פרשת ויצא - תאורת כוכב מיעקב

קוד: ויצא - תאורת כוכב מיעקב בתנ"ך

סוג: מאמר

מאת: רפאל בר אשר חגבי

אל:

בס"ד ט' כסלו התשס"ו
ויצא – תאורת כוכב מיעקב
מבוא:
ששת הפרשיות המסיימות את ספר בראשית מתארות בעיקרן את נ"ז שנותיו האחרונות של יעקב אע"ה, במהלך השנים הללו נולדו ליעקב י"ב בנים אשר במשך הזמן הפכו להיות י"ב שבטי ישראל. התורה מתארת בהרחבה את יחודיותו ותלאותיו של יעקב אע"ה משום שבניגוד לאברהם ויצחק היה יעקב אבי האומה הישראלית בלבד. לפיכך הלקחים מהנהגותיו של יעקב אע"ה, והתמודדותו עם קשיי הגשמיות של העוה"ז, משמשים לבניו כתאורת כוכב ענק המאיר לעם ישראל את דרך הנהגתם עד לביאת המשיח, כפי שנאמר: "אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל ומחץ פאתי מואב וקרקר כל-בני-שת" (במדבר, כ"ד, י"ז), ופירש הרמב"ן: "דרך כוכב מיעקב, בעבור כי המשיח יקבץ נדחי ישראל מקצה הארץ, ימשילנו לכוכב הדורך ברקיע מקצה השמים...ואמר שהוא רואה לזמן רחוק, שידרוך כוכב מקצה השמים ויקום ממנו שבט מושל, 'ומחץ פאתי מואב וקרקר כל בני שת', בן אדם שהוא אבי כל האומות". כלומר, יעקב מסמל באישיותו גם את הבטחת עתידו של עם ישראל, וגם את החיבור בין הגשמיות לבין הרוחניות של עם ישראל. לפיכך פרשת ויצא מתארת בהרחבה את תחילת דרכו ועליתו של כוכב יעקב החל מיום בורחו מפני עשו אחיו, ועד חזרתו מבית לבן לארץ כנען עם י"ב מבניו. התורה מבארת כי כבר בראשית דרכו לגלות חרן יצא יעקב מארץ ישראל כשהוא מצויד בהדרכה אלהית לחבר בין הגשמיות לרוחניות ובהבטחה האלהית לשמירתו בגלות. יעקב בחר לעצמו בדרך של ההסתפקות במועט, והעלאת חשיבות החינוך הרוחני לבניו. אולם יחד עם זאת למרות תמימותו לא נמנע יעקב מלהשתמש אף בדרך המרמה לצורך קיומו הגשמי. שילובם של תכונות אלה בהנהגותיו של יעקב גרמו לכך שיעקב התמודד והתגבר אף על לבן הארמי אשר בקש לעקור את הכל. כתוצאה מכך יעקב אשר יצא לגלות חרן בודד וחסר כל, הצליח בע"ה לחזור לארץ כנען עם ארבע נשים, י"ב בנים, ורכוש גשמי גדול אשר הושג בעמל רב. לפיכך דמותו של יעקב הנקרא גם בשם ישראל, מסמלת גם את דרכו של עם ישראל בגלות ואת ההתרוממותו ממנה בעתיד לבוא, כפי שמבואר להלן בהרחבה:
א. ויצא יעקב – יציאת יעקב מבטאת את תחילת יציאת ישראל מארצם לגלות.
ב. סולם יעקב – באמצעות סולם הכוונות הטובות ניתן לחבר בין הארץ לשמים.
ג. לחם לאכול ובגד ללבוש - הסתפקות בגשמיות מועטה בכדי להגיע להתעלות רוחנית גבוהה.
ד. בית אל - חשיבות חינוך הבית ליראת שמים מתמשכת עדיפה בפני ה'.
ה. אמת יעקב – שקר שנועד לצורך גילוי האמת, או למען שלום או להצלה ממלא את תפקידה של האמת.
ו. חטא לבן - לבן שבקש לעקור את הכל באמצעות החטאת יעקב.
ז. רמאותו של לבן – גרמה להולדת ששה שבטים מלאה, וללימוד הלכה.
ח. רמאותה של רחל – גרמה לגאולתם ישראל בעתיד לבוא.
ט. תאריכי הולדת השבטים – ליעקב נולדו שנים עשר ילדים בתוך שבע שנים בלבד.
ויצא יעקב מבאר שבע:
פרשת השבוע פותחת בפסוק: "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה" (בראשית, כ"ח, י'), הרש"י כתב: "לא היה צריך לכתוב אלא וילך יעקב חרנה, ולמה הזכיר יציאתו? אלא מגיד שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם. שבזמן שהצדיק בעיר הוא הודה, הוא זיוה, הוא הדרה. יצא משם פנה הודה, פנה זיוה, פנה הדרה". לכאורה נשאלת השאלה על פירושו של הרש"י וכי יציאת יעקב מבאר שבע אכן עשתה רושם על העכו"ם תושבי באר שבע? אלא משום שיעקב הוא סמל צדיק האמת שבכל דור ודור, ואבי האומה הישראלית בלבד, לפיכך לימד הרש"י מכתיבת יציאתו של יעקב לקח לדורות, דהיינו, שיציאתו של יעקב מבטאת שני דברים כאחד: גם את הצער האישי של יצחק אביו מיציאת זיוו והודו המיוחד של יעקב, לפי שהיה יצחק משתבח בצדיקותו של יעקב בעת "שנטמן בבית עבר י"ד שנים, אבל לא ענש עליהם בזכות התורה" (רש"י, בראשית, כ"ח, ט'), כמו כן יציאת יעקב מבטאת את הצער הלאומי של כלל ישראל משום שיציאת יעקב מארץ ישראל נכפתה עליו ע"י עשו, לפיכך יציאת "צדיק מן המקום עושה רושם", דהיינו, נחרטת בזכרונם של כלל ישראל כסמל לתחילת יציאתם של כלל ישראל מארצם לגליות בבל, פרס, יוון ואדום, "כמו הסולם שראה יעקב אבינו ומלאכים עולים ויורדים בו, והוא היה משל למלכיות ושעבודן" (הרמב"ם, יסודי התורה, פ"ז, ג), וכן מובא במדרש: "ויחלום והנה סולם מוצב ארצה', הראה לו כמה אומות וכמה איפרכין וכמה שילטונין עומדים מכל מלכות ומלכות. וכשם שהראה לו אותן עומדים כך הראה לו אותן נופלין, שנאמר: 'והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו'. אמר לו הקב"ה: עלה אף אתה. אמר לו יעקב: מתיירא אני שמא ארד כשם שירדו אלו. אמר לו הקב"ה: אל תתירא כשם שאיני יורד מגדולתי, כך לא אתה ולא בניך יורדים מגדולתם, שנאמר: 'והנה ה' נצב עליו אימתי בשעה שהם עושים רצוני" (מד"ר, שמות, פרשה לב).
ודע, שעתידין ישראל להגאל משעבוד המלכויות באחת משתי הדרכים: או בתשובה ותפלה או בייסורין, כדרך שקנין הבהמה ב"משיכה" יכול להתבצע בשני אופנים: "קורא לה והיא באה, או שהכישה במקל ורצתה לפניו" (קידושין, כב:). כלומר, באחת משתי דרכים אלו עתיד ה' לקנות את עמו מן הגלות: או בדרך של הקול קול יעקב, דהיינו, בתפלה ותשובה בבחינת "קורא לה והיא באה", או בדרך של הידיים ידי עשו, דהיינו, ביסורין המתמשכים של הגלות בבחינת "שהכישה במקל". לפיכך "אמרו ישראל, רבונו של עולם, כאדם אנחנו, כבהמה תושיענו, לפי שאנחנו נמשכין אחריך כבהמה, שנאמר, משכני אחריך נרוצה" (תנחומא, אמור, סימן ו). דהיינו, ישראל מבקשים מה' שיגאלם בקנין משיכת קולו של הקונה ולא בהלקאה, בבחינת "השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם" (איכה, ה', כ"א).
סולם יעקב:
התורה מספרת כי בטרם התגלות ה' ליעקב חלם יעקב חלום על סולם, שנאמר: "ויחלם והנה סלם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלהים עלים וירדים בו" (בראשית, כ"ח, י"ב). לכאורה, היה ה' יכול להתגלות ליעקב מיד וללא צורך בחלום הסולם כדרך שנגלה לאבות. אלא שהקב"ה רמז ליעקב ולזרעו באמצעות חלום הסולם את הדרך הנכונה לעבודת ה', דהיינו, שמחד גיסא צריך האדם להתעסק בעניניו הגשמיים הפשוטים שהם צורך קיומו בעוה"ז בבחינת "סולם מוצב ארצה", אך מאידך גיסא עליו לחתור להתעלות ברוחניות שהם צורך קיומו הנצחי בבחינת "וראשו מגיע השמימה". כלומר, גם כשהאדם עובד ואוכל ושותה בכדי להשביע את הנפש הבהמית שבו, יכול הוא להגיע למדרגה עליונה, כאשר האדם עושה את כל מעשיו הגשמיים עם כוונה "לשם שמים" (אבות, פ"ב, י"ב), שנאמר: "בכל דרכיך דעהו" (משלי, ג', ו'). וכן מצאנו שכאשר יעקב בכל "י"ד שנים ששמש בבית עבר לא שכב בלילה שהיה עוסק בתורה" (רש"י-בראשית, כ"ח, י"א) באותו זמן לא נגלה אליו ה' ליעקב, אלא רק בבית אל ששם שכב יעקב לישון ה' נגלה אליו והבטיחו על זרעו, ועל שמירתו. כלומר, ניתן לחבר בין הגשמיות לרוחניות על ידי שילוב המעשים הגשמיים עם הכוונות הטובות אשר יחדיו הם העולים בסולם הרוחני המחבר בין הארץ לשמים, בבחינת "תא אחוי לך היכא דנשקי ארעא ורקיעא אהדדי" (ב"ב, עד.). וכן נרמז הדבר במילת "סולם" שהיא בגימטריה "ממון", ללמדנו שכאשר האדם עושה בממונו שימוש רוחני לצדקה וגמ"ח אזי הוא בבחינת "ראשו מגיע השמימה", אולם אם האדם משתמש בממונו רק לתועלתו הגשמית אזי הוא בבחינת "מוצב ארצה". כלומר, הממון הוא רק אמצעי ואין הוא המטרה, כשם שהסולם יכול להעלות או להפיל את המשתמש לפי דרך השימוש שנעשה בו.
וכן מובא בגמ': "ויותר יעקב לבדו' (בראשית, ל"ב, כ"ה), אמר רבי אלעזר: שנשתייר על פכין קטנים, מכאן לצדיקים שחביב עליהם ממונם יותר מגופם. וכל כך למה? לפי שאין פושטין ידיהן בגזל" (חולין, צא.), כלומר, נראה לכאורה כי יעקב העמיד את עצמו בסכנה בעבור פחים קטנים, אלא שהגמ' מלמדת מיעקב שממון אשר הושג ע"י הצדיקים ביושר, בכדי לשמשם לצורך העליה בקדושה חביב עליהם יותר מגופם. לפיכך יעקב אע"ה לא ויתר אפילו על פחים קטנים, משום שנדר לה': "וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך" (בראשית, כ"ח, כ"ב), דהיינו, יעקב לא חפץ בעושר להנאותיו, אלא בכדי לתת את כולו מעשר לה'.
לחם לאכל ובגד ללבוש:
בעת מנוסת יעקב אע"ה מעשו בקש יעקב מהקב"ה שמירה בדרך, וכן בקש "ונתן לי לחם לאכל ובגד ללבש...והיה ה' לי לאלהים" (בראשית, כ"ח, כ'), לכאורה תמוה הדבר, וכי יעקב מתנה את אמונתו בקב"ה בקבלת בקשותיו הגשמיות? אלא שבבקשות אלה בטא יעקב את הסתפקותו בגשמיות מועטה בכדי להגיע להתעלות רוחנית גבוהה, כמובא במשנה (אבות, פ"ו, ד): "כך היא דרכה של תורה: פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל. ואם אתה עושה כן, 'אשריך וטוב לך" (תהלים קכח, ב). בנוסף לכך בקשת יעקב מה' היתה בקשה רוחנית, כפי שפירש הרש"י: "והיה ה' לי לאלהים', שיחול שמו עלי מתחלה ועד סוף שלא ימצא פסול בזרעי, כמו שכתוב: 'אשר דברתי לך', והבטחה זו הבטיח לאברהם, שנאמר: להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך" (רש"י-בראשית, כ"ח, כ'), כלומר, יעקב אע"ה בקש מה' שלא יתן לו עושר ומותרות אלא רק את צרכי קיום הגוף, ויציל אותו ואת בניו מן החטא בכדי שיוכל לשוב בשלום לבית אביו ולקיים את נדרו בשלמות הגוף והנפש. לפיכך זכה יעקב להגיע לשלמות כמאמר הגמ': "שופריה דיעקב אבינו מעין שופריה דאדם הראשון" (ב"מ, פד.) קודם החטא, מפני שבניגוד לאברהם ויצחק, היתה מטתו של יעקב אע"ה "שלמה לפניו ולא נמצא בהן פסולת" (מד"ר, שיה"ש, פרשה ג). על כן זכה יעקב לקבלת השפע גם בגשמיות וגם ברוחניות, כפי שמצאנו בעת שובו של יעקב מחרן ברכוש גדול, שנאמר: "וינהג את כל מקנהו ואת כל רכשו אשר רכש מקנה קנינו אשר רכש בפדן ארם לבוא אל יצחק אביו ארצה כנען" (בראשית, ל"א, י"ח), וזאת למרות "שלבן שבקש לעקור את הכל" (רש"י-דברים, כ"ו, ה'). לפיכך הנהגותיו המעשיות והרוחניות של יעקב ותלאותיו בגלות לבן, מלמדת את עם ישראל את הדרך לגאולתם העתידית של ישראל והנצלותם מאוייביהם ומכל מבקשי רעתם.
ודע, שבקשת יעקב "לחם לאכל ובגד ללבוש" בעומקה היא בקשה לאשה טובה וילדים צדיקים, שכן מצאנו שהאשה מכונה בשם "לחם" כפי שפירש הרש"י: "כי אם הלחם, היא אשתו" (בראשית, ל"ט, ו'), "ויאכל לחם, שמא ישא אחת מכם" (שמות, ב', כ''), וכן מצאנו שהבגדים מסמלים גם את הבנים, כמובא בגמ': "ויהושע היה לבוש בגדים צואים', וכי דרכו של יהושע ללבוש בגדים צואים? אלא מלמד שהיו בניו נושאים נשים שאינן הגונות לכהונה ולא מיחה בהן" (סנהדרין, צג.).
בית אל:
יעקב קרא למקום התגלות ה' אליו לראשונה בשם בית אל, שנאמר: ויקרא את שם המקום ההוא בית אל" (בראשית, כ"ח, י"ט). על כך כותבת הגמ': "ואמר רבי אלעזר: מאי דכתיב 'והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלהי יעקב' וגו' אלקי יעקב ולא אלקי אברהם ויצחק? אלא לא כאברהם שכתוב בו הר, שנאמר: 'אשר יאמר היום בהר ה' יראה', ולא כיצחק שכתוב בו שדה, שנאמר: 'ויצא יצחק לשוח בשדה', אלא כיעקב שקראו בית, שנאמר: 'ויקרא את שם המקום ההוא בית אל" (פסחים, פח.). לכאורה לא מובן מדוע זכה יעקב ששם מקום המקדש ייקרא בשם שהוא קבע ולא בשם שקבעו אברהם ויצחק אבותיו? אלא שהגמ' מלמדת מכאן את מדרגת עבודת ה' של האבות הקדושים: אצל אברהם אע"ה היתה עבודת ה' קשה כטיפוס על הר משום שאברהם גילה לעולם את אחדות הבורא ועבודתו, דהיינו, עיקר עבודתו הרוחנית של אברהם התרכזה מחוץ לביתו, לפיכך יצאו מזרעו ישמעאל ובני הפילגשים. בזמנו של יצחק היתה עבודת ה' צריכה פחות מאמץ כקושי העבודה בשדה הפתוח, דהיינו, עיקר עבודתו הרוחנית של יצחק התרכזה קרוב לביתו, לפיכך יצאו מזרעו עשו. לעומת זאת יעקב הנהיג את עבודת ה' נחת בתוך הבית המוגן מן החטא, וכן מצאנו שיעקב בקש מה': "שלא ימצא פסול בזרעי" (רש"י-בראשית, כ"ח, כ'), ונאמר במדרש: "בשעה שהיה יעקב אבינו נפטר מן העולם קרא לשנים עשר בניו אמר להם: שמעו אל ישראל שבשמים אביכם, שמא יש בלבבכם מחלוקת על הקב"ה? אמרו לו (דברים, ו'): שמע ישראל אבינו, כשם שאין בלבך מחלוקת על הקב"ה כך אין בלבנו מחלוקת אלא ה' אלהינו ה' אחד" (מד"ר, בראשית, פרשה צח). לפיכך העדיף ה' שמקום המקדש יקרא בית אל, דהיינו, כבית יעקב אשר בו התבצעה עבודת ה' מתוך בית שלם ומאוחד באמונתו בה' יתברך. כלומר, חשיבות חינוך הבית ליראת שמים מתמשכת עדיפה בפני ה' על החזרת הרבים בתשובה כדרכו של אברהם אע"ה, ואף עדיפה על מסירות הנפש החד פעמית של יצחק בעקידה. מטעם זה נקרא מקום בית המקדש "בית אלהי יעקב", וכן כתב הרמב"ן על הפסוק "קום עלה בית אל ושב שם ועשה שם מזבח לאל הנראה אליך" (בראשית, ל"ה, א'): "לפנות מחשבתו לדבקה באל".
אמת יעקב:
התורה מתארת את יעקב כאיש "תם ישב אהלים" (בראשית, כ"ה, כ"ז), לעומת זאת יצחק אע"ה כנה את יעקב כרמאי לכאורה, שנאמר: "ויאמר בא אחיך במרמה ויקח ברכתך" (בראשית, כ"ז, ל"ה), וכן מצאנו שאף יעקב אע"ה בעצמו אמר לרחל: "אם לרמאות הוא בא גם אני אחיו ברמאות, ואם אדם כשר הוא גם אני בן רבקה אחותו הכשרה" (רש"י-בראשית, כ"ט, י"ב). כלומר, מתוך מעשיו של יעקב ניתן להבחין בשתי גישות הופכיות: מחד גיסא איש תם יושב אוהלים שהיא דרך האמת הצרופה, ומאידך גיסא אדם שאינו בוחל בדרך המרמה בכדי להשיג את מטרותיו. נשאלת השאלה לכאורה כיצד מתיישבת תכונת המרמה אצל יעקב אע"ה שהיה צדיק האמת ואבי האומה הישראלית? אלא שיעקב אע"ה למד מאבותיו אברהם ויצחק שנאלצו לשקר לצורך הצלתם, כפי שמצאנו שאברהם ויצחק שיקרו לפרעה ואבימלך באומרם כי שרה ורבקה הן אחיותיהם (בראשית, י"ב, י"ג: כ', ב': כ"ו, ז'). לפיכך אף יעקב אע"ה לא פסל את השימוש בדרך המרמה אשר נועדה לצורך גילוי האמת, או למען השלום או לצורך הצלתו. משום שעל יעקב אע"ה הוטלה המשימה האלהית להתמודד עם גשמיות העוה"ז, אשר ההשרדות בתוכו מצריכה לעיתים את השימוש ברמאות לצורך הקיום בעולם הרשע. וכן מובא בגמ': "ויגד יעקב לרחל כי אחי אביה הוא', וכי אחי אביה הוא? והלא בן אחות אביה הוא?! אלא אמר לה: מינסבא לי? אמרה ליה: אין, מיהו אבא רמאה הוא ולא יכלת ליה. אמר לה: אחיו אנא ברמאות. אמרה ליה: ומי שרי לצדיקי לסגויי ברמיותא? אמר לה: אין, 'עם נבר תתבר ועם עקש תתפל" (מגילה, יג:). כלומר, יעקב אע"ה התכונן להגשים את התכנית האלהית אף באמצעות רמאות הרמאים, דהיינו, באמצעות שקר המיועד להוצאת האמת הצרופה לאור. לפיכך קבע הקב"ה כי דרכו זו של יעקב היא דרך האמת, שנאמר: "תתן אמת ליעקב" (מיכה, ז', כ'), ונאמר: "ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל" (בראשית, ל"ב, כ"ט), וכן מובא בגמ': "אמר ריש לקיש: פעמים שביטולה של תורה זהו יסודה, דכתיב: 'אשר שברת', אמר לו הקב"ה למשה: יישר כחך ששברת" (מנחות, צט:). על כן ניתן לומר כי דרך התמודדותו של יעקב עם עולם השקר היא בבחינת "כל שאירע לאבות סימן לבנים" (הרמב"ן, בראשית, י"ב, ו'), כמובא בגמ': "א"ר יוחנן יעקב אבינו לא מת. אמר לו: וכי בכדי ספדו ספדנייא, וחנטו חנטייא, וקברו קברייא? אמר לו: מקרא אני דורש, שנאמר: 'ואתה אל תירא עבדי יעקב נאם ה' ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים', מקיש הוא לזרעו. מה זרעו בחיים אף הוא בחיים (מגילה, ה:). דהיינו, אישיותו של יעקב מסמלת את נצחיותם של כלל ישראל, לפיכך כשם שיעקב אע"ה התמודד עם כל צרותיו הגשמיות בכל הדרכים, ואף נצח בסופו של דבר, כך גם עם ישראל למרות ההתמודדויותיו הקשות עם גשמיות העוה"ז חי וקיים לנצח, שנאמר: "וגם נצח ישראל לא ישקר" (שמואל-א, ט"ו, כ"ט).
ודע, שהתורה אסרה רק על עדות או שבועת שקר בפני בית דין, מעבר לזה אסרו חכמים לשקר משום שישראל מצווים להידבק במידותיו של הקב"ה, שנאמר (דברים כח, ט): "והלכת בדרכיו", ואחת ממידותיו של הקב"ה היא אמת. יחד עם זאת לימדונו חז"ל כי ניתן לעיתים להשתמש בשקר או בשינוי האמת ע"מ להשיג מטרה נעלה, דהיינו, במקרה שבו מקיימת התנגשות בין ערך האמת לערך אחר חשוב יותר, וזאת רק כאשר השקר אינו גורם נזק לאדם אחר. כמובא בגמ': "וא"ר אילעא משום רבי אלעזר בר' שמעון: מותר לו לאדם לשנות בדבר השלום, שנאמר: 'אביך צוה וגו' כה תאמרו ליוסף אנא שא נא' וגו'. ר' נתן אומר: מצוה, שנאמר: 'ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני' וגו' דבי רבי ישמעאל תנא: גדול השלום שאף הקדוש ברוך הוא שינה בו, דמעיקרא כתיב: 'ואדוני זקן' ולבסוף כתיב: 'ואני זקנתי" (יבמות, סה:). וכן מובא באבות דרבי נתן (פי"ב, ג') על אהרן הכהן שהיה אוהב שלום ורודף שלום, כשהיה אהרן רואה שני בני אדם מריבים זה עם זה, הולך לו ויושב אצל אחד מהם, אומר לו: בני ראה חברך מה עושה?! מטרף את לבו וקורע את בגדיו וחונק את עצמו, ואומר אוי לי, היאך אשא פני ואראה את חברי? בושתי ממנו, שאני הוא שסרחתי עליו. וכן אצל האחר, עד שמסיר הקנאה מלבו של כל אחד ואחד, וכשפוגעין זה עם זה מגפפין ומנשקין זה את זה, וזהו שנאמר עליו: 'ויבכו את אהרן". ומובא בגמ': "תנו רבנן: כיצד מרקדין לפני הכלה? בית שמאי אומרים: כלה כמות שהיא ובית הלל אומרים כלה נאה וחסודה. אמרו להן ב"ש לב"ה: הרי שהיתה חיגרת או סומא אומרים לה כלה נאה וחסודה? והתורה אמרה 'מדבר שקר תרחק'?! אמרו להם ב"ה לב"ש: לדבריכם מי שלקח מקח רע מן השוק ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו? הוי אומר: ישבחנו בעיניו! מכאן אמרו חכמים: לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות" (כתובות, יז.). ועוד מובא בגמ: "דאמר רב יהודה אמר שמואל: בהני תלת מילי עבידי רבנן דמשנו במלייהו: במסכת, ובפוריא, ובאושפיזא" (ב"מ, כג:), דהיינו, בשלשה דברים מותר לאדם לשנות מאמירת האמת: "במסכת", דהיינו, משום מדת הענוה שלא יספר האמת על היקף ידיעותיו בתלמוד, "ובפוריא", דהיינו, משום מדת הצניעות שלא יספר האמת על עניני תשמיש המיטה שלו, "ובאושפיזא", דהיינו, משום כפיות טובה שלא יספר על המארחו בביתו ויגרום בכך להתרוששות מארחו.
משל למלך שהיה לו חוזה בכוכבים, שהמלך רחש לו אמון רב. לאחר זמן איבד האיצטגנין את אמונו של המלך, כי המלך חשב שאין הוא אלא מאחז עינים ורמאי. לפיכך ציוה המלך על שומר ראשו להרוג את החוזה בכוכבים בעוד שבוע ימים. למחרת קרא המלך לאיצטגנין ושאל אותו: אם אתה יודע הנסתרות, אמור לי מתי תמות? האיצטגנין היה פיקח והבין כי המלך חפץ להורגו, על כן ענה למלך: איני יודע במדויק מתי אמות, אבל יודע אני שיום מותי הוא שלשה ימים לפניך. נבהל המלך מתשובת האיצטגנין ומכאן ואילך שמר על החוזה בכוכבים מכל משמר. דהיינו, לעיתים דרך הרמאות מצילה חיים, ומשרתת בכך את תכנית האמת האלהית.
חטא לבן:
רשעותו של לבן הארמי היתה גדולה יותר מכל רישעותם של שונאי ישראל, שנאמר: "ארמי אבד אבי", ופירש הרש"י: "לבן שבקש לעקור את הכל כשרדף אחר יעקב, ובשביל שחשב לעשות חשב לו המקום כאילו עשה" (רש"י-דברים, כ"ו, ה'). כלומר, לבן רדף אחר יעקב במשך עשרים שנות שהותו אצלו, בכדי להחטיאו ולהאבידו מן העולם, החל מ"הצעת עבודה" של שבע שנים בעבור רחל, ולאחר מכן בהחלפת לאה ברחל, ובהמשך נתינת לבן את רחל ליעקב שבוע ימים לאחר נשואיו ללאה, וזאת למרות שיעקב טרם עבד ללבן את בתמורה לרחל, דהיינו, משום שלבן רצה שיעקב יעבור על מצות התורה "ואשה אל אחתה לא תקח לצרר לגלות ערותה עליה בחייה" (ויקרא, י"ח, י"ח), וע"י כך יהיה זרעו בבחינת "לא יבא ממזר בקהל ה'" (דברים, כ"ג, ג'), לפיכך נזדרז לבן להחטיא את יעקב. כל כן נחשבת רשעותו של לבן הארמי כגדולה יותר מכל רישעותם של שונאי ישראל. כדברי המדרש: "ר"ש אומר מנין שהמחטיא את האדם יותר מן ההורגו? שההורג הורג בעולם הזה ויש לו חלק לעוה"ב, והמחטיא הורגו בעולם הזה ובעולם הבא" (מד"ר, במדבר, פרשה כא). אולם עצת ה' היא תקום, כמובא ברש"י: "עם לבן גרתי בגימטריא תרי"ג, כלומר, עם לבן הרשע גרתי ותרי"ג מצות שמרתי ולא למדתי ממעשיו הרעים" (בראשית, ל"ב, ה'), דהיינו, למרות שהתורה עדין לא ניתנה יעקב לא נשא שתי אחיות בחייהן, משום שלאה ורחל היו אחיות לא מאותו אם, ובני נח מתיחסים אחרי אמם. כלומר, על אף שרמאותו של לבן לא צלחה, כוונתו להחטיא את יעקב ולגרום בכך את עקירת הכל, נחשבה לפני המקום כאילו בוצעה בפועל.
רמאותו של לבן:
התכנית האלהית התבצעה גם באמצעות רמאותו של לבן, כמובא במדרש: "וכל ההוא ליליא הוה צווח לה (ללאה) רחל! והיא עניא ליה. בצפרא 'והנה היא לאה', אמר לה (יעקב ללאה): מה רמייתא בת רמאה, לאו בליליא הוה קרינא רחל, ואת ענית לי? אמרה ליה: אית ספר דלית ליה תלמידים? לא כך היה צווח לך אבוך: עשו, ואת עני ליה?! 'ויאמר אל לבן מה זאת עשית לי' וגו', 'ויאמר לבן לא יעשה כן' וגו' 'מלא שבוע זאת' וגו', א"ר יעקב בר אחא: מכאן שאין מערבין שמחה בשמחה, אלא 'מלא שבוע זאת" (מד"ר, בראשית, פרשה ע'). כלומר, דרך רמאות לבן זכו ישראל להולדתם של ששה שבטים מלאה, ואף נלמדה ההלכה "שאין מערבין שמחה בשמחה", דהיינו, בבחינת "אזן שומעת תורת חיים קבלי האמת ממי שאמרו" (אגרות הרשב"א, ו). נמצאנו למדים מכאן כי נסתרות הן דרכי האל אפילו מצדיקי עולם. לפיכך לעיתים נראה לאדם שהוענש וקבל רעה מאת ה', אולם בראית האמת יתברר לו כי אותה רעה היא הטוב ביותר בעבורו, לפיכך אמר דוד: "לכו וראו מפעלות אלהים נורא עלילה על בני אדם" (תהלים, ס"ו, ה'), כיוצא בזה מסופר בגמ': "דרש רב יוסף מאי דכתיב: 'אודך ה' כי אנפת בי ישוב אפך ותנחמני', במה הכתוב מדבר? בשני בני אדם שיצאו לסחורה, ישב לו קוץ לאחד מהן התחיל מחרף ומגדף. לימים שמע שטבעה ספינתו של חבירו בים, התחיל מודה ומשבח. לכך נאמר: 'ישוב אפך ותנחמני'. והיינו דאמר רבי אלעזר: מאי דכתיב: 'עושה נפלאות (גדולות) לבדו', וברוך שם כבודו לעולם? אפילו בעל הנס אינו מכיר בנסו" (נדה, לא.).
רמאותה של רחל:
בזכות רמאות רחל עתידה תפילתה להשבת ישראל מן הגלויות להשמע, כמובא במדרש: "באותה שעה קפצה רחל אמנו לפני הקב"ה ואמרה: רבונו של עולם! גלוי לפניך שיעקב עבדך אהבני אהבה יתירה, ועבד בשבילי לאבא שבע שנים, וכשהשלימו אותן שבע שנים והגיע זמן נשואי לבעלי, יעץ אבי להחליפני לבעלי בשביל אחותי והוקשה עלי הדבר עד מאד כי נודעה לי העצה, והודעתי לבעלי ומסרתי לו סימן, שיכיר ביני ובין אחותי כדי שלא יוכל אבי להחליפני, ולאחר כן נחמתי בעצמי וסבלתי את תאותי ורחמתי על אחותי שלא תצא לחרפה, ולערב חלפו אחותי לבעלי בשבילי, ומסרתי לאחותי כל הסימנין שמסרתי לבעלי כדי שיהא סבור שהיא רחל, ולא עוד אלא שנכנסתי תחת המטה שהיה שוכב עם אחותי והיה מדבר עמה והיא שותקת, ואני מישיבתו על כל דבר ודבר כדי שלא יכיר לקול אחותי, וגמלתי חסד עמה ולא קנאתי בה ולא הוצאתיה לחרפה, ומה אני שאני בשר ודם עפר ואפר לא קנאתי לצרה שלי ולא הוצאתיה לבושה ולחרפה, ואתה מלך חי וקיים רחמן מפני מה קנאת לעבודת כוכבים שאין בה ממש, והגלית בני, ונהרגו בחרב ועשו אויבים בם כרצונם?! מיד נתגלגלו רחמיו של הקב"ה ואמר: בשבילך רחל אני מחזיר את ישראל למקומן. הדא הוא דכתיב (ירמיה, ל"א): 'כה אמר ה' קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה מאנה להנחם על בניה כי איננו', וכתיב: 'כה אמר ה' מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעולתך' וגו', וכתיב: 'ויש תקוה לאחריתך נאם ה' ושבו בנים לגבולם" (מד"ר, איכה, פתיחתא). כלומר, עתיד ה' לנהוג ברחל ב"מדה כנגד מדה" (שבת, קה:), משום שהגלות והחורבן של ישראל נבעו מ"שנאת חנם" (יומא, ט:), לפיכך מעשי ההקרבה של רחל למען אחותה מכפר על שנאת החנם של ישראל. מטעם זה קבורתה של רחל בדרכם של גולי ירושלים ולא ליד יעקב בעלה האהוב, איננו עונש מבחינתה אלא קבלת הזכות להשבת כל בני יעקב מן הגלות, לרגל יכולתה הבלעדית לעורר את רחמי האל על בניו משום צדיקותה של רחל. וכן מצאנו שלמרות צדיקותה של רחל, קנאה רחל באחותה לצורך התעלות יתרה וחזרה בתשובה, שנאמר: "ותקנא רחל באחתה, קנאה במעשיה הטובים. אמרה: אלולי שצדקה ממני לא זכתה לבנים" (רש"י-בראשית, ל', א').
תאריכי הולדתם של השבטים:
התורה אינה מציינת את תאריכי הולדתם של השבטים, אלא רק רמזה כי ליעקב נולדו שנים עשר ילדים (כולל דינה) בתוך 7 שנים. כלומר, התורה מלמדת כי יעקב נשא לאישה את לאה ורחל בשנת פ"ד לחייו, ויוסף בנו הי"ב נולד בשנת צ"א לחייו. לפיכך לכאורה נשאלת השאלה, כיצד הספיק יעקב בזמן קצר זה ללדת שנים עשר ילדים, הלא כל הריון הוא תשעה ירחים, ולפי סדר הלידות האמור בתורה צריך היה יעקב ליותר מתשע שנים על מנת ללדת שנים עשר ילדים, ולא רק שבע שנים כאמור?
אלא נראה לענ"ד להשיב כי סדר לידת השבטים היה כך:
ראובן – (בן לאה) נולד בשנת פ"ד ותשעה ירחים ליעקב
שמעון – (בן לאה) נולד בשנת פ"ה ושבעה ירחים ליעקב
לוי – (בן לאה) נולד בשנת פ"ו וחמשה ירחים ליעקב
יהודה – (בן לאה) נולד בשנת פ"ז ושלשה ירחים ליעקב
דן – (בן בלהה) נולד בשנת פ"ז וארבעה ירחים ליעקב (יעקב נשא לאישה את בלהה בשנת פ"ו ושבעה ירחים)
נפתלי– (בןבלהה) נולד בשנת פ"ח ושתי ירחים ליעקב
גד – (בן זלפה) נולד בשנת פ"ח ושלשה ירחים ליעקב (יעקב נשא לאישה את זלפה בשנת פ"ז וששה ירחים)
אשר – (בן זלפה) נולד בשנת פ"ט וירח אחד ליעקב
יששכר– (בן לאה) נולד בשנת פ"ט ושתי ירחים ליעקב
זבולון – (בן לאה) נולד בשנת צ' ליעקב (לפי האבן עזרא וחזקוני זבולון ודינה נולדו תאומים. דהיינו, יחד)
דינה – (בת לאה) נולדה בשנת צ' ועשרה ירחים ליעקב (נלקחה לבית שכם בגיל 8 שנים)
יוסף – (בן רחל) נולד בשנת צ"א ליעקב
(בנימין – (בן רחל) נולד בשנת צ"ט)
לפיכך ע"פ הסדר הנ"ל נראה כי אין המקרא יוצא מידי פשוטו.
ודע, שיש נפקא מינה לסדר הולדת השבטים לענין סידור שמותם על החושן למ"ד שנכתבו ע"פ סדר הולדתם. ועוד נפקא מינה לענין אורכו המדויק של השיעבוד בפרך במצרים (עיין ב"צמרת הארז" פר' שמות ס"ק א', ה', ז').
לסיכום:
נמצאנו למדים מן האמור לעיל, כי כבר בראשית דרכו של יעקב אע"ה אבי האומה הישראלית בלבד, האיר יעקב לכלל זרעו את דרכי ההתנהגות בגלות ואת אפשרות היציאה מן הגלות לגאולה השלמה, לפיכך נחשב יעקב כבחיר האבות, שנאמר: "ועתה שמע יעקב עבדי וישראל בחרתי בו" (ישעיה, מ"ד, א'). משום כך הנהגותיו של יעקב אע"ה מלמדות לכלל ישראל זרעו את דרך החיבור בין מעשי הגשמיות לכוונות הרוחניות הטובות, ואת דרך הסתפקות במועט הגשמי לצורך ההתעלות הרוחנית, וכן את העלאת חשיבות חינוך הבנים בדרכי ה'. בנוסף לכך מלמדת דרכו של יעקב אע"ה כי למען השגת התכלית האלהית בעוה"ז, ניתן לעיתים להשתמש אף בהסתרת האמת מן הבריות. וכן למדנו מנפתלות ירידת יעקב לחרן ועליתו משם, כי דרכי האל נסתרות אך תוצאתם הסופית היא: גאולתם השלמה של ישראל מכל צרות הגלות, שנאמר: "לכן כה אמר ה' אלהים עתה אשיב את שבות יעקב ורחמתי כל בית ישראל וקנאתי לשם קדשי" (יחזקאל, ל"ט, כ"ה), "ואתה אל תירא עבדי יעקב נאם ה' ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים ושב יעקב ושקט ושאנן ואין מחריד" (ירמיה, ל', י').
יה"ר שבזכותו של יעקב אע"ה תושע יהודה וישראל ישכון לבטח, ויתקיים בנו מקרא שכתוב: "ועתה כה אמר ה' בראך יעקב ויצרך ישראל אל תירא כי גאלתיך קראתי בשמך לי אתה. כי תעבר במים אתך אני ובנהרות לא ישטפוך כי תלך במו אש לא תכוה ולהבה לא תבער בך" (ישעיה, מ"ג, א'-ב').

העל"ח רפאל ב"ר אשר חגבי (חגי רפי)