שבעת ימי הבריאה, יום השישי - פרק ו

קוד: שבעת ימי הבריאה, יום השישי - פרק ו בתנ"ך

סוג: בסיס

מאת: אלברט שבות

אל: ashabot @ walla.com

יום השישי (פרק ו')

 

קישור ליום השישי (פרק ה)

     

 

כו ויאמר אלהים, נעשה אדם בצלמנו כדמותנו; וירדו בדגת הים ובעוף השמים, ובבהמה ובכל-הארץ, ובכל-הרמש הרמש על-הארץ.

בשביל להבין את העולם החדש הנפלא שקפצה אליו החוליה הניידת, עלינו לחזור ולבקר שוב בתחנתה האחרונה שכה השפיעה על הבחנתה... וכידוע, התחנה האחרונה היתה "כל-רמש האדמה למינהו". בתחנה זו היא זיהתה ארבעה דברים חדשים ששידרגו את רצונה המקורי:

האדמה: זה החלקיק, זה העפר. זה המידע הלעוס המעובד והזמין בכל רגע נתון.

רמש האדמה: זו החוליה הניידת בכבודה ובעצמה על תכונתה המקורית. היא טורפת במקור שרוצה את המידע בשביל לממש דרכו את תכונת הניידות שלה; והינה זיהתה את האדמה ועמדה מול המידע הלעוס והמעובד והזמין ולא נותר לה אלא להתחבר עימו. מייד היא הפכה ל- "רמש האדמה", והרי זו שאיפתה המקורית.     

רמש האדמה למינהו: וכדרכה בקודש היא ביקשה את כל הקופה... את כל משפחות הטורפים למיניהם, את כל משפחת הזוחלים ואת כל משפחת החתולים ואת כל משפחת הכרישים...   

כל-רמש האדמה: למעשה, מהזיהוי הזה קפצה החוליה הניידת אל האדם... היא זיהתה כאן דבר שלכאורה לא אמור לשמשה בתחנתה הנוכחית... היא עמדה כאן על תכונת "רמש האדמה" השייכת לכל היצורים ללא יוצא מן הכלל; היא הבחינה שתכונה זו שייכת לא רק לתנין ולכריש ולאריה שאוטוטו הולכת אליהם... גם הציפור והתולעת והיתוש הם "רמש האדמה", הם טורפים שיוצאים מתוך האדמה אל האדמה... מגיחים ישירות אל האקלים הנכון וניזנים ממנו; צורכים אותו. ההבדל הוא שהם אינם מזהים את מעמדם בפועל של "רמש האדמה" אך היא בתחנה השלישית זיהתה את מעמדה זה; היא "רמש האדמה". זיהוי זה הוא שהביא אל קפיצתה האדירה אל האדם...

כל יצור הוא רמש האדמה; זה הזיהוי בתלת מימדיו, כלומר כל רמש יכול מעכשיו להיות בטוח שטרפתו נמצאת על ידו- אינו צריך לחפש אותה. הוא יכול להיות בטוח שכל עוד הוא רוצה בטרפה, האדמה תתן לו את מבוקשו – טרפות אין סוף... התנין והציפור והדבורה והתולעת יכולים להיות בטוחים שכל עוד הם נמצאים על האדמה יש להם אספקה עד אין סוף, השאלה כמה זמן הם יימצאו – וזה כבר אינו קשור באדמה אלא במטען של כל יצור ויצור, וכעיקרון כל היצורים מוגבלים במטענם, ישנם יצורים שמטענם יתרוקן בדקות, בימים, בחודשים ועד שנים... בסופו של יום כל המטענים מתרוקנים, נגמרים, מתבלים.

אם כן הבעיה שעמדה בפני החוליה הניידת היא "מוּגבלוּת" המטען של הגופות שמצטרפת אליהם... מוגבלות זו נוגדת את תכונת הניידות האין סופית שלה, כי היא רוצה לנוע ולהתקדם על שרשרת המידע עד אין סוף, אך "הגוף" שהיא נעה באמצעותו הינו מוגבל במהותו ועוצר את השאיפה שלה! ובכל פעם שנגמר מטענו היא נאלצת להפרד ממנו ולחזור על כל התהליך... ותהליך זה במהותו נוגד את מהותה; נוגד את התכונה המקורית שבאה עימה מהבית, היא שואפת לתהליך שניתן דרכו לממש את תכונתה "ניידות אין סוף"; כלומר היא שואפת להגיע לתהליך חלופי שיספק דרישת האין סופיות של תכונת הניידות שלה.

ההבדל בין מעמדה הקודם לחדש מסתכם בשאיפתה הקודמת והחדשה:

לפני כן החוליה הניידת שאפה להגיע למטען שהולך וגדל... מהחד תאי אל היתוש ומהיתוש אל התולעת, מהתולעת אל העז ומהעז אל הגמל, מהגמל אל התנין... מטען הגופות הולך וגודל כל הזמן... זו שאיפתה הקודמת שביטאה את תכונת הניידות האין סופית שלה.   

בעוד שאיפתה החדשה היא לעבור למעמד חדש שיתאים לתכונת הניידות האין סופית שלה. במעמד החדש היא לא תחפש מתוך האדמה שוב גוף גדול וחדש גם לא תחפש "רמש אדמה" חדש, אלא תחפש לצרוך ישירות את המידע עד אין סוף. במילים אחרות, היא לא רוצה יותר להצטרף לגוף זה או אחר; ובעצם היא רוצה לוותר על שיטת הניידות הזו לטובת מעמד חדש בו תצרוך ישירות את המידע מתוך שרשרת המידע.

עכשיו היא יכולה לעשות זאת, אך בהתחלת המסע כאשר ריחפה מעל שרשרת המידע – לא יכלה לעשות זאת והיתה זקוקה לגוף ולמטענו בשביל לנוע על שרשרת המידע. מה שנשתנה איפוא הוא תכונת הניידות שחודדה במסעה והובילה אותה עד תחנת העשייה השלישית, בה התוודעה אל האדמה. הבה נחזור איפוא אל האדמה ונבחן את המונח הזה מחדש בשביל לעמוד על מעמד החוליה הניידת החדש.

אנו יודעים שהחומר מקרין מידע; קליטת החומר נעשתה דרך המידע המוקרן ממנו. בחלקיק עצמו מקודד המידע אודות החומר שלו, וככל שהחלקיק המזוהה קטן כך גודל המידע אודות החומר שמייצג. מכאן ואם אני עומד ליד אבן גדולה ורוצה לזהותה, הרי עלי לטחון אותה או חלק ממנה לחלקיקים קטנים ולזהות את תכונות החלקיקים האלה. ואפילו אם איני יכול לעמוד את תכונות החלקיקים, הרי התכונות בעצמם יחלחלו מתוך החלקיקים החוצה ולא ישאר לי אלא להביט בהן ולעדכן את רישומיי.

דוגמה חיה לזאת היא האדמה; עפר הארץ. אנחנו מכירים את תכונות העפר ומזהים אותן מתוך הפירות שמניב עפר זה או אחר, באקלים זה או אחר. וכאילו העפר עצמו פונה אלינו: אינכם צריכים לעמול ולזהות את תכונותי על מנת להעמידם לרשותכם ולהנות מהן; אני בעצמי אראה לכם את התכונות האלו ואתם יכולים לזהותן מתוך הפירות שאני מניב, מזרע זה או אחר, באקלים זה או אחר... כלומר וברגע שאני מגיע לזהות את העפר, אגיע מיידית אל הפירות שניתן להפיק ממנו, ודרך הפירות אזהה את תכונות העפר הזה... ההפך הנכון מהתהליך בו אני אמור לזהות את התכונות ומהן ללכת אל הפירות.

אם כן, הזיהוי מסתכם בזיהוי החלקיק של העצם, וככל שהחלקיק קטן יותר כך עולה מספר הפירות שניתן להפיק ממנו. דוגמה לזאת בזיהוי האטום והאלקטרונים שמקיפים אותו; באופן זה זיהינו את החשמל ואת הגל ופירותיהם. במילים אחרות, ועם זיהוי האלקטרון צץ מיד פרי החשמל ודרכו עמדתי על תכונות האלקטרון.

אם כן, האדמה מייצגת את המידע המוקרן מהארץ. אני רוצה לעמוד על המידע הזה בשביל להנות מפירות הארץ, והינה זיהיתי את העפר ומיד פירות הארץ צמחו ממנה, ומתוך הפירות האלה עמדתי על תכונות הארץ היסודיות. בפרק ב של בראשית המיועד לעצלים שלא הצליחו לעמוד על התמונה המקורית בפרק א, הציג מחבר התורה את המופשטת הזו באופן מפורש:

ה   וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ, וכל-עשב השדה טרם יצמח:  כי לא המטיר יהוה אלהים על-הארץ, ואדם אין לעבד את-האדמה. (בראשית, ב)

כלומר כל עוד ואין מי שיזהה את הארץ ברמת האדמה (העפר) – שום עשב לא יצמח... שום פרי.

אם כן המידע של הארץ מחלחל מתוך עפרה, ופירות המידע הזה צומחים גם מתוך עפרה – אותם ניתן לאכול רק אם מזהים את העפר הזה; את האדמה. וגם החוליה הניידת זיהתה את עפר הארץ ואכלה את פירותיה; הצטרפה אל מטעני הגופות למיניהם... היא הצטרפה אל פירות מוכנים ומזומנים.

אולם ובמעמדה החדש, היא ביקשה להצטרף למידע עצמו, לאדמה – לא לפרי האדמה. באופן הזה היא ביקשה לזהות מתוך האדמה את הפרי המתאים לה – לא את הפרי המזומן לה.

פעם היא זיהתה את העפר ברמה מסויימת והצטרפה לגוף מסויים שעמד לרשותה בהתאם לרמת הזיהוי.

עכשיו ולאחר שזיהתה את מהות העפר – היא עומדת להצטרף לעפר עצמו, למידע עצמו, ולהניב מתוכו את הפרי (הגוף) שתרצה בו.

במילים מופשטות, פעם התמזגה עם גוף שהקרין את המידע.

עכשיו, היא תתמזג עם המידע המשקף את הגוף שרוצה בו.

רצונה המקורי הוא מימוש תכונת הניידות שלה עד אין סוף, ומכאן רצונה בגוף שילך יד ביד עם תכונת הניידות האין סופית שלה; היינו שמטענו לא יהיה מוגבל; שתוכל עימו את פירות הארץ עד אין סוף; שתקפץ עימו ללא הגבלה על שרשרת המידע האין סופית. זהו גוף האדם. זהו אם תרצה גוף האדמה המשקף את הארץ; את החומר; את שרשרת המידע החומרית.

כך תיאר מחבר התורה את המעבר החד אליו קפצה החוליה הניידת:        

ויאמר אלהים, נעשה אדם בצלמנו כדמותנו; וירדו בדגת הים ובעוף השמים, ובבהמה ובכל-הארץ, ובכל-הרמש הרמש על-הארץ.

ויאמר אלהים – זו הבעת רצון החוליה הניידת הנגזרת מההבחנה שהגיעה אליה בתחנתה האחרונה. בתחנה האחרונה עמדה כזכור על מכמני האדמה.

נעשה אדם בצלמנו – בפעמים קודמות נאמר: ויאמר אלהים... "ישרצו המים", "תוצא הארץ", החוליה הניידת היתה תלויה בארץ; היינו בגוף שישתקף מתוך המידע... אך במעמד החדש נאמר ע"י החוליה: "נעשה";  אנחנו נעשה את ה- אדם:  החוליה הניידת תזהה / תעבד (תעשה) בעצמה את "האדמה" – את המידע שמשקף את הגוף. (במקום לקחת משרשרת המידע את הגוף שנמצא באזור שמרחפת עליו).

ויאמר אלהים נעשה אדם – בדרך כלל שלב העשייה בא לאחר שלב הבעת הרצון (האמירה), אולם במעמד החדש, אמורה החוליה הניידת בעצמה לעשות את האדם- היינו לזהות את חוליות המידע המתאימות לאדם, ולכן כבר בשלב הראשון הביעה החוליה הניידת את רצונה בעשייה אליה היא שואפת.

נעשה אדם – וכפי שהזכרנו בהזדמנות אחרת: עשיית דבר או עיבוד דבר מבטא את זיהוי הדבר הזה. החוליה הניידת תזהה את המידע שמייצג את החומר ותצטרף אליו. היא לא תצטרף אל החומר שמקרין את המידע אלא תלך ישירות אל המידע המייצג את החומר. כלומר, היא תצטרף ישירות אל המידע שמשקף את הארץ; היא תצטרף אל עפר הארץ, אל האדמה. היא תזהה את האדמה ומתוך האדמה תזהה את האדם.

נעשה אדם – "האדמה" מייצגת את המידע המעובד והמזומן, וגם "האדם" מייצג את המידע המעובד והמזומן. החוליה הניידת אם כן, זיהתה קודם את חוליות המידע המשקפות את הגוף החומרי של האדם, התחברה איתן, וכך נולד הגוף החומרי הבלתי מוגבל.

לסיכום: נעשה אדם (מהאדמה) – מתוך המידע המעובד והאין-סופי שמשקף את החומר האין-סופי, דהיינו מתוך האדמה שמשקפת את הארץ (שרשרת המידע החומרית), נעשה אדם: נעשה – "נזהה" את רצף חוליות המידע המתאימות לשקף גוף חומרי בלתי מוגבל, שינוע על שרשרת המידע ללא הגבלה.

נעשה אדם בצלמנו – זיהוי הגוף הזה שישקף את מהות המידע האין-סופי ושעתידה להצטרף אליו, אומרת החוליה הניידת, יהיה בצלמנו: ישקף והלכה למעשה את תכונת האב שלנו; את תכונת הניידות הבלתי מוגבלת המקורית שלנו שבאנו איתה מהבית.

"צלם" הוא העתק התמונה המקורית. שתכונות הגוף החומרי של האדם יהיו בתוך מסגרת התכונות שלנו- אומרת החוליה הניידת. שתכונות הגוף יהיו ההעתק המקורי של תכונות החוליה הניידת. שתכונת הניידות הבלתי מוגבלת תאפיין אותו.       

נעשה... בצלמנו – נעמוד בהמשך על הסיבה שמתוכה השתמש המחבר בלשון רבים (נעשה) ולא בלשון יחיד, כי הרי "אלהים" החוליה הניידת- מביעה את רצונה, והיה מקום להשתמש בלשון יחיד (אעשה... בצלמי).

נעשה אדם בצלמנו כדמותנו –  "דמות" היא דמוי תכונת החוליה הניידת באדם; כלומר היא דמוי של תכונת הניידות באדם לאחר הצטרפות החוליה הניידת אל הגוף האנושי.

האדם הוא תוצר של הצטרפות החוליה הניידת למידע הכללי המעובד והמזומן; לאדמה. תוצר זה הוא השתקפות המידע בחומר; כלומר הוא השתקפות "רצון החוליה הניידת" בחומר. ובכן, רצון החוליה הניידת היה ונותר ניידוּת בלתי מוגבלת על שרשרת המידע האין-סופית, וגוף האדם החומרי הוא הפרי החומרי שזוהה כתוצאה מזיווג החוליה הניידת עם המידע המעובד; עם האדמה. לכן ולאחר שזיהתה החוליה הניידת את גוף האדם והצביעה עליו, עליה לנטוש את האדמה וללכת אל האדם; להצטרף אליו. היא צריכה לצאת עימו למסע ולממש דרכו את תכונת הניידות שלה על שרשרת המידע הגשמית, החומרית.

אם כן, החוליה הניידת תצטרף בשלב הבא אל הגוף שזיהתה מתוך רצונה ושלא נכפה עליה כגוף החיה... ותכונת הניידות איפוא תלבש את הגוף החומרי הזה; אולם לא ניתן לציין שהגוף האנושי יהפוך בין רגע לגוף נייד בעל רמת הניידות המקורית של החוליה, כי הרי "הגוף" החומרי הפיזיקלי נוגד במהותו את תכונת הניידות (נעמוד על ניגוד זה בהרחבה להלן), לכן לא ניתן לציין שהגוף החומרי עם החוליה הניידת שמרו על רמת ניידות החוליה בטרם זיווגה עימו. מכאן בא המונח כ דמותנו שהאות כ' קידמה אותו- ללמד על ההבדל העקרוני בין ניידות החוליה המקורית לבין ניידות הגוף לאחר זיווגה עימו. גוף האדם ולבטח לא יענה על שאיפת הניידות המקורית של החוליה הניידת, וזה למעשה מהות הקונפליקט שעתיד להתחולל בגוף האדם, בין המוח הגשמי של הגוף לבין חולית המידע הניידת שהצטרפה אליו. הקונפליקט הזה ימלא את כל מרחב התורה בהמשך, ויטופל ע"י המחבר מכל זווית אפשרית.

וירדו בדגת הים ובעוף השמים, ובבהמה ובכל-הארץ, ובכל-הרמש הרמש על-הארץ.

החוליה הניידת ביקשה בתחנה האחרונה להשתחרר מכבלי המוּגבלוּת של הגופות למיניהם – אליהם הצטרפה במסעה האחרון עם החיה. לכן היא עשתה תפנית בגישתה אל המידע, ובמקום לעמוד בתור ולקחת מתוך שרשרת המידע את הגוף החומרי שיתאים לרמת ניידותה העדכנית, היא הזדווגה עם המידע שמשקף את החומר הכללי והפיקה מזאת את הגוף שיתאים לתכונת ניידותה המקורית: ניידות בלתי מוגבלת ואין סופית. משמעות זו שהיא תמשול באמצעות הגוף הזה בכל מה שהיא רוצה לדוג מתוך ערימת המידע, ולאו דווקא על פי הסדר המקובל.

לפני כן כאשר הזדווגה עם החייה למשל, הדייג שלה מתוך ערימת המידע היה מוגבל ביותר. היא יכלה לאכול למשל רק עשב ולתקופה מוגבלת, אולם עכשיו עם הגוף האנושי- הדייג שלה מערימת המידע יהיה בלתי מוגבל ולזמן בלתי מוגבל.   

מחבר התורה השתמש בפועל לרדות בדגת הים: היינו לשעבד באמצעות הגוף הזה את המידע ולהעמידו לרשותה; למשול באופן ברוטלי בצייד שלה, כי הרי היא טורפת מטבעה; היא טורפת את המידע...

וירדו בדגת הים – כשאתה בא לדוג אינך יודע לעולם מה יצא לך בחכה, אינך יכול לשלוט בסוג הדג שיעלה בחכה... כלומר ישנה כאן לכאורה סתירה בין לרדות לבין לדוג... אולם מיזוג הפועל "לרדות" עם "דייג" מצביע על תכונת הטרף המקורית של החוליה הניידת. רצונה המקורי הוא להגיע לטרף שתהפוך בעזרתו לנפש חיה שמוציאה את תכונת הניידות שלה לפועל... היא רוצה לנפוש, לנוח, להינפש, לבלות, לשבות ממלאכה, לכייף, לנפוש ללא גבול... לקפץ על שרשרת המידע, לגלוש בה... אלה הן התכונות שמאפיינות את הניידות שלה; וההדגשה על ניידוּת אין סוף ללא הגבלה, ללא מעצורים... לכן מחבר התורה השתמש בפועל "לרדות" ביד רמה בשילוב "הדייג" הבלתי נשלט - לאמר: לרדות במידע ולדוג ממנו את מה שבא בחכה; לטרוף את מה שבא ליד... זו בעינה תכונת הטורף שמאפיינת את החוליה הניידת כפי שבאה מבית אביה. היא רוצה לטרוף את המידע שלפניה ולצרוך אותו ללא הגבלה.

וירדו בדגת הים – עמדנו על המונח "ים" ביום השלישי:

ויקרא אלהים ליבשה ארץ: התייחסנו ברזולוציה השלישית לחוליית המידע המכונה "תודעה" כאשר היא משודכת לגוף האנושי. התודעה זיהתה את "רצף" חוליות המידע שעל פני השרשרת האין סופית... לדבר העגלגל שזיהתה קראה "גלגל", ולסמל הקידמה האנושית שיבוא בעקבותיו קראה "מנוע", וליבשה שהתהוותה בתוך מבול המים קראה ארץ.   

ולמקוה המים קרא ימים; וליתר רצף החוליות שעוד לא זיהתה את צירופן ונותרו מפוזרות במרחב קראה "ימים": זה המידע הזמין שכבר גודר על ידי התודעה ועוד תשוב אליו ותאיר אותו... ברזלוציה השנייה קראנו למידע הזה "המים אשר מעל לרקיע" – היינו המידע שעוד לא זוהה על ידי התודעה אך כן גודר על ידה... זה המידע שעוד לא הואר הנמצא בלילה- בחלק החשוך של היום.

ויאמר אלהים, נעשה אדם... וירדו בדגת הים – מחבר התורה מונה כאן את שאיפות החוליה הניידת מהגוף האנושי: שימשול ביד רמה בכל ערימת המידע וידוג מתוכה, עבור החוליה הניידת, את המידע הזמין ואת כל צירופיו בכל רגע נתון.

ובעוף השמים: וירדו... בעוף השמים – שהאדם ימשול ביד רמה גם בעוף השמים; זו שאיפתה השניה מהגוף שייקרא "אדם" לאחר הצטרפותה עימו.

את "עוף השמים" פגשנו ברזולוציה החמישית הקודמת, כאשר החוליה הניידת ביקשה להיתלות בעוף השמים- היינו בטרף שלה, ולעוף איתו ממקום למקום על פני שרשרת המידע, היינו לרשום באמצעותו נקודות ציון על שרשרת המידע... ברזולוציה החמישית עמדנו על מימד השליטה של החוליה הניידת בממלכת המידע, ודירגנו את המימד הזה בדרגת "טרף"; החוליה הניידת רוצה לטרוף את המידע – לא לזהותו ולא לעבדו... היא רוצה לצרוך אותו ולממש את תכונת הניידות שלה, ולשם זאת היא הלכה אל החיה על כל רובדיה עד שהגיעה אל האדמה- אל המידע שמייצג את החומר, והפיקה ממנו את הגוף בעל המטען האין סופי המתאים לתכונת הניידות האין סופית שלה- הוא גוף האדם. היא זיהתה על פני ממלכת המידע את צירוף החוליות היחיד שיענה על דרישותיה מהמידע והגיעה לגוף האנושי. ולחולית המידע סיפור מוזר עם הגוף הזה, רחוק שנות אור מסיפור אינטימי...

למעשה, היא זיהתה את הגוף הסותר לכאורה את תכונתה המקורית. היא רוצה לממש באמצעותו את תכונת "נפש חיה" ולנפוש, כמשמעו, על פני שרשרת המידע, והגוף עם המוח המשוכלל שלו עונה לה: כן גברתי אני לרשותך, תני לי רק לחשב ולראות איך נעשה את זאת באופן הטוב בותר. ובכן לא כדאי לקחת דרך א' ולא ב' ולא ג' כי אם דרך ד' – היא הדרך הטובה ביותר. והוא פורש לפניה אין סוף רשימות וקומבינות ופרטים ומראה לה איך הוא הגיע אל המסקנה שלו. לזאת קוראים מחשבה ראליסטית, דהיינו מחשבה הנשענת על חומר מציאותי.

ואכן מעמיד המוח לרשותו את מלוא החומר של המציאות המאוחסן בתיקיותיו, מעבד את החומר הזה ומגיע אל מסקנותיו הנחרצות. הייתי רוצה בהזדמנות זו לתת סקירה חפוזה אודות שני חלקי המידע שהמציאות היא אחת מהם. על הסקירה הזו השקפנו מתוך הרזולוציה השניה של התמונה המקורית.

ו ויאמר אלהים, יהי רקיע בתוך המים, ויהי מבדיל בין מים למים.  ז ויעש אלהים את-הרקיע, ויבדל בין המים אשר מתחת לרקיע, ובין המים אשר מעל לרקיע; ויהי-כן.  ח ויקרא אלהים לרקיע שמים; ויהי-ערב ויהי-בקר, יום שני. (בראשית, א)

האדם, כפי שהזכרתי אין ספור פעמים, קולט את היקום דרך חושיו. היקום הזה שנקרא בפינו "חומר", הוא למעשה "מידע" המוקרן מאותו החומר ונקלט בחמשת חושינו. גם החיה קולטת את המידע הזה בחמשת חושיה אך ההבדל בינה לבינינו הוא במכונת העיבוד המשוכללת שיש לאדם, שמעבדת עבורו את המידע הנקלט מהיקום, וגם מאחסנת את המידע הגולמי והמעובד בתיקיות מסודרות במטרה לשלוף מהן בכל רגע זמין את התיקיה הדרושה ולהשתמש בה. כמו למשל כאשר התודעה האנושית רוצה לנפוש ולקפץ על דרך זו או אחרת, או אז המוח נכנס לפעולה ושולף מתוך התיקיות העומדות לרשותו את המידע הרלוונטי לדרישת התודעה, משווה אותו עם המידע הנגזר מדרישת התודעה, ומגיע למסקנה מסויימת שמציג אותה בפני התודעה. לפעולה הזו קוראים "עיבוד המידע". אלה הם הכישורים הטכניים שבגינם זוהה הגוף האנושי כגוף היחיד שיכול לענות על דרישת החוליה הניידת שתממש דרכו את תכונת הניידות הבלתי מוגבלת שלה.

המשך ליום השישי (פרק ז)