. כפי שנאמר בברכת משה: תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב (דברים, ל"ג, ד'). ופירש הרש"י: "מורשה היא לקהלת יעקב ולא נעזבנה". דהיינו, התורה ניתנה לישראל כקניין טבעי של ירושה, שאינו תלוי ברצון ובבחירתו של האדם. למרות זאת ישראל חוגגים בכל שמיני עצרת את שמחת תורה, כביום קבלת התורה בנעשה ונשמע. דהיינו, קבלת התורה מתוך שמחה, ברצון ומתוך בחירה חופשית. ובכך מצדיקים ישראל בכל שנה את בחירתם מכל האומות. וכן מנהגנו לשורר בפיוט שמחת תורה: "בחר בי מכל אומות על זאת, הללויה והללויה".
ודע, שהקב"ה בחר בישראל קודם שנברא העולם, כפי פירש הרש"י: "בראשית - בשביל ישראל, שנקראו ראשית. שנאמר: ראשית תבואתו". וכן מובא במדרש (אוצר המדרשים, עמ' רל"ח): "נעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן". דהיינו, התורה נפתחת במילת בראשית ומסתיימת במילת ישראל. ללמדנו שע"י ישראל מתגלה שיש בורא לעולם, ובזכות ההתבוננות בבריאת העולם ישראל מתעלים לאהבת ה' וללימוד התורה. וכן כתב הרמב"ם (ספר המצות, מ"ע ג'): "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך, שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם. הנה כבר בארו לך כי בהשתכלות תתאמת לך ההשגה, ויגיע התענוג ותבא האהבה בהכרח"..."והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו, בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול, כמו שאמר דוד צמאה נפשי לאלהים לאל חי (הרמב"ם, הלכות יסודי התורה, פרק ב, הלכה ב). לפיכך ביום שמיני עצרת קוראים את פרשת וזאת הברכה, ובצמוד אליה קוראים את תחילת פרשת בראשית, שעניינה הוא בריאת העולם.
קריאת פרשת וזאת הברכה בשמיני עצרת, מסיימת את קריאת כלל פרשיות התורה. לפיכך סיומה של התורה הוא בגדר של שמחת מצוה. וכך מצאנו שלאחר שנתבשר שלמה המלך בחלום שהקב"ה יתן לו חכמה, קם למחרת ועשה סעודה לגמרה של תורה. שנאמר: "ויבא ירושלם ויעמד לפני ה' ויעל עולות ושלמים ויעש משתה לכל עבדיו. א"ר יצחק: מכאן שעושין סעודה לגמרה של תורה" (מד"ר, קהלת, פרשה א'). כלומר, שלמה שמח ועשה סעודה על כך שה' יתן לו חכמה ללמוד ולהעמיק בתורה. וכן מצאנו בגמ': "ואמר אביי תיתי ליה, דכי חזינא צורבא מרבנן דשלים מסכתא, עבידנא יומא טבא לרבנן" (שבת, קיח:). כך גם בשמחת תורה, ישראל שמחים על גמרה של תורה, ומבטאים בכך את חפצם בחכמה, לצורך המשך לימוד והעמקה בתורה. יתרה מזאת, השמחה בסיומה של התורה נדרשת בטרם שישראל מתחילים את התורה מבראשית, כדי לפתוח את לימוד התורה בשמחה. וכן מובא בגמ': "כי הא דרבה, מקמי דפתח להו לרבנן, אמר מילתא דבדיחותא, ובדחי רבנן. ולבסוף יתיב באימתא ופתח בשמעתא" (שבת ל:). וכן מובא בגמ': "ושיבחתי אני את השמחה' - זו שמחה של מצוה...ללמדך שאין שכינה שורה, לא מתוך עצלות ולא מתוך עצבות, ולא מתוך שחוק, ולא מתוך קלות ראש....אלא מתוך דבר שמחה של מצוה, שנאמר (מלכים-ב, ג'): "ועתה קחו לי מנגן... והיה כנגן המנגן, ותהי עליו יד ה'" (שבת ל.). כלומר, השמחה בשמחת התורה היא שמחה אמיתית ועמוקה, המביאה לקיום המצות בשמחה ולהתעלות. כדברי ר' יהודה הלוי (כוזרי, מאמר ב', סימן נ:) "...כשם שהתחנונים צריכים מחשבה וכוונה, כך גם השמחה בדבר האלוה ובמצוותו צריכה מחשבה וכוונה, למען תשמח במצוה עצמה מתוך אהבתך למצווה עליה, ותכיר מה מאד היטיב לך בה... ותן שבח על כך בפיך ובלבך. ואם תעלה עליזותך במצוות למדרגת הזמר והריקוד, יהיו לך גם אלה עבודת האלהים, ואף על ידם תדבק בענין האלהי".
ודע, שלתורה אין התחלה וסוף, אלא היא בנויה כספירלה המורכבת ממעגלים של לימוד, כך שבכל פעם הלומד בה עולה בדרגה של הבנה וחידוש. לפיכך ביום שמיני עצרת כמסיימים את פרשת וזאת הברכה "לעיני כל ישראל" ופותחים מיד בפרשת "בראשית ברא", כך שהסיום במילת "ישראל" מתקשר מיידית להתחלת התורה במילת "בראשית". וכן מובא במדרש (אוצר המדרשים, עמ' רל"ח): "נעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן".
בחג שמיני עצרת נהגו ישראל החל מתקופת הגאונים להרבות בשמחה יותר מכל חג אחר, ואף יותר מחג הסוכות המכונה "זמן שמחתנו". המקור לשמחה בשמיני עצרת אינו מפורש בתורה, אלא אף להפך התורה אמרה: "ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים" (ויקרא, כ"ג, מ'), וחז"ל למדו מכפל הלשון "ושמחת בחגך והיית אך שמח" (דברים, ט"ז, י"ד-ט"ו), לרבות ליל יו"ט אחרון לשמחה (סוכה מח.). ופשוט הוא שכל דבר הנלמד מרבוי הוא פחות בחשיבותו מן הדבר המפורש בכתוב. יתרה מזאת, ישנה מחלוקת ראשונים, האם יש מצות שמחה ביו"ט אחרון. הרש"י כתב: "...ואין שמחה אלא באכילת שלמים, ויו"ט האחרון גופיה לא, דהא תרי זימני: שבעת ימים כתיב גבי שמחה כדפרישית, וממילא אימעיט שמיני" (פסחים עא.). לעומת זאת התוספות הוכיח שם, שמצות השמחה נוהגת גם בשמיני שהרי המשנה אומרת שהשמחה וההלל כל שמונה (סוכה מח.), והלל אומרים ביום, משמע שהשמחה נוהגת גם ביום. כלומר, נראה כי לכ"ע השמחה בשמיני עצרת פחותה משמחת חג הסוכות. וכן מצאנו שביהמ"ק היו מקריבים בסוכות שבעים פרים ובשמיני עצרת הקריבו רק פר אחד.
הטעם שלמרות האמור לעיל, נהגו ישראל להרבות בשמחה בחג שמיני עצרת יותר מכל חג אחר, משום שבחג שמיני עצרת השמחה איננה לזכר נס שאירע לאבותינו, אלא השמחה היא אישית ופנימית, ללא אמצעי עזר, כגון: קרבנות רבים, ארבעת המינים, סוכה וכו. וכן מובא בגמ': "משל למלך בשר ודם שאמר לעבדיו עשו לי סעודה גדולה ליום אחרון, אמר לאוהבו עשה לי סעודה קטנה כדי שאהנה ממך" (סוכה נה:). כלומר, הסעודה הקטנה בין המלך לאוהבו עדיפה בעיני המלך, על הסעודה הגדולה עם כלל עבדי המלך. וכן כתב הרש"י (ויקרא, כ"ג, ל"ו): "עצרת היא, עצרתי אתכם אצלי כמלך שזימן את בניו לסעודה לכך וכך ימים. כיון שהגיע זמנן להפטר, אמר: בני, בבקשה מכם עכבו עמי עוד יום אחד קשה עלי פרידתכם". דהיינו, רצוני שנחגוג יחד באופן אישי, ללא אמצעים חיצוניים המגבילים את השמחה. כלומר, קשה עלי הפרידה מכם, ורצוני שתחגגו עמי עוד יום אחד עם התורה, כדי שלא תתנתק מישראל במשך כל השנה. וכן נאמר בגמ': לעולם לא יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה שמתוך כך זוכרהו (ברכות, לא.).
לחג שמיני עצרת לא נקבעה מצוה ייחודית הנוהגת במדינה, כגון: שופר, סוכה, לולב, וכד'. אך בתקופת הגאונים נקבע יום שמיני עצרת ליום שמחת תורה, המבטאת שמחה כללית בתורה, שאינה מוגבלת בזמן, במקום ובאמצעים כל שהם, אלא היא כאור עליון. כפי שנאמר: "כי נר מצוה ותורה אור". לפיכך לצורך חגיגת "שמחת תורה", התירו הפוסקים לפרוץ את גדר ההלכה, ולהתיר בשמחת תורה למחות כף, ולרקוד לכבוד התורה (בשם רב האי גאון), למרות החשש לאסור דרבנן גזירה שמא יתקן כלי שיר. וכן העיד ר' חיים ויטאל: "וראיתי למורי האר"י ז"ל שהיה נזהר מאד להקיף....ולרקד ולשורר לפניו בכל יכולתו". וכן מובא בהלכה שניתן להעלות לתורה, יותר מז' קרואים, ואף חוזרים ושונים ומשלשים את קריאת התורה, וכולם מברכים עליה ברכת התורה, וכן מעלים קטן למנין הקרואים, ואין מקפידים בדבר. ועוד מובא בפוסקים: שאם הזיק לחברו משום שמחת התורה פטור מלשלם ("מחמת שמחה", כמובא בתוס' סוכה מה. "מיד"). ואף היה קיים מנהג קדום לרקוד לפני התורה באבוקות של שעוה, ובעל "פרי חדש" ערער על המנהג, משום כבוי אש ביו"ט. נלענ"ד שהטעם לכך שחז"ל התירו איסורים בכדי להרבות בשמחת התורה, משום שתכלית שמחת התורה היא לצורך הבטחה אישית של השמח לשמור לעשות ולקיים את כל דברי התורה הזאת במשך כל השנה. דהיינו, בבחינת "עת לעשות לה' הפרו תורתיך" (תהלים, קי"ט, קכ"ו). כי ע"י שמחת תורה, מונחלת התורה לכלל שכבות העם אשר אינם עוסקים בתורה תדיר, בבחינת פיקודי ה' משמחי לב. וכן מצאנו בדברי הרמב"ן, "שעשו הפייטנים פיוטים ביום שמחת תורה" (בראשית, מ"ו, ט"ו). ומסופר על הרבי שראה אדם אחד שרקד הרבה ושמח שמחה גדולה בשמחת תורה. שאל הרבי את אותו אדם: מדוע אתה כל כך שמח עם התורה, הרי אינך לומד בה? השיב לו אותו אדם: אם אחיך היה עושה שמחה ומחתן בת לא היית שמח עמו?! אף אני כן. דהיינו, גם מי שאינו לומד תורה תדיר, שמח בשמחת תורה על העובדה שהתורה הונחלה לכלל עם ישראל. שנאמר: תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב (דברים, ל"ג, ד').
ודע, שתקנת שמחת תורה לציון גמרה של תורה, נקבעה בתקופת הגאונים ליום שמיני עצרת, מועד בו מסיימים את קריאתה של התורה, לפני כן לא היה קבוע יום זה לציון סיומה של התורה, משום שבמערבא (ארץ ישראל) היו מסיימים את התורה פעם בשלוש שנים. נלענ"ד שמטעם זה לא הביא השו"ע בהלכותיו את ענין שמחת תורה כלל, ועוד משום הטעם שאין מערבין שמחה בשמחה.
שמחת שמיני עצרת שונה משמחת יתר החגים אשר בהם ישראל מודים ושמחים על הישועה שזכו לה אבותינו מאת ה', שמחת המועדים מוגבלת למעשה המצוה הנהוג באותו חג, כגון: מצה, שופר, סוכה, עליה לרגל, וכו. לעומת זאת השמחה בשמיני עצרת היא שמחה רוחנית שאינה מוגבלת למעשה מסוים, אלא שמחה "בך בתורתך". דהיינו, על עצם הקשר שיש לישראל עם הקב"ה, שבחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו. וכן מובא במדרש (ילק"ש, פר' פנחס, תשפ"ב): "דאמר ר' פינחס: כל אותן שבעים פרים שהיו ישראל מקריבין בחג כנגד שבעים אומות שלא יצדה העולם מהן, מה טעם? תחת אהבתי ישטנוני ואני תפלה. בטוחים אנו בתפלה, וכיון שיצאו שבעת ימי החג אמר הקב"ה לישראל: עכשיו אני ואתם נשמח יחד, ואיני מטריח עליכם הרבה, אלא פר אחד ואיל אחד, וכיון ששמעו ישראל כך התחילו מקלסין להקב"ה ואומרים זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו. אמר רבי אבין: אין אנו יודעין במה לשמוח אם ביום אם בהקב"ה, בא שלמה ופירש 'נגילה ונשמחה בך' - בהקב"ה, בך - בישועתך, בך - בתורתך, בך - ביראתך, אמר רבי יצחק: בך - בכ"ב אותיות שכתבת לנו בתורה, בי"ת שנים כ"ף עשרים הרי בך" (שיה"ש רבה, פרשה א). דהיינו, שמחת שמיני עצרת היא בקב"ה ובתורתו. כמאמר הזוה"ק: "הקב"ה ואורייתא וישראל חד הוא", לפיכך נאמר: "עכשיו אני ואתם נשמח יחד". כלומר, שע"י שמחת התורה ביום שמיני עצרת, ישראל שמחים בקב"ה. לפיכך תקנו הגאונים את שמחת התורה דוקא ליום שמיני עצרת, אחרי צאת ישראל מקדושת הסוכה, שהיא צילא דמהימנותא. משום ששמחת שמיני עצרת גורמת להכנסת השכינה לכל ימות השנה מהסוכה לבית הפרטי, ע"י השמחה הרוחנית בתורה, ובכך מתעלה גם הבית הפרטי למדרגת צילא דמהימנותא. וכן נרמז בדברי רב יהודה: "גדול יום הגשמים כיום שניתנה בו תורה" (תענית, ז.). דהיינו, כשישראל שמחים בשמחת התורה מידי שנה בחג שמיני עצרת, שהוא היום שבו מתפללים על הגשם, מתעלים ישראל ברוחניות כיום שניתנה בו תורה שהוא חג השבועות. משום שביום שמיני עצרת ישראל מצויים לאחר החזרה בתשובה של הימים הנוראים, והשלמות מעוררת בהם שמחה פנימית, "כי אין בעולם שמחה כהתרת הספקות" (מצודת דוד, משלי, ט"ו, ל'), והשמחה גורמת לעבודת ה' ברצון ולהשראת השכינה.
ודע, שעולם הטבע מבוסס על מספר שבע. כלומר, לכל דבר מוחשי ישנם שבעה כיוונים שונים, ימין ושמאל, פנים ואחור, מעלה ומטה, ובנוסף לכך המרכז. המימד השמיני הוא העטיפה החיצוני האינסופית העוטפת את כל שבעת הכוונים. דהיינו, העולם הרוחני. וכן הוא לענין רוחניותו של חג "שמיני עצרת" שחל לאחר שבעת ימי חג סוכות, ולענין רוחניות חג השבועות, שחל בתחילת השבוע השמיני מאז חג הפסח, וכן הוא לענין הרוחני של שמונת ימי החנוכה, ולענין הרוחני של שמונת ימי המילה. שנאמר בה: אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי (ירמיהו ל"ג, כ"ה) ומובא בגמ' (נדרים לא:), שברית זו היא ברית המילה מחד, ומאידך זו התורה. וקשורות הן זו בזו, שנאמר: מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל לא עשה כן לכל גוי (תהלים קמ"ז, י"ט). דהיינו, רק לאדם מישראל שנצטוה על המילה, אשר יוצרת קשר מיוחד עם הקב"ה, המילה מכשירה אותו לשמוח בשמחת תורה, ולהיות בעל תורה המבין את עומק סודותיה. לפיכך אמרו חז"ל, גוי שלמד תורה חייב מיתה, משום שהוא משתמש בכתר מלכות כאשר אין הוא ראוי להיות בן מלך.
נמצאנו למדים מן האמור לעיל, כי השלמתה של התורה גורמת לקבלת כלל ברכות התורה, ולשובע שמחות. כגון: השמחה על בחירת ישראל מכל האומות, השמחה לגמרה של תורה, והשמחה הפנימית העמוקה, וההתקשרות האישית לקב"ה דרך השירה, הריקוד וההקפות לכבוד תורת האל. תכלית שמחת תורה היא קבלת עול התורה מאהבה, וע"י זה נמשכת השראת השכינה על ישראל למשך כל השנה, ולכל הדורות עד לגאולתם העתידית של ישראל, שאף היא תיעשה מתוך שמחה. שנאמר: "ופדויי ה' ישבון ובאו ציון ברנה, ושמחת עולם על ראשם, ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה
" (ישעיה, ל"ה, י"ד) ונאמר: "כי בשמחה תצאו ובשלום תובלון, ההרים והגבעות יפצחו לפניכם רנה, וכל עצי השדה ימחאו כף
" (ישעיה, נ"ה, י"ב).
יה"ר שבזכות השלמת התורה יזכנו הקב"ה לשפע ברכות ולשובע שמחות. ויתקיים בנו מקרא שכתוב: "תודיעני אורח חיים שבע שמחות את פניך נעמות בימינך נצח
" (תהלים, ט"ז, י"א).
העל"ח רפאל ב"ר אשר חגבי (חגי רפי)