פרשת ויחי - תקופת הגישור בין עבר האבות לעתיד האומה

קוד: תקופת הגישור בין עבר האבות לעתיד האומה בתנ"ך

סוג: מאמר

מאת: רפאל בר אשר חגבי

אל:

בס"ד י"ד טבת התשס"ו
ויחי – תקופת הגישור בין עבר האבות לעתיד האומה
לע"נ טובה בת שרה סרבר ז"ל
מבוא:
פרשת ויחי המסיימת את י"ב פרשיות חומש בראשית מתארת את י"ז שנותיו האחרונות של יעקב אע"ה (החל משנת ק"ל וכלה בשנת קמ"ז לחיי יעקב), ומלמדת כי בסיום חייו הסוערים זכה יעקב לי"ז שנים של חיים טובים ללא כל צער, אשר הקנו לו את ההרגשה שכל קמ"ז חייו היו חיים טובים, כפי שנאמר: "והיה ראשיתך מצער ואחריתך ישגה מאד" (איוב, ח', ז'). כלומר, מסכת חייו של יעקב אע"ה אינם סיפור חיים של אדם רגיל, אלא מהלכי חייו של יעקב מסמלים גם את מהלכי חייו של עם ישראל לדורותיו אשר תחילתם בצרות רבות ובסופם עתידה לבוא הגאולה השלמה. וכן מצאנו שבסיום "ספר הישר" (ע"ז, כה.) שבו נשלמת מסכת חייו של יעקב "הבחור שבאבות" (מד"ר, בראשית, פרשה עו) מסתיימת גם תקופת האבות, ונפתחת תקופה חדשה של עם ישראל המורכב מי"ב שבטים השונים בתכונותיהם הפנימיות, אך מאוחדים סביב האמונה באל אחד ודבקים במורשתם הרוחנית של האבות, כמובא בגמ': "א"ר יוחנן: יעקב אבינו לא מת...מה זרעו בחיים אף הוא בחיים" (מגילה, ה:). לפיכך יעקב ציוה לפני מותו (בשנת ב"א רנ"ה) לקוברו במערת המכפלה ע"מ לרמוז לבניו כי מקומם הטבעי הוא בארץ ישראל אשר הוא מקום קבורת האבות, כמו כן ברך יעקב את בניו בתכונות המאפיינות את השבטים, ורמז להם על קורות העתיד ואף על נחלותיהם בארץ ישראל. כלומר, יעקב העביר לבניו מקימי האומה העברית את המסר כי מותו אינו מוות של אדם פרטי, אלא מותו הוא סיום תקופתם ההסטורית של האבות הבודדים ותחילתה של תקופת העתיד שבה צריכים י"ב שבטי ישראל להתגבש לעם אחד השוכן בארצו. על כן צוואתו של יעקב לבניו ולזרעו הנולד במצרים נועדה להעביר מסרים חדים ואקטואליים, שעיקרם הוא: כי על בני ישראל לחוש רק כגרים ותושבים במצרים, השואפים בכל עת לגאולה מתוך שמירה על אחדותם כעם, ע"י הבדלותם הגשמית והרוחנית מיתר העמים. גם הפטרת פרשת ויחי "ויקרבו ימי דוד למות ויצו את שלמה בנו לאמר" (מלכים-א, ב', א') עוסקת בימיו האחרונים של דוד המלך ובצואתו הרוחנית והממלכתית לשלמה בנו. נמצאנו למדים כי תכלית צוואת מנהיג הדור היא: לגשר בין מורשת עבר האבות לבין עתיד הדורות הבאים, כפי שמבואר להלן בהרחבה:
א. ויחי יעקב – פרשה "סתומה" בכדי ללמד על שלש סתימות: סתימת עיני צאצאי יעקב, סתימת כוונות יעקב, וסתימת הצרות מיעקב.
ב. ויקרבו ימי ישראל למות – הימים שבהם עשה האדם את רצון ה' קרבים בשמחה להעיד עליו ביום מותו.
ג. מסכת חיי יעקב - מסמלת גם את מסכת חייו של עם ישראל לדורותיו.
ד. ברכות יעקב – האחדות הנדרשת מכלל ישראל איננה מבטלת את הייחוד האישי של כל אחד מן השבטים.
ה. יששכר חמור גרם - הנשיאה בעול התורה אין בצידה שררה וכבוד אלא עבדות כחמור בעוה"ז.
ו. חמורו של משיח – על כתפי הת"ח מונח עול קיום התורה והחזרת כלל עם ישראל בתשובה גם בכדי לזרז את ביאת המשיח.
ז. לו ישטמנו יוסף – הפתרון לסיכסוכים נעוץ בהבהרת כוונות הצדדים למחלוקת.
ויחי יעקב:
פרשת ויחי כתובה בספר תורה בצמוד לסיומה של פרשת ויגש ללא הרווח הנהוג בין כתיבת פרשיות נפרדות בכל התורה, דהיינו, עזרא הסופר חיבר כביכול בין הפסוקים: "וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גשן ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד. ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה ויהי ימי יעקב שני חייו שבע שנים וארבעים ומאת שנה" (בראשית, מ"ז, כ"ז-כ"ח). המדרש (מד"ר, בראשית, פרשה צו, א) מלמד כי חיבור זה בא ללמד שלשה ענינים שונים: "ויחי יעקב בארץ מצרים', למה פרשה זו סתומה מכל הפרשיות של תורה? אלא כיון שנפטר אבינו יעקב התחילה שעבוד מצרים על ישראל, דבר אחר: למה היא סתומה? מפני שבקש יעקב אבינו לגלות את הקץ ונסתם ממנו, דבר אחר: למה היא סתומה? מפני שסתם ממנו כל צרות שבעולם".
ענין ראשון: בא ללמד "כיון שנפטר אבינו יעקב התחילה שעבוד מצרים על ישראל", דהיינו, הסתיימה תקופת ישיבתם והאחזותם של בני ישראל בשלוה בארץ גושן, והחלה תקופת שעבוד ישראל למצרים מיד כאשר יעקב אע"ה נפטר. פירושו של המדרש תמוה, משום שכאשר יעקב נפטר בגיל קמ"ז יוסף היה בגיל ס"ו והמשיך לשלוט במצרים מ"ד שנה לאחר מות יעקב, על כן האם יתכן ששעבוד מצרים החל מיד כשמת יעקב?! הרי יוסף בלבל את כל ארץ מצרים רק בכדי לדאוג לכבודם של זרע ישראל, כמבואר ברש"י: "להודיעך שבחו של יוסף שנתכוין להסיר חרפה מעל אחיו שלא יהיו קורין אותם גולים" (רש"י-בראשית, מ"ז, כ"א, ע"פ חולין ס:)? אלא נלענ"ד שכוונת המדרש לומר שבני ישראל ירדו למצרים באופן זמני כשהם מלוכדים ומאוחדים סביב יעקב הן בגשמיות והן ברוחנית, שנאמר: "ויאמרו אל פרעה לגור בארץ באנו כי אין מרעה לצאן אשר לעבדיך כי כבד הרעב בארץ כנען ועתה ישבו נא עבדיך בארץ גשן" (בראשית, מ"ז, ד'), אך הדורות הבאים שנולדו במצרים נאחזו במולדתם הגשמית ואף ניסו להשתלב בתוך העם המצרי. יעקב אע"ה הבין שטוב ארץ מצרים גורם לזרעו את הרצון להשתקע במצרים, דבר שיגרום בסופו של דבר לשעבודם הגשמי והרוחני, לפיכך נפגש יעקב בטרם מותו פעמיים עם יוסף מושל מצרים ומנהיג השבטים והשביעו להעלות את עצמותיו ולקוברו בקבורת אבותיו, מפני שחשש שפרעה יתנגד לקבורתו בארץ כנען, וכמו כן הזכיר ליוסף שאף אמו קבורה בארץ כנען, ובנוסף לכך ציוה אף על יתר בניו: "קברו אתי אל אבתי אל המערה אשר בשדה עפרון החתי" (רש"י-בראשית, מ"ט, כ"ט), דהיינו, ליד לאה ולא ליד רחל. יעקב קבע גם את סדר נשיאת ארונו: "צום אל ישא מטתי לא איש מצרי ולא אחד מבניכם שהם מבנות כנען אלא אתם, וקבע להם מקום ג' למזרח וכן לארבע רוחות"(רש"י-בראשית, נ', י"ג). צוואה מפורטת זו נועדה ללמד את הדורות הנולדים במצרים כי שורשיהם נטועים עמוק באדמת ארץ כנען, אשר רק בה צריכים הם להשתקע. אך צאצאי יעקב הרבים לא רצו לקבל את המסר הטמון בצואתו של יעקב לקוברו בארץ כנען, על כן פרשת ויחי סתומה כאמור במדרש: "כיון שנפטר אבינו יעקב התחילה שעבוד מצרים על ישראל". וכן מצאנו שפרעה לא הסכים שיוסף יקבור את יעקב בארץ כנען, עד שלאחר שבעים יום יוסף ביקש מבית פרעה שיתחננו לפרעה לאפשר ליוסף לקיים את שבועתו לאביו, מתוך הבטחה שישוב לגלות מצרים מיד לאחר מכן, שנאמר: "ועתה אעלה נא ואקברה את אבי ואשובה" (בראשית, נ', ה'). פרעה נענה לבקשת יוסף רק בכדי לאפשר ליוסף לקיים את שבועתו באומרו: "ואם לא בשביל השבועה לא הייתי מניחך" (רש"י-בראשית, נ', ו'), דהיינו, אם ליוסף מושל מצרים לא נתן פרעה לצאת ממצרים הן בחייו והן לאחר מותו, קל וחומר שפרעה לא איפשר לבני יעקב להגר ממצרים, ובכך החל שעבודם של ישראל מיד לאחר מות יעקב ע"י הגבלת חופש תנועתם, וזאת בכדי שהשתקעותם של עם ישראל כמיעוט בקרב האימפריה המצרית תגרום להתדרדרותם הרוחנית ולשיעבודם הגשמי בהדרגה. לפיכך לאחר מות יעקב מת גם הגורם המלכד את ישראל, על כן החלו המצרים לקרב את ישראל אליהם ברוחניות כמובא בגמ': "ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך' רבי אלעזר אמר: בפה רך" (סוטה, יא:), לאחר מכן "כשמת יוסף הפרו ברית מילה אמרו נהיה כמצרים" (מד"ר, שמות, פרשה א), בהמשך שמרו בני ישראל על סמלים יהודיים בלבד, כמובא במדרש: "שלא שנו את שמם ואת לשונם ולא אמרו לשון הרע ולא נמצא ביניהן אחד מהן פרוץ בערוה" (מד"ר, ויקרא, פרשה לב, ה), ולבסוף "רבי נחמיה אומר: כל השבטים היו עובדי עבודת כוכבים במצרים ושבט ראובן ושמעון ולוי לא עבדו עבודת כוכבים" (מד"ר, בראשית, פרשה יג, ח). נמצאנו למדים מכאן כי עזרא הסופר סתם את הפרשה ע"מ ללמדנו שכוונת יעקב נסתמה מעיני צאצאיו הרבים.
ענין שני: בא ללמד "שבקש יעקב אבינו לגלות את הקץ ונסתם ממנו", דהיינו, יעקב רצה לגלות לבניו את התאריך המדויק של קץ גזרת "ועבדום וענו אתם ארבע מאות שנה" (בראשית, ט"ו, י"ג), אך השכינה אשר שרתה עליו במשך י"ז השנים שהיה במצרים נסתלקה ממנו, מכאן הבין יעקב כי הקב"ה אינו מעונין שיעקב יגלה לבניו את הקץ, בכדי שלא יתיאשו מן הגאולה וגם ע"מ לאפשר לבני ישראל לצאת או להשאר במצרים מתוך בחירה חופשית כביכול. לפיכך פרשת ויחי סתומה, ע"מ ללמדנו שצאצאי יעקב הרבים השתקעו במצרים מרצונם החופשי וללא כל מאמץ לצאת ממצרים ולהגאל, רק יעקב ידע כי השתקעות ישראל במצרים תגרום לשיעבוד הדורות הבאים, אך ה' מנע מיעקב לגלות את הקץ לבניו, ע"מ שהדורות הבאים לא יתיאשו מן הגאולה. וכן מצאנו בהמשך הפרשה שיעקב רצה לגלות לבניו את התאריך המדויק של קץ השעבוד לארבע המלכויות "שאף הם כלים על ששיעבדו את ישראל" (רש"י-בראשית, ט"ו, י"ג), וגם את הדבר הזה מנע ממנו הקב"ה, כמובא במדרש: "ויקרא יעקב אל בניו', זהו שאמר הכתוב: 'מסיר שפה לנאמנים וטעם זקנים יקח' (איוב, י"ב, כ'), הכתוב מדבר ביצחק ויעקב ששניהם בקשו לגלות מסתורין של הקדוש ברוך הוא, יצחק כתיב בו: 'ויקרא את עשו בנו הגדול' בקש לגלות לו את הקץ והעלים הקב"ה ממנו, יעקב בקש לגלות לבניו את הקץ, שנאמר: 'ויקרא יעקב אל בניו' וגו', למה הדבר דומה? לעבד שהאמינו המלך כל מה שבידו, בא העבד למות קרא לבניו לעשותן בני חורין ולומר להם היכן דיתיקי (שטר שחרור) שלהן והאוני (שטר מכירה) שלהן, ידע המלך הדבר עמד לו למעלה הימנו, ראהו אותו המלך והפליג את הדבר שהיה מבקש לגלות להם, התחיל מדבר העבד לבניו: בבקשה מכם אתם עבדיו של מלך היו מכבדין אותו כמו שהייתי אני מכבדו כל ימי, כך 'ויקרא יעקב אל בניו' לגלות להן את הקץ נגלה עליו הקדוש ברוך הוא, אמר ליה: לבניך אתה קורא ולי לאו?!, שכן ישעיה אומר: 'ולא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל' (ישעיה, מ"ג, כ"ב), כיון שראה אותו יעקב התחיל אומר לבניו: בבקשה מכם הוו מכבדים להקב"ה כשם שכבדוהו אני ואבותי, שנאמר: 'האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו" (תנחומא, ויחי, ח). כלומר, הקב"ה העלים את מועד קץ הגלות ויום הגאולה השלמה, ע"מ שישראל לא יתיאשו מן הגאולה אלא יצפו לגאולת "בעתה" בכל דור ודור, ולגאולת "אחישנה" בכל יום ויום, שנאמר: "כי סתמים וחתמים הדברים עד עת קץ" (דניאל, י"ב, ט'), דהיינו, ה' נתן לישראל את האפשרות להיות שותפים מלאים בגאולה העתידית מתוך בחירה חופשית. וכן כתב הרמב"ן (בראשית, מ"ז, כ"ח): "והגלות ארך עלינו מאד, לא נודע קצו כשאר הגליות. ואנחנו בו כמתים אומרים יבשו עצמותינו נגזרנו לנו, ויעלו אותנו מכל העמים מנחה לה', ויהיה להם אבל כבד בראותם כבודנו. ואנחנו נראה בנקמת ה', יקימנו ונחיה לפניו". נמצאנו למדים מכאן כי עזרא הסופר סתם את הפרשה ע"מ ללמדנו שהקב"ה סתם את כוונת יעקב לגלות לזרעו את קץ הגלות.
ענין שלשי: בא ללמד "שסתם ממנו כל צרות שבעולם", דהיינו, הקב"ה נתן ליעקב טו"ב (י"ז) שנים של אושר בקרבת יוסף בנו האהוב אשר משל במצרים, ואף זיכה אותו לראות שזרעו התרבה מאד ונאחז בארץ גושן כעם נפרד. לפיכך פרשת ויחי סתומה ללמדנו שצאצאי יעקב הרבים אשר השתקעו בארץ גושן כשהם מובדלים מן המצרים גרמו ליעקב אושר רב, משום שיעקב ראה לנגד עיניו איך י"ב בניו הופכים לעם נפרד אפילו במצרים, דבר שעתיד לגרום להם לצאת ממצרים כעם מגובש אשר ביכולתו לרשת את כל ארץ כנען אשר הובטחה לו ולאבותיו, דהיינו, יעקב ראה רק את הצד החיובי שנבע מגלות מצרים. וכן מובא בגמ': "א"ר יוחנן: יעקב אבינו לא מת. אמר ליה: וכי בכדי ספדו ספדנייא וחנטו חנטייא וקברו קברייא? אמר ליה: מקרא אני דורש, שנאמר: 'ואתה אל תירא עבדי יעקב נאם ה' ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים', מקיש הוא לזרעו מה זרעו בחיים אף הוא בחיים" (מגילה, ה:). כלומר, יעקב ראה בסיום תקופת האבות את פתיחתה של התקופה חדשה של עם ישראל המורכב מי"ב שבטים השונים בתכונותיהם הפנימיות, אך מאוחדים סביב האמונה באל אחד ודבקים במורשתם הרוחנית של האבות, והדברים הללו הסבו ליעקב אע"ה נחת רוח ובטחון בנצחיות זרעו למרות "כל הצרות שבעולם". על כן למרות שיעקב וזרעו נאחזו בגלות מצרים הטמאה בגילולים בכל זאת "ויחי יעקב", דהיינו, בחיי יעקב הסביבה לא השפיעה על מדרגתם הרוחנית העליונה. נמצאנו למדים מכאן כי עזרא הסופר סתם את הפרשה ע"מ ללמדנו שהקב"ה סתם מיעקב את צרות העתיד בכדי שיסיים את חייו באושר ושלוה.
ויקרבו ימי ישראל למות:
בפתיחת הפרשה מתארת התורה את שנותיו האחרונות של יעקב אע"ה במצרים, התורה משתמשת בשתי שמותיו של יעקב לסרוגין, שנאמר: "ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה ויהי ימי יעקב שני חייו שבע שנים וארבעים ומאת שנה. ויקרבו ימי ישראל למות" (בראשית, מ"ז, כ"ז-כ"ט). כלומר, בתאור חיי יעקב התורה משתמשת בשם יעקב ובתאור מיתתו משתמשת התורה בשם ישראל, משום שהשם יעקב מסמל את הגלות והצער אשר עדין לא תמו מזרעו של יעקב, ולעומת זאת השם ישראל מבטא את שלמותו של יעקב אשר הגיעה לשיאה ביום מותו. וכן מובא בזוה"ק: "ויקרבו ימי ישראל למות', תאנא אמר רבי חייא: כתיב 'ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה' התם בקיומיה יעקב, והכא במיתתיה ישראל דכתיב: 'ויקרבו ימי ישראל למות'. אמר רבי יוסי: הכי הוא ודאי דהא לא כתיב: ויקרב יום ישראל למות אלא ימי, וכי בכמה יומי מית בר נש? והא בשעתא חדא ברגעא חדא מית ונפיק מעלמא?! אלא הכי תאנא: כד קודשא בריך הוא בעי לאתבא רוחיה ליה, כל אינון יומין דקאים בר נש בהאי עלמא אתפקדן קמיה ועאלין בחושבנא, וכד אתקריבו קמיה למיעל בחושבנא מית בר נש ואתיב קודשא בריך הוא רוחיה ליה, ההוא הבל דאפיק ונפח ביה אותביה לגבי. זכאה חולקיה דההוא בר נש דיומוי אתקריבו גבי מלכא בלא כסופא, ולא דחי יומא מנייהו לבר דישכח בההוא יומא דאתעביד ביה חובא, בגין כך כתיב בצדיקיא קריבה משום דקריבו יומי קמי מלכא בלא כסופא, ווי לרשיעיא דלא כתיב בהו קריבה, והיך יקרבון יומי קמי מלכא? דהא כל יומוי בחובי עלמא אשתכחו! ובגיני כך לא יקרבון קמי מלכא, ולא יתמנון קמיה ולא ידכרו לעילא אלא אינון שציאן מגווייהו, עלייהו כתיב (משלי, ד', י"ט): 'דרך רשעים כאפלה לא ידעו במה יכשלו'. והכא: 'ויקרבו ימי ישראל' ודאי בלא כסופא, בשלימותא בחדוותא שלים, ובגיני כך 'ימי ישראל' דהוה שלים יתיר ישראל מיעקב" (זוהר, בראשית, רכב:). כלומר, מתאור מותו של יעקב למדים דורות העתיד כי כל ימיו של האדם קרבים ביום מותו להעיד עליו לפני הקב"ה, וליתן דין וחשבון האם אותו אדם עשה את רצון ה' באותו יום, משום שהאדם מצווה בכל יום ויום לעשות את רצון ה', לפיכך הימים שבהם עשה האדם את רצון ה' קרבים בשמחה להעיד עליו ביום מותו, ואילו הימים שבהם האדם לא עשה את רצון ה' נותרים בחוץ. לכן נאמר: "ויקרבו ימי ישראל למות", בכדי להעיד על צדיקותו של יעקב, שכל ימיו כולל לילותיו קרבו בשמחה להעיד עליו לפני הקב"ה.
מסכת חיי יעקב:
בסיום חייו הסוערים זכה יעקב אע"ה לי"ז שנים של חיים טובים ללא כל צער, אשר הקנו לו את ההרגשה שכל קמ"ז חייו היו חיים טובים, כפי שנאמר: "והיה ראשיתך מצער ואחריתך ישגה מאד" (איוב, ח', ז'). וכן מובא במדרש (תנחומא, עקב, ג): "יעקב כמה נצטער?! שנאמר: 'רבת צררוני מנעורי יאמר נא ישראל' (תהלים, קכ"ט, א'). עד שהיה במעי אמו בקש עשו להרגו, שנאמר: 'ויתרוצצו הבנים' (בראשית, כ"ה, כ"ב), וכשקבל הברכות, 'וישטום עשו את יעקב ויאמר עשו בלבו יקרבו ימי אבל אבי' וגו' (בראשית, כ"ז, מ"א). ברח ללבן לחרן ונצטער בבנותיו של לבן ואחרי כן בקש להרגו, שנאמר: 'ארמי אובד אבי' (דברים, כ"ו, ה'). יצא מאצלו ופגע בעשו, שנאמר: 'וישא יעקב (את) עיניו וירא והנה עשו בא' וגו' (בראשית, ל"ג, א'). באה עליו צרת דינה, וצרת רחל, וצרת יוסף, ולסוף נח, שנאמר: 'ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו' (בראשית, מ"ז, י"ב). הוי, 'והיה ראשיתך מצער ואחריתך ישגה מאוד" (איוב, ח', ז'). וכן מובא בגמ': "הקב"ה מביא יסורים על צדיקים בעולם הזה כדי שיירשו העולם הבא, שנאמר: 'והיה ראשיתך מצער ואחריתך ישגה מאד" (קידושין, מ:). כלומר, התורה מלמדת את דורות העתיד כי אין להתיאש מיסורי ההשגחה העליונה משום שהם נועדו לטובתו של האדם בסופם. לפיכך הרחיבה התורה בסיפור הפרטים המצערים שעברו על יעקב אע"ה "הבחור שבאבות" (מד"ר, בראשית, פרשה עו), משום שמסכת חייו אינם סיפור חיים של אדם רגיל, אלא מהלכי חייו של יעקב מסמלים גם את מהלכי חייו של עם ישראל לדורותיו אשר תחילתם בצרות רבות, ובסופם עתידה לבוא הגאולה השלמה. וכן מובא בגמ': "איזהו חכם? הרואה את הנולד" (תמיד, לב.), ואיך יראה החכם דבר שטרם בא? ע"י הפקת לקחים ממאורעות העבר, וביצוע עצותיו של "ישראל סבא" (מד"ר, בראשית, פרשה סח, יא), משום שיעקב אע"ה ידע גם את אשר שאנו יודעים וגם את אשר איננו יודעים עדין, כמובא במדרש (מד"ר, בראשית, פרשה צו, א) "שבקש יעקב אבינו לגלות את הקץ ונסתם ממנו". לפיכך "א"ר שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: אתיפח עצמן של מחשבי קיצין, שהיו אומרים כיון שהגיע את הקץ ולא בא שוב אינו בא, אלא חכה לו" (סנהדרין, צד:), דהיינו, אם הקב"ה מנע מיעקב אע"ה אבי האומה מלגלות את הקץ, כ"ש שהקב"ה מונע מן החכמים מלגלות את הזמן המדויק של קץ הגלות האחרונה. על כן די לדעת כי לגלות יש קץ הקבוע מראש, וזמנו המדויק מותנה בהתנהגותם של ישראל ע"פ כללי התורה.
ברכות יעקב:
יעקב אע"ה ברך את בניו בתכונות המאפיינות את שבטי העתיד, ורמז להם על קורותם בעתיד ואף על נחלותיהם בארץ ישראל. כלומר, ברכות יעקב אינן ברכות אישיות אלא ברכות עתידיות, הקובעות לראשונה בתולדות עם ישראל את זהותם השיבטיות ומאפיינת אותם. וכן פירש הרש"י: "וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם', והלא יש מהם שלא ברכם אלא קנטרן?! אלא כך פירושו: 'וזאת אשר דבר להם אביהם' מה שנאמר בענין. יכול שלא ברך לראובן שמעון ולוי? תלמוד לומר: 'ויברך אותם' כולם במשמע. 'איש אשר כברכתו', ברכה העתידה לבא על כל אחד ואחד", ולבסוף "כללן כולם בכל הברכות" (רש"י-בראשית, מ"ט, כ"ח'). וכן מצאנו שלמרות אהבת יעקב את יוסף ועל אף שיוסף נקבע למנהיג הדור הבא אחרי יעקב, בכל זאת יעקב קבע בצואתו את המלכות וההנהגה בעתיד לשבט יהודה, למרות כשלונותיו במכירת יוסף ובמעשה תמר, שנאמר: "לא יסור שבט מיהודה" (בראשית, מ"ט, י'), דהיינו, יעקב אע"ה הבחין בסגולותיו של יהודה אשר יש בהם הבטחה להצלחת מלכות יהודה לשלוט על כל השבטים ולאחדם בעתיד לבוא.
ברכות יעקב לי"ב השבטים נועדו ללמד שלמרות האחדות הנדרשת מכלל ישראל, אין הדבר מבטל את הייחוד האישי של כל אחד מן השבטים, כמשל לגוף האדם המורכב מאיברים שונים בעלי תכונות ודרישות שונות, אך כולם יחד מחוייבים להתאחד לגוף אחד המונהג ע"י מוח אחד, כי מבלי זאת אין ערך לכל איבר בפני עצמו, שנאמר: "ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים. הקבצו ושמעו בני יעקב ושמעו אל ישראל אביכם" (בראשית, מ"ט, א'-ב'), ופירש "הספורנו": "ושמעו אל ישראל אביכם', קבלו את הדרך שהורה לכם כל ימיו, אשר בה תהיו בני "ישראל" והוא אביכם, כי תשתררו עם אלהים ואנשים, ולא יאבד מכם הטוב העתיד לבוא". כלומר, הקיום השבטי וייחודיותו של כל שבט גורם לצמיחתו של העם, כאשר קיימת השלמה הדדית בינהם היוצרת זהות לאומית אחת המאמינה באל אחד, שנאמר: "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" (שמואל-ב, ז', כ"ג), ונאמר: "כל הנפש הבאה ליעקב מצרימה" (בראשית, מ"ו, כ"ו), ופירש הרש"י: "יעקב שבעים היו לו והכתוב קורא אותן נפש, לפי שהיו עובדים לאל אחד". לפיכך בתום ברכותיו של יעקב התורה מציינת לראשונה את בני יעקב כשבטים נפרדים, שנאמר: "כל אלה שבטי ישראל שנים עשר וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם איש אשר כברכתו ברך אתם" (בראשית, מ"ט, כ"ח). לעומת זאת פרעה כינה את י"ב השבטים לראשונה כעם, שנאמר: "הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו" (שמות, א', ט'), משום שהתאחדותם של כלל השבטים והבדלותם מן העם המצרי בכך: "שלא שנו את שמם ואת לשונם ולא אמרו לשון הרע ולא נמצא ביניהן אחד מהן פרוץ בערוה" (מד"ר, ויקרא, פרשה לב, ה), יצרה את הזהות הלאומית של ישראל כעם. כלומר, י"ב השבטים מייצגים גווני אישיות נפרדים הנובעים מתוך אישיותו הרחבה של יעקב אע"ה, על כן איחד יעקב את בניו באמצעות המסר שאישיותם השונה אינה סותרת את אחדותם אלא משלימה אותם להיות לעם אחד, דהיינו, כוחם של ישראל הוא באחדותם הפנימית המתבטאת בדבקותם באחדותו של הקב"ה, לפיכך "אמרו לו בניו: 'שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד', אמרו: כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד, באותה שעה פתח יעקב אבינו ואמר: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" (פסחים, נו.). נמצאנו למדים כי האמונה באחדות ה' ונצחיותם של ישראל קשורים זה בזה, וכן נאמר: "כי אני ה' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם" (מלאכי, ג', ו').
יששכר חמור גרם:
בברכת יעקב לבניו דימה יעקב את תכונות השבטים לתכונות חיות, כגון: "גור אריה יהודה", "יששכר חמר גרם", "יהי דן נחש עלי דרך", "נפתלי אילה שלחה", "בנימין זאב יטרף", וכו', משום שלכל אדם ישנה נפש בהמית שונה התואמת בתכונותיה לתכונות אחת החיות שבטבע, אך בניגוד לחיות לאדם יש את הכח לתעל את תכונותיו החיתיות להתעלות בקדושה. וכן מצאנו שיעקב אע"ה ברך את יששכר בנו בברכה התואמת את אופי שבטו העתידי, שנאמר: "יששכר חמור גרם" (בראשית מ"ט, י"ד), דהיינו, יעקב אע"ה לא התכוון למשא חומרי המוטל על החמור, אלא יעקב המשיל לחמור את יכולותיו של יששכר לנשיאת המשא רוחני הכבד של התורה, כפי שפירש הרש"י: "שהיה זבולון עוסק בפרקמטיא וממציא מזון לשבט יששכר והם עוסקים בתורה... 'יששכר חמור גרם', חמור בעל עצמות סובל עול תורה כחמור חזק שמטעינין אותו משא כבד... "ויט שכמו לסבל' עול תורה, 'ויהי' לכל אחיו ישראל 'למס עבד', לפסוק להם הוראות של תורה וסדרי עבורין, שנאמר: (דה"א, י"ב, ל"ג) 'ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל ראשיהם מאתים', מאתים ראשי סנהדראות העמיד וכל אחיהם על פיהם". כלומר, יששכר נטל על עצמו את עול התורה המורכב משני חלקים: חלק הראשון הוא מצוה אישית המוטלת על כל אדם מישראל ללא יוצא מן הכלל, לקבוע עתים לתורה בכל יום בבקר ובערב לפחות, שנאמר: "לא ימוש ספר התורה מפיך והגית בו יומם ולילה" (יהושע, א', ח'). והחלק השני הוא מצוה כללית המוטלת על כלל עם ישראל "להושיב מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר...שאין העולם מתקיים אלא בהבל פיהם של תינוקות של בית רבן" (הרמב"ם, תלמוד תורה, פ"ב, א), וכן מצאנו ששבט לוי הובדל בכדי "לעבוד את ה' לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים, שנאמר: 'יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל" (הרמב"ם, שמיטה ויובל, פי"ג, יב). לפיכך הכינוי "חמור" אינו כינוי גנאי אלא ציון לשבח של יכולות, כגון: רציפות, התמדה, עקביות, הסתפקות במועט, נשיאה בנטל חובת הציבור, וכו'. נמצאנו למדים כי תכונות אלה הם תכונות הנדרשות מכל ת"ח בכל דור ודור, משום שנשיאה אמיתית בעול התורה היא אחריות כבדה אשר אין בצידה שררה וכבוד בעוה"ז אלא עבדות כחמור, וכן מובא בגמ': "אמר רבי זירא אמר רבא בר זימונא: אם ראשונים בני מלאכים אנו בני אנשים, ואם ראשונים בני אנשים אנו כחמורים ולא כחמורו של ר' חנינא בן דוסא ושל רבי פנחס בן יאיר, אלא כשאר חמורים" (שבת, קיב:). כלומר, שכר נטל המצוות ניתן לצדיקים רק בעוה"ב, כמובא במשנה: "עתיד הקדוש ברוך הוא להנחיל לכל צדיק וצדיק, שלש מאות ועשרה עולמות" (עוקצין, פ"ג, משנה יב)) כמנין יששכר, דהיינו, שכר-ש"י.
וכן מצאנו ששבט זבולון אשר פרנס את יששכר זכה לשני שולחנות, כמובא בזוה"ק: "אמאי אקדים בברכאן זבולון ליששכר תדיר? והא יששכר אשתלותיה באורייתא ואורייתא אקדים בכל אתר, אמאי אקדים ליה זבולן בברכאן, אבוי אקדים ליה משה אקדים ליה?, אלא זבולן זכה על דאפיק פתא מפומיה ויהב לפומיה דיששכר בגיני כך אקדים ליה בברכאן, מהכא אוליפנא: מאן דסעיד למריה דאורייתא נטיל ברכאן מעילא ותתא, ולא עוד אלא דזכי לתרי פתורי מה דלא זכי ב"נ אחרא, זכי לעותרא דיתברך בהאי עלמא וזכי למהוי ליה חולקא בעלמא דאתי, הדא הוא דכתיב: 'זבולון לחוף ימים ישכון והוא לחוף אניות' כיון דכתיב: 'לחוף ימים' אמאי והוא לחוף אניות?, אלא 'לחוף ימים' בעלמא דין, 'לחוף אניות' בעלמא דאתי" (זוהר, בראשית, רמא.). כלומר, הנותן את לחמו לת"ח נוטל שכר יותר גדול מן הת"ח הנושא בעול התורה. גם למסייע לת"ח נקבע שכר, כמובא בהלכה (שו"ע, יו"ד, סימן רמו, א): "ומי שא"א לו ללמוד, מפני שאינו יודע כלל ללמוד או מפני הטרדות שיש לו, יספיק לאחרים הלומדים. הגה: ותחשב לו כאילו לומד בעצמו (טור)".
חמורו של משיח:
בברכת יעקב ליששכר נאמר: "יששכר חמור גרם רובץ בין המשפתים" (בראשית מ"ט, י"ד), ואף בחזון הנביא זכריה נאמר: "עני ורוכב על חמור ועל עיר בן אתנות" (זכריה ט', ט'), לכאורה מתבקשת השאלה מדוע נבחר דוקא החמור למשימות חשובות אלה?
בענין חמורו של יששכר מלמד הזוה"ק כי לקיומה של התורה בשלמות נדרשות תכונותיו החמור, שנאמר: "יששכר חמור גרם רובץ בין המשפתים' (בראשית מ"ט, י"ד), אמר רבי אלעזר: וכי יששכר חמור אקרי? אי בגין דאשתדל באורייתא, נקרייה ליה סוס, או אריה, או נמר, אמאי חמור? אלא אמרו: בגין דחמור נטיל מטולא, ולא בעיט במאריה כשאר בעירי, ולא אית ביה גסות הרוח, ולא חייש למשכב באתר מתתקן. אוף הכי יששכר: דאשתדלותיה באורייתא, נטיל מטולא דאורייתא ולא בעיט ביה בקודשא בריך הוא, ולא אית ביה גסות הרוח כחמור, דלא חייש ליקרא דיליה אלא ליקרא דמריה (ס"א דרביה). 'רובץ בין המשפתים', כדאמרינן: ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל. דבר אחר: 'יששכר חמור גרם רובץ' וגו', פתח ואמר: (תהלים כ"ז) 'לדוד ה' אורי וישעי ממי אירא ה' מעוז חיי ממי אפחד', כמה חביבין אינון מלין דאורייתא, כמה חביבין אינון דמשתדלי באורייתא קמי קודשא בריך הוא, דכל מאן דאשתדל באורייתא: לא דחיל מפגעי עלמא, נטיר הוא לעילא נטיר הוא לתתא...רמיז לן שמא דיששכר: דאשתדל באורייתא יש-שכר" (זוהר, בראשית, רמב.). כלומר, יעקב בירך את יששכר שיהיו לו את תכונות החמור, בקיום התורה, דהיינו, שיהא כחמור: נושא משא, אינו בועט את בעליו, אינו גס רוח, ואינו "מתפנק". אף על הנאמר לגבי המשיח "ורוכב על חמור" פירש הרש"י: "מדת ענוה היא" (רש"י-זכריה ט', ט'), והרד"ק הוסיף על כך: לא מחסרון שהרי כל העולם יהיה ברשותו, אלא מענוה ירכב על חמור.
נראה לענ"ד לקשור בין חמורו של יששכר שהיא מסורת גדולי ישראל מנחילי עול התורה והמסורת, לבין חמורו של המשיח שהוא עול קיום התורה ומצוותיה אשר הוא התנאי לזרוז ביאת המשיח, המקשר בינהם אלו הם הת"ח ושומרי המצוות שבימינו אשר על כתפיהם מונח עול זירוז ביאת המשיח, באמצעות קירוב לבבות והחזרת עם ישראל בתשובה. ו"לא בשמים" היא, שהרי בעינינו ראינו בימי הבחירות לפוליטיקה את אלפי הת"ח עוזבים את הישיבות, ועוברים מבית לבית לאסוף ולכנוס עוד ועוד קולות מצביעים לפלגה, מבלי לבחול בשום אמצעי (כביכול בבחינת "עת לעשות לה' הפרו תורתיך" ח"ו), אם בעבור הפוליטיקה המזוהמת, או בעבור תשלום (חייש ליקרא דיליה) יכולים המה לעשות כך? להחזרת עם ישראל בתשובה (ליקרא דמריה) על אחת כמה וכמה שצריכים הם לשנס את מותניהם לשם שמים ללא כל טובת הנאה בעוה"ז. "ולא מעבר לים" (דברים, ל', י"ג) היא, לפי שבישראל חיים היום כששה מליון יהודים: מתוכם כמליון יהודים "דתיים", וכשני מליון יהודים "מסורתיים", אם כל אחד ואחת מ"הדתיים" יקח על עצמו להחזיר אדם אחד בתשובה אפילו בתוך חמש שנים, הרי שאז יוכפל מספר הדתיים לשני מליון, ובעוד עשר שנים יוכפלו לארבעה מליון, ובנוסף לריבוי הטבעי יגרום הדבר להיוצרות רוב דתי בארץ ישראל. אך לצערנו הרב בפועל "הדתיים" נושאים בעול התורה לבדם, מסתגרים ומתפלגים בתוך עצמם, ושומרים על עצמם מחשש שיטמעו בתוך רוב החילוני, ובכך מונצח הרוב החילוני על כן המשיח מתמהמה, או שמא לזכותם יאמר כי יד ההשגחה העליונה בדבר, כמובא במדרש (מד"ר, שיה"ש, פר' ב): "לכשתחפוץ מדת הדין מאליה אני הוא מביאה בקולי קולות ולא אתעכב, לכך נאמר: "עד שתחפץ".
משל למה הדבר דומה: לבן מלך שהורישו לו אבותיו את חמורו של המשיח (זכריה ט',ט'), אשר לו שושלת יוחסין החל מששת ימי בראשית דרך חמורו של אברהם אבינו והמשכו בחמורו של בלעם, וכו'. בנוסף לחמור קיבל בן המלך הבטחה בכתב, לפיה: אם ישמור על החמור כראוי וישתף בשמירה את כל בני הממלכה, יזכו כולם יחד לראות בביאת המשיח עין בעין. פחד בן המלך שחמורו של המשיח ייגנב או ינזק, לפיכך הלך בן המלך ובנה לחמור אורווה מברזל והציב עליה שערי פלדה ותלה בהם שבעה מנעולים. אך למרות זאת עדיין חשש בן המלך שמא ייגנב חמורו של המשיח, לכן הלך ושכר שומר שיהיה ער בלילות וישמור על האורווה, ועדיין חשש שמא תיפול תנומה על השומר ויבוא גנב ויגנוב את חמורו של המשיח, לפיכך היה קם בלילות והולך לבדוק אם השומר ער. בלילה הראשון בדק ומצא את השומר יושב בביתן השמירה אשר בפתח האורווה, שאל בן המלך את השומר: מדוע החמור אינו נוער? ענה לו השומר: עדיף שלא ינער ולא ישמיע את קולו ע"מ שלא יגנבוהו. שאל בן המלך את השומר: ומה אתה עושה כדי שלא תיפול עליך תרדמה? ענה לו השומר כי הוא מעסיק את עצמו במחשבות פילוסופיות. שאלו בן המלך: אֵילו מחשבות פילוסופיות למשל?, השיב השומר כי הוא חושב למשל, לאן נעלם החור של הכעך לאחר שהוא אוכל את ה"בייגלה"? בן המלך היה מרוצה מאוד ועודד אותו להמשיך בדרך זו. אבל גם למחרת בלילה לא סרו חששותיו, ובן המלך שב והלך לבדוק את השומר, ושוב מצא את השומר יושב בביתן השמירה אשר בפתח האורווה, שאל בן המלך את השומר: על מה אתה חושב עכשיו? השיב לו השומר כי הוא עוסק בשאלת הבוֹר שאינו "מתמלא מחוליתו" (ברכות, ג:). כלומר, לאן נעלם העפר החסר כאשר הוא חופר גומה ומנסה אחר כך למלאה בעפר שהוציא ממנה?. המלך היה מרוצה מאוד ועודד אותו להמשיך ולחשוב מחשבות פילוסופיות עמוקות כגון אלו. גם בלילה השלישי שאל המלך את השומר על מה הוא חושב?, ענה לו השומר שהוא חושב למשל, איך זה אורווה מברזל ושערים מפלדה ושבעה מנעולים ושומר, ובכל זאת הצליחו לגנוב את החמור?! חייך בן המלך ואמר לשומר: הלא זו היא התכלית העיקרית של שמירתך, אותה שכחת בגלל עיסוקך בפילוסופיה שאינה התכלית העיקרית.
והנמשל הוא לדור ראשית הגאולה שהוא כבן המלך אשר הורישו לו אבותיו גדולי ישראל ומנחילי המסורת את חמורו של המשיח, דהיינו, נשיאת עול קיום התורה ומצוותיה, והבטיחום כי אם יקיימו את התורה, ויקרבו את כלל עם ישראל לתורת ישראל ולחזרה בתשובה כללית, יזכו כולם יחד לראות בביאת המשיח עין בעין. אך דור הגאולה שהיה ברובו עם ארץ וזכה לחיות במדינה "יהודית" עצמאית, פחד שקיום המצוות יגרום לו להפסדים גשמיים כתוצאה מקיום כלל מצות התורה, לפיכך הלך ובנה למורשת ישראל מוזאונים סגורים ושמורים היטב עם מנגנוני שמירה, מצלמות ושומרים מסביבה, דהיינו, ישיבות, תלמודי תורה, בתי כנסת, בתי ספר דתיים, דיינים, ורבנות ראשית. כדי להבטיח שהמסורת תהא נשמרת סגורה במקומה. בכדי לודא שכך ישאר הדבר, דאג דור הגאולה מידי פעם לבקר במוזיאון ע"מ לבדוק האם שומרי המסורת שומרים בעירנות ובקפידה על מסורת אבותם, וכשראה דור הגאולה את שומרי המסורת ערניים ומסוגרים היטב בביתני השמירה אשר בישיבות ובבתי הכנסת, שאל דור הגאולה את השומרים: מדוע המשיח לא מגיע כמובטח? ענו השומרים: זו לא העת עכשיו לבואו יש עוד הרבה עניינים שצריך להשלים בטרם יגיע המשיח. שאל דור הגאולה: איך אתם מסוגלים לשמור כל כך טוב על המסורת מבלי להרדם? ענו השומרים: אנו מתעסקים בפילפול בסוגיות הש"ס, כגון: שור סיני בכמה דיינין נידון (סנהדרין טו:)? דור הגאולה היה מרוצה מאד מהשומרים ועודד אותם להמשיך בדרך זו. למחרת שב דור הגאולה לבדוק את שומרי המסורת, ומצאם ערניים ומסוגרים היטב בביתני השמירה אשר בישיבות ובבתי הכנסת, שאל דור הגאולה את השומרים: באיזה סוגיה אתם מתעסקים היום? ענו השומרים: אנו מתעסקים בסוגית הש"ס: מה היה סדר הלבשת הבגדים לאהרן ובניו (יומא ה:)? דור הגאולה היה מרוצה מאוד מהשומרים ועודד אותם להמשיך בדרך זו. למחרת שב דור הגאולה לבדוק את שומרי המסורת, ומצאם ערניים ומסוגרים היטב בביתני השמירה אשר בישיבות ובבתי הכנסת, שאל דור הגאולה את השומרים: באיזה סוגיה אתם מתעסקים היום? ענו השומרים: אנו מתעסקים בשאלה הקשה: איך זה שעם ישראל שוכן בארץ ישראל, ובתוכם אלפי בתי כנסת, ישיבות, ובתי מדרשות ומליוני שומרי מסורת, אך למרות זאת המשיח לא בא?! חייך דור הגאולה ואמר לשומרים: הלא תכלית עבודתכם היא שמירת המצוות והחזרת כלל עם ישראל בתשובה, בידכם הופקדה הזכות והחובה לזרז את בואו של המשיח!. לפיכך נאמר בתלמוד: "אמר ר' זירא אמר רבא בר זימונא: אם ראשונים בני מלאכים, אנו בני אנשים. ואם ראשונים בני אנשים, אנו כחמורים, ולא כחמורו של ר' חנינא בן דוסא ושל רבי פנחס בן יאיר, אלא כשאר חמורים" (שבת, קיב:). כלומר, אם לראשונים היתה עוצמה אלהית המסוגלת לקרב ולהגן על עם ישראל בכוחות עצמם, בדורות הבאים ירדה עוצמתם ליכולת חמור פשוט, שכוחו הוא בנטילת משא מצומצם ממקום למקום, ואף על פי כן הוא "רובץ תחת משאו" (שמות, כ"ג, ה').
מן האמור לעיל נראה כי על הת"ח לאמץ את דברי "אביי: שמע מינה צורבא מרבנן דאיכא במתא כל מילי דמתא עליה רמיא" (מועד קטן ו:). כלומר, על שומרי התורה והמסורת בימינו מוטלת החובה, לקיים את המקרא שכתוב: "יששכר חמור גרם רובץ בין המשפתים. וירא מנחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה ויט שכמו לסבול ויהי למס עבד" (בראשית מ"ט, יד-ט"ו). אשר פירושו לימינו הוא: ת"ח הרובצים בין הישיבות לת"ת ומשלמים מס שפתיים כראוי, בעת שהם רואים את ישראל נחים מן התורה, ואת ארץ ישראל שלמרות זאת מנעימה להם את החיים, חייבים הם ליטול על עצמם לסבול את עול התורה וגם להחזיר את כלל ישראל בתשובה, כעבד הגובה מס לאדוניו, וזאת באמצעות מדת הענוה, קרוב לבבות, התחדשות דתית, תרבותית ורוחנית בארץ ישראל. לשם כך נדרש תחילה איחוד כוחות הקדושה בעם ישראל (דלא חייש ליקרא דיליה) לשם שמים (אלא ליקרא דמריה), והצהרתם על שאיפתם לגאולת ישראל דרך החזרת כלל ישראל לתורת ה'. בדרך זו אף אומות העולם ישתכנעו ויתמכו במוסריות והצדקת מימוש חזון הנביאים לגאולת ישראל, לפי שבחזון הנביאים נאמר ששיבת ציון נושאת בחובה בשורה אוניברסלית לגאולה רוחנית וגשמית לכלל העמים. נמצאנו למדים כי על כתפי הת"ח שבדור מונח עול קיום התורה והחזרת כלל עם ישראל בתשובה בכדי לזרז את ביאת המשיח.
לו ישטמנו יוסף:
בתחילת המעבר בין הנהגת יעקב להנהגתו של יוסף חל לפתע סיכסוך בין האחים כתוצאה מאי הבנה, שנאמר: "ויראו אחי יוסף כי מת אביהם ויאמרו לו ישטמנו יוסף והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אתו. ויצוו אל יוסף לאמר אביך צוה לפני מותו לאמר. כה תאמרו ליוסף אנא שא נא פשע אחיך וחטאתם כי רעה גמלוך ועתה שא נא לפשע עבדי אלהי אביך ויבך יוסף בדברם אליו. וילכו גם אחיו ויפלו לפניו ויאמרו הננו לך לעבדים" (בראשית, נ', ט"ו-י"ח). ומובא במדרש (מד"ר, בראשית, פרשה ק, ח): 'וישב יוסף מצרימה' וגו', רבי לוי ורבי יצחק, רבי לוי אמר: שלא זמנן לסעודה, א"ר תנחומא: הוא לא נתכוון אלא לשם שמים, אמר: לשעבר אבא מושיב לי למעלה מיהודה שהוא מלך ולמעלה מראובן שהוא בכור, ועכשיו אינו בדין שאשב למעלה מהן, והן לא אמרו כן אלא: 'לו ישטמנו יוסף'. רבי יצחק אמר: הלך והציץ באותו הבור, א"ר תנחומא: הוא לא נתכוון אלא לשם שמים, והם לא אמרו כן אלא 'לו ישטמנו יוסף...ויצוו אל יוסף לאמר אביך צוה' וגו', תני ר' שמעון בן גמליאל אומר: גדול השלום שאף השבטים דברו דברים בדוים בשביל להטיל שלום בין יוסף לשבטים, הדא הוא דכתיב: 'ויצוו אל יוסף לאמר' וגו', והיכן צוה? לא מצינו שצוה 'כה תאמרו אל יוסף' וגו'! אמר: כך אחי חושדין אותי? 'וילכו גם אחיו' אמרו ליה: חד בעית לך לעבדא הא כולנא לך לעבדין". כלומר, כשחזרו האחים מקבורת יעקב במערת המכפלה, חשו האחים כי מעשיו של יוסף מכוונים לרעתם לכן נבהלו מיוסף ואף בדו מלבם צוואה של יעקב, אולם יוסף הצדיק לא כעס על מחשבתם הרעה של אחיו אלא הבין ללבם, והבהיר את כונותיו הטובות, שנאמר: "ויאמר אלהם יוסף אל תיראו כי התחת אלהים אני. ואתם חשבתם עלי רעה אלהים חשבה לטבה למען עשה כיום הזה להחית עם רב. ועתה אל תיראו אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם וינחם אותם וידבר על לבם" (בראשית, נ', י"ט-כ"א). נמצאנו למדים מכאן מוסר השכל לדורות: כי סיכסוכים רבים נובעים מחוסר הבנת כוונותיו של הצד השני, לפיכך הפתרון לסיכסוכים כאלה נעוץ בהבהרת כוונות הצדדים למחלוקת.
לסיכום:
נמצאנו למדים מן האמור לעיל כי ימי ישראל מתו אך "יעקב אבינו לא מת...מה זרעו בחיים אף הוא בחיים" (מגילה, ה:), ופירש הרש"י: "הוא בחיים', שיביאנו בגולה כדי לגאול את בניו לעיניו כמו שמצינו במצרים 'וירא ישראל' וגו', ודרשינן: ישראל סבא, ו'דחנטו חנטיא' נדמה להם שמת אבל חי היה". כלומר, מיתתו הגופנית של יעקב אינה נחשבת למיתה משום שרוחו והנהגתו קיימת בקרב ישראל לנצח, וכן מובא בתלמוד (ירושלמי, ברכות, טו:, פ"ב, הל' ג'): "הצדיקים אפילו במיתתן קרויין חיים". לפיכך הרחיבה התורה בתאור ימיו האחרונים של יעקב אע"ה בעוה"ז משום שצוואתו לעתיד נועדה לחבר בין עבר האבות לבין עתיד גאולת האומה. וכן מצאנו שברכות יעקב נועדו להפיח תקוה בלב עם ישראל אשר נולד ונוצר בגלות מצרים, על כן צוואתו של יעקב גרמה לעם ישראל להולד עם התודעה של הצורך בגאולה, לצורך זה חייו הסוערים של יעקב בראשית דרכו וסיום חייו בשלווה, משמשים כסמל וכדוגמא למסכת חייו של כלל עם ישראל לדורותיו. וכן מצאנו שי"ב שבטי ישראל מייצגים גווני אישיות נפרדים הנובעים מתוך אישיותו הרחבה של יעקב אע"ה, על כן איחד יעקב את בניו לפני מותו באמצעות המסר שאישיותם השונה אינה סותרת את האחדות אלא משלימה אותם להיות לעם אחד, דהיינו, כוחם של ישראל הוא באחדותם הפנימית המתבטאת בדבקותם באחדותו של הקב"ה. וכן מובא במדרש: "בנוהג שבעולם אם נוטל אדם אגודה של קנים שמא יכול לשברם בבת אחת?! ואלו נוטל אחת אחת אפילו תינוק משברן. וכן את מוצא שאין ישראל נגאלין עד שיהיו כולן אגודה אחת, שנאמר: 'בימים ההמה ובעת ההיא נאם ה' יבואו בני ישראל ובני יהודה יחדו' וגו' (ירמיה נ', ד'), כשהן אגודים מקבלין פני שכינה" (תנחומא, נצבים, סימן א).
יה"ר שנזכה להתאחד סביב מורשתו וצואתו של יעקב אע"ה, ויתקיים בנו מקרא שכתוב: "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדו כי פי ה' דבר" (ישעיה, מ', ה'), "מי יתן מציון ישועת ישראל בשוב ה' שבות עמו יגל יעקב ישמח ישראל" (תהלים, י"ד, ז').

העל"ח רפאל ב"ר אשר חגבי (חגי רפי)