קוד: הבחירה בחיים איננה טבעית בתנ"ך
סוג: מאמר
מאת: רפאל בר אשר חגבי
אל:
נצבים-הבחירה בחיים איננה טבעית
מבוא:
בחלק מן השנים המעוברות
נקראת פרשת נצבים בנפרד מפרשת וילך בסמיכות לראש השנה, ע"מ ללמד את ישראל
כי חרדת יום הדין משברת את הלב וגורמת לתשובה מיראה, כמו כן מלמדת הפרשה כי
מצות התשובה נמצאת קרוב לכל אחד מישראל בכל מקום שהם. בנוסף לכך בפרשת
נצבים התורה מציגה לישראל את יסוד הבחירה החופשית בין החיים והטוב שבקיום
המצוות לבין המוות והרע שבהפרתן, והתורה אף מורה לאדם לבחור בדרך החיים
והטוב ע"מ שיזכה לחיי העוה"ב, שנאמר: "העדתי בכם היום את השמים ואת הארץ
החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך"
(דברים, ל', י"ט). כלומר, ה' יתברך מסייע לישראל לבחור בדרך החיים משום
שהבחירה בחיים ע"פ התורה איננה הבחירה הטבעית, אלא היא עומדת בסתירה
לשאיפתה של הנפש הבהמית שבתוך האדם, לפיכך המלצת התורה והבטחותיה לשכר
מסיייעים לאדם לבחור בדרך החיים והטוב למרות עצת יצרו הבהמי. מטעם זה פרשת
"אתם נצבים היום כלכם לפני ה' אלהיכם" נקראת תמיד בשבת שלפני ראש השנה,
משום שבראש השנה כלל ישראל עומדים לדין בפני הקב"ה על תוצאות בחירתם
החופשית בשנה החולפת, על כן פרשת נצבים מזרזת את ישראל לחזור בתשובה מבעוד
מועד בכדי שתכלה שנה וקללותיה ותחל שנה וברכותיה, בזכות בחירתם המחודשת של
ישראל בחיי התורה והמצוות מרצונם החופשי. וכן מצאנו שה' מעודד את ישראל
לפני יום הדין בהפטרת "שוש אשיש" אשר היא המשובחת מכל יתר הפטריות הנחמה
משום שהיא מבטאת את ברית האהבה המחודשת בין ה' לבין ישראל, מתוך נטישת
הזכרונות השליליים שארעו בקשר הישן שהיה בינהם בעבר, כפי שנאמר: "מחיתי כעב
פשעיך וכענן חטאתיך שובה אלי כי גאלתיך" (ישעיה, מ"ד, כ"ב). כלומר, ה'
ברחמיו מזכיר לאדם לפני יום הדין לשוב לדרך החיים ע"מ לזכותו בחיי הנצח,
מתוך ידיעת הבורא כי הבחירה בדרך החיים ע"פ התורה איננה הבחירה הטבעית של
יצר האדם, כפי שמבואר להלן בהרחבה:
א. אתם נצבים היום – חרדת יום הדין משברת את הלב וגורמת לתשובה מיראה.
ב. כי קרוב אליך הדבר מאד – מצות התשובה נמצאת קרוב לכל אחד מישראל בכל מקום שהם.
ג. ובחרת בחיים – בחירה בין הרצון הטבעי לחיות ע"מ לשרוד בעוה"ז לבין הרצון הרוחני לחיות בכדי לעבוד את ה' ע"פ מצוות התורה.
ד. ובחרת בחיים – ה' משכיח מן האדם את המוות והקללות בכדי לזכותו בשכר גדול יותר.
ה. למען תחיה – המלצה אלהית לבחור בעצת היצר הטוב כמבואר במשל ה"חפץ חיים".
ו. שוש אשיש – שיאן של הנחמות היא התחברות ישראל לה' במעין ברית נישואין.
אתם נצבים היום:
בפתיחת
פרשת נצבים הנקראת תמיד בשבת שלפני ר"ה, נאמר: "אתם נצבים היום כלכם לפני
ה' אלהיכם" (דברים, כ"ט, ט'), הרש"י פירש ע"פ המדרש: "למה נסמכה פרשת 'אתם
נצבים' לקללות? לפי ששמעו ישראל מאה קללות חסר שתים חוץ ממ"ט שבת"כ הוריקו
פניהם ואמרו: מי יוכל לעמוד באלו? התחיל משה לפייסם: 'אתם נצבים היום',
הרבה הכעסתם למקום ולא עשה אתכם כלייה והרי אתם קיימים לפניו". לפיכך נשאלת
השאלה: וכי הקללות לחינם נאמרו? וכי הקב"ה ותרן? והלא "אמר רבי חנינא: כל
האומר הקב"ה ותרן הוא יותרו חייו, שנאמר: 'הצור תמים פעלו כי כל דרכיו
משפט" (ב"ק, נ.)?!, אלא שתכלית הקללות והעונשים של הקב"ה נועדו לטובת האדם
ע"מ להחזירו בתשובה מתוך יראת העונש, לפיכך כאשר "הוריקו פניהם" של ישראל
בעקבות הקללות, התחיל משה רע"ה לפייסם באומרו: והרי אתם קיימים לפניו",
דהיינו, משה לימד את ישראל כי החרדה מן הקללות היא תכליתם, על כן שברון לבם
מן הקללות הוא חלק מתהליך התשובה מיראה. וכן מובא בגמ': "תניא ר' שמעון בן
אלעזר אומר: עזרא תיקן להן לישראל שיהו קורין קללות שבתורת כהנים קודם
עצרת, ושבמשנה תורה קודם ר"ה, מאי טעמא? אמר אביי ואיתימא ריש לקיש: כדי
שתכלה השנה וקללותיה" (מגילה, לא.). כלומר, החרדה מן הקללות הנאמרות לפני
יום הדין משברת את הלב וגורמת לתשובה מיראה לפני ר"ה ובכך מובטחת לישראל
הזכיה בדין, שנאמר: "אתם נצבים היום כלכם לפני ה' אלהיכם" (דברים, כ"ט,
ט'). אולם כאשר ישראל אינם חרדים מן הקללות הם מאלצים את ה' לבצען בפועל
ע"מ להחזירם בתשובה, כמובא במדרש (תנחומא, ניצבים, סימן א): "אמר להם
הקב"ה: אף על פי שקללות הללו באות עליכם, הן מעמידות אתכם. וכן הוא אומר:
'למען ענותך ולמען נסותך' וגו' (דברים, ח', ט"ז). וכך אמר להם משה לישראל:
אף על פי שהיסורין הללו באין עליכם יש לכם עמידה, לכך נאמר: 'אתם נצבים
היום כולכם". נמצאנו למדים שה' מעניש את ישראל ברחמים רבים למרות שישראל
בוחרים ללכת בדרך הרעה, משום שישראל הם "קיומו של עולם הזה ושל העולם הבא"
(תנחומא, ניצבים, סימן ד), וכן משום שה' יתברך נשבע לאבות שלא יחליפם באומה
אחרת, שנאמר: "למען הקים אתך היום לו לעם והוא יהיה לך לאלהים כאשר דבר לך
וכאשר נשבע לאבותיך לאברהם ליצחק וליעקב" (דברים, כ"ט, י"ב).
כי קרוב אליך הדבר מאד:
לקראת
סיום דבריו של משה רע"ה משה בישר לישראל כי התורה נמצאת בהשג ידו של כל
אחד מישראל, ואף יעץ לישראל כיצד ניתן להשיגה בקלות, שנאמר: "כי קרוב אליך
הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשתו" (דברים, ל', י"ד). הרמב"ן פירש כי פסוק זה
מלמד על קלות מצות התשובה: "כי אם יהיה נדחך בקצה השמים' ואתה ביד העמים
תוכל לשוב אל ה' ולעשות 'ככל אשר אנכי מצוך היום', כי אין הדבר נפלא ורחוק
ממך, אבל קרוב אליך מאד לעשותו בכל עת ובכל מקום. וזה טעם 'בפיך ובלבבך
לעשותו': שיתודו את עונם ואת עון אבותם בפיהם, וישובו בלבם אל ה' ויקבלו
עליהם היום התורה לעשותה לדורות" (דברים, ל', י"א). כלומר, התשובה נמצאת
קרוב לכל אחד מישראל בכל מקום שהם, לפיכך אין לאדם צורך לחפשה במרחקים או
לתלותה בגורמים זרים, משום שמצות התשובה נמצאת "קרוב אליך הדבר מאד בפיך
ובלבבך לעשתו" (דברים, ל', י"ד), דהיינו, משום שנשמת האדם היא "חלק אלוה
ממעל" (איוב, ל"א, ב') וחלק זה מעורר את האדם לתשובה ולמעשים טובים. לפיכך
האדם צריך לחפש את דרך האמת בפנימיותו ומתוך כך ישוב אל ה' בקלות.
וכן
מובא בגמ': "אמרו עליו על ר"א בן דורדיא שלא הניח זונה אחת בעולם שלא בא
עליה, פעם אחת שמע שיש זונה אחת בכרכי הים והיתה נוטלת כיס דינרין בשכרה,
נטל כיס דינרין והלך ועבר עליה שבעה נהרות, בשעת הרגל (תשמיש) דבר הפיחה
(רוח), אמרה: כשם שהפיחה זו אינה חוזרת למקומה כך אלעזר בן דורדיא אין
מקבלין אותו בתשובה. הלך וישב בין שני הרים וגבעות, אמר: הרים וגבעות בקשו
עלי רחמים!, אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו, שנאמר: 'כי ההרים
ימושו והגבעות תמוטינה'. אמר: שמים וארץ בקשו עלי רחמים!, אמרו: עד שאנו
מבקשים עליך נבקש על עצמנו, שנאמר: 'כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה'.
אמר: חמה ולבנה בקשו עלי רחמים!, אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על
עצמנו, שנאמר: 'וחפרה הלבנה ובושה החמה'. אמר: כוכבים ומזלות בקשו עלי
רחמים!, אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו, שנאמר: 'ונמקו כל צבא
השמים'. אמר: אין הדבר תלוי אלא בי!, הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד
שיצתה נשמתו. יצתה בת קול ואמרה: ר"א בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא"
(ע"ז, יז.). לכאורה נשאלת השאלה: איך אותה זונה הטיפה לאלעזר בן דורדיא
מוסר, הלא היא עצמה היתה צריכה לחזור תשובה? אלא שהפחתה גרמה לה התעוררות
פתאומית לתשובה, כי בעת שראתה איך אלעזר בן דורדיא מוסר את עצמו לדבר עבירה
נכנסה בה ההבנה שכשם שלדבר עבירה אדם מוכן למסור את נפשו, כל שכן שלדבר
מצוה יש צורך במסירות נפש אישית. לעומת זאת אלעזר בן דורדיא סבר כי ניתן
לחזור בתשובה ע"י גורמים חיצוניים, עד שהבין בסופו של דבר כי "אין הדבר
תלוי אלא בי"!, וכשמסר את עצמו למען מצות התשובה "יצתה בת קול ואמרה: ר"א
בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא" (ע"ז, יז.).
משל למה הדבר דומה: שני
קבצנים האחד זקן והשני צעיר החליטו לחבור יחד בכדי לקבץ נדבות בחודש אלול,
הקבצנים חילקו בינהם את העבודה כך שהקבצן הזקן יקבץ את הנדבות והצעיר ישא
בנטל התרמילים ובשמירה. שני הקבצנים הסתובבו מכפר לכפר וקבצו את הנדבות
לתוך תרמילהם, פעם אחת הגיעו לכפר שבו התקיימה חתונה מפוארת, המחותנים
הכניסו את העניים לביתם וסעדו את לבם במאכלים ובמעדנים רבים עד ששבעו
והותירו, בתום הסעודה בקשו הקבצנים מבעל הבית רשות לקבץ את שיירי הסעודה,
ובעל הבית התיר להם בשמחה. הקבצנים לקחו תרמיל ומילאו בו את שיירי הסעודה
ובעל הבית הוסיף להם עוף צלוי שלם כצידה לדרך. הלכו הקבצנים לישון בקצה בית
הכנסת כשהם שבעים ומאושרים, הקבצן הצעיר חש רעב באמצע הלילה והחל מחפש את
העוף הצלוי בתרמיליו של הקבצן הזקן, כשלא מצא חשב לעצמו כי הקבצן הזקן
החביא את העוף או שאכלו לפניו, חיפש הצעיר בתאי המתפללים, בתיבת בית הכנסת
ואף בהיכל ולא מצא. המתין הקבצן הצעיר עד שהקבצן הזקן יתעורר והחל לצרוח
עליו, מדוע החביא את העוף או מדוע אכלו לבדו בניגוד להסכם שבינהם?, והקבצן
הזקן צרח לעומתו כי חשדותיו הם לשוא. לפתע נכנס הרב הראשי לבית הכנסת וראה
את שני הקבצנים רבים בינהם כשתרמיליהם מפוזרים בקצה בית הכנסת. באו שני
הקבצנים לרב שחו לפניו את המעשה וביקשוהו שיפסוק בינהם, שאל הרב את הקבצן
הצעיר האם הוא חיפש גם בתוך התרמיל שלו? הקבצן הצעיר השיב בשלילה, והרב אמר
לו: ראשית לכל תבדוק בתרמילך, בדק העני הצעיר בתרמילו ומצא את העוף השלם
בתוכו. כלומר, האדם צריך לחפש מה נמצא בתרמילו הוא ואין לו מה לחפש
בתרמילהם של אחרים. כך גם לגבי מצות התשובה על האדם לחפש לתקן את הטעון
תיקון בתרמילו, כפי שנאמר: "כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשתו"
(דברים, ל', י"ד).
ובחרת בחיים:
בהמשך בפרשת נצבים נאמר: "העדתי בכם
היום את השמים ואת הארץ החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה ובחרת בחיים
למען תחיה אתה וזרעך" (דברים, ל', י"ט). כלומר, התורה מלמדת כי בפני ישראל
עומדים לבחירה שני סוגי חיים: הסוג ראשון הוא הבחירה הטבעית של כל חי לחיות
בעוה"ז ע"מ למצות את טוב העולם והנאותיו לצורך קיום גופו במהלך כל שנות
חייו הגשמיים בעוה"ז, ללא כל התחייבויות רוחניות. ה' ברחמיו מאפשר לאדם
לבחור בדרך זו ואף משלם לו את שכרו בעוה"ז בגין מעט מעשיו הטובים, וזאת
באותו מטבע שבו בחר האדם, שנאמר: "ומשלם לשנאיו אל פניו להאבידו" (דברים,
ז', י'), ופירש הרש"י: "בחייו משלם לו גמולו הטוב כדי להאבידו מן העולם
הבא". הסוג השני הוא: הבחירה הלא טבעית בחיים עם מגבלות קיום התורה
והמצוות, בחירה זו היא קשה לחיי האדם הנמשך בטבעו אחר צורכי גופו וענייני
העוה"ז, ולא זו בלבד אלא שעבודת ה' יתברך ואהבתו מצריכות יגיעה ועמל רב
בתחילת הדרך, כמובא במשנה: "כך היא דרכה של תורה: פת במלח תאכל, ומים
במשורה תשתה, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל. אם אתה עושה כן
'אשריך וטוב לך' (תהלים, קכ"ח, ב'), 'אשריך' בעולם הזה 'וטוב לך' בעולם
הבא" (אבות, פ"ו, משנה ד). כלומר, בתחילת דרך זו צריך האדם להרגיל את עצמו
ללמוד תורה לשמה מתוך הסתפקות במועט גם מן הדברים המותרים לצורך קיום גופו,
ולאחר שהאדם יאמץ לעצמו את מדת ההסתפקות במועט וישלים את למודו, יתקיימו
בו דברי רבי מאיר: "כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה, ולא עוד אלא שכל
העולם כולו כדאי לו...ומגלין לו רזי תורה, ונעשה כמעין המתגבר...ומגדלתו
ומרוממתו על כל המעשים" (אבות, פ"ו, משנה א). וכן אמר דוד המלך ע"ה: "טעמו
וראו כי טוב ה'" (תהלים, ל"ד, ט'), דהיינו, הטועם את טעם החיים של העיסוק
בתורה ובמצוות לשם שמים, הרי הוא זוכה ורואה בעצמו את כונת הבריאה אשר היא:
להיטיב עם כל הנבראים, כי רצונו של האל הטוב הוא רק להיטיב. לפיכך לבוחר
בחיים ע"פ התורה "כל העולם כולו כדאי לו" אפילו העוה"ז וכל שכן שהוא זוכה
לטוב חיי העוה"ב, כמאמר המשנה: "אשריך בעולם הזה וטוב לך בעולם הבא",
ובנוסף לכך עתיד הוא להנות מכך שאף בניו יזכו לחיים טובים, שנאמר: "למען
תחיה אתה וזרעך".
על כן מאחר והבחירה הלא טבעית בחיים עם מגבלות קיום
התורה ומצוותיה היא קשה לטבעו של האדם, לפיכך ה' מבטיח לסייע לאדם הבוחר
בדרך זו הן באמצעות ההמלצה האלהית לבחור בטוב, והן בהבטחה לקבלת הטוב האלהי
בעוה"ז לו ולזרעו, ובנוסף לכך מובטח לאדם שבחר בדרך חיי התורה לקבל גם את
טוב העוה"ב. וכן מובא במדרש: "אף משה סדר לפניהם שני דרכים: הטובה והרעה,
דרך חיים ודרך מות, ברכה וקללה, שלא יהיו הרשעים אומרים: ברא את העולם סתם
ולא פירש לנו איזה דרך טובה? ואיזו דרך רעה שנפרוש ממנה ונבא לטובה?, לכך
אמר להם משה: 'והברכה אם תשמעו והקללה אם לא תשמעו'. משל לזקן שהיה יושב על
הדרך והיו לפניו שתי דרכים: אחת תחלתה קוצים וסופה מישור ואחת תחלתה מישור
וסופה קוצים, והיה יושב בראש שתיהן ומזהיר העוברים ואומר להם: אף על פי
שאתם רואים תחלתה של זו קוצים, לכו בה! שסופה מישור. וכל מי שהיה חכם שומע
לו והיה מהלך בה ומתיגע קמעא, הלך בשלום ובא בשלום. אבל אותן שלא היו
שומעין לו היו הולכים ונכשלין בסוף. כך היה משה פירש לבני ישראל ואמר להם:
הרי דרך החיים ודרך המות, ברכה וקללה, 'ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך"
(תנחומא, ראה, ג).
נמצאנו למדים כי הבחירה "בחיים" היא בחירה בין שתי
דרכים, דרך אחת היא: הרצון הטבעי להמשיך לחיות את החיים הגשמיים של העולם
הזה כפשוטם כדרך שאיפתם של כל בעלי החיים לשרוד, והדרך השניה היא: לחיות
בעוה"ז בכדי לעבוד את ה' בורא עולם במצוות ולזכות בחיי הנצח של העוה"ב.
לפיכך התורה ממליצה לבחור בחיים המלאים ברוחניות התורה בכדי לזכות את האדם
בחיי הנצח, משום שתכלית הבריאה היא הבחירה בטוב. וכן כתב הרמב"ן: "כי מזמן
הבריאה היתה רשות ביד האדם לעשות כרצונו צדיק או רשע וכל זמן התורה כן, כדי
שיהיה להם זכות בבחירתם בטוב ועונש ברצותם ברע, אבל לימות המשיח תהיה
הבחירה בטוב להם טבע, לא יתאוה להם הלב למה שאינו ראוי ולא יחפוץ בו כלל"
(רמב"ן, דברים, ל', ו'). על כן ישראל מבקשים בתפילות הימים הנוראים: "זכרנו
לחיים מלך חפץ בחיים וכתבנו בספר החיים למענך אלהים חיים", פירוש הבקשה
הוא: "זכרנו לחיים" היא בקשה מ"מלך חפץ חיים" לחיות בעוה"ז בכדי לזכות בחיי
הנצח של העוה"ב, "וכתבנו בספר החיים" היא הצהרת המבקש להקדיש את החיים
בעוה"ז "למענך אלהים חיים", דהיינו, מהות הבקשה היא: להמשיך לחיות בעוה"ז
בכדי לעבוד את ה' בורא עולם במצוות ולזכות בחיי הנצח של העוה"ב.
ובחרת בחיים:
הצו
אלהי שנאמר לישראל בביטוי "ובחרת בחיים" מצמצם לכאורה את יסוד הבחירה
החופשית אשר היא הבסיס לעקרון השכר והעונש האלהי, אולם עומקו של הביטוי
"ובחרת בחיים" מלמד כי התורה נבאה שלא כל ישראל לדורותיהם יבחרו "בחיים"
אשר הם: חיי התורה הכוללים את קיום המצוות וההמנעות מעבירה. וכן נאמר
בתורה: "ויאמר ה' אל משה הנך שכב עם אבתיך וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר
הארץ אשר הוא בא שמה בקרבו ועזבני והפר את בריתי אשר כרתי אתו... כי אביאנו
אל האדמה אשר נשבעתי לאבתיו זבת חלב ודבש ואכל ושבע ודשן ופנה אל אלהים
אחרים ועבדום ונאצוני והפר את בריתי" (דברים, ל"א, ט"ז, כ'). לפיכך התורה
מצוה: "ובחרת בחיים", ופירש הרש"י: "ובחרת בחיים', אני מורה לכם שתבחרו
בחלק החיים, כאדם האומר לבנו: בחר לך חלק יפה בנחלתי, ומעמידו על חלק היפה
ואומר לו: את זה ברור לך!, ועל זה נאמר: 'ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך
גורלי', הנחת ידי על גורל הטוב לומר: את זה קח לך!". כלומר, ה' שהוא מלך
החפץ בחיים מורה באצבעו לישראל בניו ואף מניח את ידיהם על הבחירה בחיים
מתוך דאגתו אבהית, אך למרות זאת הבחירה הסופית אם לבחור בחיים ע"פ התורה
נותרה בידיהם של הבנים.
נראה לכאורה כי המלצת ה' לבחור בחיים תמוהה:
וכי יש אדם שיבחר במוות או בקללה מרצונו החופשי? ועוד, מדוע נאמר בכפילות
"ובחרת בחיים למען תחיה"? אלא נלענ"ד שהתשובה לכך נעוצה בידיעת הקב"ה
שישראל עתידים לבחור בדרך המוות והקללה מתוך שכחת העונש העתידי, משום שחסד
עשה ה' עם ישראל בהשכיחו מלבם את המוות והקללות, וזאת ע"מ שעבודת ה' במצוות
תתבצע לא מתוך אימה ופחד אלא מתוך אהבת ה' יתברך, וע"י כך הקב"ה זיכה את
ישראל בשכר הבחירה החופשית של העושים מאהבה. וכן מובא בגמ': "ת"ר שבעה
דברים מכוסים מבני אדם, אלו הן: יום המיתה... ת"ר ג' דברים עלו במחשבה
ליבראות ואם לא עלו דין הוא שיעלו: על המת שיסריח ועל המת שישתכח מן הלב"
(פסחים, נד:). לפיכך גם הגמ' מציעה את הזכרת יום המיתה רק כאפשרות האחרונה
לנצח את יצה"ר, כאמור בגמ': "א"ר לוי בר חמא אמר ר"ש בן לקיש: לעולם ירגיז
אדם יצר טוב על יצר הרע... אם נצחו מוטב ואם לאו יעסוק בתורה...אם נצחו
מוטב ואם לאו יקרא קריאת שמע... אם נצחו מוטב ואם לאו יזכור לו יום המיתה"
(ברכות, ה.). וכן מצאנו שמשה רע"ה השכיח מלב ישראל את קללות התוכחה שנאמרו
מפיו בפרשת כי תבוא הסמוכה, כמובא ברש"י: "ומ"א: למה נסמכה פרשת 'אתם
נצבים' לקללות? לפי ששמעו ישראל מאה קללות חסר שתים חוץ ממ"ט שבת"כ הוריקו
פניהם ואמרו: מי יוכל לעמוד באלו? התחיל משה לפייסם: 'אתם נצבים היום',
הרבה הכעסתם למקום ולא עשה אתכם כלייה והרי אתם קיימים לפניו" (רש"י-דברים,
כ"ט, י"ב).
נמצאנו למדים כי הקב"ה רצה לזכות את ישראל לקיים את המצוות
מאהבה ע"מ לזכותם בשכר גדול יותר, על כן ה' השכיח מלב ישראל את המוות
והקללות ובעקבות זאת נוצר מצב שבו האדם עלול לבחור במוות ובקללות מתוך שכחת
העונש. לפיכך לעושים מיראה ה' הזכיר את המוות והקללות, שנאמר: "החיים
והמות נתתי לפניך הברכה והקללה" (דברים, ל', י"ט), לעומת זאת לעושים מאהבה
ה' מורה באצבעו לבחור בחיים ע"פ התורה ע"מ לזכותם בשכר הבחירה החופשית,
שנאמר: "ובחרת בחיים למען תחיה".
וכן מצאנו שהכפילות האמורה בפסוק
נועדה ללמד את המצוה ואת מתן שכרה, פירושו של דבר: "ובחרת בחיים" - בעולם
הזה, דהיינו, ובחרת בתורה שהיא עץ חיים בעוה"ז, "למען תחיה" - בעולם הבא
(תרגום יונתן). כלומר, התורה ממליצה לאדם לבחור בכל יום תמיד "בחיים" שהם
קיום התורה והמצוות, וזאת מתוך בחירה חופשית ולא מתוך פחד או מתוך שגרה של
"מצות אנשים מלומדה", בכדי שהאדם יזכה לחיי הנצח של העוה"ב. לפיכך בקש דוד
המלך ע"ה מה' יתברך: "תודיעני ארח חיים שבע שמחות את פניך נעמות בימינך
נצח" (תהלים, ט"ז, י"א), ושלמה המלך קבע: "כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים
תוכחות מוסר" (משלי, ו', כ"ג), דהיינו, הדרך להגיע לבחירה בחיים היא דרך
התוכחת מוסר שיוכיח האדם את עצמו.
וכן מצאנו במעשה של שני האחים רבי
אלימלך מליזנסק ורבי זושא מאניפולי שהלכו חמש שנים בגלות ונדדו מכפר לכפר,
באחד הלילות לנו האחים באכסניה שבאחד הכפרים ובאותו הלילה נגנבו שני סוסים
מבעל האכסניה. בעל האכסניה חשד שיד שני האחים היתה במעשה, לפיכך רדף אחריהם
והשיגם ודרש מהם שיגלו לו היכן החביאו את הסוסים שגנבו. משלא ידעו לענות
לו היכן הסוסים היכם בעל האכסניה מכות נאמנות עד שראה כי מכותיו לא הועילו,
הניחם פצועים וחבולים ושב על עקבותיו. פנה ר' אלימלך ואמר לאחיו: זושא
אחי, בוא וראה כמה קשה הוא עונשה של עבירה! אנו שרק נחשדנו בגנבה כך ספגנו,
כמה ילקו הגנבים האמיתיים כשיבואו על עונשם?!. ממעשה זה ניתן ללמוד כי ר'
אלימלך ור' זושא קיימו את התורה מאהבה מתוך בחירה בחיים של התורה, ורק
המעשה הוא אשר הזכיר להם את היראה מעונשה של העבירה, וכן למדנו מהענשת רבי
אלימלך ורבי זושא קל וחומר לגודל עונשם העתידי של העוברים על מצוות התורה
מתוך בחירה.
למען תחיה:
התורה הקדושה המליצה לה' לברוא את העולם,
כמובא במדרש (תנחומא, בראשית, סימן א): "כשברא הקב"ה את עולמו נתיעץ בתורה
וברא את העולם, שנאמר: 'לי עצה ותושיה אני בינה לי גבורה" (משלי, ח', י"ד),
בהמשך לכך התורה נתנה גם לאדם המלצה אלהית לבחור בעצת היצר הטוב ע"מ
לזכותו בחיי נצח, שנאמר: "החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה ובחרת בחיים
למען תחיה אתה וזרעך" (דברים, ל', י"ט). המלצת התורה נובעת מן העובדה
שהקב"ה ברא את האדם משני חלקים: חלק אחד רוחני כמלאכים וחלק שני גשמי
כבהמות, ע"י זה יצר ה' באדם שני כוחות מנוגדים הנלחמים זה בזה: הנשמה
הטהורה שואפת לקיים את מצוות התורה ולהגיע לדרגת מלאך ה', והנפש הבהמית
שואפת למלא אחר תאוות הגוף ולרדת לדרגת בהמה. לפיכך התורה ציותה: "ובחרת
בחיים למען תחיה", דהיינו, שעל האדם לבחור בעצת נשמתו הטהורה להתעלות
ברוחניות בכדי לזכות בחיי הנצח האלוהיים שניתנו לו, שנאמר: "כי הוא חייך
ואורך ימיך" (דברים,ל', כ'), על כן אל לו לאדם להתפתות אחר עצת הנפש הבהמית
שלו אשר מסיטה אותו לרדוף אחר תאוות הגוף המובילות לאובדן החיים הרוחניים
ולכיבוי הניצוץ האלהי שבתוכו, כאמור בגמ': צדיקים במיתתן נקראים חיים
והרשעים בחייהן "קרויין מתים" (ברכות, יח:).
וכן מצאנו במשל ה"חפץ
חיים": סוחר אחד שכר עגלון בכדי שיוביל אותו ואת סחורתו מעיר אחת לשניה.
בטרם יצאו לדרך אמר הסוחר לעגלון כי הוא עייף מאוד ורוצה להרדם, וביקשו
להשגיח היטב על הסוס לבל יסטה מן הדרך. זמן קצר לאחר מכן שקע הסוחר בשינה
עמוקה ואחריו נרדם גם העגלון, ובעקבות זאת הסוס התהלך ללא פיקוח וללא
כיוון. בהמשך הדרך הבחין הסוס בעשבים גבוהים הגדלים לצד הדרך ופנה לעברם
בכדי לאוכלם, אך מיד כשירד הסוס מדרך המלך נגררה אחריו גם העגלה עד
שהתהפכה, והסוחר והעגלון נזרקו מן העגלה ונחבטו בקרקע. התמלא הסוחר כעס על
העגלון שלא נשמע לדבריו ולא השגיח על הסוס והטיל עליו את האשמה להתהפכות
העגלה, אך הסוחר ניער מעליו את האשמה ואמר לסוחר: בתחילת הדרך אכן השגחתי
על הסוס והולכתי אותו באמצע הדרך, אך מכיון שאני יודע שהסוס נבון ומשכיל
ומכיר היטב את הדרך ישנתי מעט, כי לא העלתי כלל על דעתי שהסוס יסטה מן הדרך
ויתהפך עם העגלה. כעס הסוחר על תגובתו של העגלון וצרח עליו: שוטה שכמותך!
וכי אפשר לומר על בהמה שהיא משכלת?! הלא בסופו של דבר היא בהמה! וכאשר היא
רואה דבר שהיא מתאווה לו התאווה מתגברת עליה והיא הולכת על פי תאוותה
ורצונה, לכן היה אסור לך להסיח את דעתך מההשגחה עליה, על כן אתה הוא האשם!
ולא הבהמה.
הנמשל הוא: בקשת הסוחר להשגיח היטב על הסוס היא הוראתו של
ה' יתברך לעגלון שהוא האדם בעל הנשמה הטהורה, ותפקידו הוא להשגיח היטב על
הנפש הבהמית שהיא כסוס, ולהוליכה תמיד בדרך הישרה. כי כאשר הנשמה הטהורה
מסירה את הפיקוח מן הנפש הבהמית אפילו לזמן מועט, הנפש הבהמית גוררת את
הנשמה האלהית לתאוותיה ומדרדרת את שתיהם להתרסקות בתהום, לפיכך התורה נתנה
לאדם המלצה אלהית להשגיח על הנפש הבהמית באמצעות הבחירה בעצות היצר הטוב
ע"מ לזכותו בחיי נצח, שנאמר: "ובחרת בחיים למען תחיה". וכן "ריש לקיש אמר:
אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות" (סוטה, ג.), דהיינו, כאשר
האדם מועל בתפקידו ושוכח את המלצת אדונו ולשם מה הוא חי בעוה"ז, כתוצאה
משטות זו הוא חוטא. לפיכך בכל עת שבו האדם זוכר את מחוייבותו כלפי הקב"ה
מיד הוא מקפיד לשמור על טהרתה של הנשמה הטהורה, וממילא סרה ממנו השפעת הנפש
הבהמית, וכן אמר דוד המלך ע"ה: "שויתי ה' לנגדי תמיד כי מימיני בל אמוט"
(תהלים, ט"ז, ח').
על כן אף בראש השנה המכונה גם "יום הזכרון"
(רש"י-ערובין, מ.), האדם ממליך עליו את הקב"ה בכל שנה משום שתזכורת המלכת
ה' עליו היא בבחינת החזרה בתשובה העמוקה ביותר. כלומר, גם לאדם אשר לא שמע
לעצה האלהית התמידית שהיא: "ובחרת בחיים למען תחיה", ה' נותן לו חבל הצלה
בדמות מצות התשובה של הימים הנוראים ע"מ לזכותו בחיים, כמובא במדרש: "משל
לאחד מושלך לתוך המים, הושיט הקברניט את החבל ואמר לו: תפוש חבל זה בידך
ואל תניחהו שאם תניחהו אין לך חיים. אף כך אמר להם הקב"ה לישראל: כל זמן
שאתם מדובקין במצות (דברים, ד', ד') 'ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם
היום" (מד"ר, במדבר, פרשה יז). וכן מובא במדרש (תנחומא, פקודי, סימן ג):
"כשרצה הקב"ה לעשות האדם אמר לתורה: 'נעשה אדם' וגו' (בראשית, א', כ"ו),
אמרה לפניו: רבון העולמים, האדם שאתה רוצה לעשות קצר ימים ושבע רוגז (איוב,
י"ד, א') יבא לידי חטא, ואם אין אתה מאריך אפך עמו ראוי שלא בא לעולם.
אמר: ועל חנם נקראתי 'ארך אפים ורב חסד"? (במדבר, י"ד, י"ח).
וכן כתב
הרש"י: "התחיל משה לפייסם: 'אתם נצבים היום', הרבה הכעסתם למקום ולא עשה
אתכם כלייה והרי אתם קיימים לפניו" (רש"י-דברים, כ"ט, י"ב). כלומר, משה
לימד את ישראל כי עצם הזכות שה' לא מסתיר את פניו מן החוטא אלא הוא אף נותן
לו את האפשרות לעמוד בפניו זה חסד גדול מאוד, וכן מצאנו שה' בישר לאדם
הראשון ביום ראש השנה על החסד זה, כמובא במדרש: ביום ראש השנה נברא האדם
ובשעתו העשירית "עבר, באחד עשר נידון, בשנים עשר יצא בדימוס (ברחמים, תוס'
ע"ז, טז:). אמר הקב"ה לאדם: זה סימן לבניך כשם שעמדת לפני בדין היום הזה
ויצאת בדימוס, כך עתידין בניך לעמוד לפני בדין ביום זה ויוצאין לפני
בדימוס, אימתי? 'בחדש השביעי באחד לחדש" (מד"ר, ויקרא, פרשה כט). כלומר,
למרות שהאדה"ר נענש ונקנס במיתה, אף על פי כן מדת הרחמים שנהג הקב"ה עמו
ועם בניו לעולמי עד היא: מתן האפשרות לחוטא לעמוד בפני ה' ולא להיות במצב
של הסתר פנים ח"ו. לפיכך על האדם לנצל את חסד העמידה בפני ה' בר"ה ע"מ לשוב
בתשובה שלמה ולזכות בחיים חדשים ע"פ התורה, כמובא במדרש: "אמר הקב"ה:
מכיון שנכנסתם לפני בדין ביום הזה ויצאתם בדימוס, מעלה אני עליכם כאלו היום
נעשיתם, כאלו היום בראתי אתכם בריה חדשה, הדא הוא דכתיב: "כי כאשר השמים
החדשים" (ילק"ש, במדבר, כ"ט, תשפב).
שוש אשיש:
הפטרת "שוש אשיש"
(ישעיה, ס"א, י') מסיימת את הסדרה של שבע הפטריות הנחמה אשר נקראות החל
מהשבת שלאחר תשעה באב ועד השבת שלפני ראש השנה. "שבע דנחמתא" (שו"ע, או"ח,
תכח, ח) אשר סימנן נו"ע ארק"ש נקבעו לפרשיות קבועות ותוכנן אינו קשור
ישירות לפרשיות השבוע צמודות אליהן אלא הן קשורות ללוח השנה, ובמקביל הן
מבטאות גם את קצב התקדמות תהליך הגאולה. לפיכך הפטרת "שוש אשיש" היא שיאן
של שבע הפטריות הנחמה והיא אף שיאן של כלל נבואות הנחמה של הנביא ישעיה.
כלומר, שבע הפטריות הנחמה מבטאות את העליה מהאבלות של ט' באב שהיא בגדר
"איכה היתה לזונה" (ישעיה, א', כ"ב), עד ההגעה לשיא השלמות של השמחה שהיא
בגדר של "ומשוש חתן על כלה ישיש עליך אלהיך" (ישעיה, ס"ב, ה'). וכן מובא
בתוספות: "דדרך הנחמות להיות הולכות ומשובחות יותר...ולעולם 'שוש אשיש'
ב'אתם נצבים', דהיינו, שבת שלפני ר"ה לפי שהוא סוף הנחמות" (מגילה, לא:,
ד"ה ראש חדש), לפיכך הפטרת "שוש אשיש" היא המשובחת מכל יתר הפטריות הנחמה.
שבחה של נחמת הפטרת "שוש אשיש" נובע מן העובדה שההפטרה מורכבת משלשה חלקים,
החלק הראשון הוא: הבטחת ה' לגאולת ישראל בקשר של נישואין מאהבה, שנאמר:
"ומשוש חתן על כלה ישיש עליך אלהיך" (ישעיה, ס"ב, ה'), החלק השני הוא:
הבטחת ה' לנקום בגוים בגין מעשיהם כנגד ישראל, שנאמר: "כי יום נקם בלבי
ושנת גאולי באה" (ישעיה, ס"ג, ד'), והחלק השלשי הוא: הכרת ישראל בטוב ה'
באמצעות הודאה לה' על חסדיו עמהם, שנאמר: "חסדי ה' אזכיר תהלות ה' כעל כל
אשר גמלנו ה' ורב טוב לבית ישראל אשר גמלם כרחמיו וכרב חסדיו" (ישעיה, ס"ג,
ז'). כלומר, הפטרת "שוש אשיש" מבטאת את ברית האהבה המחודשת בין ה' לבין
ישראל, מתוך נטישת הזכרונות השליליים שארעו בקשר הישן שהיה בינהם בעבר, כפי
שנאמר: "מחיתי כעב פשעיך וכענן חטאתיך שובה אלי כי גאלתיך" (ישעיה, מ"ד,
כ"ב).
נמצאנו למדים כי ברית הנישואין המחודשת בין ה' לכנסת ישראל
מתאפשרת כאשר כלל ישראל יתקרבו לקב"ה דרך עבודת ה' במידת האהבה, ובשכר זה
עתידים ישראל לקבל יחס של אהבה מהחתן אשר הוא ה' יתברך המתעטר בכנסת ישראל
כלתו החדשה, שנאמר: "והית עטרת תפארת ביד ה'...כי לך יקרא חפצי בה...כי חפץ
ה' בך...ומשוש חתן על כלה ישיש עליך אלהיך" (ישעיה, ס"ב, ג'-ה'). כלומר,
כאשר יחסם של ישראל לקב"ה ישתנה מיחס של עבד לאדוניו ליחס של רעיה לחתנה
בעת שעבודת ה' תיעשה במידת האהבה, אף הקב"ה יתיחס לישראל ביחס של חתן לכלתו
החדשה משום "שהאהבה גדולה מהיראה" (הרמב"ן, שמות, כ', ח'). לפיכך הפטרת
"שוש אשיש" נקראת תמיד לפני התחדשותה של השנה החדשה מתוך תקוה לחידוש ברית
האהבה בין ה' לבין ישראל, בבחינת "תכלה שנה וקללותיה תחל שנה וברכותיה".
בנוסח
תימן פותחת הפטרת פרשת נצבים בפסוק: "ונודע בגוים זרעם וצאצאיהם בתוך
העמים כל ראיהם יכירום כי הם זרע ברך ה'" (ישעיה, ס"א, ט'), משום שפסוק זה
ממחיש את השכר המובטח לישראל בפסוק: "ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך"
(דברים, ל', י"ט) האמור בפרשת נצבים. כלומר, בעתיד לבוא יראו כל הגוים
שעבודת ה' היא תכלית בריאת העולם דרך העובדה שישראל וזרעם זכו לגאולה
ולהתגשמותן של כל הבטחות ה' לישראל, באותה שעה יאמרו ישראל: "שוש אשיש בה'
תגל נפשי באלהי". וכן מצאנו שהרמב"ם סיים את הי"ד החזקה באומרו כי בימות
המשיח (מלכים, פי"ב, ה): "שהטובה תהיה מושפעת הרבה וכל המעדנים מצויין
כעפר, ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד, ולפיכך יהיו ישראל חכמים
גדולים ויודעים דברים הסתומים וישיגו דעת בוראם כפי כח האדם, שנאמר: 'כי
מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים". כלומר, בימות המשיח העולם יגיע
לתכליתו אשר היא: "לדעת את ה' בלבד...כפי כח האדם", משמעות ידיעת ה' היא:
הרצון להתחבר בחיבור מושלם לקב"ה בלבד, כפי שנאמר: "והאדם ידע את חוה אשתו"
(בראשית, ד', א'), לפיכך ההבנה כי האדם מוגבל בכח הבנתו, היא אשר נותנת לו
את הכח להגיע לשיא ידיעת ה' "כפי כח האדם", וע"י כך "ונודע בגוים
זרעם...כל ראיהם יכירום כי הם זרע ברך ה' (ישעיה, ס"א, ט')...ומשוש חתן על
כלה ישיש עליך אלהיך" (ישעיה, ס"ב, ה').
לסיכום:
נמצאנו למדים מן
האמור לעיל כי ה' העמיד את ישראל בצומת של שתי דרכים, ונתן להם את האפשרות
לבחירה חופשית ללכת באיזה דרך שיבחרו, אולם מאחר שבתחילתה של דרך החיים
נראים לישראל קוצים, לכן ה' הבטיח לישראל כי סופה של דרך החיים הוא מישור
הנצח. כלומר, ה' יתברך המליץ בפני עם ישראל לבחור בדרך החיים ע"פ התורה
והמצוות ע"מ לזכות את הצדיקים בשכר אמונתם בו, ובכדי למנוע מהרשעים את
הטענה של חוסר ידיעת רצון ה', כמובא במדרש: "שלא יהיו הרשעים אומרים: ברא
את העולם סתם ולא פירש לנו איזה דרך טובה? ואיזו דרך רעה שנפרוש ממנה ונבא
לטובה?, לכך אמר להם משה: 'והברכה אם תשמעו והקללה אם לא תשמעו" (תנחומא,
ראה, ג). כמו כן ה' ברא באדם שני יצרים מנוגדים המסיתים את האדם ללכת
בדרכם, ואף גם זאת ה' ברא בכדי לזכות את האדם בשכר גדול יותר עקב בחירתו
ביצר הטוב בגין המלצת ה', שנאמר: "ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך"
(דברים, ל', י"ט). וכן מצאנו כי בעתיד לבוא יראו כל הגוים שעבודת ה' היא
תכלית בריאת העולם, ולכן זכו ישראל וזרעם אשר עבדו את ה' מאהבה, לברכה,
לגאולה, להתחדשות ולהתגשמותן של כל יתר הבטחות ה' לישראל בגאולה העתידית,
באותה שעה יאמרו ישראל: "שוש אשיש בה' תגל נפשי באלהי".
יה"ר שנזכה
לבחור מרצון בדרך החיים של התורה הקדושה, ונזכה אנו וזרענו שיתקיים בנו
מקרא שכתוב בהפטרה: "הנה ה' השמיע אל קצה הארץ אמרו לבת ציון הנה ישעך בא
הנה שכרו אתו ופעלתו לפניו. וקראו להם עם הקדש גאולי ה' ולך יקרא דרושה עיר
לא נעזבה" (ישעיה, ס"ב, י"א-י"ב).
העל"ח רפאל ב"ר אשר חגבי (חגי רפי)