הפסוק הראשון בפרשת תזריע - חשיבות טהרת המשפחה

קוד: הפסוק הראשון בפרשת תזריע בתנ"ך

סוג: פרטים1

מאת: רפאל בר אשר חגבי

אל:

דבר אל בני ישראל לאמר אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים כימי נדת דותה תטמא (ויקרא י"ב).

שאלות

נראה לשאול מדוע נאמר, דבר אל בני ישראל, ולא נאמר אמור אל בני ישראל?
א.

ועוד, מדוע נאמר, דבר אל בני ישראל, היה לו לומר דבר אל בנות ישראל, משום שהפרשה עוסקת בתורת היולדת?
ב.

ועוד, מדוע נאמר, דבר אל בני ישראל לאמר, לכאורה מילת לאמר מיותרת?
ג.

ועוד, מדוע נאמר, אשה כי תזריע וילדה, ולא הזכיר הכתוב את בעלה, וכי אשה יכולה להתעבר ללא בעלה?
ד.

ועוד, מדוע נאמר, אשה כי תזריע וילדה זכר, לכאורה מילת תזריע מיותרת, כי יכול היה הכתוב לומר, אשה כי תלד זכר. כפי שנאמר בלידת הנקבה, ואם נקבה תלד?
ה.

ועוד, מדוע נאמר, אשה כי תזריע וילדה, היה לו לומר, אשה כי תהרה וילדה זכר?
ו.

ועוד, מדוע נאמר, וילדה זכר, היה לו לומר, וילדה בן?
ז.

ועוד, מדוע טומאת האשה בעת לדת הזכר נקבעה לשבעת ימים בלבד?
ח.

ועוד, מדוע בלדת זכר היולדת נטמאת כימי נדת דוותה, ואילו בלדת נקבה נטמאת היולדת שבועיים, וכי נידת דוותה כפולה בלדת נקבה?
ט.

כיצד נלמדת מן הפסוק חשיבותה מצות טהרת המשפחה?
י.

דוגמא לחומרת עונשו של המקל במצות טהרת המשפחה, ממעשה המובא בתלמוד.
יא

תשובות

נראה להשיב, הטעם שהתורה דייקה לומר דבר אל בני ישראל, על מנת ללמדנו שאף על פי שאיסורי טומאה וטהרה בנשים הם דברים הנעשים בצנעה, למרות זאת צריכים ישראל ללמדם בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, מפאת חשיבותם הרבה. דהיינו, שנכללים הם במצות ודברת בם (דברים ו'). משום שהם חלק מרכזי במצות התורה, ויש ללמדם הלכה למעשה. מטעם זה נכתבה פרשת טומאת היולדת בתחילת הפרשה, אף לפני הציווי לנישואין ולשמירת דיני טומאה וטהרה של המשפחה היהודית. כי תכלית המצוות הללו נועדו למטרת הולדת והתחדשות זרע ישראל בקדושה ובטהרה, כיאה לעם שבחר בו ה'. משום שבמצוות אלה מומחשת  הבדלת ה' את ישראל מיתר אומות העולם ומן הבהמיות. לפי שגם בטרם הולדת זרע ישראל וגם לאחר הלידה, מחויבים הורי הילוד להתקדש ולהיטהר על פי מצוות התורה. שנאמר, והייתם לי קדשים כי קדוש אני ה' ואבדל אתכם מן העמים להיות לי (ויקרא כ'). וכן נאמר, בטרם אצרך בבטן ידעתיך ובטרם תצא מרחם הקדשתיך (ירמיה א').
א.

הטעם שנאמר דבר אל בני ישראל ולא נאמר דבר אל בנות ישראל. ללמדנו שסוג הקרבן שהיולדת מביאה, נקבע לפי יכולת הבעל שעליו מוטלת חובת מימון הקרבן. על מנת שלא יעלה על דעת האשה לומר, הואיל והנכסים אינם ברשותי משום כך אין ידי משגת, לפיכך יהא קרבני רק שני בני יונה, לכן נאמר דבר אל בני ישראל. דהיינו, שהתורה משייכת את הילדים לבעל, כפי שנאמר בנגיפת אשה הרה: כאשר ישית עליו בעל האשה (שמות כ"א), ולא נאמר, כאשר תשית עליו האשה.
ועוד טעם לנאמר דבר אל בני ישראל, לפי שדיני טומאה וטהרה הקשורות בנשים, מחייבים גם את האנשים בזהירות והנזרות מן הנשים שבטומאה. שנאמר, והזרתם את בני ישראל מטמאתם (ויקרא ט"ו). ודע, שכשם שאין טהרת האשה אלא במים, כך אין האיש נטהר אלא בתורה המשולה למים.
ב.

הטעם שנאמר דבר אל בני ישראל לאמר.  ללמדנו שנצטוו ישראל לפייס את נשותיהם, ולומר לנשותיהם בדרך פיוס את חשיבות טהרת המשפחה. לפי שמצוה זו היא יסוד לבנין הבית בקדושה, וקיומה בשלמות מותנה בשיתוף האיש והאשה. כלומר, בני ישראל המחויבים בלימוד התורה צריכים לקיים עם נשותיהם דו שיח מתמיד בנושא טהרת המשפחה בצינעה, כמתחייב מן הענין. דהיינו, שאין זו שיחת תפלות אלא דברי תורה, לפי שהמטרה היא להזהר מן החטא ולהתרחק מן הטומאה. ודע, שהמגבלות שהטילה התורה על בני הזוג אינם אלא לתועלתם ולחוסן זרעם. כי על ידי שבני הזוג מגבילים את עצמם על פי מצוות התורה, ובמיוחד במצות טהרת המשפחה שהיא סמויה מן העין, זוכה הזוג שהשכינה שאף היא סמויה מן העין תשרה בינהם. שנאמר, חכמות בנתה ביתה חצבה עמודיה שבעה (משלי ט'). כלומר,  כאשר הנשים החכמות מבינות את חשיבות שמירת שבעה ימי נקיים, ועל בסיס זה כל אחת מהן בונה את ביתה, זוכות הן שיסוד בנינן יהיה חצוב בסלע על שבעה עמודים כך שביתן לא ימוט לעולם.
ג.

הטעם שנאמר, אשה כי תזריע וילדה, ולא הזכיר הכתוב את בעלה. כי לעתים נושא אדם אשה שאינה הוגנת לו, וכך נולדים לו בנים שאינם ראויים לו.  משום שלא זכה לשאת את בת זוגו שנקבעה לו בשמים בטרם יולד. כפי שנאמר, מה' יצא הדבר (בראשית כ"ד). וכן אמרו חז"ל: ארבעים יום קודם יצירת הולד יוצאת בת קול ומכריזה, בת פלוני לפלוני. כלומר, זיווגו הראוי של האדם נקבע לו מן השמים. כשם שנאמר, לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת (בראשית ב'). אך ישנם מקרים שמקדימו אחר ברחמים, ונושא את בת הזוג שיועדה לו מן השמים, ונמצא הוא נושא אשה אחרת שלא יועדה לו מלכתחילה. לפיכך נולדים לו ממנה בנים שאינם ראויים לו, לכן נקראו הבנים על שם האשה. שנאמר, אשה כי תזריע וילדה זכר. וכן נאמר, בן חכם ישמח אב ובן כסיל תוגת אמו (משלי י').
ועוד טעם שנאמר, אשה כי תזריע וילדה, ולא הזכיר הכתוב את בעלה. כי לעתים מסיבות שונות, הבעל איננו נמצא בתקופת ההריון, או בעת לידת בנו. כך שנראה שהאשה יולדת לבדה. לכן נאמר, אשה כי תזריע וילדה. לפי שאין מציאות של לידה ללא אשה.
ועוד טעם שנאמר, אשה כי תזריע וילדה, ולא הזכיר הכתוב את בעלה. לפי שעיקר נטל ההריון והלידה מונח על כתפי האשה, לפיכך נקראת הלידה על שמה. וכן מצאנו נאמר אצל ציפורה אשת משה רע"ה: ואת שני בניה (שמות י"ח). וכי לא היו הם גם בניו של משה? אלא, מאחר וגידלתן ללא בעלה נקראו על שמה.  
ד.

הטעם שנאמר, אשה כי תזריע וילדה זכר, ולא נאמר אשה כי תלד זכר, כפי שנאמר בלידת הנקבה, ואם נקבה תלד. ללמדנו שהולדת הזכר תלויה במחשבת האשה בעת הביאה, דהיינו, שכדי שתלד האשה זכר צריכה היא להתכוון ללדת זכר, ואם לא כיונה ללדת זכר יולדת נקבה כטבעה. משום כך נאמר לגבי לידת זכר גם זריעה וגם לידה, לפי שביכולת האשה לברור בתוכה את הזכר מתוך הזרע. ואילו לגבי לידת נקבה נאמרה רק לידה, לפי שלצורך לידת נקבה אין האשה צריכה לברור בתוכה. וכן מצינו ביעקב שפיצל את המקלות לנוכח הצאן. שנאמר, ויחמנה בבאן לשתות (בראשית ל'). גם חנה בתפילתה ביקשה מה', ונתת לאמתך זרע אנשים (שמואל-א', א'). וכשילדה נאמר, אל הנער הזה התפללתי ויתן לי ה' את שאלתי אשר שאלתי מעמו. כי בביאה אחת האיש זורע מליוני זרעונים, חלקם זכרים וחלקם נקבות. ומתוכם נבחר זרעון אחד ברחמה של האשה ובכך נקבע מינו של העובר. כמשל לגינה המצמיחה רק חלק מן הזרעונים שנזרעת. משום כך נאמר אשה כי תזריע ולא נאמר איש כי יזרע. ודע, כי זרע האיש באשתו, אינו נחשב כזרע לבטלה, גם אם אין האשה מתעברת משום שאשתו כגופו דמי.
ה.

הטעם שנאמר, אשה כי תזריע וילדה, ולא נאמר, אשה כי תהרה וילדה זכר. משום שכל הנסים והנפלאות הגדולות שה' עושה בתוך רחם האשה, מיום שנתעברה מטיפת זרע מיקרוסקופית ועד יום לידתה ולד חי, נעלמים הם ממחשבת האדם ואין הוא נותן את דעתו עליהם. דהיינו, שמבחינת האדם אשה כי תזריע מיד וילדה זכר. כי דרך העולם הוא שמיום שהאשה מתעברת ועד ליום לידתה, חושבת היא רק על הלידה, ומצפה היא ובעלה ללדת זכר, מבלי לתת את הדעת על התהליך המורכב הרוחש בבטן האשה תשעה ירחים. כי תהליך ההריון אינו בידיו של האדם אלא ביד ה'. שנאמר, מה רבו מעשיך ה' כלם בחכמה עשית (תהלים ק"ד). ונאמר, מי יתנני כירחי קדם כימי אלוה ישמרני (איוב כ"ט).
ועוד טעם שנאמר, אשה כי תזריע וילדה, ולא נאמר, אשה כי תהרה וילדה זכר. משום שאם נהג האדם כעצות חז"ל כגון: שנתן מיטתו בין הצפון לדרום, נולדים לו בנים זכרים בודאות. לפיכך אין הוא צריך להמתין ללידה על מנת לדעת שאשתו תלד זכר. משום כך נאמר, אשה כי תזריע וילדה זכר. ודע, כי כל השיבוטים והשיבושים המבוצעים כיום כביכול בשם התקדמות המדע והטכנולוגיה, אינם אלא יצירה פרימיטיבית של יש מיש, ואינם בבחינת יצירת יש מאין כנפלאות ה'. משל לאדם הטוען שבחכמתו הרבה הצליח להמציא חיטה הגדלה בראש מגדל גבוה העשוי מברזל ולא בשדה. מה עשה? לקח אדמה מן השדה הניחה בעציץ ושמו בראש המגדל, לאחר מכן לקח זרע חיטה ושתל בתוך העציץ. לאחר מכן נטל מים מן המעין והשקה את החיטה שבעציץ על ראש המגדל. כיון שצמחה החיטה בעציץ על המגדל הגבוה מברזל, הביא עיתונאים וצלמים וכך הוכיח לעולם כולו שעלה בידיו להמציא חיטה הגדלה בראש המגדל, כאילו שלא כדרך הטבע לגדל חיטים בשדה. 
ו.

הטעם שנאמר, וילדה זכר ולא נאמר וילדה בן. לפי שהנשמה היוצאת מתחת כסא הכבוד מורכבת מזכר ונקבה. שנאמר, זכר ונקבה ברא אתם (בראשית א'). משום כך נאמר תזריע וילדה זכר, מלשון זיכרון. כנגד שני דברים שצריך הזוג לזכור בעת התרוממות הרוח והשמחה, על הזכות שנפלה בחלקם להביא לעולם חיים חדשים וללדת זכר. הזיכרון הראשון שבנם מעפר הוא ואל עפר ישוב, משום כך נאמר, אשה כי תזריע, דהיינו, שה' נתן לאשה את היכולת להוליד כאדמה המצמחת גידולים, ואין בהולדת הזכר משום הנצחת קיומו, אלא על ידי לימודו תורה. והזיכרון השני הוא שהזכר שנולד להם הוא מחצית מן השלם, ורק כאשר ישא בנם את אשתו, אז תושלם נשמתו. שנאמר, ודבק באשתו והיו לבשר אחד (בראשית ב'). לפיכך, חייבו חז"ל את האדם ללמד את בנו תורה ולהשיאו אשה.
ועוד טעם שנאמר, וילדה זכר ולא נאמר וילדה בן. לפי שזכר נקרא בן רק לאחר המילה. משום שאז נכנסת הבינה בהוריו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו ע"ה, ולשתף את ה' עימהם על ידי קיום מצות מילה, שמונה ימים לאחר שנולד הזכר. דבר זה נרמז במילת בינה, שהיא בגימטריה בן יה. כפי שנאמר, בנים אתם לה' אלהיכם (דברים י"ד). דהיינו, בינת ההורים מתבטאת בהכירם שבנם נבנה על ידי שלושה שותפים: אביו, אמו וה'. כשם שהעולם נברא משלושה שותפים: מים, ארץ ושמים.
ז.

התורה קבעה שטומאת האשה בעת לדת הזכר תהיה שבעת ימים בלבד, כימי נידת דוותה. משום שגזרת הכתוב היא שאשה יולדת או נידה תיטמא שבעה ימים. הטעם שנקבעו שבעה ימים, כדי שבכך תכפר האשה על חטא חוה שעברה על מצות ה', בעת שלא שלטה בתאוותה ואכלה מפרי העץ האסור, ואף הדיחה את בעלה לחטוא בעצת יצר הרע בדמות הנחש. דהיינו, חטאה של חוה היה כפול: החטא הראשון שאכלה היא  מפרי העץ האסור במצות ה', והחטא השני שנתנה גם לבעלה לאכול מן הפרי האסור. שנאמר, ותאכל ותתן גם לאישה. לכן הענישה ה' בכפילות. שנאמר, הרבה ארבה עצבונך והרנך (בראשית ג'). לכן גם התיקון לחטא חוה הוא כפול. התיקון הראשון הוא על ידי ההיטהרות מטומאת הלידה. והתיקון השני הוא על ידי ההיטהרות מטומאת הנידה. לכן בעת לידת הבן משלימה האשה את תיקון החטא שגרם מיתה לאדם הראשון. לפיכך שמחת האשה גדולה יותר משמחת בעלה כאשר נולד לה בן. וכשאין האשה יולדת מתוקן חטאה של חוה על ידי הדלקת נר שבת, שהוא כביכול לעילוי נשמת האדם הראשון, יציר כפיו של ה'. שנאמר, נר ה' נשמת אדם (משלי כ'). כלומר, שבעת ימי הטומאה נגזרה על הנשים בגין חטאה של חוה שגרמה מיתה לעולם, המורכב משבעה רקיעים ושבעה ארצות. כי חטא האשה הראשונה בעולם גרם להענשת כל הנשים שאחריה עד עולם. משום שה' מעניש במידה כנגד מידה. דהיינו, היא גרמה מיתה לעולם בכך ששפכה את דם האדם וגרמה לו מיתה, לפיכך נשפך דמה לעולם. וכשם שעל המת יושבים שבעה ימים, כך טומאת האשה נקבעה לשבעה ימים. וכשם שמיטמאת בשבעה ימים, כך מיטהרת בשבעה ימים, ומתקדשת בשבע ברכות, ושמחה בשבעת ימי המשתה לחתן ולכלה. ודע, שהזוה"ק כתב שסגולה לאשה המיטהרת מנידתה, שתתן חלק לסט"א את גזיזת הציפורניים ושערותיה. על ידי שתאגדם יחדיו ותשימם במקום שאין עוברים שם בני אדם, על מנת שהסט"א יקחם ולא ילך אחריה. ובכך תשמר מסט"א שגרם לחוה לחטא.
ח.

הטעם שבלדת זכר היולדת נטמאת כימי נדת דוותה, ואילו בלידת נקבה נטמאת היולדת שבועיים. משום שחסה התורה על האשה שילדה בן, ויהיו הכל שמחים בו מיום השמיני והלאה, ואילו היא תשאר עצובה גם בגלל טומאתה, וגם משום הצער הנגרם לבנה  הרך בעת המילה. לפי שעיקר הנטל של הטיפול בנימול לאחר המילה מוטל על כתפי האשה, מה שאין כן בלידת הנקבה. על כן נתנה התורה הקלה לאשה היולדת זכר, שתיטמא רק כימי נידת דוותה. דהיינו, מחצית מן הזמן שניטמאת בלידת הנקבה. מטעם זה נסמך לפסוק אשה כי תזריע, הפסוק וביום השמיני ימול בשר ערלתו. ללמדנו שדמו הטהור של הנימול, גורם להיטהרות אימו מטומאת דמיה. ועוד ניתן ללמוד מסמיכות פסוקים אלה, שתכלית לידת האדם היא קיום המצוות. כי ביום התחזקות הולד, מיד מקיימים בו מצות ברית מילה. לכן אמרו חז"ל, איזה הוא חכם הרואה את הנולד. כלומר, שיתבונן האדם בנולד ויחכים ממנו. והחכמה היא: מיד כשמתאפשר לאדם יקיים מצוות כמו הנולד. 
ט.

נמצאנו למדים מן הפסוק הראשון של הפרשה, את חשיבות מצוות טהרת המשפחה, שעיקרה מונח על כתפי האשה. משום כך נקראת האשה: עקרת הבית אם הבנים (תהלים קי"ג). לפי שהאשה היא עיקרו של בנית הבית בטהרה. על ידי שכביכול עוקרת את עצמה מבעלה בעת נידתה, ובכך עוקרת את הטומאה מביתה. בזכות זה זוכה לבנים זרע ישרים יבורך, שהם עיקר תכלית הקמת הבית. לפי שמי שאין לו בן אינו בן העולם הבא, ואינו שלם בלי בת. משום כך הקפידה התורה לצוות על טהרת המשפחה, כי היא  גורמת טהרה לאשה, לבעלה ולבניה. שנאמר, מי יתן טהור מטמא לא אחד (איוב י"ד). על כן נסמך לפסוק אשה כי תזריע, הפסוק וביום השמיני ימול בשר ערלתו. ללמדנו שכשם שברית המילה לזכר היא ברית עולם, ואות לכך שהנימול הוא יהודי. כך שמירת טהרת המשפחה היא אות לכך שהיולדת היא אם יהודיה כשרה. מפני שאם אין האשה מקפידה על טהרתה, גורמת היא רעה לשלשה: גם לבניה המוגדרים כבני נידה בהלכה היהודית. וגם לגופה המוגדר טמא בהלכה היהודית, ומשום כך נאסרת על בעלה. וגם עלולה בשל כך לגרום לבעלה לחטוא בעוון החמור של גילוי עריות. שהוא אחד משלושת האיסורים שהם בגדר של יהרג ואל יעבור, דהיינו, שפיכות דמים, עבודה זרה וגילוי עריות. לפיכך האשה המשכלת נזהרת במצוה זו, הן משום חשיבותה כמצות יסוד לקיום המשכיות קדושת העם היהודי. והן משום השפעתה על בריאות הולד, בריאות התא המשפחתי ובריאות האשה. וכן אמרו חז"ל: על שלוש עבירות נשים מתות בשעת לידתן, על שאינן זהירות בנידה, בחלה ובהדלקת הנר. ודע, שחובת האשה להקפדה על טהרת המשפחה אינה פוטרת את האיש מלהקפיד בעצמו על קיום מצוה זו. אלא חייב הוא לדאוג שאשתו תהא משכלת, על מנת שלא תשכל את ביתו. לפיכך הזוכה לאשה משכלת זוכה בכל. שנאמר, בית והון נחלת אבות ומה' אשה משכלת (משלי י"ט). וכן מצאנו אצל אברהם שאמר לשרה, למען ייטב לי בעבורך וחיתה נפשי בגללך (בראשית י"ב). וכן אמרו חז"ל, כל המשיא בתו לתלמיד חכם כאילו נדבק בשכינה (כתובות קי"א). שנאמר, לאהבה את ה' אלהיך לשמע בקלו ולדבקה בו (דברים ל'). לפיכך גדול הוא שכרו של המקפיד על מצות טהרת המשפחה הן בעולם הזה והן בעולם הבא. בעולם הזה שנאמר, וידעת כי שלום אהלך (איוב ה'). ונאמר, אם תשכב לא תפחד ושכבת וערבה שנתך (משלי ג'). בעולם הבא שנאמר, אני ה' אלהיך מלמדך להועיל מדריכך בדרך תלך, לוא הקשבת למצותי ויהי כנהר שלומך וצדקתך כגלי הים, ויהי כחול זרעך וצאצאי מעיך כמעתיו לא יכרת ולא ישמד שמו מלפני (ישעיה מ"ח).
י.

חומרת עונשו של המקל במצות טהרת המשפחה, ניתן ללמוד ממעשה המובא בתלמוד:
מעשה בתלמיד אחד ששנה הרבה, וקרא הרבה, ושימש תלמידי חכמים הרבה, ומת בחצי ימיו. והיתה אשתו נוטלת את תפיליו, ומחזרת בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. אמרה להם: כתוב בתורה, כי היא חייך ואורך ימיך. בעלי ששנה הרבה, וקרא הרבה, ושימש תלמידי חכמים הרבה, מפני מה מת בחצי ימיו?  ולא היה אדם אומר לה תשובה. פעם אחת, התארח והתאכסן אצלה אליהו הנביא זכור לטוב, והיתה משיחה לו כל אותו מאורע. אמר לה: בתי, בימי נידתך (דהיינו, בשבעת הימים של ראיה ראשונה) מהו אצלך? אמרה לו: חס ושלום, אפילו באצבע קטנה לא נגע בי. אמר לה: בימי ליבוניך (דהיינו, בשבעת הימים שסופרת לאחר מכן) מהו אצלך? אמרה לו: אכל עמי, ושתה עמי, וישן בקירוב בשר ולא עלה על דעתו דבר אחר. אמר לה: ברוך המקום שהרגו ושלא נשא פנים לתורה. שהרי התורה ציותה: ואל אשה בנידת טומאתה לא תקרב, עד שתבוא במים  (שבת יג.).
יא.