לזכר רועי קליין ז"ל - א

קוד: לזכר רועי קליין ז"ל - א בתנ"ך

סוג: מאמר

מאת: אלברט שבות (ashabot @ walla.com)

אל:

חלק א'

"צריך להפיץ בקרב כל יהודי ויהודי בעולם את המורשת של רועי קליין" – בזאת התבשרתי ע"י אדם זר שזה עתה פגשתי. הוא לפת את זרועו סביב צווארי, והתעקש והדגיש והתפתל: צריך להפיץ, להפיץ...

3 באוקטובר 2008. ליל שבת, ביציאה מבית הכנסת לאחר ערבית, בדרך הביתה עם ילדי- יש לנו כעשרים דקות הליכה, אני פוגש בדרך במורה דב, ישראלי שהגיע מטעם הסוכנות לא מזמן לפנמה ועובד כמורה בביתה"ס היהודי איינשטיין. גם אישתי עובדת באיינשטיין כמורה (עצמאית) לעברית, ודרכה היכרתי את דב שהתגורר עם משפחתו בבניין ממול. אגב, אני מתגורר בפנמה מזה כ- 15 שנה.

דב צעד בחברת מישהו, ואני בירכתי את שניהם בשבת שלום, ודב בתורו הציג לי את אורחו ואת שמו: תכיר עו"ד יהודה מהארץ. לחצתי לו יד- ברוכים הבאים... והמשכתי בדרכי. מספר צעדים ואני מרגיש במישהו שכורך את ידו בזרועי, ואין זה אלא העו"ד האורח...

"אני רואה שאתה דובר עברית, והייתי רוצה לשאול אותך שאלה, אתה מכיר את סיפור הגבורה של רועי קליין?" הטיח בי והמשיך מבלי להמתין לתשובה: "זה הרב סרן שזינק על רימון יד בשביל להציל את החיילים שאיתו במלחמת לבנון השנייה, ומת על המקום". כאן עצרתי אותו והדגשתי שאני מכיר טוב טוב את הסיפור... "ומה כבודו עושה כאן בפנמה? טיול או ביזנס?"

- בשביל זה בדיוק באתי לפנמה, בשביל הנושא של רועי ז"ל. שמי יהודה זרצקי, עו"ד במקצועי, באתי מטעם עמותת "פנים אל פנים" שחרטה על דיגלה – בין היתר, להפיץ בפני כל יהדות העולם את המורשת של רועי קליין, היהודי הגיבור הזה שמת בשביל שאחרים יחיו. שהקריב את עצמו ועצר בגופו את פיצוץ הרימון, זינק עליו תוך קריאת שמע ישראל, ומת בקור רוח מחושב... ובסה"כ היה בחור צעיר בן שלושים פלוס, נשוי טרי, אישה צעירה, שני ילדים קטנים...

- המשימה שלך אדוני קדושה היא ונעלה, אבל איך אתה חושב לעשות את זה כאן? מה זאת אומרת "להפיץ את המורשת?" איך מפיצים מורשת?

- ע"י שיחות והרצאות ואירגון אסיפות בבתים, במוסדות, בכל מקום שיהיה...

- כלומר אתה הולך להיות כאן איתנו הרבה זמן...

- לא ניחשת! אני נוסע ביום שלישי. זאת אומרת נשאר לי כאן עוד יומיים.

- עם כל הכבוד מר יהודה, אני לא חושב שאפשר לעשות הרבה ביומיים... אתה מדבר על נושא עקרוני וחשוב מאין כמוהו, אתה מדבר על מורשת, לנטוע את הרעיון הזה בלב האנשים – שעוד קיימת הגבורה בעם היהודי, שלא רק קוראים עליה בספרי המכבים... אתה לא מדבר על נושא, אתה מדבר על עולם ומלואו... וביומיים לא בונים עולם! אפילו לאלוהים לקח 7 ימים...

- צודק, אבל אין באפשרותי להשאר יותר, כי צריך עוד להספיק ולנסוע לקוסטה ריקה ולחזור לארץ כבר בשבוע הבא... אני מודע לקוצר הזמן, ולכן אני זקוק לעזרה מכל מאן דבעי... ממך למשל, במה אתה יכול לעזור אלברט? האם ביכולתך לארגן אסיפה באיזה בית ביומיים הבאים בשביל להרצות שם על הנושא? או אולי לארגן קבוצת אנשים שהנושא יעניין אותם ואולי אתם בעצמכם תארגנו בעתיד אסיפות והרצאות... או אולי אתה מכיר יהודים אמידים שיכולים לתרום כספית למען קידום הנושא... במה אתה יכול לעזור אלברט, ובכלל מה אתה יכול להציע לקידום הנושא?

- עולה לי בראש רעיון קונקרטי מוגדר ובר ביצוע, ועוד רעיון נוסף שאני בכוחות עצמי יכול לבצע...

פני יהודה האירו למשמע בשורותי, ואוזניו הוטו לעברי: נשמע אלברט.

- ובכן ידידי, אני הייתי מגדיר את הנושא כנושא יהודי חינוכי, ובתור שכזה יש להשחיל אותו אל תוך כל בית יהודי – לאו דווקא אל קבוצה מיוחדת שהנושא מעניין אותה... ובכן יש לי רעיון: למה שלא תפיקו בארץ סרט תיעודי אודות מעשה הגבורה של רועי, לעשות ממנו עותקים על גבי קלטות או סידי ולהפיץ אותם חינם אין כסף...

כאן נכנס לשיחה ארז שלי בן השש עשרה, והמשיך בתורו את המקאם שפתחתי בו: "ואני מוכן להפיץ את הקלטות לכל החברים שלי ולכל הצעירים בבית הספר".

יהודה: "הסרט מוכן ומזומן, קוראים לו "ובכל נפשך", יש לי בבית של דב עותק ממנו, מחר אמסור לך אותו, יש רק בעיה– הסרט ערוך בעברית ואנגלית"

עניתי לו: "ומה הבעיה לעשות תירגום וכתוביות בספרדית? כסף? אפשר לדעתי לארגן תרומות בשביל התירגום והשיכפול"

קבענו שהתירגום והשיכפול ייעשה בארץ, ובמקביל יפתחו חשבון באחד הבנקים הישראלים שיש להם סניף בפנמה בשביל שהתורמים יפקידו ישירות שם את תרומתם.

יהודה: "הכל טוב ויפה, סיכמנו, אנחנו נפתח חשבון, נעשה את הקלטות ונעביר לך שתפיץ אותם עם הבן שלך. אבל אמרת שיש לך עוד רעיון נוסף, אפשר לדעת מהו?"

- אני כותב מידי פעם באינטרנט, יש לי הרבה מאמרים שמופצים ברשת בכל מיני נושאים. אני מבטיח לכתוב על הנושא הזה של רועי מנקודת מבט מאוד ספציפית, ולהפיץ את המאמר לטובת הנושא ברשת.

- סיכמנו.

- סיכמנו.

סוכם; אבל שום דבר לא קרה ולא בוצע עד עצם היום הזה, היום אנחנו ה-16 בדצמבר 2008, לא קלטות ולא שיכפולים ולא הפצות, גם חשבון בנק לא נפתח. שם בארץ אומרים: ככה זה היהודים; וכאן בפנמה אומרים: ככה זה הישראלים. משמע, ישראלים ויהודים חד הם. אותו החרה. ויוסלח לי הביטוי, אבל זה המקום שלו ב-ה"א הידיעה; ואם לא נעשה בו שימוש עכשיו – אימתי?

אבל אני הולך לחרוג ממסורתי היהודית, ולקיים משהו מסוכם. אם תרצו תקראו לי "יהודי משוגע" שמקיים הסכמים, וגם "ישראלי משוגע" יתאים לי, אם אין מי שיתנגד לתואר הזה... (ויש מתנגדים! ואני מסכים איתם)

אני הולך לכתוב בשורות הבאות על המעשה המוזר של רועי קליין. מהו מקור הפעולה המוזרה הזאת? האינסטינקט האנושי מורה לי לכנות את הפעולה כמוזרה, כי הרי האדם נוטה לחיות לא למות, מה עוד ומדובר באדם צעיר, משכיל, יפה, שהחיים לפניו. ולמעשה אני מדבר על כל אדם באשר הוא: מושרשת בנו תכונת החיים, אפילו בחיות כה מושרשת התכונה הזאת, תנסה לדוג דג, או לצוד חיה, או להרוג זבוב... הם יברחו בתיחכום, באלגנטיות... הם יעדיפו את החיים ויתרחקו מהמוות. וגם האדם הוא כך. אם כן האם אני מנסה להצביע על סטייה? האם רועי קליין סטה מהתכונה האנושית? האם רועי היה סוטה במובן מסויים?

לא מזמן ראיתי בערוץ הישראלי תוכנית מרתקת של "עובדה" על אדם בן 60 פלוס שהחליט לתרום כליה לחבר בן גילו, חבר שהכיר לפני מעל לארבעים שנה בצבא, וכמעט לא היה בקשר איתו, ועם זאת קם יום אחד והחליט לעשות מעשה ולתרום לו כליה – על כל הסיכונים הכרוכים בזאת, ובגיל שלו כרוכים סיכונים. ניסו בתוכנית לרמוז על מניע פסיכולוגי שהניע את התורם לתרום, מה עוד והוא היה בעצמו פסיכולוג קליני, אולם המעשה נותר מעשה והתרומה נותרה תרומה, הוא סיכן את עצמו באופן חופשי ובמודע, ותרם כליה לחבר רחוק בן גילו. הוא החליט במודע לקחת על עצמו את תוצאות המקרה הגרוע ביותר, היינו לסכן ממש את חייו, ובמקרה הטוב להגביל את איכות יתרת חייו במו ידיו. האם גם זה היה סוטה במובן מסויים?

למען האמת, האדם איתר את הסטייה הזו מזה זמן וקרא לה בשם: אלטרואיזם. המשמעות הספרותית למונח "אלטרואיזם" היא: השקפה או התנהגות המעדיפה את טובתו של הזולת על פני האינטרס העצמי. האדם איתר איפוא את ההתנהגות הזו והצביע עליה, הבליט אותה וצבעה בצבע "אחר", כי ראה בה סטייה ברורה מהטבע האנושי, שדרך הטבע אמור להעדיף דווקא את טובת עצמו על פני טובת הזולת, ואמור להעדיף את החיים על פני המוות. ראוי לציין שרועי לא מת בשביל להציל את בניו, התורם לא תרם את כליתו לאחיו, שניהם לא פעלו בשטח המשפחה הקרובה שהרגשות פועלות שעות נוספות שם, שניהם פעלו בשטח זר; שניהם סטו במודע מההתנהגות האנושית המקובלת, המובנת, המוכרת, כה המושרשת בגזע האנושי; ועל פניו הם סטו מהאינסטינקט האנושי. השאלה שאני דן בה היא, האם אכן אנחנו מדברים על "סטייה" מבורכת וחיובית, או על משהו אחר? ואם כן, מה "המשהו" הזה? מהו מקורו? מאין בא?

בשביל לענות על זאת, אני צריך לחזור קצת אחורה בזמן, ולסוד אחד שגיליתי בפרק זמן אחר. הסוד, או אם תרצה – העיקרון שגיליתי הוא, שאין דבר מקרי בעולם; אין מקריות בעולם, המונח הזה השגור בפינו כ-"מקרה" אינו אלא מונח ווירטואלי שאין לו אחיזה במציאות ואין לו קיום במרחב. עליתי על הסוד הזה מזה זמן, עברו כמעט שנתיים מאז שנגלה לעיני. ולמעשה קראתי את נוסח הסוד הזה שחור על גבי לבן, בתורה, בבראשית, בפרקים הראשונים של בראשית. החלטתי יום אחד לקחת את ספר התורה ולקרוא בו, וגיליתי שהוא כתוב בשפתינו, בעברית, אני מתכוון בעברית קריאה, ברורה, מובנת, עברית שלנו. לא צריך להעמיק וללכת רחוק... אין צורך בתיחכום או בפיענוח, פשוט יש לקרוא שחור על גבי לבן, לקרוא את האותיות והמילים, ולהיות עקבי, רציני, כנה, זה כל מה שצריך; אלה הם הכלים היחידים שצריך לקחת מארגז הכלים: עקביות, רצינות, וכנות. אופס – ולדעת לקרוא עברית. ולמעשה, המדובר בכלי אחד ויחיד: כנות; כי כאשר יש את הכנות, העקביות והרצינות יבואו אוטומטית בעקבותיה. אין אדם כנה שאינו רציני ועקבי.

מסוקרן עם פה פעור, התחלתי לתעד במילים שלי את מה שאני מגלה, את מה שרואות עיני... שאלתי את עצמי, איך לא ראיתי את זה עד עכשיו? איך לא ראו לפני את זה עד עכשיו? וכבר עברו הרבה דורות, הרבה אנשים קראו את ספר התורה הזה, הרבה יהודים טובים וכנים ועקביים... האם הכנות שלהם לא היתה מספיקה? על השאלה האחרונה לא ידעתי לענות ונותרה בעיני בגדר הנעלם.
את התיעוד, אגב, כתבתי על גב חיבור שקראתי לו "מידע", והוא עתיד להתפרסם באתר האתאיסט הכנה ביותר שהכרתי, ידידי האינטלקטואלי ד"ר אורי מילשטיין.

אם שכחתם, אנחנו בעקבות הנעלם – "המשהו" הזה, התכונה המוזרה שפעל מתוכה רועי ז"ל המנוגדת לאינסטינקט האנושי... אעמוד לצורך העניין על עיקרון – או אם תרצה "חוק" שפגשתי בו לראשונה בפרק השני של בראשית, ותיעדתי את הדברים בגוף החיבור שעתיד להתפרסם אצל מילשטיין.

החוק הזה נקרא " חוק ההתאמה הסימטרית ", להל"ן הנוסח שלו:

הרצון האנושי הוא אשר יקבע את ערכי "פיסת המידע" הנקטפת מהמסה האין-סופית; ונתח הקיבולת השיכלית הנדרש – יותאם לקליטת פיסת-מידע זו ועיבודה, מכוח הסימטריה הנגזרת מבחוק הזה.

משמעות הדברים: האדם יכול להגיע לכל דבר אשר ירצה, גבולו הוא השמים. הוא יכול להעזר בדמיון, ומוחו האנושי יעזור לו לשעוט בדמיונו הכי רחוק שאפשר. כל הסובב אותו, היינו כל גורמי היקום, יתאימו את עצמם עם רצונותיו, כוונותיו.
במילים אחרות, כל מה שקורה במרחב נגזר מתוך הרצון האנושי; האדם מעצב את המציאות, עושה אותה, הוא גורם לדברים להתרחש; ובכלל הדברים האלה – החיים, חייו, והמוות– מותו.

אני נוגע איפוא בממצאים מסקרנים, מרתקים, מפתיעים... ולפעמים אני מזריק את הממצאים האלה לילדי בכמויות מבוקרות, מתחשב בעיכול האבסורד הטמון בממצאים אלה, ובקיבולת הצעירה שלהם... יום אחד, הטחתי בארז בכורי את הממצא הזה: אנחנו שולטים בתכונת החיים שלנו ארז, שלט החיים הוא בידינו, וגם השלט של המוות. אנחנו "מחליטים" למעשה מתי לחיות ומתי למות; כך קראתי מפורשות בתורה ארז, בספר בראשית...

ושבת אחת, שבוע לפני פגישתי האקראית עם העו"ד מהארץ שבא להרביץ בפנמה את מורשת רועי קליין, ואנחנו בקריאת התורה בשחרית, והבנים ארז וגידי לידי. היינו בפרשת ניצבים, וארז פונה אלי בפסק-זמן האחרון שבין משלים למפטיר, מצביע בידו על אחד הפסוקים, ומצהיר נחרצות: אבא יש לי שאלה בשבילך.

זה הפסוק מהפרשה שהצביע עליו:

יט העדתי בכם היום, את-השמים ואת-הארץ--החיים והמות נתתי לפניך, הברכה והקללה; ובחרת בחיים--למען תחיה אתה וזרעך. (דברים, פרק ל', פרשת ניצבים)

שאלת ארז: אוקי, אנחנו אחראים לחיים שלנו ולמוות שלנו, אבל לא תמיד אנחנו הגורמים למוות שלנו, מישהו "אחר" יכול לירות בנו ונמות בגללו! השאלה היא: איך אנחנו יכולים לבחור בחיים לא במוות, והרי אני יכול לבחור בחיים ומישהו אחר יכול לבחור עבורי במוות; מישהו אחר יכול לקחת ממני את החיים ולקבוע את מותי.

עניתי לו: אתה לא יודע לאיזה ברוך הכנסת את עצמך ארז. תתייצב כאן לידי מיד לאחר התפילה, יש לנו שיחה.

אם אצליח לסכם את השיחה ההיא בשורות הבאות, הרי עשיתי את זה והתחקיתי אחר "המשהו" שעמד מאחורי המעשה של רועי קליין ז"ל. בסיכום הזה טמון מקור המעשה המנוגד לכאורה לאינסטינקט החיים.

שבוע לפני ביקור העו"ד מהארץ, הוכנה והושלמה הבטחתי והסיכום שלי עימו: "מבטיח לכתוב על הנושא הזה של רועי מנקודת מבט מאוד ספציפית, ולהפיץ את המאמר לטובת הנושא ברשת."

וכאמור, הדבר נעשה שבוע לפני הביקור המיוחל. אין מקריות בחיים – כבר סיכמנו.

שאלת ארז היתה נוקבת. וגם אני שאלתי את ארז שאלה נוקבת, שלמעשה בה פתחתי: תגיד ארז, מה תגיד אם תראה מישהו שמוציא את היד שלו מכיסו השמאלי, וגונב את כספו הנמצא בכיס הימני?

ארז צחק.

יפה! עוד שאלה ארוזי: ואם תראה שהוא מוציא את ידו ונותן לעצמו סטירה מצלצלת?

ארז: אגיד שהוא גנוב וצריך אישפוז בבית חולים לחולי נפש.

- ואם בידו הימנית מחזיק סכין מושחזת, מושיטה ופוצע באכזריות את ידו השמאלית?

- מרים ידיים... לא יודע.

- יפה! כאן מתחיל השיעור שלנו, שיעור שקראתי אותו בפרק הראשון של בראשית, ונוגע ישירות בשאלתך (וגם בשאלה על הנטיה המוזרה של רועי קליין).

ויברא אלקים את-האדם בצלמו, בצלם אלקים ברא אתו: זכר ונקבה ברא אתם. (בראשית א, כז)

הבנתי והפנמתי את החלק הראשון של התיעוד: ויברא אלקים את האדם בצלמו; ללא גבולות, האדם יכול להגיע לכל דבר אשר ירצה, גבולו הוא השמים. אין מסגרת מוגדרת המגבילה את האלוקים ואת מעשה ידיו; וגם האדם שוחה באותה "המסגרת".

וגם על החלק האמצעי של הפסוק ניתן לעבור בשלום, הוא אומנם חוזר לכאורה על אותו הנוסח, אך יש בעצם החזרה הזו מסר שעמדתי עליו במקום אחר (בחיבור "מידע"); הבעיה שלי עם החלק האחרון:

-- זכר ונקבה ברא אתם

1. מדוע הותיר את ההודעה הזו לסיום? נכון היה לציין כבר ברישא: ויברא אלקים את האדם זכר ונקבה, בצלמו.

2. תמוה הניסוח במתכונתו הנוכחית, וגם נוגד במהותו את דיקדוק השפה העברית:

ויברא אלקים את-האדם בצלמו, בצלם אלקים ברא אותו: זכר ונקבה ברא אותם

ניתן פשוט לציין:
ויברא אלקים את האדם זכר ונקבה בצלמו, בצלם אלקים ברא אותם.
או: ויברא אלקים את-האדם בצלמו, בצלם אלקים ברא אותו, זכר ונקבה ברא אותו. מדוע התביית על הניסוח המסורבל דווקא!

3. מדוע השבירה החדה הזאת מלשון יחיד ללשון רבים, באותו המשפט באותו העניין! הוא שבר לרסיסים גם את הקצב של המשפט! את המקאם שלו...

4. מדוע החליט לברוא את האדם גם זכר גם נקבה? מדוע לא הסתפק במין אחד.

לא ניתן לבחוש בארבעת השאלות שלעיל, מבלי להתייחס לעוד שאלה עקרונית, שאינה קשורה בהכרח בניסוח הבעייתי של הפסוק שבנידון, אך היא קשורה בהחלט בתוכנו:

5. השאלה היא: מדוע בעצם ברא את האדם? היינו, מדוע יצר לנשמה את הגוף המגושם- הבעייתי הזה, ולא הסתפק בנשמות טהורות ונקיות ללא רבב...

אפתח איפוא בשאלה האחרונה, ומשם אעלה אחת אחת. וגם על זו עמדתי בהרחבה בחיבור "מידע", אתמצת להלן את עיקר הדברים:

וייצר ה' אלקים את-האדם עפר מן-האדמה, ויפח באפיו נשמת חיים; ויהי האדם לנפש חיה (בראשית ב, ז) – כאן תועד סיפורם של הגוף והנשמה, אולם ולפני הבחישה בתוכן הדברים, אני רוצה לקחת פסק זמן ולציין מחשבה מסויימת, מחשבת אדם שיכול להרהר בה האדם, אתה, אתם... (וגם "את" יכולה להרהר בה – מבסוטית?)

אתה עוסק בפסוקים מספר התורה ובוחש בהם, בוחן אותם, מדקדק במילים ובאותיות ומה שביניהם, יונק מהם את המסר, מסיק מסקנות, ומעלה מתכונים שגובלים ברומו של עולם, באדם, ביקום, בתודעה... אבל אולי בסך הכל מדובר בחיבור שנכתב על פני הזמן, שכתבו בשר ודם, ואתה מדקדק במילותיו ואותיותיו ויונק מסר ומסקנה ותודעה ויקום...

ההירהור הזה נכון הוא ותקין. אין שום כוח שכנוע או כוח פיזי או ווירטואלי שניתן להפעילו על המהרהר במטרה להשקיט את נפשו ולשחררו ממועקת הירהור כזה. אין שום נס או פעלול בעולם שיכול לעשות את העבודה הזאת. הבעיה אינה הקושי בהשגת ראיה, הבעיה נעוצה בהירהור עצמו: הוא תקין; הוא קיים בזכות עצמו.

הבעיה כפי שאתם רואים מסתבכת; אני הבאתי אותה במו ידי על עצמי, וגם ניסחתי אותה בעט מחודד... ועל זה נאמר: עלית על עץ גבוה יא חביבי! עלית אל מקום גבוה, מסוכן... איך תרד משמה? מסוכן לקפוץ.

אני רוצה להניח לרגע את העץ בצד, ולספר לכם על הר. לפני מספר שבועות, ביציאה מבית הכנסת, הייתי בחברת הבן שלי גידי, בן 11. לבית הכנסת חניה צמודה, ובכניסה שלה ירידה תלולה, כלומר מפלס הרחוב הוא קצת מעל למפלס של החניה. הלכתי עם גידי לקחת את האוטו, נכנסנו התנעתי, התחלתי להתקדם, חזרתי וכיביתי את המנוע. אמרתי לגידי, בוא נרד שנייה, אני רוצה להסביר לך את המונח התנכי "הר".

גידי ההמום מהתנהגותי המוזרה ירד מהאוטו, ממתין למוצא פי. אמרתי לו: אתה רואה את העלייה הזאת בכניסה? תעשה ל טובה, לך תעלה אותה שנייה ברגל ותחזור.

גידי ההמום לא התווכח, הוא רוצה לחזור כבר הביתה, תפס את הרגליים, רץ למעלה וירד. לקח לו כשתי שניות. התייצב שוב על ידי ממתין למוצא פי, שייצא כבר...

תעשה עוד טובה קטנה גידי: לך עוד הפעם למעלה, אבל בהליכה רגילה, לא בריצה.

פעור פה (קצת יותר מהמום) הלך למעלה בהליכה- לא בריצה, וחזר. לקח לו הפעם קצת יותר. הוא חזר והתייצב שוב לידי, ואף מילמל בין שפתיו: יותר קשה לעשות את זה בהליכה, הרבה יותר קל בריצה, למה רצית שאלך?

אמרתי לו: בזה הרגע גילית את המונח "הר" על כל מובניו. הרבה פעמים נעשה שימוש במונח הזה בתורה: עלה אל ההר, עלה אל הר העברים, הר המוריה של אברהם... התורה ניתנה על הר סיני, משה עלה אין ספור פעמים אל ההר עם תיעוד מילולי לכל עליה ועליה – שמות כד' למשל. מה סוד ההר? למה השם, הישות האין סופית הזו נגלית לאדם דווקא בהר? למה צריך לטפס על ההר בשביל לפגוש אותו שם?

השכל האנושי מסוגל לפעול רק דרך תפיסה מרחבית, פיזית. הר, בניין, רחוב, עגלה... קשה לי לתפוס מה זה אלוהים, קשה לי כמובן להגדיר אותו, כמו שקשה לי להגדיר אהבה, שינאה... אני צריך אדם או חפץ פיזי בשביל ליישם עליהם את אהבתי או שינאתי או חמלתי, בשביל להגדיר דרכם מונחים כאלו.

את אלוהים, כמונח, ניתן לפגוש רק על ההר, יש לטפס בשביל להגיע אליו, לא ניתן לעלות אל הפיסגה בהליכה רגילה, המשימה כמעט בלתי אפשרית, לא ניתן "לטייל" אל הפיסגה, יש להתרכז בדרך ולהתקדם בנחישות, בזריזות, בכוח, אי-אפשר לעלות בהליכה רגילה.

מעבר לזאת, ניתן ליפול מההר. כלומר, גם אם אתה כבר נמצא באמצע הדרך, זה לא אומר שהבטחת את הפיסגה, נהפוך, אתה צריך להשקיע שם באמצע הדרך יותר מאמץ, יותר כוח, אחרת תיפול! כי אתה נמצא כבר בבעיה, אתה נמצא באמצע הדרך, ואם תחליט דווקא שם להאיט אתה תיפול, תתגלגל, והנפילה משם לא נעימה בכלל. כלומר וככל שאתה מתקדם למעלה, כך יגדל הסיכון לנפילה על כל השלכותיה, היא תהיה יותר כואבת. במרחק מסויים אפשר להתגלגל ולמות, ובאותה מידה – במרחק של מטרים ספורים מהתחלת ההר, אפשר לחזור על עקבותיך בירידה רגילה ושקטה כאילו שום דבר לא קרה, ושום סכנה לא נשקפת מזאת; אבל עם זאת אתה תרגיש הרגשה קשה, הרגשת החמצה, וגם הרגשת חוסר אונים: זה עתה נוכחת שאינך מסוגל לטפס על ההר... זו הרגשה שמזכירה את תחושת הפגיעה בגבריות... (או בנשיות – מבסוטית?)

ישנן איפוא סכנות ממשיות בעלייה אל ההר; וכאמור, ככל שאתה מתרחק ממרגלות ההר, כך גובר הסיכון של נפילה. אני עולה כאן על רעיון גאוני, אולי קצת שטני: אפשר לסכן בן אדם עד כדי מוות אם תנחית אותו באופן מפתיע באמצע ההר! המסכן הזה לא יהיה מוכן נפשית וגם פיזית לפעולת הטיפוס שדורשת מטבעה הרבה אנרגיה ונחישות, או אז הוא ילך לאיטו או יעצור או ינסה לחזור... ויפול, יתגלגל, יתפרק לחתיכות, לרסיסים. זו היתה, אגב, פרשת הניסוי של אברהם אבינו, בפרשת העקדה.

תאר לעצמך שמניחים אותך באמצע ההר, מורידים אותך שם במסוק, ואתה אינך מוכן פיזית גם נפשית לפעולת הטיפוס, לא התכוננת... אתה אומנם נמצא באמצע ההר בדרך אל הפיסגה שזה בפני עצמו מקום מכובד ויש מה לספר לחבר'ה... אבל הבעיה היא אחרת: איך אני אחזור לספר לחבר'ה! אני נמצא בנתיים כאן באמצע, קשה לי לחזור על עקבותי למטה, כי אני עלול להתגלגל ולמות, ומצד שני קשה לי להמשיך את העלייה משם למעלה, צריך הרבה כוח ונחישות וטכניקות... ומעל לכל צריך להתכונן למשימה הזו מבעוד מועד, בזמן ובקצב שלי, יש ללמוד את הטכניקות מבעוד מועד, יש להתכונן נפשית, ואני אינני מוכן!

תנסו לשים את עצמכם במצב דומה: אתה נמצא במקום טוב ונעים, אבל אינך יכול לחזור אחורה, וגם אינך בטוח שביכולתך להתקדם קדימה, מה תרגיש? מה אתה יכול לעשות באותו רגע? פעל! מיד! אין לך זמן אחרת תיפול!

ישנה אימרה בערבית- שפת האם שלי, שמתארת בדיוק מופתי את ההרגשה הרגעית ברגע מביך שכזה (פסגה, סכנה, לא קדימה, לא אחורה): אסאביעי מרבטה. בתירגום ישיר, אני ארגיש שאצבעותי קשורות; לא יודע מה לעשות. בעברית תקנית וספרותית מאין כמוה: אני ארגיש עקוד. זו תמצית פרשת העקדה.

זוהי ההרגשה שם למעלה למעלה, באמצע הדרך... עקדה. "מראבט". אתה עוקד את חברך שם למעלה כאשר אתה מחליט להנחיתו במסוק במקום מסויים ללא תיאום מראש עימו. כי הרי הוא אמור לעשות את זאת בזמנו החופשי האישי, בקצב שלו, זה דבר אישי ביותר, אינדיבידואלי. אני עוקד אותכם כרגע במובן מסויים – אם הצלחתם להתלוות אלי לכאן. ואם כן – זהירות! סכנת החלקה.

אברהם אבינו הנחית את יצחק בנו אהובו על הר המוריה, במרחק של 3 ימי הליכה ממרגלות ההר, ושלושה ימים זה מרחק גדול, מספיק גדול שנשקפת מנקודת הציון שהגיעו אליה סכנת נפילה ומוות של ממש. מזה כשנתיים התחלתי ללמוד אודת המרחקים והימים... גם תיעדתי את זאת בחיבור "מידע". נוסח השיעורים נמצא בפרק הראשון של בראשית, כל יום והשיעור שלו. היגעתי כמעט עד היום השלישי ואם אני נמצא כאן וכותב על זאת – זה סימן מעודד... אני חי לא התרסקתי. (או פשוט לא התרחקתי?).

נחזור אל הפרופורציות ואל גידי שלי... עם גידי אומנם לא היגעתי אל העומק הזה של "ההר", אך כן נגענו באושיות המונח. גידי כבר יודע את המשמעות התנכית של המונח "הר".

נחזור אל עוד פרופורציה פרטית שרקמנו יחד לעיל, ואני אחזור עליה מילה במילה, עם הדגשה אישית, וביתר שאת...

" אתה עוסק בפסוקים מספר התורה ובוחש בהם, בוחן אותם, מדקדק במילים ובאותיות ומה שביניהם, יונק מהם את המסר, מסיק מסקנות, ומעלה מתכונים שגובלים ברומו של עולם, באדם, ביקום, בתודעה... אבל אולי בסך הכל מדובר בחיבור שנכתב על פני הזמן, שכתבו בשר ודם, ואתה מדקדק במילותיו ואותיותיו ויונק מסר ומסקנה ותודעה ויקום... "

ההירהור הזה נכון הוא ותקין. אני מתעקש על התשובה הזו גם עכשיו. גם מחבר הפסוקים בעצמו וככל הנראה מתעקש על אותה התשובה, הוא מנגן על אותו המקאם... ניתן להכיר את הפסוקים באופן אישי ביותר, בזמן ובקצב האישי של כל אחד ואחד. מי שמתעקש לשייך את הפסוקים ואת התורה למחבר עילאי ולכוח עליון שהוא מכיר, פשוט שם את עצמו על כף המאזניים: הוא יכול להיות כה רחוק מפיסגת ההר, או יכול להיות כה קרוב ממנה; אין באמצע; באמצע מתגלגלים ומתרסקים. רק כסיל יכול להכיר את אלוהים ולהאמין בקיומו ממרגלות ההר.

...המשך חלק ב'