קוד: גן עדן ומדבר במקרא - דו משמעותה הניגודית של המילה ערבה בתנ"ך
סוג: מאמר
מאת: אורנה ליברמן
אל: liebermanorna @ gmail.com
המילה עֲרָבָה, מ-עָרַב, שפירושו חָרַב, נהיה יבש ועָקָר (לפי מילונו של וילהלם גנזניוס), היא שם נרדף במקרא למדבר, לציה, לישימון, לאדמה חרבה ועקרה, ספוגת מלח, כמו, למשל, בפסוקים הבאים:
(...) הַמַּעֲלֶה אֹתָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, הַמּוֹלִיךְ אֹתָנוּ בַּמִּדְבָּר, בְּאֶרֶץ עֲרָבָה וְשׁוּחָה [מלאת בורות], בְּאֶרֶץ צִיָּה וְצַלְמָוֶת [שוחה, בור, מתקשרת ל-צלמוות קבר], בְּאֶרֶץ לֹא עָבַר בָּהּ אִישׁ, וְלֹא יָשַׁב אָדָם שָׁם. וָאָבִיא אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ הַכַּרְמֶל, לֶאֱכֹל פִּרְיָהּ וְטוּבָהּ (...). (ירמיהו ב:ו)
אֵיךְ הָיְתָה לְשַׁמָּה בָּבֶל בַּגּוֹיִם! עָלָה עַל בָּבֶל הַיָּם, בַּהֲמוֹן גַּלָּיו נִכְסָתָה. הָיוּ עָרֶיהָ לְשַׁמָּה, אֶרֶץ צִיָּה וַעֲרָבָה, אֶרֶץ לֹא יֵשֵׁב בָּהֵן כָּל אִישׁ, וְלֹא יַעֲבֹר בָּהֵן בֶּן אָדָם. (שם נא:מא-מג)
אֲשֶׁר שַׂמְתִּי עֲרָבָה בֵיתוֹ וּמִשְׁכְּנוֹתָיו מְלֵחָה. (איוב לט:ו)
מאידך, ריבויה של המילה עֲרָבָה, בצורת הנסמך שלו, עַרְבוֹת, מהווה את רכיבם הראשון של הצירופים עַרְבֹת מוֹאָב ו-עַרְבֹת יְרִיחוֹ, חבלים מקבילים, שבתקופת ההתנחלות היו פוריים וירוקים. עַרְבֹת מוֹאָב היא תחנתם האחרונה של ישראל לפני כניסתם לכנען (במדבר לג:מז-נו), שם נכרתת ברית נוספת בין ה' לעמו, בסוף המסע במדבר (דברים כח:סט), ומייד לאחריה עוברים ישראל את הירדן אל עַרְבֹת יְרִיחוֹ, שם מתקיים טקס גדול של ברית מילה לכל העם הנולד במדבר (יהושוע ה:ב-ח), ושם חוגגים בני ישראל את הפסח הראשון בארץ (שם: י). הברית שנכרתה בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ (במדבר לו:יג, הביטוי חוזר פעמים רבות בספר), נקודת פגישה בין שתי הערבות, מעבר זה ומעבר זה של הנהר, ראשיתה בעבר הירדן המזרחי עם משה וסיומה בעבר הירדן המערבי עם יהושוע. האם ערבה פירושה חבל ארץ הנמצא מהעבר האחד או מהעבר השני של נהר? האם אין ערבות מואב, על סף הארץ הקדושה אך עדיין מחוצה לה, מייצגות, ברובד המיסטי-מטאפורי, את הערבה, המדבר, השממה, במובן התוהו בעוד ערבות יריחו, סף כניסתה, כבר בתוכה, מייצגות את הערבה, גן הירק הפורה והמושקה, גן העדן, הבריאה? האם אין מטרת הנביאים להוביל את ישראל ואת כלל האנושות למצב אידיאלי שבו תתמזג הערבה-מדבר בערבה-עדן ותמחק-תעלים מעצמה את מובנה השלילי?
יְשֻׂשׂוּם מִדְבָּר וְצִיָּה וְתָגֵל עֲרָבָה וְתִפְרַח כַּחֲבַצָּלֶת. (ישעיהו לה:א)
זאת ועוד. המילה ערבה ביידוע - הָעֲרָבָה - היא כינוי במקרא למישור הנמוך משני צדי הירדן, מים כנרת ועד ים המלח (דברים א:ז), שנקרא אף יָם הָעֲרָבָה (שם ג:יז). יש לציין ששם זה, הָעֲרָבָה, במובן רחב יותר, כולל גם את העמק הצר והארוך הממשיך ומשתרע עד מפרץ אילת, דברים ב:ח). אזור זה, במובנו הצר, המכונה בבראשית כִּכַּר הַיַּרְדֵּן, מתואר כְּגַן ה', מינוח המזכיר את גן העדן, וזאת לפני כמובן מהפכת סדום ועמורה (שהיא מעבר מהופך מבריאה לתוהו):
וַיִּשָּׂא לוֹט אֶת עֵינָיו, וַיַּרְא אֶת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן, כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה, לִפְנֵי שַׁחֵת ה' אֶת סְדֹם וְאֶת עֲמֹרָה, כְּגַן ה', כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בֹּאֲכָה צֹעַר. (בראשית יג:י)
את גן ה' אנו מוצאים כמילה נרדפת לעֵדֶן, בנבואת הנחמה הבאה שבה חורבות, מדבר וערבה הופכים לגנים ירוקים מרחיבי לב:
כִּי נִחַם ה' צִיּוֹן, נִחַם כָּל חָרְבֹתֶיהָ, וַיָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן, וְעַרְבָתָהּ כְּגַן ה', שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יִמָּצֵא בָהּ, תּוֹדָה וְקוֹל זִמְרָה. (ישעיהו נא:ג)
מאידך, משתמשים הנביאים בנבואות החורבן באותו דימוי בכיוון ההפוך שבו פיסות גן עדן, חבלי ארץ פוריים ופורחים, מתייבשים, קמלים והופכים מדבר:
אָבַל אֻמְלְלָה אָרֶץ, הֶחְפִּיר [הוביש] לְבָנוֹן קָמַל, הָיָה הַשָּׁרוֹן כַּעֲרָבָה, וְנֹעֵר בָּשָׁן וְכַרְמֶל [הבשן והכרמל התנערו, הזדעזעו, הפילו עליהם ופירותיהם, התרוקנו מצמחייתם]. (ישעיהו לג:ט)
משחק ההפכים הבלתי פוסק, מתוהו ובוהו ליקום סדור על אופניו, מארץ מיושבת, בנויה ופורחת לעיי חרבות צחיחים, לארץ מלחה וחוזר חלילה, על פי הדגם הראשוני של בריאת העולם והגירוש מגן העדן - נצחון התוהו, משתקף במובן הצפון והנסתר של מילים שרק פן אחד מהגדרתן ידוע לנו. פירוש המילה ערבה כמדבר וציה מושרש ומוכר. אך הפן העלום, המתחבא, הקיים בה בכוח, מבראשית הימים, ערבה כגן עדן, כגן ה' כמו הובס זמנית, וממתין לאחריתם שבה יתגלה במלוא משמעותו, יצא אל הפועל ויוכל ליריבו/אחיו/תאומו. בכל מילות השפה שוכנים ההפכים מראש, מלכתחילה, מאז ומקדם, מסוכסכים זה עם זה, כמו בנפשות בני האדם, ממציאיה. הטוב משתלם, אומרים הנביאים, ומביא עוד טוב וטוב, הרוע גורר עוד רע ורע. רמת מוסר גבוהה תהפוך עֲרָבָה מרה ומלוחה לעֲרָבָה עֲרֵבָה ומתוקה בעוד שבחירה בשחיתות מידות תביא לנבילת כל יבול או להפכהּ, שאינו טוב ממנה, למבול.
דו משמעותה זו של המילה עֲרָבָה מתבססת ומקבלת חיזוק גם לפי מעקב אחר מובניו ההפוכים של שורשה עָרַב - אָבַל/נָעַם, המופיעים שניהם בשני הפסוקים הבאים בדמות אותה צורה עָרְבָה.
עָרְבָה במובן השלילי, דהיינו אָבְלָה, הֶחְשִׁיכָה, מלשון עֶרֶב, בנבואת ישעיהו:
עָרְבָה כָּל שִׂמְחָה... (ישעיהו כד:יא)
עָרְבָה במובן החיובי, דהיינו נָעֲמָה, מָתְקָה, מלשון עָרֵב, בנבואת מלאכי:
וְעָרְבָה לַה' מִנְחַת יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם... (מלאכי ג:ד)
הפועל ערב, באותה צורה, עָרְבָה, מובא בשני הפסוקים בשתי משמעויות מנוגדות, בשני הקשרים הפוכים.
בדבריו של ישעיהו, בתחילת פרק כד, השמחה הופכת לאבל מר בעקבות חטאי ירושלים, העיר והארץ נחרבות, רוב התושבים גולים:
הִנֵּה ה' בּוֹקֵק [מרוקן] הָאָרֶץ וּבוֹלְקָהּ [מחריבה] וְעִוָּה [ועיקם] פָנֶיהָ וְהֵפִיץ יֹשְׁבֶיהָ. וְהָיָה כָעָם כַּכֹּהֵן [גורל הכוהנים יהיה זהה לגורל העם], כַּעֶבֶד כַּאדֹנָיו, כַּשִּׁפְחָה כַּגְּבִרְתָּהּ, כַּקּוֹנֶה כַּמּוֹכֵר, כַּמַּלְוֶה כַּלֹּוֶה, כַּנֹּשֶׁה כַּאֲשֶׁר נֹשֶׁא בוֹ. (...). אָבַל תִּירוֹשׁ, אֻמְלְלָה גָפֶן, נֶאֶנְחוּ כָּל שִׂמְחֵי לֵב. שָׁבַת [פסק] מְשׂוֹשׂ תֻּפִּים, חָדַל שְׁאוֹן עַלִּיזִים, שָׁבַת מְשׂוֹשׂ כִּנּוֹר. בַּשִּׁיר לֹא יִשְׁתּוּ יָיִן, יֵמַר שֵׁכָר לְשֹׁתָיו. נִשְׁבְּרָה קִרְיַת תֹּהוּ, סֻגַּר כָּל בַּיִת מִבּוֹא [הדלתות השבורות מונעות גישה]. צְוָחָה עַל הַיַּיִן [זועקים על מחסור ביין] בַּחוּצוֹת, עָרְבָה [הֶחְשִׁיכָה, הפכה לְאֵבֶל, ערב/אבל] כָּל שִׂמְחָה, גָּלָה מְשׂוֹשׂ הָאָרֶץ. (ישעיהו כד:א-ב, ז-יא)
בנבואת מלאכי, בתחילת פרק ג, מלאך הברית מטהר את הכוהנים, מנחתם מוגשת בצדקה ומוצאת חן בעיני ה', הפולחן מחודש כקדם:
הִנְנִי שֹׁלֵחַ מַלְאָכִי, וּפִנָּה דֶרֶךְ לְפָנָי, וּפִתְאֹם יָבוֹא אֶל הֵיכָלוֹ הָאָדוֹן אֲשֶׁר אַתֶּם מְבַקְשִׁים, וּמַלְאַךְ הַבְּרִית אֲשֶׁר אַתֶּם חֲפֵצִים, הִנֵּה בָא, אָמַר ה' צְבָאוֹת. וּמִי מְכַלְכֵּל אֶת יוֹם בּוֹאוֹ [מי יכיל את יום בואו, מי יישא בו], וּמִי הָעֹמֵד בְּהֵרָאוֹתוֹ [מי יעמוד על רגליו מולו כשיופיע]. כִּי הוּא כְּאֵשׁ מְצָרֵף [כאש של צורף], וּכְבֹרִית מְכַבְּסִים [כסבון של מכבסי בגדים]. וְיָשַׁב [מַלְאַךְ הַבְּרִית] מְצָרֵף וּמְטַהֵר, [כמו שמטהרים] כֶּסֶף, וְטִהַר אֶת בְּנֵי לֵוִי וְזִקַּק אֹתָם, כַּזָּהָב וְכַכָּסֶף, וְהָיוּ לַה' מַגִּישֵׁי מִנְחָה בִּצְדָקָה. וְעָרְבָה [נעמה, מתקה] לַה' מִנְחַת יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם, כִּימֵי עוֹלָם [כמו בעבר] וּכְשָׁנִים קַדְמֹנִיֹּת. (מלאכי ג:א-ד)
הכינוי קִרְיַת תֹּהוּ שבו משתמש ישעיהו בפרק כד, פס' ז, בקטע המצוטט לעיל, מנוגד לכינוי קִרְיָה נֶאֱמָנָה מפרק א, פס' כא ו-כז. עִיר הַצֶּדֶק (שם א:כז) שהפכה לעיר מְרַצְּחִים (שם שם:כא), הפועלת לפי ערכי התוהו של האלילות ועוברת על צווי ה', תקבל כגמולה ותהיה כדוגמת התוהו הראשוני, שבורה והרוסה, בתיה ריקים וחסומים, שעריהם ודלתותיהם חרבים. כל שמחה תערב (תקדר, תאבל, תבשר שקיעה).
כנגד היסאבות הכוהנים ויושבי הארץ כולם שתביא עליהם שממה וקללה בנבואת ישעיהו, מדבר מלאכי על היטהרותם של בני לוי, משרתי הקודש, שתבוצע בידי שליח אלוהים - מַלְאַךְ הַבְּרִית. אחרי שיושלמו תפקידיו - תיקון הפולחן והשלטת משפט צדק - תוכשר הדרך לשיבת אדון העולם אל היכלו, ואז תערבנה (תמתקנה, תנעמנה, תהיינה לרצון) לו מנחות יהודה וירושלים, כמו בעבר.
הקשר בין עֲרֵבוּת (מלשון עָרֵב), מתיקות המנחות לה' לבין אור (אור/ערב) הגאולה, או, להיפך, בין אי עֲרֵבוּת המנחות לבין ירידת העֶרֶב, מבשר סוף האור וחשכת הגלות, מופיע שוב בפרק ו בירמיהו שבו מזהיר הנביא את יהודה בפני המלחמה הממשמשת ובאה, עונש על חטאיהם. תמונת צבאות האויב המתקדמים אל העיר וחונים סביבה משורטטת בחיות רבה (פס' א-ג), ודברי הלוחמים, בינם לבין עצמם, המזרזים ומעודדים אלה את אלה להתקיף את העיר ולכבשה, מובאים בדיבור ישיר (פס' ד):
קַדְּשׁוּ עָלֶיהָ מִלְחָמָה [הכריזו והכינו את המלחמה עליה], קוּמוּ וְנַעֲלֶה בַצָּהֳרָיִם!
הצרים על העיר להוטים להתקיפה בצהרים, לאור היום, אין הם חוששים כלל, אך לצערם, הזמן עבר, ההתארגנות לא הייתה מהירה דייה, היום מגיע אל קצו, הערב יורד, והעיתוי שקבעו לעצמם בהתלהבותם הוחמץ. כך הם מביעים את אכזבתם מדחיית הכיבוש:
אוֹי לָנוּ כִּי פָנָה [חלף] הַיּוֹם, כִּי יִנָּטוּ [יתארכו] צִלְלֵי עָרֶב!
אך עד מהרה הם מתעודדים. אם לא הספיקו להתקיף את העיר הנצורה בצהרים, אם התוכנית הראשונית לא יצאה אל הפועל, אין בכך כלום, הם יקומו ויעלו לבצע את המלאכה בלילה:
קוּמוּ וְנַעֲלֶה בַלָּיְלָה וְנַשְׁחִיתָה אַרְמְנוֹתֶיהָ!
רמז אירוני יש בדברי לוחמי האויב, שאותם רואה ושומע הנביא בחזונו, לגבי גורל תושבי ירושלים שאור צהריהם יהפוך לחשכה של לילה. גם פה מופיע הערב, אוֹי לָנוּ כִּי פָנָה הַיּוֹם, כִּי יִנָּטוּ צִלְלֵי עָרֶב, כמבשר חורבן וגלות. וכמה פסוקים מאוחר יותר, מופיעה גם אי עֲרֵבוּת הקרבנות לה', כפועל יוצא לחטאי העיר והארץ, רוע שיביא עליהם רעה ואובדן:
שִׁמְעִי הָאָרֶץ, הִנֵּה אָנֹכִי מֵבִיא רָעָה אֶל הָעָם הַזֶּה, פְּרִי [תוצאה, גמול] של מַחְשְׁבוֹתָם [מזימותיהם]. כִּי עַל דְּבָרַי לֹא הִקְשִׁיבוּ, וְתוֹרָתִי וַיִּמְאֲסוּ בָהּ. לָמָּה זֶּה לִי לְבוֹנָה [שרף ששימש לקטורת] מִשְּׁבָא תָבוֹא, וְקָנֶה הַטּוֹב [קנה בושם] מֵאֶרֶץ מֶרְחָק [רחוקה], עֹלוֹתֵיכֶם לֹא לְרָצוֹן, וְזִבְחֵיכֶם לֹא עָרְבוּ לִי. לָכֵן כֹּה אָמַר ה', הִנְנִי נֹתֵן אֶל הָעָם הַזֶּה, מִכְשֹׁלִים וְכָשְׁלוּ בָם אָבוֹת וּבָנִים יַחְדָּו, שָׁכֵן וְרֵעוֹ יאבדו (וְאָבָדוּ). (ירמיהו ו:יט-כא)
ירמיהו מדגיש את אחריותה הכבדה של ההנהגה הרוחנית בשחיתות הכללית:
כִּי מִקְּטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם, כֻּלּוֹ בּוֹצֵעַ בָּצַע, וּמִנָּבִיא וְעַד כֹּהֵן, כֻּלּוֹ עֹשֶׂה שָּׁקֶר. (ירמיהו ו:יג)
תיקון ירושלים וגאולתה, לפי מלאכי, יתחילו מבית המקדש. בני לוי יטוהרו, יתנהלו בצדק, וְעָרְבָה לַה' מִנְחַת יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם, כִּימֵי עוֹלָם וּכְשָׁנִים קַדְמֹנִיֹּת (מלאכי ג: ד). אז תהיה קִרְיַת תֹּהוּ קִרְיָה נֶאֱמָנָה.
לספרה של הכותבת, שפת התנ"ך כבבואת סיפור הבריאה, הוצאת סלע: http://simania.co.il/bookdetails.php?item_id=970118
זמין בגרסה דיגיטלית באתר "מנדלי מוכר ספרים ברשת" וב-"עברית"
לבלוג, לשון המקרא - אור חדש על שפה עתיקה: https://liebermanorna.wordpress.com/