לזכר רועי קליין ז"ל - ב

קוד: לזכר רועי קליין ז"ל - ב בתנ"ך

סוג: מאמר

מאת: אלברט שבות (ashabot @ walla.com)

אל:

חלק ב'

ובחזרה אל הפרופורציה האחרונה, אל הטקסט המקורי.

אני מנסה להתחקות אחר "המשהו" שעמד מאחורי המעשה של רועי קליין ז"ל; מה הניע אותו ללכת בזרם הנגדי לאינסטינקט החיים?
משם נסעתי לארז ולשאלה העקרונית שלו: האומנם החיים והמוות הם בידינו? והרי בכל רגע יכול לקום מישהו ולקחת את שלט החיים שלי מידי!
פתחתי וביקשתיו להתבונן בסצינה תיאטרונית אבסורדית זו: מישהו מושיט את ידו הימנית, ופוצע בה את ידו השמאלית!

בשלב זה, וללא קשר מובן עדיין, שלפתי לו את הפסוק הראשון שלי מבראשית:

ויברא אלקים את-האדם בצלמו, בצלם אלקים ברא אתו: זכר ונקבה ברא אתם. (בראשית א, כז)

הצגתי מספר תהיות אודות הניסוח המסורבל של הפסוק, השבירה החדה מלשון יחיד לרבים, והשאלה: מדוע לברוא גם זכר גם ונקבה?

לא עניתי על שום תהייה, ואף הוספתי אחת משלי: ומדוע גם נשמה גם גוף? מדוע לא להשאיר את הנשמות הטהורות רגועות ושליוות? מדוע להתגרות ולהביא עליהן את הגוף המגושם והחומרי? והבעייתי...

על התהייה הזו דווקא התחלתי לענות, אך הפסקתי באמצע לטובת פסק זמן לא מהמניין, והינה אני חוזר אל העניין.

וייצר ה' אלקים את-האדם עפר מן-האדמה, ויפח באפיו נשמת חיים; ויהי האדם לנפש חיה (בראשית ב, ז) – כאן תועד סיפורם של הגוף והנשמה; כאן נמצאת התשובה, תשובת הבורא לתהייה – "למה גוף ונשמה". בחיבור "מידע" הארכתי בנידון, וכאן אעמוד על עיקר הדברים:

הנשמה כפי שרובינו יודעים וטוענים– היא היא האדם; היא הרצון הפנימי, היא התודעה, היא הדחף מאחורי הכל, היא הבוסית האמיתית במשחק החיים בו משתתף האדם. הגוף, אומרים, אינו אלא השחקן המשני.

ואף המתעד בספר בראשית, היינו האלוהים – למי שטיפס פעם והכיר... גם המתעד בעצמו תורם למעמדו הנחות של הגוף: הוא יצרו עפר מהאדמה; וגם החיות והשרצים וכל עופות השמים – יצרם מאותו העפר ומאותה האדמה. מי לא ירגיש נחות עם השוואה כזו?
בו בזמן המתעד שומר על כבוד הבוסית, ואפילו לא מתעד את בריאתה או יצירתה...

ו ייצר ה' אלקים את-האדם עפר מן-האדמה – וזאת לתעודה שהגוף נחות...

ויפח באפיו נשמת חיים – נשמה מוכנה ומזומנת. היכן נוצרה? מתי נוצרה? האם נוצרה?
שום התייחסות. מכאן המסקנה הבלתי נמנעת: הנשמה היתה קיימת. לפחות היתה קיימת לפני הגוף; לפני שהגוף נוצר.

מכאן עוד מסקנה ישירה: הגוף נוצר "בשביל" הנשמה. היה צורך בהשלמה כלשהי, והגוף בא בשביל להשלים דבר מה. מה הדבר הזה?

ושוב אל הצהרת המפתח: ויאמר אלקים, נעשה אדם בצלמנו כדמותנו... – שאין לו גבולות, שהרצון שלו יקבע את גבולותיו...

והינה הנשמה נקראת אל הבמה, בואי שחקי אותה... תעשי מה שאת רוצה, תקבעי את בעצמך את גבולותיך! ולנשמה, לציין, אין גבולות; היא רוצה את הכל! היא רוצה עוד ועוד ועוד, היא היא הרצון... והרצון האלוקי נפל עליה כמכסה לסיר... נולד בשבילה, בואי תעשי ביקום את העולה על "רוחך"... תהני מהיקום, תקטפי את פירות גן העדן, תבחרי את המידע שאת רוצה ותקטפי אותו.

הנשמה איפוא הוזמנה לשנות את מעמדה, היא תהנה החל מעכשיו יותר, היא תקטוף את פירות גן העדן, את גן המידע האין-סופי... היא תלך מעץ לעץ ותקטוף, ואכן היא ביקשה לזוז ולקטוף – אך לא זז הברקס... לא יכלה לזוז! יש בעיה!

יש להבאיר משהו לצורך הבנת הבעיה שנתקלה בה הנשמה.

כשאני זז אני משתנה בהכרח; כל תזוזה הקלה ביותר, משנה אותי בהכרח ממעמד א' למעמד ב'. גם מידע שאני מקבל משנה אותי בהחלט: מקומי ומצבי לפני המידע, שונים ממעמדי לאחריו.

מכאן המסקנה ההפוכה: אם השתניתי – סימן שזזתי, שהחלפתי מעמד ומקום.

הבה נבחן מישהו שזז ונביט בו מקרוב: הוא הולך לפני ואני אומנם עומד ולא זז- רק צופה בו, אך לא קשה להבחין שהתזוזה שלו גרמה גם לי, הצופה, להשתנות! המצב שלי, צופה, משתנה בכל צעד שלו, לפני כן הייתי קרוב אליו, ועכשיו אני רחוק ממנו, כלומר גם המעמד שלי השתנה בגינו ממעמד א' למעמד ב'.

כאן אני יוצא מעמדת הצופה, ואני אבקש ממישהו שיתאר אותי "הצופה בעבר" ואת ראובן שזז לפני. וזה הדו"ח שהציג בפני: שנינו, אני וראובן, משתנים בכל רגע ומשנים האחד את השני.
מסקנה: שנינו מקיימים יחסי-גומלין בינינו: מקבלים מידע האחד מהשני, ובו בזמן מוסרים מידע האחד לשני. "לקחת ולתת ". בלעדי מערכת יחסי-גומלין זו שהתקיימה בינינו, אף אחד משנינו לא יכל להשתנות – היינו לזוז.

הנשמה התבשרה על גן עדן, וביקשה לזוז, להנות, לקטוף... היא ביקשה איפוא למצוא ישות כלשהי בשביל לקיים איתה יחסי-גומלין הכרחיים בשביל תזוזתה, לקחת ממנה ולתת לה, והיא מצאה ישות אחת ויחידה במרחב, היא הישות שהזמינה אותה לגן עדן, שהכינה עבורה את כל המידע שעתידה לקטוף; היא פגשה את ישות הבורא.

וכאן התעוררה הבעיה: הנשמה לא יכלה לקיים עם הבורא מערכת יחסי-גומלין שלמה כי-אם חצי מערכת: היא רק יכלה לקחת מהבורא מידע, אך לא יכלה לתת לו שום דבר, הוא הוא הכל, מה תיתן לו? איך נפתור את הבעיה הזאת?

וייצר ה' אלקים את-האדם עפר מן-האדמה, ויפח באפיו נשמת חיים – באופן הזה פתר הבורא את בעית הנשמה, הוא זיווג אותה עם הגוף, ועכשיו יש לה עם מי לקיים מערכת יחסי-גומלין תקנית ולזוז.

ויהי האדם לנפש חיה. – כך נוצרו החיים. כל עוד ומערכת יחסי-גומלין של שני בני הזוג האלו קיימת – יש חיים, יש תזוזה. החיים איפוא, הם התזוזה.

ויברא אלקים את-האדם בצלמו, בצלם אלקים ברא אתו: זכר ונקבה ברא אתם. (בראשית א, כז) – והינה נפתרה הבעיה הטכנית ונברא האדם. הבורא מתעד בפסוק הזה שני דברים: גם את בריאת האדם, וגם את גבולות האדם הזה אשר נברא, היינו אי- הגבולות... ויברא אלקים את-האדם בצלמו, בצלם אלקים ברא אתו!

אולם כאן בנקודה הזו התעוררה בעיה נוספת, והפעם האדם שזה עתה נברא העיר אותה (לכאורה). הוא כתב דו"ח שלם אודות הבעיה הספציפית הזו, והציגו רשמית בפני הבורא. זה סיכום הדו"ח:

אתה, הבורא, מצהיר שבראת אותי האדם בצלמך, כלומר באותה המסגרת האין-סופית שלך, היינו ללא גבולות, ללא הגבלות, שהרצון שלי יפעל כיד הדמיון, היינו נתת יד חופשית לבוסית, לנשמה, לרצון... שתסע עם בן זוגה למרחקים, שתקטוף מגן המידע שלך ללא הגבלה. שהאדם יחיה (יזוז) ללא מעצורים בגן -עדן.

והינה הלכה למעשה באתי עכשיו לקיים את רצונך, ולהתחיל במלאכת קטיפת פירות גן-עדן. התחלתי לקטוף מידע וביקשתי לקחת הרבה לפה, אני רוצה הרבה ומיד, הנשמה שבי רעבה... לשם זאת, השתמשתי בכישרונות המוח האנושי שנועד בשביל לעזור במשימה הזו, היינו לחשב את הגדלים והמרחקים ולבחור את הגדול מכולם עבורי, את הרחוק מכולם, את המתאים ביותר... ואכן המוח עמד במשימה, ושיפר את מפת רצונותי ואיכותה; בלעדיו הנשמה היתה ממששת בעלטה ולא מגיעה כה רחוק...

הזוג הזה מוח-נשמה עבד איפוא בצוותא ויצר עבודה נפלאה. האדם הגיע לשחקים, למרחקים... בני הזוג למדו לחיות ביחד ולעבוד בצוותא. הם קיימו מערכת יחסי-גומלין יעילה שבזכותה הצליחה הנשמה "לזוז", לרוץ, לקטוף את פירות גן-עדן, לכבוש מחוזות ומאוויים...

אולם, העבודה הצמודה הזו בצוותא, שינתה במשהו ממתכונת הנשמה. היא למדה "להתקיים" בצמוד למוח, וכתוצאה מזאת משהו השתנה בעצם מהותה, וכאילו "חונכה" להתנהג בניגוד לטבעה: פעם הכל היה פתוח בפניה, ועכשיו מורגשת איזושהי הגבלה "מחושבת" כי הרי יש לפנות ראשית למוח, יש לחשב באמצעותו את הרציונל שברצון, לא כל רצון ניתן לביצוע! ולא תמיד לביצוע מידי! לפעמים יש להקדים ולחשב, ולמדוד, ולהשוות, ולהמציא נוסחאות, ומפות, ותיאוריות... הרצון יכול להגיע למחוזו כעבור זמן – לא באופן מיידי, ולעתים לא באופן מושלם...

נוצרה איפוא, כתוצאה מהזיווג המוזר הזה, כמעין נשמה חדשה בעלת מאפיינים המנוגדים במהותם מהמאפיינים המקוריים שלה. ניתן לראות לנגד עינינו את השינוי שחל בנשמה, אם נעקוב אחר התפתחות האדם משעת לידתו ועד לבגרותו. הנשמה מתחילה את דרכה "הטבעית" בגופו של תינוק, ללא גבולות ולא גדירות. "ההגבלה" המחושבת לובשת אותה בהדרגתיות עם התפתחות המוח האנושי בגוף, ומגיעה לשיאה כאשר התפתחות המוח מגיעה לשיאה.

נשמת ילד קטן פתוחה היא, חופשית, מקורית, כך באה מהבית, זה טבעה, בעוד נשמת אדם מבוגר מוגבלת היא, "מחונכת". איש מבוגר לא יכול לעשות ככל העולה על רוחו... הרצון שלו כבוש משהו, מאופק, מחושב, מתואם עם המוח הבוגר שלו, נשמתו למדה לעבוד בצוותא עם המוח, וניכרת כבר השפעתו עליה, ניכר השינוי שחל בה מאז שהתחילה את דרכה עם הגוף, כאשר פתיחות אין-סופית איפיינה אותה.

נחזור אל סיכום הדו"ח שהגיש האדם אודות הבעיה שהתעוררה בשעת הבריאה: אתה הצהרת שבראת אדם בעל רצון חופשי ללא הגבלות ונתת יד חופשיה לנשמתו, לרצונו... אולם והלכה למעשה, נשמה זו ומתוך הזדווגותה עם המוח האנושי הפכה להיות כבושה ומוגבלת; נוצר בה משהו המנוגד לזרם הטבעי שלה, המנוגד לדפוס ההתנהגות המקורי שמאפיין אותה. היא אמורה ע"פ הדפוס הטבעי שלה לדהור כל הזמן אל עבר האין-סוף ולכבוש מחוזות חדשים ומרתקים, היא אמורה לדהור קדימה כל הזמן, ללא מעצורים, ללא עיכובים, אולם היא התחנכה לעצור כל הזמן ולחשב, לשקול, למדוד... כלומר, היא מצאה את עצמה שוחה בזרם המנוגד בתכלית לזרם המקורי הטבעי שלה. נוצרה בה זה עתה תכונה חדשה המנוגדת לתכונתה הטבעית, המעכבת אותה, העוצרת בעדה. נוצר ניגוד!

והאיך אמלא את ייעודי, כאדם בעל רצון חופשי ובלתי מוגבל, עם הניגוד שזה עתה נוצר במנוע ההפעלה של רצוני? הכיצד הרצון הזה ישעט קדימה, אם נצרבה בו תכונה המנוגדת לטבעו שעוצרת בעדו... נשמתי נמצאת במילכוד; תכונתה הטבעית נכבשה ע"י תכונה מנוגדת. בזאת סיכם האדם את דו"חו ומסרו לבורא בשעת הבריאה.

לאחר עיון בדו"ח, באה התשובה: זכר ונקבה – איפוא – ברא אתם.

האדם נותר על כנו "זכר", והוצמדה לו "נקבה" בעלת נשמה פתוחה ללא מחסומים, ללא מעצורים.

"זכר" מלשון לזכור; פניו אל המידע האנלוגי. רצונו נותן ביטוי לזיכרון שלו. הזכר קודם כל הוא זוכר, היינו הולך אל הזיכרון – אל התיקייה בה מאוחסנים הנתונים, הוא מחשב, מודד, מקטלג... פעולות האלה הן הן אשר יעצבו את רצונו הסופי. הוא יכול כמובן לשאוף, לרצות, להציב ארמונות בדמיונו... אולם מנוי וגמור בתודעתו, שאל הרצון הסופי יגיע רק לאחר בחינה, ניתוח, חקירה, עבודה, זיעה... הגישה האנלוגית היא זו אשר תעצב את רצונו, ותוציאו בסוף היום אל הפועל.

בעוד "נקבה" היא היפוכו של הזכר: היא קודם כל תיקוב ברצונה ותשרטט אותו עד הפרט האחרון, ומאותו הרגע יהא עבורה למנחה, כאשר תיקיית הנתונים והחישובים והבחינות יעמדו לרשות "המנחה" הזה ויהוו בפועל "כלי עזר" להשגתו; (לא "תנאי" להשגתו).

"נקבה" היא מלשון לנקוב: נקיבת דבר בלשון התנ"כי, משמעה הזכרת הדבר באופן מפורש, כמו – ויקח משה ואהרן את האנשים האלה אשר נִקְּבוּ בשמת (במדבר א, יז) – היינו השמות אשר הם מפורשים.

ויאמר: נקבה שכרך עלי ואתנה. (בראשית ל, כח) – זה בעניין השכר של יעקב מאת לבן: פרש במדוייק את שכרך, נקוב בו! תן נתון מפורש.

"נקבה", איפוא, מציגה באופן מפורש את רצונה, באופן ישיר, ללא עכבות. זה מזכיר את האופן בו מציג תינוק בעל נשמה "טרייה" את רצונו: ישירות, ללא עכבות, ללא הגבלות ומעצורים...

מוכר לכם תרשים האיקולייזר לעיצוב פס הקול שדרכו מנמיכים או מגבירים את תחומי התדרים של צלילי הקול? ובכן נתאר לעצמינו שהנשמה היא פס הקול, בעלת הרבה צלילים ותדרים, ויש לנו איקולייזר שדרכו אפשר לשלוט בפרמטרים של כל צליל ותדר של הנשמה.

וכפי שאפשר לעצב את הפרמטרים המתאימים ולהגיע לפס קול רצוי, כך גם כל נשמה ונשמה מעוצבת: אומנם אנו שומעים בסופו של דבר את אותו הקול, את אותו השיר... אך התדרים שמהם בוקע השיר שונה מאיקולייזר לשני. אנו מעצבים למעשה את נשמותינו בעצמינו, על פי האיקלוייזר העצמי שלנו, על פי הטעם האישי של כל אחד מאיתנו.

אולם תנאי ההתחלה של רמת התדרים באיקולייזר שונה מנשמה לשנייה: תדרי האיקולייזר של "הנקבה" הם מקסימלים, בשיאם, בעוד האיקולייזר של "הזכר" הגיע מעוצב מהמפעל, עם תדרים נמוכים מזו של הנקבה. כך הגיע מבית המפעל.

הבעיה שהתעוררה ע"י האדם איפוא, קשורה באיקולייזר שלו: הנשמה שלי, טען, היא בעלת תדרים נמוכים, וזו תוצאה ישירה של הזיווג שלי עם המוח, הגוף... נשמתי "התחנכה" לתאם עם המוח כל צעד וצעד ולבקוע מתוך תדרים נמוכים, מחושבים, כבושים... בניגוד מוגמר לטבעה! לתדריה (מהבית) אין גבול כי אמורה היא לדהור דרכם אל האין-סוף... ואיך אוכל לעשות את זאת עם אקולייזר נמוך ומוגבל; טען האדם.

התשובה הטכנית לזאת: לצידו ברא "נקבה" בעלת איקולייזר מקסימלי שכל התדרים שלו פתוחים.

"נקבה" – שיודעת לנקוב ברצון המדויק שלה על תדריו המקסימלים, באופן חופשי ובלתי כבוש, כי הרי יכולה לעשות את זה, מכשיר איקולייזר בלתי מוגבל בשליטתה, בעל תדרים פתוחים עד למעלה.

זכר ונקבה ברא אתם: שישלימו אחד את השני, הזכר לזכור ולחשב ולתכנן במטרה להגיע אל הרצון המיוחל, והנקבה לנקוב ברצון המפורש, שלא ייאבד ערכו המקורי בין הכיסאות והחישובים והמדידות... שהרצון האנושי ישמור על תכונתו המקורית– לדהור קדימה וקדימה מבלי להסתכל אחורה, מבלי לעצור.

"הנקבה" איפוא מייצגת את הנשמה במתכונתה המקורית, הפתוחה, המשוחררת מכל עול, הבלתי מוגבלת; "והזכר" מייצג את הישות השקולה, המחושבת, שמכלכלת את צעדיה בחישובים ומתכונים, ובאופן הזה כובשת את יעדה ומוציאה את רצונה מהכוח אל הפועל.

הזכר ללא הנקבה היה דורך כמעט במקום ללא התקדמות משמעותית; חישוביו ותיכנוניו הבלתי נלאים היו מאפילים ובצדק על נשמתו הבלתי מחושבת ובלתי מרוסנת. היא מושכת אותו כל הזמן אל כור מחצבתה הפתוח הבלתי ממוסגר, והוא מושך אותה אל המסגרת ואל ההגיון. הוא נמצא כל הזמן בהתמודדות תמידית עם עצמו, עם נשמתו... והנקבה שלצידו מזכירה לו שישנם, מחוץ לארבע אמותיו, עוד יעדים ורצונות... אם תרצה – היא מאתגרת אותו במובן מסויים ופותחת בפניו את מרחב האין-סוף הבלתי מוגדר. שם מרחב הפעולה הטבעי של הנשמות.

הנקבה, איפוא, היתה עזר כנגדו. היתה לו לעזר– דווקא מהמקום המנוגד לו; דווקא ממול.

והנקבה ללא הזכר, גם היא היתה דורכת במקום; היא היתה נשארת עם הרוק בפה... היתה נשארת אומנם עם הרבה תשוקות ורצונות, אך מה הטעם בכל אלה על הנייר; כי הרי הרצון נועד בשביל להוציאו אל הפועל... הזכר, לציין, גם הוא נתן לזו שלצידו ביד נדיבה ועזר לה להיישיר מבט אל המציאות ולטעום את פרותיה.

לסיכום, אף אחד משני בני הזוג, הזכר והנקבה, לא יכל להתקיים ולהתפתח ללא קיום השני לצידו. כדוגמת הזוג הראשון שנתקלנו בו, הנשמה והגוף, שהאחד לא יכל "לזוז" ללא ישותו של השני. שני הזוגות, השלימו האחד את השני.

ויברא אלקים את-האדם בצלמו, בצלם אלקים ברא אותו: זכר ונקבה ברא אותם

אם כן, הוא ניסח את הודעת בריאת הזכר והנקבה באופן המנוגד לדיקדוקי השפה העברית, הותיר את ההודעה כנגד המקובל לסיום, שבר באופן חד מלשון יחיד לרבים וחיבל במתכוון בקצב המשפט – בשביל להפנות את תשומת ליבינו לחלק המסויים זה של המשפט, היינו לחלק המסויים זה של הבריאה, שנעצור בו ונשאל את אותם השאלות העקרוניות ששאלנו לעיל; היינו בשביל להצביע על הניגוד התהומי בין ערוצי הנשמה ואפיקי המוח.
במילים אחרות, בשביל שנגיע במו רגלינו אל הדו"ח שהוגש לו בפרק נתון זה של הבריאה ע"י האדם: הכיצד הרצון האנושי ישעט קדימה, אם כתוצאה מהזיווג נצרבה בו תכונה המנוגדת לטבעו, שעוצרת בעדו... נשמתו נמצאת במילכוד, ונטייתה הטבעית לחופש ולפתיחות נכבשה ע"י תכונה זרה לה המנוגדת לטיבעה; ואם כן, האיך ימלא האדם את ייעודו ביקום, כישות בעלת רצון חופשי ובלתי מוגבל!

למיותר לציין שעשיתי שימוש במונח (דו"ח) במטרה לחדד את העניין: השם יתברך ביקש להסדיר לנו במה מסודרת ותקנית, עליה פרש לעינינו את כל סדר הבריאה כהווייתו: מדוע זכר ונקבה; ומדוע גוף ונשמה. ביאור עובדות אלה וחשיפתם בפרק הראשון של בראשית, מרשה לנו להתקרב אל עוד עובדות שנתקלנו בהם על פני הדורות:

מדוע דווקא חווה פתחה במסכת החטאים, והאדם נגרר אחריה... היא הלכה בדמיונה כה רחוק, עד כדי איבוד הדרך... היא יצרה את "המציאות הווירטואלית" – מציאות שעדיין אנו לכודים בתוכה. אני מדבר על חטא אדם הראשון, שעל שום מה נדבק בשמו למרות והיה הנגרר... עמדתי על הדברים בחיבור "מידע", ושאלתי את השאלה הזאת: מדוע דווקא חווה! ומה היה חסר לאדם? מדוע להיות נגרר ולא גורר? והרי הוא המוביל לאורך כל הדורות...

מסתבר שהכוח היה בפרק הזמן ההוא בידי חווה. אינני מדבר על הכוח השיכלי או הפיזי שסביר להניח שהיה שווה לשני המינים, אני מדבר על הכוח שהיה דומיננטי בזמן ההוא – הוא כוח הרצון. האדם שלט במרחב דרך רצונו וכבר עמדנו על זאת לעיל – אם זכור לכם חוק ההתאמה הסימטרית ומשמעותו:

האדם יכל להגיע לכל דבר אשר ירצה, גבולו היה (ועודינו) השמים. הוא יכל להעזר בדמיונו, ומוחו האנושי עזר לו לשלוט בדמיונו ולשעוט בו הכי רחוק שניתן... כל הסובב אותו, היינו כל גורמי היקום, התאימו את עצמם עם רצונותיו, כוונותיו. במילים אחרות, כל מה שקרה במרחב נגזר מתוך הרצון האנושי; האדם עיצב את המציאות, עשה אותה, הוא גרם לדברים להתרחש; ובכלל הדברים האלה – החיים, חייו, והמוות– מותו.

לחווה אצה הדרך ושיעממה אותה המציאות הזאת! רק זה? רק המציאות הזו עומדת לרשותי? לא לא לא... אין זה מספק אותי, אני חייבת למצוא לי ערוצים נוספים ומיד! ואכן מצאה לה מרחב נוסף שלם בעל מציאות משלו – היא היא המציאות הווירטואלית. אומנם היא הגבילה את עצמה במרחב הזה, אך הטעם המתוק בזר ובמוזר (בחטא) תמיד נותר מתוק... וכאמור, היא כיוונה את האקדח לרקתה ולחצה על ההדק באצבעותיה! זה הסיגנון שלי להגיד שהגבילה את עצמה במו ידיה.

וכך - מרחב חוק ההתאמה הסימטרית נשמט הדרגתית מתחת לרגליה, עד שהגיעה אל הגבלת ההגבלות: אל החידלון! המוות. והאדם נגרר אחריה... מהסיבה הפשוטה הזאת: היא היתה בעלת הכוח! היא היתה בעלת המאה! האדם הסתכל על חווה בהשתאות ונמשך אחר כוחה. הדמיון שלה היה יותר מפותח משלו, נשמתה היתה יותר "גדולה" מנשמתו, הוא ראה את זאת והשתאה; נמשך... ונגרר אחריה.

היא חטאה לעצמה, הטילה את מטבע הספק למרחב, היא יצרה למעשה את המטבע הזה יש מאין, כי עד אז לא היה מונח כזה, לא היה קיום "לספק" ולא משמעות, לא היה ספק בשום דבר, לא היה ספק ביכולות האדם, ביכולתה.

חווה "הנקבה" הטילה ספק ביכולתה! היא עשתה זאת מתוך השעשוע, מתוך המשחק, או אולי מתוך ההנאה הטמונה בעצם קריאת התיגר על המציאות! לעשות משהו כנגד המקובל, כנגד המציאות, כנגד הזרם! הנאה מעוותת וקיצונית כזו יכולה להיווצר רק בדמיון מפותח, ולאקולייזר שלה לא היה חסר תדרים... מסתבר שתדריו היו פתוחים לכל הכיוונים... תדרים מקסימלים ללא הגבלה. נשמה גדולה, בעלת עוצמות אדירות, עם שליטה מוחלטת בפרמטרים שלה הניתנים להגברה מקסימלית או מאידך להנמכה מקסימלית; לכל הכיוונים.

היא הנמיכה חזק חזק בשביל השעשוע שבדבר, ונתקעה. היא המציאה במו ידה את המוות. היא המציאה את המונחים הווירטואלים שאין ולא היה להם קיום עד אז, שינאה, קינאה, שקר, עצבות, כעס... וכידוע לכם עוד הרשימה ארוכה.

מרשימה מאוד העבודה שלה; מסקרן מאוד האופן בו עשתה את העבודה הזו; היא עשתה את זאת באופן שכלתני, אלגנטי, כמעט חינני. מסקרן לקרוא את התיעוד המפורט אודות עבודת המסטר שלה. זה כתוב ומתועד בלי לפסוח על שום פרט בפרק השלישי של בראשית, וגם על זאת עמדתי בפרוטרוט ב-"מידע".

ונא לא לשכוח, היא הגיעה לכל "ההשגים" האלה בזכות האקולייזר הבלתי מוגבל שלה; הנשמה שלה היתה ונותרה גדולה, הכי גדולה שיש. הפרמטר הזה נותר בעינו עד עכשיו: האישה היא רגשנית, הרבה יותר רגישה מהגבר, היא גם יותר אינטואטיבית – ולא בכדי... היא הכי יפה ונאה, וגם הפרמטר הזה נותר בעינו, בשיאו...

אבל וכמו שאמרנו, היא גם ירתה לעצמה ברגל, ברגלה שלה; במו ידיה. וגם "הפרמטר" הזה הותיר את סימניו עד עכשיו. האישה היא חלשה – נפשית וגם פיזית. לחולשה הזאת הגיעה בזכות – לא בחסד, וכך זה הסיפור:

האדם, "הזכר" הנבוך עמד משתאה מולה, הוא "ידע" אותה, הוא הכיר את רובדי נשמתה שעולים מונים עליו. הוא עמד על האינטואיציה המפותחת שלה והשתאה. הוא ראה מולו ישות בעלת פרמטרים מפותחים ממנו, מתוחכמים ממנו, הוא הכיר את העוצמה הטמונה בנשמתה וראה מול עיניו את האפשרויות הבלתי מוגבלות שעמדו ומטבע הדברים לרשותה, בגין "גודל" נשמתה... בגין האקולייזר המפותח שלה... בעוד, ולעומתה, אפשרויותיו היו מוגבלות ומוגדרות! האיקולייזר מוגבל בעל תדרים נמוכים, ונמוכים עד מאוד לעומתה, דבר שנתן לו לבהות בה ולהעריץ, להימשך, להיגרר, להשתאות...

אולם היא גם חטאה, חטאה לעצמה והמציאה את ההגבלה, את המוות, את הספק ובעקבותיו את הכישלון. רוצה להגיד שהיא נכשלה ולא פעם! היא עלתה על העץ ולא תמיד ידעה לרדת ממנו, ולפעמים נפלה ושברה רגל! ביקשה מרצדס והסתפקה בעגלה כי ידה לא השיגה... לא נכנעה והלכה עוד יותר רחוק, ביקשה בויינג, מטוס, ארמון, אך גרה בפועל בדירת עמידר בת חדר וחצי, ובחניה אופניים יד שנייה. הרצון שלה תמיד היה צעד אחד אחר המציאות... והיא, ראתה את זאת והתאכזבה, התיסכול אפף אותה מכל עבר; היא האמינה שחולשתה השיכלית ואולי הפיזית – הם הם מקור הכישלון שלה, אין על הבמה שחקן אחר! אין סיבה אחרת! ואכן היא הגיעה בכוחות עצמה אל החולשה הפיזית ואולי גם השיכלית, כי הרי האמינה בכנות בקיומם, האמינה כל כולה בקיומם; היא קטפה את פירות חולשתה מחוק ההתאמה הסימטרית – החוק הדומיננטי היחיד ביקום שכל המציאות נגזרת ממנו: החוק שמבטיח לאדם להגיע אל כל פרי בו חפצה נפשו; אם חפצה בו נפשו בכנות – זה התנאי היחיד, ובתנאי הזה עמדה חוה אימנו והאמינה כל כולה בחולשתה. למיותר לציין שהאמונה הכנה והרצון הכן חד הם, הם נפגשים בטבע ולא במקרה.

אם כן היא "זכתה" בחולשה הפיזית, והלכה איתה יד ביד לאורך כל הדרך... ככל והתיסכול גובר, כך חולשתה גברה, ע"פ חוק ההתאמה הסימטרית. היא בהתה במציאות עגומה זו ולא נותר לה אלא להשלים עימה. וגם המעריץ שהשתאה פעם מפעלוליה – הביט בחולשתה זו ורשם בפינקסו. שניהם האמינו בתכונה הטבעית הזו לכאורה שנולדה אליה חווה אימנו: היא נולדה חלשה – רשמו בפינקסם וטעו! שכחו! היא נולדה חזקה דווקא! שכחת אדם יקר?

בעלת האיקולייזר הפתוח לא הצליחה לממש כאמור את רצונותיה, כי היא היתה עסוקה כל הזמן בלרצות, לא היה לה זמן אפילו לטעום... לא פעם הזדקקה דווקא לזכר המוגבל שלידה בשביל להביא את רצונה לפועל, כי דווקא הוא, המרובע הזה עם האיקולייזר המוגבל, יכל לתכנן ולחשב ולשרטט ולהביא בסופו של יום את רצונו אל הפועל; דבר שנכשלה בעצמה לעשותו. לפעמים היתה צריכה לפתותו בלעשות זאת! לפעמים להתחנן, ולפעמים להציע עיסקאות חלופין, אתה תעשה את זה ואני את זה, אתה תעשה את הדבר הקשה עבורי, ובתמורה אני אעשה הרבה מהדבר הקל: בישול, טיפול במשק הבית...

כך האמינו, וכך התפתחו, הרצון שלהם התקיים באופן טבעי ומדוייק: האישה נחלשה, והאיש התחזק, פיזית ואף שיכלית. אם תרצו – זה מקור "דיכוי" האישה על פני הדורות. זה אותו המקור של השמות המפורסמים על פני כל הדורות – כולל בדורינו זה, איינשטיין, ניוטון, אדיסון, שייקספיר, בית-הובן, בית-הלל, דקארט, גלילו, פיקסו, באך... שמה של האישה נעדר מהרשימה.

האישה, אמרו חכמינו ז"ל לא מחוייבת בלימוד התורה, שמצריך הרבה עקביות ותחת לשבת עליה וללמוד, לעיין, ללמוד דבר מתוך דבר, להסיק דבר מתוך דבר, היא, קבעו, לא יכולה לעשות את זה על הצד הטוב ביותר כמו הגבר, לכן עדיף שנוותר לה. הם קבעו, והשאירו את קביעתם סתומה ללא הסבר, ללא מקור... האיקולייזר עוד לא יצא לשוק בזמנם.

לא לשכוח, בהזדמנות זו, להדגיש ולציין בפנקס, את מסלול הידרדרות "הזכר" ואת המידרון אליו הגיע מאז החטא שנגרר אחריו. הוא "התפתח" באופן עקבי ודומה להפליא למסלול התפתחות העזר שכנגדו. וגם הוא נכשל בלהביא את רצונותיו אל מחוזם – והאכזבה והתיסכול אפפו אותו. הוא הפיל את התיק על חולשתו, הפיזית והשיכלית, קבע וקיבל; הוא נחלש פיזית גם שיכלית, ע"פ חוק ההתאמה הסימטרית. אותו הכיוון, אותו הקול, אותו המידרון, רק היד שונתה.

אולם אני רוצה להחזיר את הגלגל אחורה, ולהחזיר איתו את "כבודן" האבוד, את כבוד המין שעדיין ישנם סימנים למימדי כוחם לשעבר – רגישותם, יופיים, רמת האינטואיציה שעדיין שומרים עליה, ו/או שומרת עליהן...

אני חוזר שוב עד לחווה, לכוחה, למימדיה, שאדם הראשון עמד משתאה מול רצונותיה שנתנו ביטוי למימדי נשמתה. טענתי לעיל שלפי חוק ההתאמה הסימטרית, האדם יכל (ועדיין יכול) להגיע לכל אשר ירצה, בתנאי שרצונו זה יהא כנה. דרושה בסה"כ כנות. קשה לנו היום לרדת למשמעות המילולית של המילה. למשל, כנות צריכה לעמוד במבחן הסביבה, היינו כנות עצמית בלבד אינה מספקת ואין לה שום משמעות... כנות ללא תמימות למשל לא יכולה להתקיים, גם אין לה שום משמעות... אולם בזמן ההוא ידעו כנות מה היא, ואף לאחר החטא, ההתרחקות מהמושג הזה קרתה בהדרגתיות, הם עדיין נותרו כנים עם עצמם וסביבתם, ויכלו להגיע וליישם כמעט כל רצון שנשמתם חפצה בו. המתעד תיעד את אחד הרצונות הראשונים שהאדם חפץ בהם וקיים אותם. המתעד תיעד את חוק ההתאמה הסימטרית בהווייתו: איך היקום מתיישר עם קיומו ורצונו של האדם...

כך פותח פרק ד' של בראשית:

והאדם ידע את-חוה אישתו, ותהר, ותלד את-קין, ותאמר, קניתי איש את-ה'.

והאדם ידע את-חוה אישתו – הוא הכיר אותה. ידיעתו זו אודותיה היתה מושלמת. ידיעה זו הינה התנאי הבלעדי לחיים המשותפים ולמודל החברתי שנטמע בהם עם נסיבות בריאתם. הם נבראו בשביל להשלים האחד את השני, בנסיבות האלה נבראו.

כזכור לכם, האקולייזר של הזכר חסר– כך הוטען במפעל, במטרה שיוכל לחשב ולמדוד ויגיע בסוף היום אל חפצו, מבלי לתעות בסבך מחוזות הנשמה הבלתי סופיים שעלול לאבד את דרכו האנושית בתוכם. בעוד האקולייזר של נשמת הנקבה הוטען מלא במפעל, במטרה שתימצא בסביבה המשבצת החסרה בזכר, ויהיה לה קיום וייצוג, אחרת ייאבד האדם את הדרך חזרה אל ביתו הטבעי... שלא ישקע בהכנותיו וחישוביו האנושיים, ויאבד קשר עם כור מחצבתו– מחוז האין-סוף...

במילים אחרות, אדם הראשון, הזכר, יכל להסתדר בלי חווה; ישנם הרבה זכרים היום שיחתמו על זאת... כלומר הוא יכל להפעיל את רצונו ולקיים אותו, המוח שלו, המכונה הנפלאה הזאת – יכל אף להעזר בה על מנת להגיע עם דמיונו רחוק ככל האפשר וגם להוציא את הרצון הזה ממחוז הדמיון אל מחוז הריאל, אל הפועל.

וגם לחווה היה מוח אנושי כמו אדם, שמן הסתם יכלה להשתמש בו ולהוציא את רצונותיה אל הפועל, אל העולם הראליסטי שלנו, וכפי שראינו, היא אף יכלה להגיע עם רצונותיה הרבה יותר רחוק מידידה אדם.

ניתן לשער מה יכל לקרות, אילו כל מין היה הולך בנתיב שלו, ללא שיתוף פעולה עם המין השני. אני רוצה לבנות את ההשערה שלי על סמך נתונים אודות התפתחות האדם, שנמצאים היום בידי; אני יודע לאן הגיע כל המין האנושי ביחד, ואני יכול לשים את האצבע על התפתחות כל מין לחוד.

כולנו יודעים היכן אנו עומדים היום, המין האנושי הגיע עד לירח ועוד היד נטויה, התפתחנו מאוד באמצעי התחבורה והתקשורת, במיוחד בתקשורת, כל אדם בעולם התרבותי של היום יכול להצטייד בטלפון אישי נייד משלו, שניתן באמצעותו להתקשר עם כל אדם ובכל נקודה בעולם. לציין גם את המצאת מכונת המלחמה המתוחכמת שתירשם לחובתו דווקא: האדם המציא כפתור שבלחיצה עליו יימחק כל העולם, כל אשר יצר...

את כל זה ולכאורה המציא המין האנושי, הזכר והנקבה, אולם כולנו יודעים שהזכר היה הרבה יותר דומיננטי ובלשון המעטה. אם נדייק ניתן להגיד שהזכר הוא זה שרשם את התפתחות האדם; האישה שלידו היתה לו לעזר- במובן האקטואלי של המילה, היינו עזרה לו בחינוך הילדים, במשק הבית... איננו יכולים לכוון למובן המקורי של המושג התנכ"י "עזר כנגדו", כי היא לא עזרה לו בענף הזה, היא לא המציאה גם לא עזרה לו בהמצאותיו, אם תרצה – הכישרונות שלה לא נתנו את ביטויים בתחום הזה, זו העובדה וזו המציאות. הינני לדבר כמובן על הכלל, לא על היוצא מן הכלל– הגם ויש לו ייצוג והרבה דוגמאות... זאת ועוד: אני בוחש כרגע בעובדה – לא במדוע; על "המדוע" כבר עמדתי לעיל וכיסיתי אותו.

מכאן אפשר להציג את המסקנה זאת: לא היה שיתוף פעולה בין הזכר והנקבה – במובן התנ"כי של המילה, כלומר האיש לא נעזר בדמיון הפורה של האישה, הוא הלך לבד, התפתח קצת אך לא הרקיע שחקים, והיא נותרה במקום – לא התפתחה, התלוותה אליו, אכלה משולחנו, המציא טלפון – דיברה בטלפון, המציא מטוס – נסעה בו, נסע לחלל – התלוותה אליו והתפוצצה לרוע מזלה.

הכל טוב ויפה ומובן, הכל הלך לפי הספר. היום אני יודע למה היא דרכה במקום, ולמה הוא התפתח מעט מדי מבלי להרקיע שחקים, ואני יודע אף מדוע נעצר שיתוף הפעולה ביניהם, היינו למה לא חיברו את האופקים המנוגדים שלהם ולא גייסו אותם למטרת התפתחותם. אני יודע גם להצביע על הנקודה בה נעצר שיתוף הפעולה שבכוחו היה לחולל תפנית בלתי ניתנת לתיאור בהתפתחות האדם. לא מתוך חוכמתי אני יודע להצביע על הרגע הזה, פשוט קראתי את זאת בפרק ג' של בראשית והבנתי, הפנמתי.

היא הטילה ספק ביכולתה, זהו החטא בתלת מימדיו, והוא הצטרף וטעם. באופן הזה ניתן להגיד, נעצרה התפתחותם "הבלתי ניתנת לתיאור", ובמקומה הסתפקו בהתפתחות מוגבלת ואיטית, משעממת משהו... לעומת ההתפתחות החלופית ההיא, "הבלתי ניתנת לתיאור", שוויתרו עליה בטיפשותם...

אני מבכה את האדם ובוכה איתו, בוכה על מר גורלי, גורלו... איפה הוא נמצא, ואיפה יכל להיות! אולם מגיע לאדם גם הספד ראוי, שניתן להשחיל בו הישג ותגלית של ממש שהגיע אליה בזכות לא בחסד, ועד עכשיו אנו נהנים מתגלית זו. בלעדי התגלית הזו, ולמעשה, לא יכלנו להגיע אף להתפתחות הצנועה שלנו, ובקושי היגענו עד הירח... בלעדי ההישג הזה, גם לירח לא היינו מגיעים, ולא לסלולרי, ולא לטלוויזיה, ולא למחשב... לכל ההמצאות האלו, הגיע האדם בכוחות משותפים, תומאס אדיסון המציא את נורת החשמל, ניוטון את חוקי התנועה, איינשטיין את תורת הייחסות, במכניקת הקוונטים בחשו מספר מדענים, וכך היגענו לאן שהיגענו...

בכוחות משותפים איפוא היגענו הלום. היינו ללא אדיסון לא יכלנו להגיע אל המטוס, כי לא יכלנו לראות את מגש האוכל וגם הדיילת לא יכלה להגיש לנו את המגש! וללא ניוטון אינשטיין לא היה מגיע אל תורת היחסות, ותורת הקוונטים לא יכל להיות לה קיום; כל אחד, כל מדען, כל אדם, תרם את המדרגה עליה עלה חברו ובנה את המדרגה השניה והשלישית והרביעית ועד הלום. עד הרגע בו אני אוחז בסלולר ומודיע לאישתי איפה בדיוק אני נמצא ועם מי; וגם את השקר שלי יכולה לגלות דרך המצאה אחרת; אין כבר לאן לברוח.

בתוך כך ציינתי לעיל ובלי שתרגישו את נוסחת התגלית החשובה מכולם שהאדם הגיע אליה, שבלעדיה לא היה לנו כמעט כלום.

שם התגלית: לידה.

שם המדען: חווה.

השתתף בתגלית: אדם.

נוסחת התגלית: והאדם ידע את-חוה אישתו, ותהר, ותלד את-קין, ותאמר קניתי איש את-ה'.

תיעוד התגלית: פרק ד' של בראשית, פסוק א'.

למען להוריד ספקות ותהיות לא מיותרות, אתחיל דווקא בפרק הראשון של בראשית:

ויאמר להם אלקים פרו ורבו ומלאו את-הארץ... (בראשית א', כח)

אילו התכוון כאן "לתגלית" – היינו ללידה, היה מתחיל את פרק ד' של בראשית בנוסח התקין הזה:

והאדם היפרה את חוה אישתו, ותהר ותלד...

עד היום אנו משתמשים בפועל הזה על כל צורותיו: הפריה טבעית, הפריה מחוץ לרחם, הפריית מבחנה... ואם כן, מדוע לוותר על המונח "התקין" הזה דווקא במקום ההסטורי החשוב ביותר, היכן מתועדת ההפריה הראשונה, ובמקום זאת להשתמש בפועל חלופי ומטעה! "ידע".

אינני מוכרח לדעת ולהכיר בשביל להפרות... אני יכול להפרות אף את הפרוצה מבלי לדעת את שמה... כלומר, הפועל התקני אמור היה להיות " להפרות "; בעוד " לדעת " אמור היה להיות רק הפועל המשני, הנילווה... כדאי לך לדעת ולהכיר לפני ההפריה, אולם אין זה משנה מעצם האקט, והאקט הוא הפריה, הוא מתעד כאן את ההפריה הראשונה לכאורה בתולדות האנושות, והיה עליו להשתמש בפועל התקני היחיד בנמצא!

זאת ועוד. ואם נטען שהתורה "דיברה בלשון בני האדם" שיודעים ומכירים לפני ההפריה... ולכן השתמשה בפועל "ידע", ואם כך מדוע לא דיברה בלשון בני האדם גם כאן:

ויאמר להם אלקים פרו ורבו ומלאו את-הארץ...

היה עליו לכתוב: ויאמר להם אלקים דעו ופרו...

והלכה למעשה, התורה לא השתמשה בפועלים הנגזרים מפרו ורבו בשום מקום הקשור ישירות ב-"אקט הלידה"; הפועל שהשתמשה בו בעקביות היה "לבוא" – ביאה. אם כן, אנו עושים עד עכשיו שימוש מוטעה בשפה העברית, בכל הנוגע בשני הפועלים להפרות ולהרבות. ההקשר הישיר בלידה שאנו מקשרים אותם – הינו מוטעה.

היעד של "פרו ורבו" היה אחר. המשמעות הישירה שלו דווקא היתה מובנת, אך חל שיבוש בקליטה שהגיע עד השפה שלנו היום.

זכר ונקבה ברא אתם. --ויברך אתם אלקים, ויאמר להם אלקים פרו ורבו...

המיקום שלהם אומנם מטעה... זכר ונקבה נבראו, בשביל שילדו לכאורה... שיפרו וירבו... אולם ושוב, אכן הוא קישר את הפירייה וריבייה בזכר ובנקבה, אך בהקשר המקורי של המונחים "זכר" ו"נקבה" כפי שעמדנו עליהם לעיל:

" זכר " מלשון לזכור; פניו אל המידע האנלוגי. רצונו נותן ביטוי לזיכרון שלו. הזכר קודם כל הוא זוכר, היינו הולך אל הזיכרון – אל התיקייה בה מאוחסנים הנתונים, הוא מחשב, מודד, מקטלג... פעולות האלה הן הן אשר יעצבו את רצונו הסופי.

בעוד " נקבה " היא היפוכו של הזכר: היא קודם כל תיקוב ברצונה ותשרטט אותו עד הפרט האחרון, ומאותו הרגע יהא עבורה למנחה, כאשר תיקיית הנתונים והחישובים והבחינות יעמדו לרשות "המנחה" הזה ויהוו בפועל "כלי עזר" להשגתו; (לא "תנאי" להשגתו).

" נקבה " היא מלשון לנקוב: נקיבת דבר בלשון התנ"כי, משמעה הזכרת הדבר באופן מפורש, כמו – ויקח משה ואהרן את האנשים האלה אשר נִקְּבוּ בשמת (במדבר א, יז) – היינו השמות אשר הם מפורשים.

ויאמר: נקבה שכרך עלי ואתנה. (בראשית ל, כח) – זה בעניין השכר של יעקב מאת לבן: פרש במדוייק את שכרך, נקוב בו! תן נתון מפורש.

" נקבה ", איפוא, מציגה באופן מפורש את רצונה, באופן ישיר, ללא עכבות. באופן בו מציג תינוק בעל נשמה "טרייה" [בלתי מחונכת] את רצונו: ישירות, ללא עכבות, ללא הגבלות ומעצורים...

לזכר ולנקבה האלה אמר: פרו ורבו... יש לכם כבר את כל הכלים הנחוצים לטייל במתחם גן -עדן שנמצאים בו. אתם יכולים כבר לקטוף את הפירות שלו; ומה אתם מחכים? קדימה לדרך... קטפו את הפירות שלו! במילה אחת: פרו!
וכאשר אתם קוטפים את הפירות, אל תסתפקו במועט, קטפו הרבה! ובמילה אחת: רבו!

התורה השתמשה בלשון הציורית הנפלאה של גן הנטועים בו עצים עם פירות... הרבה עצים, שדרות אין-סופיות של עצים שמפרים... לפירותם אין-סוף... זה היקום העומד לרשותכם! זה היקום האין סופי שנברא במיוחד עבורכם. אל תוך הגן האין-סופי הזה נחת האדם. במקום הזה, לאדם הזה, אמר היוצר: קח את הפירות וקח לך הרבה אל תמעיט; אל תסתפק במועט למרות וגם המעט נראה לך הרבה... כבוש את כל התחומים, לך אל כל פינה, כנס עד עומק הגן, ובלשונו: אל תוך הגן.

ויאמר להם אלקים – לזכר ולנקבה האלו, כל אחד מצוייד בכלי עבודה משלו, הזכר שזוכר, והנקבה שנוקבת, כל אחד וכליו על שיכמו.

פרו ורבו – עכשיו אתם יכולים כבר לפרות ולרבות, יש לכם את כל הכלים המשלימים אחד את השני. אתם יכולים כבר לקטוף פירות והרבה, התנאי שתדעו להשתמש בכלים שבידכם ביחד – לא כל אחד לחוד! לכן הוא פנה אליהם בלשון רבים, ביחד...

ומלאו את-הארץ... – המונח "הארץ" הוא עולם ומלואו. ובעצם, מי שמגיע עד הבנת המונח הזה, יכול לסגור את ספר התורה וללכת הביתה. כל התובנות והמסרים של התורה במלואה נמצאים במילה הקטנה הזאת "ארץ". המתעד פתח את סיפרו כך:

בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ. בפסוק הזה נמצאת התורה במלואה. מי שמבין את הפסוק הזה לאשורו, יכול לסגור את התורה, לקרוץ לעצמו וללכת הביתה. בחיבור "מידע" עמדתי חלקית על הפסוק הזה, וכאן אנסה להבאיר את הכוונה – "כל התורה נמצאת בפסוק הזה"...

אלוקים ברא את העולם מתוך תכונת הנתינה. כלומר "רצה" לתת ולכן ברא יקום (שמים) – היא היא המתת.

נא לזכור שכל הבריאה נעשתה עבור האדם – שיקח אותה שייהנה ממנה, ואם כן היכן נמצא האדם? המקום שלו נעלם לכאורה בפסוק הפתיחה שאמור להכיל את כל התורה... ויותר מזאת: האדם נברא ביום האחרון, ביום השישי, ואף ביום הזה הוא נברא ברגע האחרון, לאחר שנבראה חיית הארץ למינה, והבהמה למינה, וכל עוף כנף וכל אשר במים, ואף בירך את אלה האחרונים באותה הברכה שנתן לאדם "פרו ורבו"! היתכן והיקום נברא גם עבור שרצי המים והעופות – שיהנו ממנו ויפרו וירבו...?

התשובה על התהיות האלו סופקה בפרק השני בפסוק הזה:

וייצר ה' אלקים את-האדם עפר מן-האדמה, ויפח באפיו נשמת חיים; ויהי האדם לנפש חיה. (בראשית ב, ז) – גוף האדם נוצר מעפר האדמה, כלומר הוא נוצר לאחר יצירת האדמה ועפרה, "העפר" עובד ונוצר ממנו הגוף, בעוד אין שום תיאור או תיעוד ליצירת הנשמה, נשמת החיים, לא בפרק הראשון גם לא בפרק השני!

מכאן המסקנה הפשוטה: נשמת החיים היתה קיימת, והגוף נוצר מהעפר עבורה, כפי שכל היקום וכל אשר בו נוצרו עבורה. לכן נעלם מקום האדם בפסוק הראשון, כי כל אשר נברא – עבורו נברא, נשמת האדם היתה קיימת עוד לפני הבריאה: היקום נברא עבורה, וגם הגוף, גוף האדם – נברא עבורה, וגם החיה והעוף וכל אשר במים נבראו עבורה. תיעוד בריאת האדם ביום האחרון ברגע האחרון בה לרמוז גם על הנקודה הזאת: הכל נברא עבור הנשמה שכבר היתה קיימת לפני היקום וכל אשר בו.

...המשך חלק ג'