פרשת בהר - החיבור המשולש

קוד: בהר - החיבור המשולש בתנ"ך

סוג: מאמר

מאת: רפאל בר אשר חגבי

אל:

בהר – החיבור המשולש
מבוא:
בשנה מעוברת נקראת פרשת בהר בנפרד מפרשת בחוקותי, בשבת שלפני פסח שני. בראשית פרשת בהר התורה מפרטת את מצות השמיטה, שנאמר: "וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר. דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם כי תבאו אל הארץ אשר אני נתן לכם ושבתה הארץ שבת לה'" (ויקרא, כ"ה, א'-ב'). מפסוקים אלה נובע כי מצות השמיטה מחברת בין שלושה קדושות: קדושת התורה, קדושת עם ישראל וקדושת ארץ ישראל, לפיכך למדו חז"ל דוקא ממצות השמיטה שכל המצוות "נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני", משום שהתנאים לקבלת הארץ הם: קיום מצוות השמיטה והיובל. וכן מצאנו שפרשת בהר העוסקת בענין השמיטה והיובל, נקראת בימי ספירת העומר שהם ימי ההכנה של עם ישראל לקבלת התורה, בחג השבועות זמן מתן תורתנו. וכן כתב הרמב"ן: "בסוף הענין (ויקרא, כ"ז, ל"ד) כתיב: 'אלה המצות אשר צוה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני', להקיש כל המצות אל השמיטה הנזכרת, שכולן היו כן שנאמרו בכלל ופרט והכל מסיני... ולפי דעתי כי נכתבה כאן בסדר נכון, כי פירוש "בהר סיני" בעלותו שם לקבל לוחות שניות....ורצה הקב"ה להחמיר עליהם בברית הזאת השנית שתהיה עליהם באלות ובקללות, ושתהיה כראשונה על כל המצות הראשונות ועל כל המשפטים, כמו שנאמר בברית הראשונה" (רמב"ן-ויקרא, כ"ה, א'). כלומר, מצות השמיטה קשורה למתן תורה יותר מכל המצוות, לפיכך נאמרה מצות השמיטה גם בפרשת משפטים שנאמרה בהר סיני, ונאמרה שנית גם בעת שמשה רע"ה נתן לישראל את הלוחות השניות, וכרת עמם ברית חדשה. בנוסף לכך, בשנה מעוברת נקראת פרשת בהר לפני "פסח שני" החל ביום י"ד אייר, ולפני יום ל"ג בעומר החל ביום י"ח אייר ומסמל את חג קבלת תורת הנסתר. הקשר בין ארועים אלה מלמד כי התורה מאפשרת גמישות במצוותיה, רק לבני עליה המבינים את עומק ההגיון האלהי הנאמר בתורה. כמו כן נמצא כי התורה מאפשרת להרהר על רוב רובן של מצוות התורה, להבין את טעמן ואף להתאימם לאנשים ולמקרים מיוחדים, כפי שהדבר נאמר בתורה בענין פסח שני שנכתב בעקבות תלונת אנשים מחבבי המצוות, ובענין תלונת בנות צלפחד שהיו "מחבבות את הארץ" (רש"י-במדבר, כ"ו, ס"ד). העולה מכאן הוא שפרשת "בהר סיני" מלמדת כי מצות השמיטה מחברת בפנימיותה בין תורת ישראל, עם ישראל וארץ ישראל, בבחינת "והחוט המשלש לא במהרה ינתק" (קהלת, ד', י"ב), ומצות פסח שני וענין בנות צלפחד מלמדים כי חיבור אמיתי בין ישראלי לתורה ולארץ ישראל יכול ליצור קבלת "תורה חדשה" אשר תועיל ותשפיע גם עליו, ואף על כלל עם ישראל לדורות עולם, כפי שמבואר להלן בהרחבה:
א. מצות השמיטה - מחברת בין תורת ישראל, עם ישראל וארץ ישראל.
ב. טעמי מצוות השמיטה - לרומם את עם ישראל מעל גשמיות העוה"ז.
ג. פסח שני – החיבור בין האדם לתורה יכול ליצור קבלת "תורה חדשה" אשר תועיל לכלל עם ישראל, כמפורט בתורה בענין פסח שני ובענין בנות צלפחד.
מצות השמיטה:
בראשית פרשת בהר התורה מפרטת את מצות השמיטה, ופותחת בשני פסוקים המבטאים את הקשר המשולש שבין תורת ישראל, עם ישראל וארץ ישראל, שנאמר: "וידבר ה' אל משה בהר סיני (תורת ישראל) לאמר. דבר אל בני ישראל (עם ישראל) ואמרת אלהם כי תבאו אל הארץ (ארץ ישראל) אשר אני נתן לכם ושבתה הארץ שבת לה'" (ויקרא, כ"ה, א'-ב'). כלומר, מצות השמיטה מחברת בין תורת ישראל, עם ישראל וארץ ישראל, לפיכך למדו חז"ל דוקא ממצות השמיטה שכל המצוות "נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני".
לאור האמור לעיל ניתן להבין את שאלות הרש"י: "בהר סיני', מה עניין שמיטה אצל הר סיני? והלא כל המצות נאמרו מסיני? אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה (ופרטותיה) ודקדוקיה מסיני, אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני, כך שנויה בת"כ". כלומר, הרש"י שואל שתי שאלות: השאלה הראשונה: מדוע הוסיפה התורה את המלים "בהר סיני" הלא ידוע כי מצות השמיטה נאמרה מהר סיני, כפי שנאמר בפרשת ואלה משפטים: "והשביעת תשמטנה ונטשתה" (שמות, כ"ג, י"א)? והשאלה השניה היא: מדוע נאמרו בפרשת בהר "כללותיה ודקדוקיה" של מצות השמיטה עשרות שנים לפני שישראל יזדקקו להם, הלא עדיף היה שמשה ילמד לבאי ארץ ישראל את "כללותיה ודקדוקיה" של מצות השמיטה בערבות מואב ובספר דברים, בסמוך לכניסתם לארץ כפי שהדבר נעשה לגבי יתר המצוות?
לשאלות אלה משיב הרש"י: כי מצות השמיטה נאמרה מהר סיני כפי שפירש הרש"י: "ואלה מוסיף על הראשונים מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני" (רש"י- שמות, כ"א, א'), אך בפרשת 'ואלה המשפטים' נכתבה מצות השמיטה ללא "כללותיה ודקדוקיה", אלא נאמר רק: "ושש שנים תזרע את ארצך ואספת את תבואתה. והשביעת תשמטנה ונטשתה ואכלו אביני עמך ויתרם תאכל חית השדה כן תעשה לכרמך לזיתך" (שמות, כ"ג, י'-י"א), דהיינו, בפרשת משפטים נכתב רק החיבור בין עם ישראל וארץ ישראל, ואילו בפרשת בהר נכתב במפורש החיבור הנוסף של "בהר סיני" שהוא סמל לקבלת כלל מצוות התורה. לשאלה מדוע לא נאמרו "כללותיה ודקדוקיה" של מצות השמיטה בערבות מואב כשם שנאמרו יתר המצוות, משיב הרש"י: כי הדבר מלמד על כך שתורת ישראל שנאמרה בסיני היא תורת נצח, דהיינו, כל מצוות התורה "כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני", למרות שישראל לא יכלו לבצע את כולן בפועל (השמיטה הראשונה בוצעה נ"ב שנים לאחר הציווי, דהיינו, ארבע עשרה שנה לאחר שנכנסו לארץ בשנת ה'תק"ג, עיין רמב"ם, הל' שמיטה ויובל פ"י, ב). לפיכך דוקא מן הפרוט הנרחב של מצות השמיטה, אשר נאמרה לישראל במדבר סיני עשרות שנים בטרם כניסתם לארץ, למדים שאף כל יתר המצוות "כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני". וכן מצאנו שבפרטי מצות השמיטה נאמר: "ועשיתם את חקתי ואת משפטי תשמרו ועשיתם אתם וישבתם על הארץ לבטח. ונתנה הארץ פריה ואכלתם לשבע וישבתם לבטח עליה" (ויקרא, כ"ה, ח'-ט'), משום שמצות השמיטה מחברת בפנימיותה בין תורת ישראל, עם ישראל וארץ ישראל, בבחינת "והחוט המשלש לא במהרה ינתק" (קהלת, ד', י"ב), וכן נאמר: "כי תבאו אל הארץ אשר אני נתן לכם ושבתה הארץ שבת לה'", דהיינו, שייכות הארץ לה' אשר נתנה לישראל בימי בראשית, מתבטאת בכך שכאשר ישראל מצויים בארץ ישראל, הארץ שובתת לה', ובכך מוכח לאומות העולם כי הארץ שייכת לקב"ה והוא מרצונו נתנה לישראל. מטעם זה מצות השמיטה חלה רק על עם ישראל בארץ ישראל, ואין היא חלה על נכרים בא"י ואף לא על קרקעות של ישראלים בארצות חוץ לארץ.
ודע, שמצות שמיטת הקרקעות מרוממת את החיבור שבין האדם לאדמה משום הדמיון שבינהם. כלומר, גם האדם ואף הבהמה נבראו מן האדמה, אולם המייחד את האדם מן הבהמה הוא הכח הפנימי של יצירה, והיכולת להגיע לשלמות, כשם שבכוחה של האדמה להצמיח מתוכה פירות מגוונים. לאדמת ארץ ישראל יש מעלה מיוחדת בכך שרק באמצעותה ישראל יכולים להגיע לשלמות בקיום המצוות, דבר אשר לא ניתן לעשותו ביתר הארצות. לפיכך מצות שמיטת הקרקעות ניתנה רק לעם ישראל הנבחר כאשר הוא שוכן בארץ ישראל הנבחרת, וזאת ע"מ לאפשר לאדמת הקודש לאגור כוחות לשש השנים הבאות, וגם לאפשר לחקלאי לאגור כוחות רוחניים גבוהים אשר התעממו במשך שש שנות עבודתו בשדה. כלומר, באמצעות מצות השמיטה שנאמרה בהר סיני נוצר חיבור פיזי ורוחני בין תורת ישראל לעם ישראל, וארץ ישראל. לפיכך הדגישה התורה בענין השמיטה כי מצוה זו נאמרה מסיני, שנאמר: "וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר" (ויקרא, כ"ה, א').
טעמי מצוות השמיטה:
מצוות השמיטה נחלקת לשני סוגים: שמיטת קרקעות ושמיטת כספים, דהיינו, שמיטת הקרקעות אוסרת על ישראל לעבוד בקרקעות ארץ ישראל בשנה השביעית, ושמיטת כספים מבטלת את חובת החזרת כספי ההלואות שישראלי הלווה לחברו לפני שנת השמיטה, משום שהתורה מצוה לבטל (לשמוט) את החוב בסוף שנת השמיטה. כלומר, בשנת השמיטה התורה דורשת מעם ישראל להתעלות מדרך הטבע אשר בה כל אדם דואג לעצמו ולרכושו, ולהגיע למדרגה גבוהה שבה האדם ידאג לחברו ואף יפקיר את רכושו לצורך זה. וכן מובא במדרש (מד"ר, ויקרא, פרשה א): "גבורי כח עושי דברו' (תהלים, ק"ג) במה הכתוב מדבר? א"ר יצחק: בשומרי שביעית הכתוב מדבר, בנוהג שבעולם אדם עושה מצוה ליום אחד, לשבת אחת, לחודש אחד, שמא לשאר ימות השנה? ודין חמי חקליה ביירה, כרמיה ביירה, ויהבי ארנונא ושתיק. יש לך גבור גדול מזה"?! כלומר, קיום מצוות השמיטה מעמיד את האדם בניסיונות אנושיים גבוהים. בהתחשב בכך התורה הקדושה מבטיחה לישראל שתי הבטחות מוחשיות: האחת מובטחת לשומט הקרקע, ושניה מובטחת לשומט הכספים, שנאמר: "וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית ועשת את התבואה לשלש השנים" (ויקרא, כ"ה, כ"א), ונאמר: "נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלהיך בכל מעשך ובכל משלח ידך" (דברים, ט"ו, י'), ופירש הרמב"ם (הל' שמיטה ויובל פ"ט, ל): "והבטיח הקב"ה בשכר מצוה זו בעולם הזה, שנאמר: 'כי בגלל הדבר הזה יברכך".
באמצעות מצוות השמיטה התורה מחזקת את קשר הגומלין שבין קרקעות ארץ ישראל לבין עם ישראל היושב עליה, כמו כן התורה גם מחזקת את הקשר בין הרבדים החברתיים של בני ישראל עצמם. לפיכך התורה רואה בחומרה רבה את אי קיומן של מצוות השמיטה, ועל כן גם הענישה בגינן היא גלות ופיזור בארצות האוייבים, כמובא בגמ': "בעון גלוי עריות, ועבודת כוכבים, והשמטת שמיטין ויובלות גלות בא לעולם, ומגלין אותן ובאין אחרים ויושבין במקומן, שנאמר: 'כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ' וגו', וכתיב: 'ותטמא הארץ ואפקוד עונה עליה' וגו', וכתיב: 'ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה'. ובעבודת כוכבים כתיב: 'ונתתי את פגריכם' וגו', וכתיב: 'והשמותי את מקדשיכם' וגו', 'ואתכם אזרה בגוים'. בשמיטין וביובלות כתיב: 'אז תרצה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה ואתם בארץ אויביכם' וגו', וכתיב: 'כל ימי השמה תשבות" (שבת, לג.). כלומר, בראית התורה אי קיום מצוות השמיטה הוא מקביל בחומרתו לעוון גילוי עריות ועבודה זרה.
חכמי הדורות נחלקו בטעמן של מצוות השמיטה הרמב"ם ביאר כי מטרת השמיטה היא: "ושתוסיף הארץ תבואתה ותתחזק בעמדה שמוטה" (מו"נ ח"ג, פל"ט), דהיינו, השמיטה נועדה לצורך מנוחת קרקע ארץ הקודש, בכדי שהארץ תתחזק ותיתן את תבואותיה לישראל ביתר שאת במשך ששת השנים הבאות. "בעל העקידה" ביאר כי מטרת מצוות השמיטה נועדו להזכיר לישראל כי עבודת הקרקע והכסף הם רק אמצעי להשיג את מטרת שלמות הנפש של עם ישראל. "הכלי יקר" ביאר כי מטרת מצוות השמיטה היא לחזק את אמונם ובטחונם של ישראל בקב"ה, משום שהמקיים את מצוות השמיטה מוכיח במעשיו כי הכל שייך לקב"ה וממנו הוא קיבל בהשאלה את השפע הגשמי. כלומר, כל טעמי מצוות השמיטה מלמדים כי ה' דורש מעם ישראל להכיר בכך שהם כגרים ותושבים בארץ, לפיכך יישום תפיסה זו ע"י קיום מצוות השמיטה, מרומם את עם ישראל מעל גשמיות העוה"ז, כפי ששבת בראשית גורמת לישראל לשבות מכל מלאכה במשך שביעית מחייהם, ולהקדישה להתרוממות רוחנית באמצעות קיום מצוותיו של בורא עולם מקדש השבת. על כן ניתן לומר כי: שנת השמיטה היא מנוחה לארץ ישראל ולנפש כלל עם ישראל, והשבת היא מנוחה לנפש הפרט מישראל.
פסח שני:
בשנה מעוברת נקראת פרשת בהר לפני "פסח שני" החל ביום י"ד אייר, ולפני יום ל"ג בעומר החל ביום י"ח אייר ומסמל את חג קבלת תורת הנסתר. הקשר בין ארועים אלה מלמד כי התורה מאפשרת גמישות במצוותיה, רק לבני עליה המבינים את עומק ההגיון האלהי הנאמר בתורה. וכן מובא בגמ': "אכילת חזיר, ולבישת שעטנז, וחליצת יבמה, וטהרת מצורע, ושעיר המשתלח, ושמא תאמר מעשה תוהו הם? תלמוד לומר: 'אני ה', אני ה' חקקתיו ואין לך רשות להרהר בהן" (יומא, סז:). כלומר, בכל יתר מצוות התורה ניתן להרהר בהם, להבין את טעמן ואף להתאימם לאנשים ולמקרים מיוחדים, כפי שהדבר נאמר בתורה בענין פסח שני שנכתב בעקבות תלונת אנשים מחבבי המצוות, ובענין תלונת בנות צלפחד שהיו "מחבבות את הארץ" (רש"י-במדבר,כ"ו, ס"ד).
בענין פסח שני התורה כותבת: "ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשת הפסח ביום ההוא ויקרבו לפני משה ולפני אהרן ביום ההוא. ויאמרו האנשים ההמה אליו אנחנו טמאים לנפש אדם למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה' במעדו בתוך בני ישראל. ויאמר אלהם משה עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם. וידבר ה' אל משה לאמר. דבר אל בני ישראל לאמר איש איש כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחקה לכם או לדרתיכם ועשה פסח לה'. בחדש השני בארבעה עשר יום בין הערבים יעשו אתו על מצות ומררים יאכלהו" (במדבר, ט', ו'-י"א). לכאורה קשה על משה רע"ה הלא יכול היה להשיבם מיד כי הם הפסידו מצוה בבחינת "עבר זמנו בטל קרבנו" (תוס' ברכות, כו.), ועוד, אם כוונת התורה היתה לאפשר לטמאי נפש לעשות פסח שני, מדוע לא נכתב הדבר מיד אלא הדבר הוצרך להכתב רק בעקבות תלונתם של טמאי נפש אדם, וכי התורה האלהית משתנה בהתאם לטענות בני אדם? אלא מפני שאותם אנשים "נושאי ארונו של יוסף היו, דברי ר' יוסי הגלילי. ר"ע אומר: מישאל ואלצפן היו שהיו עוסקין בנדב ואביהוא. ר' יצחק אומר:...עוסקין במת מצוה" (סוכה, כה:). כלומר, התנהגותם העידה עליהם כי הם צדיקים המבינים את עומק ההגיון האלהי הנאמר בתורה כמשה רע"ה, לפיכך אמר להם משה: "עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם", משום שמחד גיסא, תביעתם היתה מבוססת בעומקה על שני יסודות מן התורה שהם: מתן האפשרות לאדם לתקן ולהתעלות במצוות כדרכה של מצות התשובה, וכן מתן גמול לצדיק שעסק במצות גמילות חסדים למת ועקב כך נמנעה ממנו מצות קרבן פסח. ומאידך גיסא, אף משה רע"ה שהבין את צידקת טענתם לא היה רשאי לשנות או להוסיף על מצוות התורה. על כן הפנה משה את תביעתם לה' אשר רק הוא יכול לתת לישראל "תורה חדשה", כמובא במדרש: "אמר רבי אבין בר כהנא: אמר הקב"ה תורה חדשה מאתי תצא" (מד"ר, ויקרא, פרשה יג). ואכן בעקבות תביעתם המוצדקת הקב"ה עצמו נתן לישראל "תורה חדשה" המאפשרת לטמאים ולרחוקים לקיים את מצות קרבן פסח. כלומר, נמצאנו למדים מכאן כי למרות "שכך כתובה פרשה לפני במרום" (ספרי, בלק, פיסקא קלד), כתיבת מצות פסח שני בעקבות תלונת הטמאים לנפש אדם מלמדת "שמגלגלין חובה ע"י חייב וזכות על ידי זכאי" (סנהדרין, ח.). וכן מצאנו כי בנוסף לאותם "טמאים לנפש אדם", נתנה אפשרות התיקון לכל טמאי הנפש וגם לרחוקים לדורות עולם, שנאמר: "איש איש כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחקה לכם או לדרתיכם ועשה פסח לה'" (במדבר, ט', י'). כלומר, ממצות פסח שני למדים כי חיבור אמיתי בין האדם לתורה יכול ליצור קבלת "תורה חדשה" אשר תועיל ותשפיע גם עליו ואף על כלל עם ישראל לדורות עולם.
וכן מצאנו בזמן שבית המקדש היה קיים, מי שלא הקריב קרבן פסח במועדו ביום י"ד בניסן, מפני שהיה טמא או שהיה בדרך רחוקה, היה חייב להקריב קרבן זה בי"ד באייר הנקרא בשם "פסח שני". הטעם לקביעת פסח שני בי"ד באייר הוא משום היה זה היום האחרון שבו אכלו ישראל רק מן המצות שהוציאו ממצרים, ולמחרת "ירד להם מן בט"ו באייר" (רש"י-שמות, ט"ז, א'), לפיכך נס יציאת מצרים ואכילת המצות נמשך עד יום "פסח שני". גם בזמן שבית המקדש חרב יש נוהגים לאכול מהמצות של פסח ביום י"ד באייר, ויש אף האוכלים מצות בליל ט"ו באייר.
כמו כן יש נוהגים שלא לומר תחנון, ולא להספיד בו ולא להזכיר בו נשמות, למרות שיום י"ד באייר אינו חג ואינו מועד ולא יום טוב, אלא הוא זכר ליום השמחה של אלה שהקריבו את קרבן פסח שני, בזמן שבית המקדש היה קיים. נמצא כי השפעת תלונתם של אותם "טמאים לנפש אדם", נחקקה לדורות עולם.
בענין בנות צלפחד שהיו "מחבבות את הארץ" (רש"י-במדבר,כ"ו, ס"ד), התורה כותבת: "ותעמדנה לפני משה ולפני אלעזר הכהן ולפני הנשיאם וכל העדה פתח אהל מועד לאמר. אבינו מת במדבר והוא לא היה בתוך העדה הנועדים על ה' בעדת קרח כי בחטאו מת ובנים לא היו לו. למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו כי אין לו בן תנה לנו אחזה בתוך אחי אבינו. ויקרב משה את משפטן לפני ה'. ויאמר ה' אל משה לאמר. כן בנות צלפחד דברת נתן תתן להם אחזת נחלה בתוך אחי אביהם והעברת את נחלת אביהן להן. ואל בני ישראל תדבר לאמר איש כי ימות ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו. ואם אין לו בת ונתתם את נחלתו לאחיו. ואם אין לו אחים ונתתם את נחלתו לאחי אביו. ואם אין אחים לאביו ונתתם את נחלתו לשארו הקרב אליו ממשפחתו וירש אתה והיתה לבני ישראל לחקת משפט כאשר צוה ה' את משה" (במדבר, כ"ז, ב'-י"א). לכאורה קשה על משה רע"ה הלא יכול היה להשיבן מיד כי לפי ציווי ה' רק בנים יורשים, ועוד, אם התורה התכוונה לאפשר גם לבנות לרשת, מדוע לא נכתב הדבר מיד אלא הוצרך הדבר להכתב רק בעקבות תלונתם של בנות צלפחד, וכי התורה האלהית משתנה בהתאם לטענות נשים? אלא מפני שבנות צלפחד צדקניות היו, כמובא בגמ': "בנות צלפחד חכמניות הן, דרשניות הן, צדקניות הן...מתוך שצדקניות הן נעשה להן נס כיוכבד" (ב"ב, קיט:). כלומר, תביעתן העידה עליהם כי הם צדקניות המבינות את עומק ההגיון האלהי הנאמר בתורה כמשה רע"ה, כמובא בגמ': "רבי שמעון השקמוני אומר: יודע היה משה רבינו שבנות צלפחד יורשות הן, אבל לא היה יודע אם נוטלות חלק בכורה אם לאו, וראויה היתה פרשת נחלות ליכתב על ידי משה אלא שזכו בנות צלפחד ונכתבה על ידן" (ב"ב, קיט.), "ללמדך שמגלגלין חובה ע"י חייב וזכות על ידי זכאי" (סנהדרין, ח.), וכן נאמר במדרש (ילקוט שמעוני, שופטים, ד', המשך סימן מב): "מעיד אני עלי את השמים ואת הארץ, בין גוי ובין ישראל, בין איש בין אשה, בין עבד בין שפחה, הכל לפי מעשיו של אדם, רוח הקדש שורה עליו". לפיכך נאמר: "ויקרב משה את משפטן לפני ה'", משום שמחד גיסא, תביעתם היתה מבוססת בעומקה על שני יסודות מן התורה שהם: מתן האפשרות לאדם לדרוש בשכלו את מצות התורה, בבחינת "מעלין בקודש" (יומא, יב:), כפי שבנות צלפחד "אמרו לו: אם כבן אנו חשובין תנה לנו נחלה כבן, אם לאו תתיבם אמנו מיד" (ב"ב, קיט:), וכן מתן גמול ל"צדיק" (לדעת ר' יהודה בן בתירא, שבת, צז.) שהיה מן המעפילים אשר חיבבו את הארץ. ומאידך גיסא, אף משה רע"ה שהבין את צידקת טענתן לא היה רשאי לשנות או להוסיף על מצוות התורה. על כן הפנה משה את תביעתן לה' אשר רק הוא יכול לתת לישראל "תורה חדשה", כמובא במדרש: "אמר רבי אבין בר כהנא: אמר הקב"ה תורה חדשה מאתי תצא" (מד"ר, ויקרא, פרשה יג). ואכן בעקבות תביעתן המוצדקת הקב"ה עצמו נתן לישראל "תורה חדשה" המאפשרת לבנות לרשת אב אשר לא היו לו בנים, ואף ליטול חלק בבכורתו של אביהן, כמובא במשנה: "בנות צלפחד נטלו שלשה חלקים בנחלה: חלק אביהן שהיה עם יצאי מצרים, וחלקו עם אחיו בנכסי חפר, ושהיה בכור נוטל שני חלקים" (ב"ב, פ"ח, משנה ג). כלומר, נמצאנו למדים מכאן כי למרות "שכך כתובה פרשה לפני במרום" (ספרי, בלק, פיסקא קלד), כתיבת ענין נחלת הבנות בתורה בעקבות תלונת בנות צלפחד מלמדת "שמגלגלין חובה ע"י חייב וזכות על ידי זכאי" (סנהדרין, ח.). וכן מצאנו כי בזכות בנות צלפחד נקבע חוק עולם הנותן לכלל בנות ישראל אשר אין להם אחים לרשת את אביהם, ואף קרובי משפחתו של אדם ערירי זכו לירושתו, שנאמר: "איש כי ימות ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו. ואם אין לו בת ונתתם את נחלתו לאחיו. ואם אין לו אחים ונתתם את נחלתו לאחי אביו. ואם אין אחים לאביו ונתתם את נחלתו לשארו הקרב אליו ממשפחתו וירש אתה והיתה לבני ישראל לחקת משפט כאשר צוה ה' את משה" (במדבר, כ"ז, ח'-י"א). כלומר, מענין בנות צלפחד למדים כי חיבור אמיתי בין האדם לתורה ולארץ ישראל יכול ליצור קבלת "תורה חדשה" אשר תועיל ותשפיע גם עליו ואף על כלל עם ישראל לדורות עולם. וכן מובא במדרש: "ויאמר ה' אל משה כן בנות צלפחד דוברות', יפה תבעו בנות צלפחד שכך כתובה פרשה לפני במרום, אשרי אדם שהמקום מודה לדבריו" (ספרי, בלק, פיסקא קלד).
לסיכום:
נמצאנו למדים מן האמור לעיל כי מצוות השמיטה מרוממות את עם ישראל מעל גשמיות העוה"ז, ומחברות בין שלושה קדושות: קדושת התורה, קדושת עם ישראל וקדושת ארץ ישראל. לפיכך פרשיות השמיטה והיובל נקראות בימי הספירת העומר שהם ימי ההכנה של עם ישראל לקבלת התורה בחג השבועות, משום שמצות השמיטה קשורה למתן תורה יותר מכל המצוות, לפיכך נאמר בה: "וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר" (ויקרא, כ"ה, א'). וכן מצאנו שבשנה מעוברת נקראת פרשת בהר לפני "פסח שני" החל ביום י"ד אייר, ולפני יום ל"ג בעומר החל ביום י"ח אייר ומסמל את חג קבלת תורת הנסתר. הקשר בין ארועים אלה מלמד כי התורה מאפשרת גמישות במצוותיה, ומאפשרת להרהר על רוב רובן של מצוות התורה, להבין את טעמן ואף להתאימם לאנשים ולמקרים מיוחדים, כפי שהדבר נאמר בתורה בענין פסח שני שנכתב בעקבות תלונת אנשים מחבבי המצוות, ובענין תלונת בנות צלפחד שהיו "מחבבות את הארץ" (רש"י-במדבר,כ"ו, ס"ד), וכן אמר דוד המלך ע"ה: "סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם" (תהלים, כ"ה, י"ד).
יה"ר שנזכה לעבוד את ה' בהר הקודש בהר מרום ישראל, ויתקיים בנו מקרא שכתוב: "ושבתי את שבות עמי ישראל ובנו ערים נשמות וישבו ונטעו כרמים ושתו את יינם ועשו גנות ואכלו את פריהם. ונטעתים על אדמתם ולא ינתשו עוד מעל אדמתם אשר נתתי להם אמר ה' אלהיך (עמוס, ט', י"ד- ט"ו).

העל"ח רפאל ב"ר אשר חגבי (חגי רפי)