אפלטון והתנ"ך - מקוצר מקוצר

קוד: אפלטון והתנ"ך - מקוצר מקוצר בתנ"ך

סוג: בסיס

מאת: חגי הופר

אל: hagaihof @ gmail.com

אפלטון והתנ"ך [מקוצר מקוצר]/ חגי הופר

מבוא

במאמר זה – שהוא תמצות של ספרי "בין אתונה לירושלים: אפלטון והתנ"ך" ^[i] - בכוונתי לעשות השוואה בין הגות אפלטון ובין הנאמר בתנ"ך. אני חושב שהשוואה כזו היא מתבקשת מהיות שני אלה עמודי התווך של תרבות המערב (היה זה הפילוסוף וויטהד שטען, כי את כל הפילוסופיה אפשר לראות כהערות שוליים לאפלטון). לכאורה, שני אלה רחוקים אחד מהשני כרחוק מזרח ממערב – הפילוסופיה מסתמכת על השכל בעוד הדת מסתמכת על אמונה ומופתים (מה גם שפה ניצב מונותיאיזם מול פוליתיאיזם). דעה זו אנו מוצאים אצל רבי יהודה הלוי ב"ספר הכוזרי", מאמר חמישי, סעיף יד':

"אכן, יכולים הם הפילוסופים להתנצל כי הוזקקו להיקשים ההגיוניים הואיל ואין עמם נבואה ולא אור אלוהי, - על כן הביאו את החכמות המופתיות לתכלית השלמות, והתמסרו להן בכל נפשם".

ואולם נמצאת גם דעה אחרת האומרת, כי מקור הפילוסופיה הוא לא אחר מהתנ"ך, כך יוסף בן מתתיהו בספרו "נגד אפיון", סעיף כב', כותב על פיתגורס:

"כנים יהיו דברינו באמרנו, כי הגבר הזה העתיק הרבה מחוקי היהודים אל החכמה (הפילוסופיה) שלו".

והדעה הזאת היא די נפוצה. כך נכתב במאמר "כל החכמות באו מן התורה", מאת אפרים שמואלי:

"היה זה החידוש העיקרי של רבנו בחיי, הפילוסוף היהודי הראשון במערב אירופה, שהשכל – כפי שהוא תופש את המושג – הוא מקור ידיעה קודם במעלה גם לתורה וגם למסורת חז"ל... במשך תקופה ארוכה, למן התקופה ההלניסטית ועד המאה הי"ח, הייתה רווחה בקרב רוב הדבקים בדתות המונותיאיסטיות האמונה בתורת משה ובדברי הנביאים והכתובים כמקור כל חכמה ודעת... עוד לפני פילון האלכסנדרוני ייחסו להוגה הדעות היהודי אריסטובולוס את הדעה, שהפילוסופים היווניים קיבלו מתורת משה והנביאים... דעה זו נתקבלה על לבם של אבות הכנסייה הנוצרית. "אפלטון – פסק אבסביוס – הלך בעקבות משה, החכם מכל אדם, ובעקבות נביאי ישראל בכל הנוגע להגיונותיו הפילוסופיים בכל הדברים שאין להם גוף והנגלים רק ברוח"... יש כמובן, הבדל בין האמירה, שהתורה אינה סותרת את הפילוסופיה והמדעים לבין האמירה, שכל הפילוסופיה והמדעים מקורם בתורת משה". ^[ii]

ומקור מאוחר ונייטרלי יותר הוא ניטשה, שכותב על אפלטון – "זה עלה לנו ביוקר שאתונאי זה למד אצל המצרים (או שמא אצל יהודי מצריים...)". ^[iii]

לדיון זה יש השלכה גם לגבי הדיון המודרני ביחס או בפער שבין מדע ואמונה.

בחלק הראשון אטען תחילה, כי ישנו דמיון מרכזי בין אפלטון והתנ"ך: אפלטון בעיקר משנתו מתחקה אחר 'המידה הטובה', והרי זה גם מה שנעשה בתנ"ך, במצוות ובסיפורים בעלי מוסר-ההשכל.

בחלק השני אנסה לטעון, כי קיימת הקבלה רבה הנראית יותר מאקראית בחוקים של אפלטון, בעיקר חוקי ההריגה, לעומת אלה של התנ"ך, באופן שיכול לרמוז אולי על כך שאפלטון הכיר את התנ"ך והושפע ממנו. עם זאת, טענה זו מועלית בכל הזהירות הדרושה ואינה באה כהוכחה נחרצת.

על עצם צורת הדיאלוג, יש לציין שהמקבילה התנכ"ית לכך היא שיחת איוב עם רעיו הארוכה והמפורטת. צורה זו היא המקור, לדעתי, להגות הדיאלוגית המאוחרת יותר של מרטין בובר ובעקבותיו עמנואל לוינס.

הקריאה היא מתוך: כל כתבי אפלטון, תרגם יוסף ג. ליבס ^[iv].

ועוד יש לציין, כי התייחסות קודמת לאפלטון והתנ"ך ניתן למצוא בספרו של ליאו שטראוס "ירושלים ואתונה" ^[v], בו הוא טוען כי שני אלה הם בבחינת שני קטבים מנוגדים, אשר הנביעו מתוכם שתי צורות תרבותיות שונות. זה מתמקד באדם וזה מתמקד באל. ואולם אני מנסה להראות את המאחד ולא את המפריד, בלי לבטל את קיומו של השני. עם זאת, גם הוא מסכים שהן זה והן זה מכוונים לחכמה ושואפים לצדק.

ועוד יש לציין, כי כמה חוקרי מקרא ניסו להוכיח השפעת תרבות יוון על המקרא דווקא וככלל אין סברתם נראית. ^[vi]

מקורות נוספים:

לב שסטוב כתב ספר על "אתונה וירושלים" שעדיין נלמד באוניברסיטאות בעולם.

עוד, כורש הרצל גורדון כתב את הספר "לפני היות התנ"ך" ^[vii], הטוען לרקע משותף לתנ"ך ולתרבות יוון.

 

1. המידה הטובה

בבואנו להשוות בין הגות אפלטון לבין הנאמר בתנ"ך ראשית מזדקרת לעינינו העובדה המובהקת ששניהם גם יחד מייחדים את עיסוקיהם ב"מידה הטובה". גם אם דיונו של אפלטון יותר שכלתני ופילוסופי, הרי שעצם נושא העיסוק הוא דומה. ויותר מזאת, נראה שגם התנ"ך מתלבט לעיתים קרובות באותם הדברים בהם מתלבט אפלטון, בעיקר בספר קהלת, הפילוסופי ביותר שבספרי התנ"ך. נמנה, אם כך, בקצרה, כמה מן "המידות הטובות" המופיעות אצל אפלטון ומקבילותיהן בתנ"ך:

 

צדיקות

אפלטון, בדיאלוג "פרוטגראס", אומר בין היתר - "ומי שאינו מעמיד פני צדיק, הריהו משוגע" (כל כתבי אפלטון, כרך א', עמ' 28).

ביהדות ידוע המשפט - 'אל תהי רשע בפני עצמך' (משנה אבות, ב', יג'), שהוא דומה לזה.

 

ערמה

בדיאלוג "היפיאס זוטא" אומר היפיאס, שאכיליוס התמים והישר אצל הומרוס באיליאדה טוב מאודיסיוס הערום שבאודיסאה, כפי שמצוטט שם מפי אכיליוס בדברו לאודיסיוס. ואילו סוקראטס אומר להיפך והוא אף מוכיח בדרך הגיונית שעדיף הוא מי שמשקר ביודעין ובכוונה (אצלנו יאמר - במזיד) מאשר זה אשר עושה זאת בלא יודעין (בשוגג), כאכיליוס זה, כפי שהוכח. כלומר, הויכוח הוא האם הערמה טובה.

והנה בתנ"ך נראה שמתלבטים באותם הדברים, שכן בבראשית (ג 1) העורמה מופיעה כדבר שלילי, ואילו במשלי (יב 16, יב 23, יג 16, יד 8, יד 15, כב 3, כז 12 ועוד) כדבר חיובי.

 

אומץ

אומץ לב הוא התכונה המאפיינת את יהושע. על יהושע א 6 אומר מלבי"ם שאומץ הוא התמדת הגבורה.

בדיאלוג "לאכס" של אפלטון האומץ נמנה עם התכונות הטובות. שם גם כן מועלית הטענה שאומץ-לב הוא התמדה, אם כי דעה זו נדחית.

 

ישוב הדעת

בדיאלוג של אפלטון "כארמידס" דנים בשאלה מהו ישוב-הדעת, הנחשב מידה טובה.

בתנ"ך מופיע ישוב הדעת, אך לא כשלעצמו, אלא תמיד הוא נגזרת ותוצאה של המצב בפועל, למשל - ישעיהו מח 22: "אין שלום אמר ה' לרשעים".

 

ידידות

אפלטון בדיאלוג "ליסיס" מגיע למסקנה האחרונה בקשר לידידות, כי "אם ידידים הנכם, איפוא, זה לזה, משתייכים אתם איש לרעהו באיזה אופן שהוא מטבע בריאתכם" (כל כתבי אפלטון, כרך א', עמ' 204).

בתנ"ך דוגמא לכך היא ידידותם של דוד ויהונתן, הדומים אומנם זה לזה: זה כמו זה הציל את ישראל לבדו - יהונתן מול מצב פלישתים (שמואל א, יד) ודוד מול גוליית מייצגם (שמואל א, יז).

 

צניעות: לדעת שאינך יודע

ב"אפולוגיה" של אפלטון, הוא נאומי סוקרטאס לפני בית הדין ששפט אותו, לפני ואחרי פסק הדין, ממצה סוקרטאס את השקפת עולמו כשהוא אומר, שבעוד אחרים נראה להם שהם יודעים בעוד אינם יודעים - הוא יודע שאינו יודע.

ביטוי דומה לכך אנו מוצאים בפסוק: "כי בער אנכי מאיש ולא-בינת אדם לי. ולא-למדתי חכמה ודעת קדשים אדע" (משלי, ל', 2-3).

 

קבלת הדין

בדיאלוג של אפלטון "קריטון" סוקרטאס מסביר, שעדיף לו לשתות מכוס התרעלה מאשר לברוח לגלות, שהרי הוא חי על-פי חוקי המדינה ואין זה מן הדין לעשות עוול גם כאשר נעשה לך עוול, לדעתך. כלומר - הוא מקבל על עצמו את הדין, כידוע לרוב.

והנה גם אצל ירמיה נביא ישראל אנו מוצאים את אותו הלך-רוח, כאשר הוא אומר את דבר ה' בלי התחשב בתוצאות גם אם הן יכולות להיות מוות (ירמיה כו 11-15).

 

לימוד השלמות

בספרו של אפלטון "מינון" הוא דן בשאלה - האם אפשר ללמוד כיצד להגיע לשלמות. מצד אחד נאמר שם, כי "בחברת פחותים גם חכם-לב יטומטם", ומצד שני: "בכל לימודיך איש מגונה לעולם לא תעשה משובח".

עתה, אותו דבר והיפוכו מופיע אף בתנ"ך: מצד אחד – משלי יג20: "הלוך את חכמים וחכם ורעה כסילים ירוע". ומצד שני – משלי כז22: "אם תכתוש את האויל במכתש בתוך הריפות בעלי לא תסור מעליו אולתו".

 

נצחיות הנשמה

אפלטון בדיאלוג "פידון" דן במושג הנשמה. הוא מנסה להוכיח את קיומה ונתקל בקשיים בכך.

בתנ"ך גם כן נראה שמתלבטים בכך: מצד אחד ספק - קהלת ג21: "מי יודע רוח בני האדם העלה היא למעלה ורוח הבהמה הירדת היא למטה לארץ". אך לבסוף גם בו הרי יש הכרעה מאת אותו מחבר ששאל את השאלה: קהלת יב7: "וישב העפר על הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה".

 

צדק

ספרו של אפלטון "פוליטיאה (סדרי המדינה)" מתחיל בדיון בשאלת הצדק וממנו מגיע לדיון בסדרי המדינה.

גם בתנ"ך מודגש, כמובן, יסוד הצדק, המוביל לירושת הארץ וממילא הממשל בה - דברים טז20: "צדק צדק תרדף למען תחיה וירשת את הארץ אשר ה' אלהיך נתן לך". גם את שאלת צדיק ורע לו שאפלטון מעלה נמצא בתנ"ך, למשל - ירמיהו יב 1 ובאיוב.

 

האידיאה והאחד

אפלטון בדיאלוג "פרמנידס" דן במושג 'האחד' ואומר: "נסכם ונאמר, שאם אין אחד, אין בעולם ולא כלום" (כרך ג', עמ' 70).

בתנ"ך מושג האחד הוא כמובן יסודי: דברים ו4: "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד". דבר שני, מושג האחד אצל אפלטון הוא פרדוקסאלי וחורג בכך מגבולות ההיגיון - ממש כשם שמושג האלוהים התנ"כי הוא מחוץ להגיון האנושי.

 

הנאה מול תבונה

בדיאלוג של אפלטון "פלבוס" אפלטון מנסה להוכיח, כנגד דעת פלבוס, כי הטוב הוא תבונה ולא הנאה ומסכם - "התבונה יש לה בטוב חלק רב יותר משיש להנאה" (כרך ג', עמ' 506).

התלבטות והכרעה דומה אנו מוצאים בקהלת ב: בפסוק 24 נראה כאילו יד ההנאה גוברת – "אין-טוב באדם שיאכל ושתה והראה את-נפשו טוב בעמלו גם-זה ראיתי אני כי מיד האלהים היא". אך בפסוק האחרון, 26, יד החכמה גוברת – "כי לאדם שטוב לפניו נתן חכמה ודעת ושמחה ולחוטא נתן ענין לאסוף ולכנוס לתת לטוב לפני האלהים גם-זה הבל ורעות רוח".

 

נשמה וגוף

בדיאלוג של אפלטון "טימיאוס" דנים בבריאת העולם והאדם וסוקרטס אומר שהאל הכניס שכל לתוך נשמה ונשמה לתוך גוף.

גישתו הבסיסית של אפלטון – כפי שהובאה כאן מפי טימיאוס – היא כגישה הבסיסית של התנ"ך, הווה אומר – האדם מורכב מחלק גשמי וחלק רוחני, כפי שמוצג בפסוק - בראשית ב7: "וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה".

 

2. החוקים

יותר מהחלק הראשון של המאמר, נראה שישנה הקבלה מפתיעה בין "החוקים" של אפלטון ובין החוקים בתנ"ך, בעיקר הדבר ניכר בפרק התשיעי אצל אפלטון, המדבר על ענייני הריגה. אציג תחילה את ההקבלה ואחר-כך אדון בה:

ספרו של אפלטון "החוקים" מחולק ל-12 חלקים (הדובר הוא האתונאי האורח ולא סוקרטס), אפרט את ספר ט' ועוד שתי נקודות מההמשך:

 

ספר ט':	בתורה מופיעים עקרונות רבים הדומים למה שבכאן ויש גם הבדל:
יש למנוע שוד מקדשים ולהעניש על כך.	שוד מקדשים לא הוזכר, כנראה הדבר היה רחוק מאפשרי ויוחס רק לאויבים.
גנב ישלם פי שניים מערך הגניבה ואם אין לאל ידו – יאסר.	גנב משלם פי שניים. מאסר הוא דין 'מודרני' יותר ובתורה מקבילתו היא מכירה לעבד. מאוחר יותר, בתקופת המלכים, יש כבר בור כלא.
המעוולים פועלים בעל-כורחם, יש הבדל בין מזיד ושוגג. חשוכי המרפא המזידים – דינם מוות.	בתנ"ך האדם אחראי למעשיו ולא פועל בעל-כורחו, אין כזה מושג, אבל יש הבדל בין מזיד ושוגג.
הורג עבד – יפצה כערכו ויעבור טיהורים. וההורג בן חורין – יעבור טיהורים "ויעדר בכל המקומות המיודעים של ארץ מולדתו בכללותה" (כרך ד', עמ' 305).	הורג עבד – שמות כא 20-21: "וכי-יכה איש את-עבדו או את-אמתו בשבט ומת תחת ידו נקם ינקם. אך אם-יום או יומים יעמד לא יקם כי כספו הוא". מחיר עבד בתנ"ך הוא 30 שקל. הורג בן חורין בשוגג – יברח לעיר מקלט - במדבר לה25: "והצילו העדה את הרצח מיד גאל הדם והשיבו אתו העדה אל עיר מקלטו אשר נס שמה וישב בה עד מות הכהן הגדל אשר משח אתו בשמן הקדש", הרי זה דומה לגלות שאצל אפלטון.
והרוצח מתוך חרון-אף – מי שנוטר לחברו ולא לפתע פתאום – דומה למזיד, ומי שפועל מתוך חרונו מיד דומה לשוגג, אך אינו ממש שוגג וקשה להגדיר. על כל פנים עונשים כבדים יותר יש לתת למי שפעלו מתוך מחשבה תחילה. זה יוגלה לשנתיים וזה לשלוש שנים. והחוזר על מעשיו – יוגלה בלי לשוב. עבד ההורג בן חורין יומת.	ההבדלה בין נוטר למי שאינו נוטר מופיעה בפסוקים הקודמים בבמדבר לה 22-24: "ואם-בפתע בלא-איבה הדפו או-השליך עליו כל-כלי בלא צדיה. או בכל-אבן אשר-ימות בה בלא ראות ויפל עליו וימת והוא לא-אויב לו ולא מבקש רעתו. ושפטו העדה בין המכה ובין גאל הדם על המשפטים האלה".
אב או אם שהרגו ילדם – יוגלו ואחר-כך ייפרדו. "הורג אביו או אמו בחרון אפו – מות יומת" (שם, עמ' 308). וההורג מתוך רשעות – ינודה. והרוצה לנקום דמו יהיה מוסמך לתבעו לדין.	ביחס לאב ולאם התורה מחמירה – שמות כא15: "ומכה אביו ואמו מות יומת" וכן - שמות כא17: "ומקלל אביו ואמו מות יומת".
המתאבדים – ייקברו לבדם במקומות שוממים.	המתאבדים לא מוזכרים בתנ"ך, אך בהלכה גם כן הם נקברים 'מחוץ לגדר'.
שור ההורג אדם – ייהרג.	והתורה אף מזכירה את ענייני שור שנגח, שדינו מוות – שמות כא 28: "וכי-יגח שור את-איש או את-אשה ומת סקול יסקל השור ולא יאכל את-בשרו ובעל השור נקי". וכן היא מפרידה בין שור מועד ותם.
ואם חפץ – יועמד לדין בעליו.	אחריות לדומם מוזכרת למשל בפסוק - דברים כב8 : "כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך ולא תשים דמים בביתך כי יפל הנפל ממנו".
"מי שתופס והורג גנב שנכנס אל ביתו בלילה לשם גניבה יהיה נקי" (שם, עמ' 314).	גנב הנמצא במחתרת דינו שווה - שמות כב1: "אם במחתרת ימצא הגנב והכה ומת אין לו דמים".
האונס – יומת.	האנס של המאורסת חייב מוות על-פי התורה וכן גם הנאנסת אם לא צעקה - דברים כב24: "והוצאתם את שניהם אל שער העיר ההוא וסקלתם אתם באבנים ומתו את הנער על דבר אשר לא צעקה בעיר ואת האיש על דבר אשר ענה את אשת רעהו ובערת הרע מקרבך", אבל לבתולה – ישלם לאביה ויישא אותה.
והמטיל מום – גם-כן מחולק לאופנים שתוארו – יוטל עליו קנס על-פי בית דין. המתכוון להרוג ופוצע – דינו כמעט כהורג – יוגלה לכל חייו ולא יומת. ואם גרם נזק – יפצה. אך הפוצע כך את הוריו – יומת.	הנותן מום – ויקרא כד 19-20 : "ואיש כי-יתן מום בעמיתו כאשר עשה כן יעשה לו. שבר תחת שבר עין תחת עין שן תחת שן כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו", ואולם מפרשים זאת כתשלום ממון תחת הנזק.
יש לכבד את הזקנים.	כבוד לזקנים - ויקרא יט32: "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן ויראת מאלהיך אני ה'".
אם זר – "יישמרו היטב מלפגוע באל מגן הזרים" (שם, עמ' 320).	ואהבת הגר, המוזכרת עוד במקומות רבים בתנ"ך ומיוחסת גם לה' מופיעה מיד בהמשך – ויקרא כד 22: "משפט אחד יהיה לכם כגר כאזרח יהיה כי אני יהוה אלהיכם".

 

נפרט: כך ראינו, שהגנב משלם פי שניים גם אצל אפלטון וגם בתנ"ך. כמו כן, יש הבדל עקרוני בין מזיד ושוגג, גם אצל אפלטון וגם בתנ"ך. אצל אפלטון, הורג עבד – יפצה כערכו, בדומה לאמור בתנ"ך: "כי כספו הוא". וההורג בן חורים בשוגג יגלה, אצל אפלטון כמו בתנ"ך (עיר מקלט). אצל רוצח, ההבדלה בין נוטר למי שאינו נוטר מופיעה הן אצל אפלטון והן בתנ"ך. בנוגע לרצח אב ואם ישנה החמרה וכן בתנ"ך מקפידים בכבודם. המתאבדים – ייקברו לבדם במקומות שוממים, ממש כדין היהדות. שור ההורג אדם – ייהרג, ממש כמו שכתוב בתנ"ך, גם כאן מוזכר שור. גנב שנתפש במחתרת אין לו דמים, כאן וכאן. האונס יומת, ובתנ"ך גם כן, אם כי בתנאים מסוימים. כבוד לזקנים מוזכר כאן וכאן. והרעיון הלא-רגיל של אל המגן בעד הזרים גם כן מופיע אצל אפלטון כמו בתנ"ך. מעניין עוד, שבשני המקומות רעיון זה מופיע ממש בסמוך לדיון במטיל מום בחברו, שגם-כן משותף לשניהם.

נראה ממש כאילו התנ"ך היה לפני אפלטון כשהוא כתב את הדברים האלה, או שהדברים היו משותפים לעמים רבים, כמו שאפשר לראות הקבלות גם בין תורת משה לחוקי חמורבי. אמנם התנ"ך טרם תורגם ליוונית בתקופת אפלטון, אך אפשר שתוכנו הועבר בעל-פה.

 

חיזוק להקבלה אנו מקבלים גם מהמשך ספרו של אפלטון:

ספר י': לא לגנוב. שאלה: החוק מניח קיום של אלים – האם זה ראוי?

1. יש החושבים שיש אלים, אלא שהם אינם נותנים דעתם לבני האדם,

2. יש החושבים שהם נותנים דעתם, אלא שאפשר בנקל לפייסם בקורבנות,

3. ויש החושבים שהאדם המציא את האלים על-פי חוקיו.

 

שלוש הטענות מופיעות בתנ"ך:

1. יחזקאל ח12: "ויאמר אלי הראית בן אדם אשר זקני בית ישראל עשים בחשך איש בחדרי משכיתו כי אמרים אין ה' ראה אתנו עזב ה' את הארץ".

2. ישעיהו א12: "כי תבאו לראות פני מי בקש זאת מידכם רמס חצרי" וכל הפרק ההוא וכן עוד.

3. תהלים יד1: "למנצח לדוד אמר נבל בלבו אין אלהים השחיתו התעיבו עלילה אין עשה טוב" וכן - שמות יז7: "ויקרא שם המקום מסה ומריבה על ריב בני ישראל ועל נסתם את ה' לאמר היש ה' בקרבנו אם אין".

 

ספר יא': המוצא אוצר ולוקחו, אם יש עד – יביאו את עניינו אל האורקל בדלפוי.

בתורה גם כן יש דין השבת אבידה - שמות כג4: "כי תפגע שור איבך או חמרו תעה השב תשיבנו לו". והבאת העניין עד האורקל שבדלפי מזכיר את הביטוי 'עד האלוהים', שמופיע בעניין זה ממש בפסוק - שמות כב8: "על כל דבר פשע על שור על חמור על שה על שלמה על כל אבדה אשר יאמר כי הוא זה עד האלהים יבא דבר שניהם אשר ירשיען אלהים ישלם שנים לרעהו" ואף כי מפרשים כאן אלוהים – שופטים. אני חושב שמכאן, כמו גם מחוקי ההריגה, אפשר לראות בבירור את השפעת התנ"ך על אפלטון.

 

סיכום

התחלנו את מסענו חסרי פניות במטרה להשוות בין כתבי אפלטון לתנ"ך והנה מצאנו שיש דמיון רב ביניהם, כפי שפרטנו. ובאופן כללי יותר – ההתעסקות הרבה של אפלטון במידות האדם מתאימה ביותר לרוח הכללית השורה על התנ"ך. אך מצאנו יותר מזה – אפשרות סבירה שאפלטון הכיר את התנ"ך, אולי מפי יהודים במצרים, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בעיקר בספר "החוקים" ובעיקר בספר ט', כפי שהראנו בטבלה שם. ושם גם סיכמנו: "נראה ממש כאילו התנ"ך היה לפני אפלטון כשהוא כתב את הדברים האלה, או שהדברים היו משותפים לעמים רבים, כמו שאפשר לראות הקבלות גם בין תורת משה לחוקי חמורבי. אמנם התנ"ך טרם תורגם ליוונית בתקופת אפלטון, אך אפשר שתוכנו הועבר בעל-פה".

 

---

[i] הופר חגי, בין אתונה לירושלים: אפלטון והתנ"ך, י-ם: הופר, 2011.

[ii] מתוך:

http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/sinay/shmuali-4.htm

וראה בהרחבה בספר שבעיקר מציג את מסורת ההפרדה בין שתי התרבויות: שביט, יעקב, היהדות בראי היוונות, עם-עובד, תל-אביב, 1992, בעיקר הפרק – 'ישראל ויוון – יצירתו של עבר אגדתי: מיתוס "המקור" ו"גנת החכמה", עמ' 56-70.

[iii] ניטשה, פרידריך, שקיעת האלילים, הוצאת שוקן, י-ם ות"א, 2010.

[iv] אפלטון, כל כתבי אפלטון, א-ה, תרגם יוסף ג. ליבס, הוצאת שוקן, י-ם ות"א, 1999.

[v] שטראוס, ליאו, ירושלים ואתונה: מבחר כתבים, ערך והקדים מבוא: אהוד לוז, מוסד ביאליק ומכון ליאו בק, 2001.

[vi] עיין אנציקלופדיה מקראית, ערך הלניזם.

[vii] גורדון, כורש הרצל, לפני היות התנ"ך: הרקע המשותף לתרבות יון ולתרבות העברים, תורגם מאנגלית בידי אברהם קדימה, תל-אביב: עם עובד, תשכ"ו 1966.