קוד: יום הכיפורים - קבלת חסד ההטהרות במעמד על אנושי בתנ"ך
סוג: מאמר
מאת: רפאל בר אשר חגבי
אל: פרי החג
יום הכיפורים - קבלת חסד ההטהרות במעמד על אנושי
מבוא:
יום
הכיפורים חל ביום י' בתשרי בסיומם של עשרת ימי התשובה, אשר תחילתם היא ביום
ראש השנה, שנאמר: "אך בעשור לחדש השביעי הזה יום הכפרים הוא מקרא קדש יהיה
לכם ועניתם את נפשתיכם והקרבתם אשה לה'... שבת שבתון הוא לכם ועניתם את
נפשתיכם בתשעה לחדש בערב מערב עד ערב תשבתו שבתכם" (ויקרא, כ"ג, כ"ז, ל"ב).
הרמב"ם פסק כי יום הכיפורים כולל ארבע מצוות, שתי מצוות עשה ושתי מצוות לא
תעשה: מ"ע לשבות בו ממלאכה, מל"ת שלא לעשות בו מלאכה, מ"ע להתענות בו,
ומל"ת שלא לאכול ולשתות בו. מטרת יום הכיפורים היא: לכפר על החטאים של כלל
בני ישראל "אחת בשנה" (ויקרא, ט"ז-ל"ד, ל'- י'), לפיכך כל פרט מעם ישראל
העומד ביום הכיפורים לפני ה' יתברך, הוא צריך להימנע מלראות בתפילות יום
הכיפורים רק הזדמנות לחוות "קרבת אלהים" (תהלים, ע"ג, כ"ח) אישית-פרטית,
אלא עליו להשתדל לעמוד בתפילה כשליח הציבור כולו, משום כך נודעת חשיבות רבה
לתפילה הציבורית ביום הכיפורים. וכן מצאנו שהוידוי נאמר בלשון רבים, ואף
מ'סדר העבודה' למדים כי במוקד יום הכיפורים עומדים צרכיהם הרוחניים
והגשמיים של כלל ישראל. תחושת השליחות למען כלל ישראל מזכה גם את האדם
הפרטי לחוות את קרבת האלהים, בגין מסירותו למען טובתם של כלל עם ישראל,
משום תכלית יום הכיפורים היא ליצור מעמד על אנושי, המיועד לצורך קבלת חסד
ההטהרות האלהית. מטעם זה יום הכיפורים נקבע להיות: לשבת שבתון וליום עינוי
נפש, אשר יש בכוחם לטהר את עם ישראל, ואף לשנות את הגזרה רעה של האל על
הפרט או על הכלל, כפי שמבואר להלן בהרחבה:
א. עינוי יום הכיפורים – יצירת מציאות על אנושית ושיוויון לצורך קבלת הטהרה מה' יתברך.
ב. שבת שבתון - הזעזוע של היציאה מן השגרה, מעורר את הניצוץ האלהי החבוי בעמקי נפשו של האדם וגורם לו לחזור בתשובה שלמה.
ג. התשובה ביום הכיפורים – מותנית בסוג החטא: או שהיא מכפרת, או שהיא מטהרת או שהיא אינה מועילה.
ד. כפרת יום הכיפורים – היא החלק הראשון בתהליך התשובה המותנה בקיום המצוות בעתיד.
ה. חסד יום הכיפורים - אין דנין את האדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה.
ו. הפטרת יונה - מלמדת שבכוחה של התשובה לשנות אפילו את גזרת האל מרעה לטובה.
עינוי יום הכיפורים:
הרמב"ם
הכתיר את הלכות יום הכיפורים בשם "הלכות שביתת העשור", ובהם הוא פסק כי
יום הכיפורים כולל ארבע מצוות, שתי מצוות עשה ושתי מצוות לא תעשה: מ"ע
לשבות בו ממלאכה, שנאמר: "שבת שבתון הוא לכם" (ויקרא, כ"ג, ל"ב). מל"ת שלא
לעשות בו מלאכה, שנאמר: "כל מלאכה לא תעשו" (במדבר, כ"ט, ז'). מ"ע להתענות
בו, שנאמר: "תענו את נפשותיכם" (ויקרא, ט"ז, כ"ט), דהיינו, לשבות מאכילה
ושתייה, "ומפי השמועה למדנו אי זה הוא עינוי שהוא לנפש?, זה צום". מל"ת שלא
לאכול ולשתות בו, שנאמר: "כי כל הנפש אשר לא תענה בעצם היום הזה ונכרתה
מעמיה" (ויקרא, כ"ג, כ"ט). "וכן למדנו מפי השמועה שאסור לרחוץ בו או לסוך
או לנעול את הסנדל או לבעול, ומצוה לשבות מכל אלו כדרך ששובת מאכילה
ושתייה" (שביתת העשור, פ"א, א, ד, ה). כלומר, מצד אחד יום הכיפורים דומה
לשבת בענין השביתה והאיסור במלאכה, כפי שפסק הרמב"ם: "כללו של דבר אין בין
שבת ליום הכפורים בעניינים אלו, אלא שזדון מלאכה בשבת בסקילה וביום הכפורים
בכרת" (שביתת העשור, פ"א, ב), ומצד שני יום הכיפורים שונה משבת בענין
השביתה מאכילה ושתייה, סיכה, נעילת הסנדל, ותשמיש המיטה, משום שתכלית
איסורים אלה ביום הכיפורים הוא: להגביר את הנפש השכלית ולהכניע את הנפש
הבהמית שבתוך האדם, ע"י ההתנתקות מן העניינים החומריים המפריעים לכפרה,
שנאמר: "שבעו וירם לבם על כן שכחוני" (הושע, י"ג, ו'), ונאמר: "לא תצומו
כיום להשמיע במרום קולכם" (ישעיה, נ"ח, ד'), ורש"י פירש: "לא תצומו כיום',
כמשפט היום לשבור לבבכם כדי שישמע קולכם במרום", דהיינו, עיקר התענית היא:
לגרום לאדם לשיברון לב, בכדי שתפילתו תשמע במרום, וכן מובא בגמ': "אגרא
דתעניתא צדקתא" (ברכות, ו:), דהיינו, התענית גורמת לאדם לחוש את תחושת
העני, עד "שנותנין צדקה לערב לפרנסת העניים שהתענו היום" (רש"י-ברכות, ו:).
לפיכך
יום הכיפורים מכונה גם בשם "שבת שבתון", משום שביום זה האדם חייב להשבית
כליל את העשייה ואת צרכיו האנושיים השייכים לחיי העוה"ז, ע"מ להתעלות לדרגת
מלאך, בעת בואו להתייצב לפני ה' יתברך לאמירת הוידוי, כפי שהרמב"ם פסק
(הל' תשובה, פ"ב, ז): "יום הכפורים הוא זמן תשובה לכל: ליחיד ולרבים, והוא
קץ מחילה וסליחה לישראל, לפיכך חייבים הכל לעשות תשובה ולהתודות ביום
הכפורים" (הרמב"ם, הל' תשובה, פ"ב, ז), שנאמר: "כי ביום הזה יכפר עליכם
לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו" (ויקרא, ט"ז, ל'), דהיינו, התורה
מבטיחה בפסוק זה כי יום הכיפורים בעצמו יכפר על עם ישראל כפרה אלוהית, וכן
היא מצוה על הטהרות אנושית, וזאת בתנאי שעם ישראל יקימו קודם את מצוות
התשובה והוידוי, שנאמר: "מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו". כלומר, עצם הימצאותם
של עם ישראל בדרגה טהורה ועל אנושית, והתייצבותם כך ביום הכיפורים "לפני
ה'" יתברך ממש, לכן מצב זה מבטיח לעם ישראל את הכפרה. נמצאנו למדים כי גם
התשובה והוידוי הם בגדר של עינוי נפש, משום בחיי היום יום האדם לא נעצר
לערוך חשבון נפש נוקב ע"י הכרה אמיתית במעשיו הרעים, התחרטות על חטאיו,
וקבלה לעתיד, משום שהדבר הוא לעיתים מביך, מכאיב, מטריד וקשה לנפש. לפיכך
ביום בואם של עם ישראל להיטהר לפני ה' יתברך ביום הכיפורים, התורה הקלה על
כלל עם ישראל, בקובעה שוויון מוחלט בין צדיק לבין רשע, ובין עשיר לבין עני,
ובין נשוי לבין רווק, וכו'.
שבת שבתון:
התורה הגדירה כ"שבת שבתון"
גם את יום השבת (שמות, ל"א, ט"ו, ל"ה, ב', ויקרא, כ"ג, ג') וגם את שנת
השמיטה (ויקרא, כ"ה, ד') ואף את יום הכיפורים, דהיינו, "שבת שבתון" הוא:
שביתה גשמית ורוחנית מוחלטת מעבודה, ע"מ לרפא את נפשו של האדם מישראל. אולם
ביום הכיפורים נוספה למצות "שבת שבתון" גם מצות עינוי הנפש, שנאמר: "שבת
שבתון היא לכם ועניתם את נפשתיכם" (ויקרא, ט"ז-ל"א, כ"ג-ל"ב), דהיינו,
שביתת יום הכיפורים נועדה לאפשר לאדם להתרכז בחזרה בתשובה, אשר היא מרפא את
חולי הנפש של האדם, והצום גורם לאדם להשיג סייעתא דשמיא להיטהרות הלב מן
העבירות, ומן התשוקה לעבור עבירות בעתיד. שילובם של שני עניינים אלה
והעמידה לפני ה' יתברך בטהרה, הם גורמים לאדם לסלק את הטומאה מתוכו, ולקבל
במקומה את הטהרה האלוהית, כפי שר"ע העיד מניסיונו האישי: "אשריכם ישראל!
לפני מי אתם מטהרין?, מי מטהר אתכם?, אביכם שבשמים, שנאמר (יחזקאל, ל"ו,
כ"ה): 'וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם', ואומר (ירמיה, י"ז, י"ג): 'מקוה
ישראל ה'', מה מקוה מטהר את הטמאים, אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל"
(יומא, פ"ח, משנה ט). לפיכך יום הכיפורים הוא אינו רק יום של מנוחה, אלא
בנוסף לכך הוא גם יום של התנתקות מכל צרכי הגוף, כגון: איסור אכילה, שתייה,
רחיצה, סיכה, ותשמיש המיטה, אשר תכליתם אינו עינוי הגוף, אלא טהרת הנפש מן
המחשבות וההרהורים הרעים, שנאמר: "ועניתם את נפשתיכם". לפיכך כאשר תענית
הציבור של יום הכיפורים חלה להיות ביום שבת, מתענים אף בשבת, שנאמר: "וקראת
לשבת ענג לקדוש ה' מכבד" (ישעיה, נ"ח, י"ג), "זה יום הכפורים, שאין בו לא
אכילה ולא שתיה, אמרה תורה: כבדהו בכסות נקיה" (שבת, קיט.). וכן מובא בגמ':
"כל היושב בתענית בשבת, קורעין לו גזר דינו של שבעים שנה" (ברכות, לא:).
כלומר, צום יום הכיפורים גורם לאדם מישראל לצאת מן השגרה, ולהתרכז יום אחד
בשנה ברוחניות טהורה, ע"מ להרגיש את ההתעלות למדרגת "קרבת אלהים" (תהלים,
ע"ג, כ"ח), משום שמעמד מיוחד זה מחייב את האדם מישראל לשוב בתשובה שלמה,
בעת עומדו לפני ה' יתברך ממש. וכן מובא בזוה"ק (ויקרא, סז.): "תאנא: 'מכל
חטאתיכם לפני ה'', כיון דכתיב 'מכל חטאתיכם' אמאי 'לפני ה''?, אלא א"ר יצחק
(שמות, ק"ע:): 'לפני ה'' ממש, דתניא: מרישא דירחא ספרין פתיחין ודייני
דיינין, בכל יומא ויומא בתי דינין אתמסרן לאתפתחא בדינא, עד ההוא יומא
דאקרי תשעה לירחא. בההוא יומא סלקין דינין כלהו למארי דדינא, ומתקני כרסייא
עלאה דרחמי למלכא קדישא. בההוא יומא בעאן ישראל לתתא למחדי בחדוותא לקדמות
מאריהון, דזמין ליומא אחרא למיתב עלייהו בכורסייא קדישא דרחמי, בכורסייא
דוותרנותא, וכל אינון ספרין דפתיחין קמיה וכתיבין קמיה, כל אינון חובין הוא
מזכי לון ומדכי לון מכלהו, הדא הוא דכתיב: 'מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו',
'לפני ה'' ממש".
וכן מסופר במדרש (מד"ר, בראשית, ס"ה): "יקום איש צרורות
היה בן אחותו של רבי יוסי בן יועזר איש צרידה, והוה רכיב סוסיא בשבתא, אזל
קומי שריתא למצטבלא (בשעה שהוליכו את רבי יוסי להתלות), אמר לו: חמי סוסי
דארכבי מרי, וחמי סוסך דארכבך מרך (ראה שהלכתי בתאוות ליבי ואני רוכב על
הסוס חופשי, ואתה שעמלת בתורה סופך להתלות). אמר לו: אם כך למכעיסיו, קל
וחומר לעושי רצונו!. אמר לו: עשה אדם רצונו יותר ממך?, אמר לו: ואם כך
לעושי רצונו, קל וחומר למכעיסיו!. נכנס בו הדבר כארס של עכנא, הלך וקיים
בעצמו ארבע מיתות בית דין: סקילה, שריפה, הרג וחנק... נתנמנם יוסי בן יועזר
איש צרידה, וראה מטתו פרחה באויר, אמר: בשעה קלה קדמני זה לגן עדן".
כלומר, המפריע העיקרי להתעלות האדם מישראל לקדושה העליונה היא: ההתרגלות
למצבו, לפיכך רק הזעזוע של היציאה מן השגרה, מעורר את האדם מישראל לחזור
לשורש הניצוץ האלהי החבוי בעמקי נשמתו, ומתוך כך האדם שב בתשובה שלמה לבורא
כל הנשמות, על כן הרמב"ם פסק (תשובה, פ"א, ג): "ועצמו של יום הכפורים מכפר
לשבים, שנאמר: 'כי ביום הזה יכפר עליכם". מטעם זה בניגוד לראש השנה וליתר
המועדים (בחו"ל) המתקיימים יומיים רצופים, יום הכיפורים מתקיים רק יום אחד
אפילו בחו"ל, "משום דיש לחוש שיבא לידי סכנה" (רמ"א, שו"ע, או"ח, תרכד, ה).
כלומר, מטרת יום הכיפורים היא אינה להעניש את האדם בצום, אלא רק לגרום
לאדם זעזוע בדרך של יציאה מן השגרה, אשר היא מסוגלת לעורר את הניצוץ האלהי
החבוי בעמקי נפשו של האדם, והיא גורמת לאדם מישראל לחזור בתשובה שלמה "כדי
לעשות רצון בוראו" (תנחומא, תצוה, סימן א). וכן מצאנו שהרמב"ם פסק להלכה,
כי בכל לב יהודי באשר הוא, נטוע הרצון הפנימי לקיים את "כל המצוות ולהתרחק
מן העבירות, ויצרו הוא שתקפו, וכיון שהוכה עד שתשש יצרו, ואמר: רוצה אני"
(גירושין, פ"ב, ה"כ).
התשובה ביום הכיפורים:
הרמב"ם פסק: "אע"פ
שהתשובה והצעקה יפה לעולם, בעשרה הימים שבין ראש השנה ויום הכפורים היא יפה
ביותר ומתקבלת היא מיד, שנאמר: 'דרשו ה' בהמצאו"... ו"יום הכפורים הוא זמן
תשובה לכל: ליחיד ולרבים, והוא קץ מחילה וסליחה לישראל, לפיכך חייבים הכל
לעשות תשובה ולהתודות ביום הכפורים" (הרמב"ם, הל' תשובה, פ"ב,ו-ז), שנאמר:
"מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו" (ויקרא, ט"ז, ל'), דהיינו, מצות יום הכיפורים
היא: להיטהר מכל החטאים ע"י החזרה בתשובה, למרות שהתשובה ביום הכיפורים
לבדה אינה מסוגלת לכפר לאדם על כל עוונותיו, כמובא בגמ': "עבר על כריתות
ומיתות בית דין ועשה תשובה, תשובה ויוה"כ תולין ויסורין ממרקין, שנאמר:
'ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם'. אבל מי שיש חילול השם בידו, אין לו כח
בתשובה לתלות, ולא ביוה"כ לכפר ולא ביסורין למרק, אלא כולן תולין ומיתה
ממרקת, שנאמר: 'ונגלה באזני ה' צבאות אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון"
(סוטה, פו.). אולם אף על פי כן, בכוחה של התשובה ביום הכיפורים לטהר את
האדם אף מן העבירות החמורות, עד לכפרה המוחלטת, שנאמר: "מכל חטאתיכם לפני
ה' תטהרו" (ויקרא, ט"ז, ל'), "לפיכך חייבים הכל לעשות תשובה ולהתודות ביום
הכפורים" (הרמב"ם, הל' תשובה, פ"ב, ז).
לעומת זאת, גם התשובה לפני ה'
יתברך ביום הכיפורים, אין בכוחה לטהר את האדם מן העבירות שבין אדם לחברו,
כאמור במשנה (יומא, ח', משנה ט): "עברות שבין אדם לחברו אין יום הכפורים
מכפר, עד שירצה את חברו. את זו דרש רבי אלעזר בן עזריה: 'מכל חטאתיכם לפני
ה' תטהרו" (ויקרא, ט"ז, ל'), עבירות שבין אדם למקום יום הכפורים מכפר,
עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכפורים מכפר, עד שירצה את חברו". וכן
הרמב"ם פסק (הל' תשובה, פ"ב, ט): "עבירות שבין אדם לחבירו, כגון: החובל את
חבירו, או המקלל חבירו, או גוזלו וכיוצא בהן, אינו נמחל לו לעולם, עד שיתן
לחבירו מה שהוא חייב לו וירצהו, אע"פ שהחזיר לו ממון שהוא חייב לו צריך
לרצותו ולשאול ממנו שימחול לו, אפילו לא הקניט את חבירו אלא בדברים, צריך
לפייסו ולפגע בו עד שימחול לו". משום שהאדם אשר הוא מזלזל בכבוד חברו מעם
ישראל, למרות מצוות ה' יתברך, אשר הן נכללות בביטוי: "ואהבת לרעך כמוך אני
ה'" (ויקרא, י"ט, י"ח), הרי הוא חוטא הן כלפי ה' והן כלפי חברו, לפיכך אף
אילו ה' יתברך היה מכפר לו, עדין היה נותר לאדם חוב כלפי חברו.
כפי
שמסופר על רבי אשר שני חסידים באו לפניו לבקש את ברכתו ולהתוודות לפניו על
חטאיהם, החסיד האחד אמר לרבי: חטאתי בעוון חמור מאוד, ובקשתי אליך שגם אתה
תתפלל בעבורי שה' יסלח לי. הרבי פנה לחסיד השני ושאלו: לשם מה אתה באת?,
ענה לו החסיד השני: באתי ללוות את חברי אשר התוודה לפניך עתה, ובדרך אגב
חשבתי לבקש ממך ברכה. אמר לו הרבי: ברכתי נתונה לך, אך תחשוב היטב אולי גם
לך יש על מה להתוודות. ענה לו החסיד השני: אין לי חטאים גדולים, ובטוחני
שיום הכיפורים עצמו יכפר לי עליהם. הרבי פנה לחסיד הראשון ואמר לו: ראיתי
כי נכנע לבך לפני ה' יתברך, אך לצורך הכפרה צא אל ההרים והבא עמך אבן גדולה
כגודל העוון שעשית. לאחר מכן הרבי פנה לחסיד השני ואמר לו: גם אתה צא אל
ההרים והבא עמך אבנים קטנות כגודל החטאים שעשית. שני החסידים יצאו מלפני
הרבי ועשו כמצוותו, האחד הביא אבן גדולה וכבדה, והשני הביא שק ובו אבנים
קטנות. אמר להם הרבי: עתה לכו והשיבו את האבן הגדולה והאבנים הקטנות למקום
אשר ממנו לקחתם אותם, ושובו אלי. שוב יצאו שני החסידים מלפני הרבי ועשו
כמצוותו, החסיד הראשון מצא מיד את מקומה של האבן הגדולה והכבדה, הוא הניחה
במקומה וחזר אל הרבי לאחר שעה קלה, ואילו החסיד השני טרח שעות רבות להניח
את האבנים הקטנות במקומן, אך הוא לא הצליח להציבן במקומן, והוא חזר אל הרבי
עם השק כשבתוכו האבנים, כפי שהם היו קודם צאתו מלפני הרבי. הרבי אמר לחסיד
הראשון: כפי שהנחת את האבן במקומה כי זכרתה מנין לקחתה אותה, כך גם זכרתה
את חטאתך, ואף עינית את נפשך וגם התוודתה על חטאתך, לפיכך ה' יתברך יסלח
לך. ולחסיד השני הרבי אמר: כפי שלא הצלחת להחזיר את האבנים הקטנות למקומן,
כי לא זכרתה מנין לקחתה אותם, כך גם לא זכרתה את חטאיך הקטנים, ואף לא
עינית את נפשך וגם לא התוודתה על חטאתך, לפיכך ה' יתברך לא יוכל לסלוח לך,
כי בראשית עליך לדעת למי חטאתה, ולאחר מכן עליך לבקש את סליחתו, ורק לאחר
מכן גם הקב"ה יסלח לך.
כפרת יום הכיפורים:
עוצמתו של יום הכפורים
מתבטאת בפסוק: "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה'
תטהרו" (ויקרא, ט"ז, ל'), דהיינו, התורה מבטיחה כי יום הכיפורים בעצמו יכפר
לבני ישראל השבים בתשובה, שנאמר: "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם"
(ויקרא, ט"ז, ל'), וזאת בתנאי שבני ישראל יקיימו בעתיד את מצוות התורה,
שנאמר: "מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו" בעתיד. כלומר, כפרת ה' יתברך לעם ישראל
ביום הכיפורים היא רק החלק הראשון בתהליך התשובה, וכן רש"י פירש: "ונראה
בעיני שכל כפרה שאצל עון וחטא ואצל פנים, כולן לשון קנוח והעברה הן"
(בראשית, ל"ב, כ"א), דהיינו, כפרת יום הכיפורים היא רק קינוח והעברת החטא
מן החוטא, בבחינת "סור מרע", אך לצורך השלמת התשובה על החוטא לקיים את
מצוות התורה לאחר יום הכיפורים, בבחינת "ועשה טוב", וכן נאמר: "שובה ישראל
עד ה' אלהיך כי כשלת בעונך", ולאחר מכן נאמר: "קחו עמכם דברים ושובו אל ה'"
(הושע, י"ד, ב'-ג'), וכן נאמר בהפטרת יום הכיפורים: "הלוא זה צום אבחרהו
פתח חרצבות רשע התר אגדות מוטה ושלח רצוצים חפשים וכל מוטה תנתקו. הלוא פרס
לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית כי תראה ערם וכסיתו ומבשרך לא תתעלם. אז
יבקע כשחר אורך וארכתך מהרה תצמח והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך. אז תקרא
וה' יענה תשוע ויאמר הנני אם תסיר מתוכך מוטה שלח אצבע ודבר און. ותפק לרעב
נפשך ונפש נענה תשביע וזרח בחשך אורך ואפלתך כצהרים. ונחך ה' תמיד והשביע
בצחצחות נפשך ועצמתיך יחליץ והיית כגן רוה וכמוצא מים אשר לא יכזבו מימיו"
(ישעיה, נ"ח, ו-י"א). כלומר, תחילת התשובה היא ההכרה בחטא ובקשת הסליחה,
ולאחר מכן יש צורך לקיים את מצוות ה' יתברך ע"מ להשלים את תהליך התשובה.
לפיכך
אם האדם עשה תשובה אמיתית ביום הכיפורים, גופו ונפשו מזדכים עד שכדי כך
שהאדם מרגיש כצדיק, אשר הוא אינו מתאווה לעשות עבירות אלא רק מצוות, וכן
מצאנו שנפסק להלכה: "והמדקדקים מתחילים מיד במוצאי יום כפור בעשיית הסוכה,
כדי לצאת ממצוה אל מצוה" (רמ"א, שו"ע, או"ח, תרכד, ה), דהיינו, לאחר ששעיר
יום הכיפורים נשא "עליו את כל עונותם" (ויקרא, ט"ז, כ"ב) של עם ישראל
"לעזאזל המדברה" (ויקרא, ט"ז, י'), מיד לאחר מכן עם ישראל נגשים לעסוק
דווקא במצות סוכה, כפי שנאמר: "וישב ביום ההוא עשו לדרכו שעירה. ויעקב נסע
סכתה ויבן לו בית ולמקנהו עשה סכת" (בראשית, ל"ג, ט"ז, י"ז), ורש"י פירש:
"דבית הוה בימות הגשמים, וסוכות הוה בימות החמה". כלומר, מיד לאחר כפרת יום
הכיפורים, האדם מישראל נגש לבנות מחדש את הבית היהודי שלו, כשמצות בנית
סוכה מסמלת את רצונו בהמשך השראת השכינה בביתו, בדרך של "מצוה גוררת מצוה"
(אבות, פ"ד, ב).
חסד יום הכיפורים:
חזרתו של יום הכיפורים מידי שנה
בשנה, גם היא חסד גדול שהקב"ה עושה עם בני ישראל, דהיינו, גלוי וידוע לפני
ה' יתברך כי למרות רצונו של האדם, הוא איננו יכול לעמוד בפני פיתויי יצר
הרע לאורך זמן, שנאמר: "כרחם אב על בנים רחם ה' על יראיו. כי הוא ידע יצרנו
זכור כי עפר אנחנו" (תהלים, ק"ג, י"ג-י"ד), לפיכך ה' יתברך קבע מראש את
יום הכיפורים בכל שנה, ע"מ לטהר את האדם מעוונותיו, ובלבד שכוונתו של האדם
ביום הכיפורים היא: שלא לחטוא שנית, כאמור במשנה (יומא, פ"ח, משנה ט):
"האומר: אחטא ואשוב, אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה... אמר רבי
עקיבא: אשריכם ישראל! לפני מי אתם מטהרין?, מי מטהר אתכם?, אביכם שבשמים,
שנאמר (יחזקאל, ל"ו, כ"ה): 'וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם', ואומר
(ירמיה, י"ז, י"ג): 'מקוה ישראל ה'', מה מקוה מטהר את הטמאים, אף הקדוש
ברוך הוא מטהר את ישראל". וכן נאמר: "כי ביום הזה יכפר עליכם... לפני ה'
תטהרו" (ויקרא, ט"ז, ל'), דהיינו, הקב"ה מטהר את עם ישראל בתנאי שהם מקבלים
על עצמם להיטהר מכאן ולהבא. כלומר, תשובתו של האדם וכוונותיו ביום
הכיפורים נבחנות ע"י הקב"ה, כפי שכתב הרמב"ם (תשובה, פ"ב, ב): "ויעיד עליו
יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם", דהיינו, אם האדם חזר בתשובה מתוך
כוונה שלא לחטוא שנית, הקב"ה ברוב חסדו מקבל את תשובתו, למרות ידיעתו של ה'
יתברך כי האדם לא יעמוד בדיבורו. לפיכך ר"ע התפעל, באומרו: "אשריכם ישראל!
לפני מי אתם מטהרין?, מי מטהר אתכם?, אביכם שבשמים". וכן מובא בגמ': "א"ר
יצחק: אין דנין את האדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה, שנאמר: 'כי שמע אלהים
אל קול הנער באשר הוא שם" (ר"ה, טז:). לפיכך עם ישראל אומרים בוידוי: "כי
אתה סולחן לישראל מן העולם, ומוחלן לשבטי ישורון, ומבלעדיך אין לנו מלך
מוחל וסולח" (הרמב"ם, נוסח הוידוי).
על כן בכל שנה ושנה ה' יתברך עושה
חסד עם בני ישראל עמו, באמצעות טיהורם מכל עוונותיהם, ובכך מתאפשר לכל אדם
מישראל לפתוח דף חדש ביחסיו עם האל יתברך שמו, משום שכאשר ניתנת לכל אדם
הזכות לחוות את טהרתו מעוונות, הדבר מחזק את רצונו להישאר בטהרתו למשך כל
השנה, מתוך זכירתו את חווית טהרתו ביום הכיפורים, כפי שנאמר: "מי יתן והיה
לבבם זה להם ליראה אתי ולשמר את כל מצותי כל הימים למען ייטב להם ולבניהם
לעלם" (דברים, ה', כ"ו). כלומר, מטרת ה' יתברך היא: לגרום לכל אדם מישראל
להתעלות ברוחניות ביום הכיפורים, ע"מ לזכותו בחיי העוה"ז והעוה"ב, שנאמר:
"כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו" (ויקרא,
ט"ז, ל'). לפיכך האדם אשר מוותר מרצונו על חסד כפרת העוונות של יום
הכיפורים, הרי הוא גוזר על עצמו להכרת מכלל ישראל, שנאמר: "כי כל הנפש אשר
לא תענה בעצם היום הזה ונכרתה מעמיה" (ויקרא, כ"ג, כ"ט).
וכן כתב בעל
ספר "החנוך" (מצוה קפה): "שהיה מחסדי האל על בריותיו, לקבוע להן יום אחד
בשנה לכפרה על החטאים עם התשובה שישובו, שאילו יתקבצו עונות הבריות שנה
שנה, תתמלא סאתם לסוף שנתים או שלש או יותר, ויתחייב העולם כליה, על כן ראה
בחכמתו ברוך הוא לקיום העולם, לקבוע יום אחד בשנה לכפרת חטאים לשבים.
ומתחילת בריאת העולם יעדו וקדשו לכך, ואחר שיעדו האל ברוך הוא אותו היום
לכפרה, נתקדש היום וקבל כח הזכות מאיתו יתעלה, עד שהוא מסייע בכפרה. וזהו
אמרם זכרונם לברכה בהרבה מקומות: 'ויום הכפורים מכפר', כלומר: שיש כח ליום
בעצמו בכפרה בעבירות קלות", וכן מובא בגמ': "ארבעה חלוקי כפרה שהיה רבי
ישמעאל דורש, אמר: שלשה הן ותשובה עם כל אחד ואחד, עבר על עשה ושב, אינו זז
משם עד שמוחלין לו, שנאמר: 'שובו בנים שובבים' (ירמיהו, ג', י"ד). עבר על
לא תעשה ועשה תשובה, תשובה תולה ויוה"כ מכפר, שנאמר: 'כי ביום הזה יכפר
עליכם מכל חטאתיכם'. עבר על כריתות ומיתות בית דין ועשה תשובה, תשובה
ויוה"כ תולין ויסורין ממרקין, שנאמר: 'ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם'
(תהלים, פ"ט, ל"ג). אבל מי שיש חילול השם בידו, אין לו כח בתשובה לתלות ולא
ביוה"כ לכפר ולא ביסורין למרק, אלא כולן תולין ומיתה ממרקת, שנאמר
(ישעיהו, כ"ב, י"ד): 'ונגלה באזני ה' צבאות אם יכופר העון הזה לכם עד
תמותון" (סוטה, פו.). כלומר, בכח חסד התשובה ויום הכיפורים לכפר על עבירות,
והם אף גורמים לתחילת הכפרה על כל הפשעים החמורים ביותר המצריכים מירוק,
אשר ה' יתברך ברוב חסדו נפרע מהם מן האדם מעט מעט, ובכך ה' יתברך מקיים את
עולמו בחסד.
וכן מובא במדרש (תנחומא, פקודי, סימן ג): "כשרצה הקב"ה
לעשות האדם אמר לתורה: 'נעשה אדם' וגו' (בראשית, א', כ"ו), אמרה לפניו:
רבון העולמים, האדם שאתה רוצה לעשות 'קצר ימים ושבע רוגז' (איוב, י"ד, א')
יבא לידי חטא, ואם אין אתה מאריך אפך עמו ראוי שלא בא לעולם. אמר: ועל חנם
נקראתי 'ארך אפים ורב חסד"? (במדבר, י"ד, י"ח). לפיכך בסיום תהליך החרטה,
עזיבת החטא והקבלה לעתיד, כל האדם מישראל מקבל את חסד התשובה מן הבורא
יתברך, ככתוב: "מי אל כמוך נשא עון ועבר על פשע לשארית נחלתו לא החזיק לעד
אפו כי חפץ חסד הוא. ישוב ירחמנו יכבש עונתינו ותשליך במצלות ים כל חטאתם.
תתן אמת ליעקב חסד לאברהם אשר נשבעת לאבתינו מימי קדם" (מיכה, ז', י"ח-כ').
לפיכך
"אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום
הכפורים" (תענית, פ"ד, משנה ח), דהיינו, חסד המחילה של יום הכיפורים, אשר
הוא נקבע ליום שבו ניתנו לעם ישראל הלוחות האחרונות, גורם לכך שסיום יום
הכיפורים הוא במעמד של יום טוב לעם ישראל החוזרים בתשובה שלמה, וע"י כך
העולם כולו מתקיים. וכן מובא במשנה: "ויום טוב היה עושה לאוהביו בשעה שיצא
בשלום מן הקדש" (יומא, פ"ז, ד), ומובא בזוה"ק (ויקרא, סז.): "בההוא יומא
בעאן ישראל לתתא למחדי בחדוותא לקדמות מאריהון, דזמין ליומא אחרא למיתב
עלייהו בכורסייא קדישא דרחמי, בכורסייא דוותרנותא, וכל אינון ספרין דפתיחין
קמיה וכתיבין קמיה כל אינון חובין, הוא מזכי לון ומדכי לון מכלהו, הדא הוא
דכתיב: 'מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו', לפני ה' ממש". כלומר, תחושת החיסרון
הנובעת מן החטא אינה מאפשרת לאדם לשמוח שמחה שלמה, על כן סיום יום הכיפורים
הוא במעמד של יום טוב לעם ישראל החוזרים בתשובה שלמה, "כי אין בעולם שמחה
כהתרת הספקות" (מצודות ציון, משלי, ט"ו, ל').
הפטרת יונה:
חז"ל
התקינו (מגילה, לא.) לקרוא את הפטרת יונה בתפילת מנחה של יום הכיפורים,
משום שהמסר של ספר יונה הוא: כי בכוחה של התשובה לשנות אפילו את גזרתו הרעה
של האל, כאשר התשובה נובעת מחשבון נפש אישי ומתוך בחירה חופשית, אשר הם
ניתנים להעשות אף לפני תפילת הנעילה. יונה הנביא מוזכר לראשונה בימי ירבעם
בן יואש מלך ישראל, שנאמר: "הוא השיב את גבול ישראל מלבוא חמת עד ים הערבה
כדבר ה' אלהי ישראל אשר דבר ביד עבדו יונה בן אמתי הנביא אשר מגת החפר"
(מלכים ב', י"ד, כ"ה), ומובא בגמ': "אמר מר: 'ויהי דבר ה' אל יונה שנית
לאמר', שנית דברה עמו שכינה שלישית לא דברה עמו... רב נחמן בר יצחק אמר:
הכי קאמר, 'כדבר ה' אשר דבר ביד עבדו' הנביא, כשם שנהפך לנינוה מרעה לטובה
כך בימי ירבעם בן יואש נהפך להם לישראל מרעה לטובה". כלומר, יונה הנביא הוא
סמל אונברסלי לאפשרות הפיכת גזרת האל הרעה לטובה, כמובא בירושלמי
(סנהדרין, נו:, פי"א, ה): "א"ר יונה: יונה בן אמיתי נביא אמת היה, את מוצא
בשעה שאמר לו הקב"ה: 'קום לך אל נינוה העיר הגדולה וקרא עליה כי עלתה רעתם
לפני', אמר יונה: יודע אני שהגוים קרובים לתשובה הן, והריני הולך ומתנבא
עליהם והם עושין תשובה, והקב"ה בא ופורע משונאיהן של ישראל (מישראל, בלשון
סגי נהור), ומה עלי לעשות?, לברוח!: 'ויקם יונה לברוח תרשישה מלפני ה' וירד
יפו וימצא אניה באה תרשיש ויתן שכרה וירד בה". כלומר, יונה חשש שחזרת אנשי
נינווה בתשובה תגרום לקיטרוג על עם ישראל, לפיכך יונה הנביא חשב להקריב את
עצמו למען עם ישראל כמשה רע"ה, אך ה' יתברך החזירו בקיאתו של הדג, משום
שהקב"ה דבק בגישתו להטיב עם בריותיו, מתוך מחילה על כבודו, שנאמר: "רגע
אדבר על גוי ועל ממלכה לנתוש ולנתוץ ולהאביד. ושב הגוי ההוא מרעתו אשר
דברתי עליו ונחמתי על הרעה אשר חשבתי לעשות לו. ורגע אדבר על גוי ועל ממלכה
לבנות ולנטוע. ועשה הרע בעיני לבלתי שמע בקולי ונחמתי על הטובה אשר אמרתי
להיטיב אותו. ועתה אמר נא אל איש יהודה ועל יושבי ירושלם לאמר כה אמר ה'
הנה אנכי יוצר עליכם רעה וחשב עליכם מחשבה שובו נא איש מדרכו הרעה והיטיבו
דרכיכם ומעלליכם" (ירמיה, י"ח, ז'-י"א). וכן מובא במדרש (תנחומא, מסעי, ז):
"לא איש אל ויכזב', בטובה. כשהוא אומר להביא טובה אף על פי שהדור חייב
אינו חוזר בו, 'לא איש אל ויכזב'. וכשהוא אומר להביא רעה חוזר בו, שנאמר:
'ההוא אמר ולא יעשה' (במדבר, כ"ג, י"ט). תדע לך, שאמר לאברהם: 'הבט נא
השמימה וספור הכוכבים' וגו' (בראשית, ט"ו, ה'), ועשה כן, שנאמר: 'ה' אלהיכם
הרבה אתכם והנכם היום' וגו' (דברים, א', י'). אמר לו לאברהם: 'ידוע תדע כי
גר יהיה זרעך' וגו' (בראשית, ט"ו י"ג), ולא עינו אלא מאתים ועשר שנים.
הוי, 'לא איש אל ויכזב' בטובה, אבל ברעה: 'ההוא אמר ולא יעשה'. אמר לישראל:
'כי אתם לא עמי' (הושע, א', ט'), וחזר ואמר: 'ואמרתי ללא עמי עמי אתה"
(הושע, ב', כ"ה). נמצאנו למדים כי הפטרת יונה מלמדת את עם ישראל לקראת
סיומו של יום הכיפורים, כי בכוחה של התשובה לשנות אפילו את הגזרה הרעה של
האל על הגויים מרעה לטובה, ומכל שכן שבכוחה של תשובה לטהר את עם ישראל בניו
ולהפוך להם את הגזרה הרעה לטובה.
לסיכום:
נמצאנו למדים מן האמור
לעיל, כי הקב"ה העניק לעם ישראל את מתנת כפרת יום הכיפורים, לצורך המשך
קיומו של העולם. כמו כן, ה' יתברך העניק כח מיוחד ליום הקדוש של יום
הכיפורים, עד אשר "עצמו של יום הכיפורים מכפר לשבים" (הרמב"ם, תשובה, פ"א,
ג). לפיכך יום הכיפורים הוא עת רצון למחילה ולסליחה לעם ישראל בעבר, בהוה
ובעתיד, וכן כתב הרש"י: "ביום הכפורים בו ביום נתרצה הקב"ה לישראל בשמחה,
ואמר לו למשה: (במדבר, י"ד, כ') 'סלחתי כדברך', לכך הוקבע למחילה ולסליחה"
(רש"י- דברים, ט', י"ח). על כן מצוות יום הכיפורים יוצרות מציאות על אנושית
ושוויון, אשר הם נדרשים לצורך מעמד קבלת טהרת עם ישראל מה' יתברך ממש,
משום שהזעזוע של היציאה מן השגרה והמעמד האלהי, מעוררים את האדם מישראל
לקבל עליו להמנע מן החטא, ולקיים את כל מצוות התורה מעבר ליום הכיפורים
עצמו. קבלה עמוקה זו מעניקה לאדם את חסד יום הכיפורים, אשר הוא: מחילת האל
על מעשי העבר, למרות ידיעת השגחה העליונה שהאדם לא יעמוד בהבטחתו. בנוסף
למחילה האישית-ציבורית, בכוחה של התשובה לשנות גם את גזרת האל מרעה לטובה,
שנאמר: "כי ידעתי כי אתה אל חנון ורחום ארך אפים ורב חסד ונחם על הרעה"
(יונה, ד', ב').
יה"ר שה' יתברך יקבל את תפילות יום הכיפורים של כלל עם
ישראל, וימחול להם על כל חטאותם, ויקרע את רוע גזר דינם של הפרט והכלל
מישראל, כשם שה' יתברך נעתר לתפילתו של יונה ממעי הדגה, שנאמר: "ויאמר
קראתי מצרה לי אל ה' ויענני מבטן שאול שועתי שמעת קולי. ותשליכני מצולה
בלבב ימים ונהר יסבבני כל משבריך וגליך עלי עברו. ואני אמרתי נגרשתי מנגד
עיניך אך אוסיף להביט אל היכל קדשך. אפפוני מים עד נפש תהום יסבבני סוף
חבוש לראשי. לקצבי הרים ירדתי הארץ ברחיה בעדי לעולם ותעל משחת חיי ה'
אלהי. בהתעטף עלי נפשי את ה' זכרתי ותבוא אליך תפלתי אל היכל קדשך. משמרים
הבלי שוא חסדם יעזבו. ואני בקול תודה אזבחה לך אשר נדרתי אשלמה ישועתה לה"
(יונה, ב', ג'-י').