האם לפני התוהו ובוהו היה יקום קודם?

קוד: האם לפני התוהו ובוהו היה יקום קודם? בתנ"ך

סוג: פרטים1

מאת: אורנה ליברמן

אל:

מזמור צג מהלל את גבורתו של האל הבורא שנלחם נגד המים הגואים, הטרופים בחטא הגאווה (אפוס הים המורד), וכונן את תבל:

ה' מָלָךְ, גֵּאוּת [מלכות] לָבֵשׁ, לָבֵשׁ ה', עֹז הִתְאַזָּר [חגר אזור של עוז]. אַף תִּכּוֹן תֵּבֵל, בַּל תִּמּוֹט. נָכוֹן כִּסְאֲךָ מֵאָז, מֵעוֹלָם אָתָּה. נָשְׂאוּ נְהָרוֹת, ה', נָשְׂאוּ נְהָרוֹת קוֹלָם, יִשְׂאוּ נְהָרוֹת דָּכְיָם [שאונם]. מִקֹּלוֹת מַיִם רַבִּים, אַדִּירִים, מִשְׁבְּרֵי יָם, אַדִּיר בַּמָּרוֹם ה' [אבל יותר מכל שאון גלי הים האדירים, אדיר ה' וחזק מהם]. (תהילים צג:א-ד)
הנהרות נשאו קולם, אך אלוהים גער בהם והניס אותם:
תְּהוֹם כַּלְּבוּשׁ כִּסִּיתוֹ, עַל הָרִים יַעַמְדוּ מָיִם. מִן גַּעֲרָתְךָ יְנוּסוּן, מִן קוֹל רַעַמְךָ יֵחָפֵזוּן. יַעֲלוּ הָרִים, יֵרְדוּ בְקָעוֹת, אֶל מְקוֹם זֶה יָסַדְתָּ לָהֶם. גְּבוּל שַׂמְתָּ, בַּל יַעֲבֹרוּן, בַּל יְשֻׁבוּן לְכַסּוֹת הָאָרֶץ. הַמְּשַׁלֵּחַ מַעְיָנִים בַּנְּחָלִים, בֵּין הָרִים יְהַלֵּכוּן. (תהילים קד:ו-י).

תיאור צבאות האויב ותבוסתם לקוח מתמונת המאבק הקדום:

הוֹי, הֲמוֹן עַמִּים רַבִּים, כַּהֲמוֹת יַמִּים יֶהֱמָיוּן, וּשְׁאוֹן לְאֻמִּים, כִּשְׁאוֹן מַיִם כַּבִּירִים יִשָּׁאוּן [ירבו שאון, ירעשו]. לְאֻמִּים כִּשְׁאוֹן מַיִם רַבִּים יִשָּׁאוּן וְגָעַר בּוֹ וְנָס מִמֶּרְחָק [למרחק] וְרֻדַּף כְּמֹץ הָרִים לִפְנֵי רוּחַ [ויירדף כקליפות גרעיני התבואה העפות ברוח הרים] וּכְגַלְגַּל לִפְנֵי סוּפָה [וכפרח קוצים כדורי המתגלגל בסופה]. (ישעיהו יז:יב-יג)

המים הבראשיתיים עלו הרים וירדו בקעות, למקווים המרוחקים שאלוהים הקצה להם. כך גם הצבא הזר – הבא כזרמי מים אדירים, שטוף בתאוות כיבוש, חייליו המשתייכים לעמים רבים ושונים מאוחדים כולם נגד יהודה – ינוס למרחקים. יש לשער שבפסוקים אלה מדובר בתבוסתו הבלתי צפוייה של צבא סנחריב, שהטיל אימתו על ירושלים הנצורה בשנת 701 לפנה"ס, המתוארת בישעיהו עצמו, פרקים לו-לז, וכמו כן במלכים ב, יח-יט ובדברי הימים ב, לב. אם כך הוא הדבר, מפלת הצבא האשורי, שרובו הומת וניצוליו ברחו, משמשת כתקדים להכנעת צבא בבל בשנת 539 לפנה"ס על ידי כורש, מלך פרס. צבא אשור אמנם גרם נזקים ליהודה אך לא הצליח לכבוש את ירושלים בעוד שממלכת בבל גרמה לאסון חורבן הבית הראשון בשנת 586 לפנה"ס. עם זאת, דימוי המים שבהם גוער ה' מופיע גם בתיאור תבוסת אשור וגם בתיאור מפלת בבל, כמו מחזק את המסר השליט במקרא שלפיו רק ברצון האל תלוי תזמון מפלת אויביו:

מֵקִים דְּבַר עַבְדּוֹ וַעֲצַת מַלְאָכָיו יַשְׁלִים [ה' מקיים את דבר עבדו וממלא בשלמות את תכנית שליחיו], הָאֹמֵר לִירוּשָׁלִַם תּוּשָׁב וּלְעָרֵי יְהוּדָה תִּבָּנֶינָה [ה' מבטיח לירושלים שתיושב ולערי יהודה שתיבנינה], וְחָרְבוֹתֶיהָ אֲקוֹמֵם [ה' יקים מחדש את חורבות ירושלים]. הָאֹמֵר לַצּוּלָה: חֳרָבִי [ה' אומר למצולה, כלומר למצולות המים: היי יבשה], וְנַהֲרֹתַיִךְ אוֹבִישׁ [ואת נהרותיה ייבש]. הָאֹמֵר לְכוֹרֶשׁ: רֹעִי וְכָל חֶפְצִי יַשְׁלִם [ה' קורא לכורש: רועי וכורש ימלא בשלמות את רצונו] וְלֵאמֹר לִירוּשָׁלִַם תִּבָּנֶה וְהֵיכָל תִּוָּסֵד [ויאמר לירושלים שתיבנה ולהיכל שיווסד]. (ישעיהו מד:כו-כח)

בשנת 539 לפנה"ס כבש כורש מלך פרס את בבל מיד שליטה נבונאיד. יש אומרים שבפסוקים אלה ייבוש המצולה (נהר הפרת העמוק) והנהרות (יובליו ותעלותיו) הוא רמז לתחבולה בה נקט כורש, לפי הרודוטוס, כדי להיכנס אל העיר המבוצרת. לפי מקור זה, כורש היטה את נהר הפרת לעבר אגם מלאכותי רחב ידיים שנועד לתיעול עודפי הפרת ואגירתם בשעת גאות. כך הנמיך את רמת המים בו וחצה את אפיקו ברגל עם צבאו, מתחת לחומות העיר הכבדות. הבבלים שהיו עסוקים בחגיגות לא הרגישו בכלום וכוחות פרס השתלטו על העיר בקלות רבה.

בנבואתו על מפלת בבל אומר ירמיהו:

וַתִּרְעַשׁ הָאָרֶץ וַתָּחֹל [התחלחלה, רעדה] כִּי קָמָה עַל בָּבֶל מַחְשְׁבוֹת ה' לָשׂוּם אֶת אֶרֶץ בָּבֶל לְשַׁמָּה, מֵאֵין יוֹשֵׁב [כי התקיימה על בבל תכנית ה' להחריבהּ]. חָדְלוּ גִבּוֹרֵי בָבֶל לְהִלָּחֵם, יָשְׁבוּ בַּמְּצָדוֹת [במצודות, במבצרים], נָשְׁתָה [נעתקה, הוסרה] גְבוּרָתָם, הָיוּ לְנָשִׁים, הִצִּיתוּ מִשְׁכְּנֹתֶיהָ [חיילי האויב הציתו את בתי בבל], נִשְׁבְּרוּ בְרִיחֶיהָ. רָץ לִקְרַאת רָץ יָרוּץ, וּמַגִּיד לִקְרַאת מַגִּיד, לְהַגִּיד לְמֶלֶךְ בָּבֶל כִּי נִלְכְּדָה עִירוֹ מִקָּצֶה. וְהַמַּעְבָּרוֹת נִתְפָּשׂוּ וְאֶת הָאֲגַמִּים שָׂרְפוּ בָאֵשׁ וְאַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה נִבְהָלוּ. כִּי כֹה אָמַר ה' צְבָאוֹת, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: בַּת בָּבֶל כְּגֹרֶן עֵת הִדְרִיכָהּ, עוֹד מְעַט וּבָאָה עֵת הַקָּצִיר לָהּ [בבל היא כגורן מלאה בתבואה בעת הדריכה, הדיש אך עוד מעט תהיה כגורן בעת הקציר, כלומר, כגורן ריקה שתבואתה הוצאה ממנה ועדיין לא נאספה בה התבואה החדשה]. אכלנו (אֲכָלַנִי), הממנו (הֲמָמַנִי), נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל, הציגנו (הִצִּיגַנִי) כְּלִי רִיק, בלענו (בְּלָעַנִי) כַּתַּנִּין, מִלָּא כְרֵשׂוֹ מֵעֲדָנָי, הדיחנו (הֱדִיחָנִי). חֲמָסִי וּשְׁאֵרִי עַל בָּבֶל, תֹּאמַר יֹשֶׁבֶת צִיּוֹן, וְדָמִי אֶל יֹשְׁבֵי כַשְׂדִּים, תֹּאמַר יְרוּשָׁלִָם [ציון מקוננת ומתרעמת על הרע שעשה לה מלך בבל, שבלע וכתש אותה כתנין, מילא את כרסו במעדניה, הציג אותה ככלי ריק, שטף אותו במים ולא השאיר בו מאומה. ייפרע מבבל החמס שנחמס בי והקרע שנקרע בבשרי, אומרת יושבת ציון, ייפרע מהכשדים דמי שנשפך, אומרת ירושלים]. לָכֵן, כֹּה אָמַר ה': הִנְנִי רָב אֶת רִיבֵךְ וְנִקַּמְתִּי אֶת נִקְמָתֵךְ, וְהַחֲרַבְתִּי אֶת יַמָּהּ וְהֹבַשְׁתִּי אֶת מְקוֹרָהּ. וְהָיְתָה בָבֶל לְגַלִּים [תילי חרבות], מְעוֹן תַּנִּים, שַׁמָּה וּשְׁרֵקָה [שממה ושריקה, כלומר, מעוררת שריקת תדהמה], מֵאֵין יוֹשֵׁב. (ירמיהו נא:כט-לז)

פרטי המצור שבו נופלת בבל, גשריה נלכדו וחייליה המבועתים חדלו להילחם – וְהַמַּעְבָּרוֹת נִתְפָּשׂוּ וְאֶת הָאֲגַמִּים שָׂרְפוּ בָאֵשׁ, וְאַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה נִבְהָלוּ – מועלים לדרגת סמל: וְהַחֲרַבְתִּי אֶת יַמָּהּ וְהֹבַשְׁתִּי אֶת מְקוֹרָהּ. נהרות הממלכה הכובשת, סמל לגדולתה, לעוזה ולתפארתה, ייובשו וייבושו. עת תקומה לישראל תגיע. מנקודת המבט המקראית, הכול נעשה לפי רצון ה'. אחרי שישראל טובעו והופצו לכל עבר בידי צבא המים השוטפים, ניצוליו יחזרו לארצם שתשוקם ותיבנה מהריסותיה. כורש התיר כידוע לגולים לחזור למולדתם ולבנות את בית המקדש שנהרס בידי הבבלים.

מקרה אשור ומקרה בבל עונים לדגם הכללי. ישראל מואסים בתורת ה' ועל כן, לאחר אזהרות מרובות, אלוהים משלח בהם צבא אויב, נוהם כים, חילות חמושים שלא מתעייפים, כמו גליו. כל עונש עולה בחומרתו על הקודם:

לָכֵן כֶּאֱכֹל קַשׁ לְשׁוֹן אֵשׁ [כמו שלשון אש שורפת קש במהירות] וַחֲשַׁשׁ לֶהָבָה יִרְפֶּה [וכמו שלהבה מפוררת תבן לאפר], שָׁרְשָׁם כַּמָּק יִהְיֶה [שורשי הרשעים יירקבו וּפִרְחָם כָּאָבָק יַעֲלֶה [והפרח שלהם יתייבש ויתפזר כאבקה ברוח, דהיינו, הרשעים משולים לעץ רקוב מן השורשים ועד הענפים והפרחים], כִּי מָאֲסוּ אֵת תּוֹרַת ה' צְבָאוֹת וְאֵת אִמְרַת קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל נִאֵצוּ. עַל כֵּן חָרָה אַף ה' בְּעַמּוֹ וַיֵּט יָדוֹ עָלָיו וַיַּכֵּהוּ, וַיִּרְגְּזוּ הֶהָרִים [ההרים רעדו] וַתְּהִי נִבְלָתָם כַּסּוּחָה בְּקֶרֶב חוּצוֹת [וגוויות העם מושלכות ברחובות כמו סחי ומאוס], בְּכָל זֹאת לֹא שָׁב אַפּוֹ וְעוֹד יָדוֹ נְטוּיָה [ובכל זאת לא שקט כעסו של ה' ועוד ידו נטוייה להכות]. וְנָשָׂא נֵס לַגּוֹיִם מֵרָחוֹק [הוא ירים דגל להעביר באמצעותו מסר ויקרא לעם רחוק] וְשָׁרַק לוֹ מִקְצֵה הָאָרֶץ וְהִנֵּה מְהֵרָה קַל [מהר ובקלות] יָבוֹא. אֵין עָיֵף וְאֵין כּוֹשֵׁל בּוֹ, לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן, וְלֹא נִפְתַּח אֵזוֹר חֲלָצָיו וְלֹא נִתַּק שְׂרוֹךְ נְעָלָיו. אֲשֶׁר חִצָּיו שְׁנוּנִים וְכָל קַשְּׁתֹתָיו דְּרֻכוֹת, פַּרְסוֹת סוּסָיו כַּצַּר נֶחְשָׁבוּ [פרסות סוסיו נחשבת קשות כצור, כסלע] וְגַלְגִּלָּיו כַּסּוּפָה [וגלגלי מרכבותיו מהירים כסופה]. שְׁאָגָה לוֹ כַּלָּבִיא ושאג (יִשְׁאַג) כַּכְּפִירִים וְיִנְהֹם וְיֹאחֵז טֶרֶף וְיַפְלִיט [ויגרור אותו], וְאֵין מַצִּיל [ואי אפשר להציל את הטרף מפיו]. וְיִנְהֹם עָלָיו בַּיּוֹם הַהוּא כְּנַהֲמַת יָם וְנִבַּט לָאָרֶץ וְהִנֵּה חֹשֶׁךְ צַר [מי שיביט אז לארץ יראה שכולה חושך וצרה] וָאוֹר חָשַׁךְ בַּעֲרִיפֶיהָ [האור חשך בענניה, דהיינו, מי שהביט לארץ וראה שם חושך ומצוקה, יפנה אחר כך מבטו לשמים וגם שם יראה חושך ועננים קודרים]. (ישעיהו ה:כה-ל)

במשך זמן רב, החריש ה' ואפשר למעצמות האליליות לדכא את עמו. אך עתה, לאחר שישראל הוכה, סבל, הזדכך וכיפר על עוונותיו, לאחר שהעונש השיג את מטרתו, הגיעה העת לתת לשים קץ לגלות הארוכה. עתה ייצא ה' כאיש מלחמה להיאבק באותם צבאות אויב ששילח קודם, לגעור בהם ולהכריעם. ממלכות אלה, המדומות לנהרותיו ולאגמיו של התוהו ובוהו הקדום, תתייבשנה ותצטמצמנה כמוהו. הדרך שתיסלל לגאולת ציון, לשיבתה ולתקומתה עונה לדגם הראשוני של הדרך שנסללה במים העזים כדי לברוא את העולם:

ה' כַּגִּבּוֹר יֵצֵא, כְּאִישׁ מִלְחָמוֹת יָעִיר קִנְאָה [יתעורר לקנא קנאת עמו להינקם מהרשעים, דהיינו, ה', שהחריש זמן כה רב, ייצא מאיפוקו וייתן ביטוי ללהט זעמו], יָרִיעַ אַף יַצְרִיחַ [ישמיע קול תרועה, יצעק בקול גדול], עַל אֹיְבָיו יִתְגַּבָּר. הֶחֱשֵׁיתִי מֵעוֹלָם [שתקתי זמן רב], אַחֲרִישׁ, אֶתְאַפָּק [שתקתי, התאפקתי], כַּיּוֹלֵדָה אֶפְעֶה [אך כעת אצעק בקול גדול כמו אישה יולדת], אֶשֹּׁם וְאֶשְׁאַף יָחַד [אנשום ואתנשף בבת אחת]. אַחֲרִיב [אייבש] הָרִים וּגְבָעוֹת, וְכָל עֶשְׂבָּם [צמחייתם] אוֹבִישׁ, וְשַׂמְתִּי נְהָרוֹת לָאִיִּים [לייבשה] וַאֲגַמִּים אוֹבִישׁ. וְהוֹלַכְתִּי עִוְרִים בְּדֶרֶךְ לֹא יָדָעוּ, בִּנְתִיבוֹת לֹא יָדְעוּ אַדְרִיכֵם, אָשִׂים מַחְשָׁךְ לִפְנֵיהֶם לָאוֹר [את החושך לפניהם אהפוך לאור], וּמַעֲקַשִּׁים לְמִישׁוֹר [ודרך מעוקמת אהפוך למישור]. אֵלֶּה הַדְּבָרִים עֲשִׂיתִם וְלֹא עֲזַבְתִּים [את הדברים האלה אעשה ולא אעזוב אותם בלתי עשויים]. (ישעיהו מב:יג-טו)

אם האויבים המובסים, שנשלחו בידי ה' לפני זמן רב כדי להעניש את ישראל החוטא, דומים לתוהו ובוהו הראשוני, ניתן להניח שגם ים קדמוני זה שוחרר מסכריו כדי לשטוף יקום קודם, כדוגמת מבול נוח. התבנית החוזרת של גערה ורגיעה, גולה וגאולה, תוהו ובריאה, מעלה ספקות בדבר ראשוניותו של התוהו ובוהו של בראשית: האם לא היה גם הוא, בעיני כותבי המקרא, עונש שהוטל על בריאה קודמת שחטאה והושמדה?

המאמר מתפרסם גם באתר "מראה"
http://www.maraah-magazine.com/show_item.asp?levelId=65940&ItemId=27&katavaId=5218&itemType=0