מכתב גלוי לד"ר ברוס ליפטון

קוד: מכתב גלוי לד"ר ברוס ליפטון בתנ"ך

סוג: בסיס

מאת: אלברט שבות

אל: ashabot @ walla.com

          

                         

                                                                                   עטיפת הספר  "הביולוגיה של האמונה", ד"ר ברוס ליפטון 

                                                                                                 -       -       -

  גרסה אנגלית 

 

 

ד"ר ליפטון שלום רב,

הייתי בין ברי המזל שקראו את ספרף "הביולוגיה של האמונה" שתורגם לעברית. בפרק השביעי ניסחת ביטוי שמשך מאוד את תשומת ליבי אודות "מלחמת המודע בתת מודע" – היא מלחמת המלחמות המתחוללת בקרב כל אדם בעל תודעה דומיננטית. התיאור שלך למלחמה הזאת והמונחים שהשתמשת בהם השאירו אותי פעור פה של ממש... זאת כי לפני כשבע שנים נקלעתי לטקסט מסוים שתיאר את אותה המלחמה אשר שרדת את מהלכיה על-גב הפרק השביעי של ספרך, והמדהים הוא כי מחבר הטקסט השתמש באותם המונחים המקצועיים ששימשו אותך; לי נראה כי אחד משני המחברים "גנב" מהשני את המונחים ואת רעיון המלחמה, אבל נותרה בעיה אחת: המחבר הראשון פרסם את ספרו לפני מעל לשלושת אלפי שנים, והמחבר השני לא עמד מעודו על נבכי הטקסט העתיק, בזאת אינני מסופק.

ד"ר ליפטון, הטקסט שאני עומד לחברך עימו נכתב על-ידי בעברית, ואני עומד לתרגמו לאנגלית (לצערי אינני דובר אנגלית). את הטקסט גזרתי מתוך חיבור ארוך שעוסק במיקום הפיזיקלי של הנפש, כן קראת נכונה: המיקום הפיזיקלי של הנפש במציאות. יש לאזור אומץ ולהודות כי המילה "נפש" או מקבילותיה "רוח", "נשמה", "תודעה"... היא מילת גנאי גסה וכל מדען שעיניו בראשו מתרחק ממנה כל עוד נפשו בו, זאת כי מעבר למשמעותיה הנפוצות וכבדות המשקל בשפתנו העממית- אין למילה הזו שום משמעות בשפה המדעית, אין לה הגדרה; אין לה מיקום במציאות. כולנו יודעים לתארה באופנים מאופנים שונים ולכתוב עליה ספרים- אך רק בשפתנו העממית; בשפת המדע היא מילה מוקצת מחמת מיאוס והסיבה פשוטה: אין למילה הנפוצה הזו הגדרה במציאות. אולי מהסיבה הישירה הזו קצה נפשך בדבר ד"ר ליפטון, וניסית בכל כוחך לתת משמעות מדעית למילה- כמעין הניסיון "להאניש" את הדומם בכדי לייחס לו תכונות מוכרות... אתה ד"ר ליפטון ניסית "להחמיר" את הנפש- דהיינו להעניק לה תכונות חומריות, ואומנם ייחסת לרוח תכונות חומריות בזאת שקראת לה "אנרגיה".

ד"ר ליפטון, אתה חקרת את התא עשרות השנים והבחנת כי לתא האנושי עטיפה שנקראת ממברנה ועל משטח העטיפה הזו ישנם קולטנים, מעין חלבונים המקשרים את התא עם עולם החוץ. הם קולטים אותות מחוץ לתא ועל-פי המידע אותו נושאים האותות האלה נקבעת ההתנהגות הביולוגית של גרעין התא היכן נמצא הסליל הכפול של הדי.נ.אי. כלומר, סליל זה הוא לא יותר מדיסק קשוח עליו צרובות תכונות אנוש, אך המוח שמפעיל את הסליל הזה וקובע מתי ואיך יעבוד נמצא במעטפת התא, ובמדויק בקולטנים שקולטים אותות-מידע מהסביבה החיצונית, וביכולתם לשלוט שליטה מלאה בדיסק הקשוח שבתוך התא ולווסת את תכניו.

ובכן "אותות המידע" שמחוץ לתא, נקלטים ע"י הקולטנים שבמעטפת התא בצורת גלי אנרגיה מאובכים שמתחברים עם רטט גלי הממברנה והקולטנים שלה. באופן הזה ניתן להגיד בפה מלא כי המידע שמתקבל מהסביבה שמחוץ לתא שולט בהתנהגות הביולוגית של התא, והמידע הזה, כאמור, מגיע אל יעדו כגל של אנרגיה- היא היא, אליבא דד"ר ליפטון, האנרגיה של הנפש ושל המחשבות שלנו.

באופן הזה ד"ר ליפטון "האנשת" את הרוח, היינו היפחת בה הגדרה מדעית המבוססת על הגדרת החומר וגלי האנרגיה. אולם הבעיה היא שלא נתת את דעתך על כי מקור האנרגיה שהצבעת עליה הוא בחומר, אין אנרגיה ללא חומר, אין קיום לגל אנרגטי ללא חומר שגרם את התהוותו. אתה אומר כי הנפש משפיעה על התאים שלנו וקובעת את התנהגותם בצורת גלים ששולחת אל קולטני מעטפת התא החיצונית, אולם עצם קיום הגלים האלה מעיד כאלף עדים על קיום חומר מסוים שגרם להתהוותם, ואם כן אנו חוזרים שוב אל אותו מקום ממנו באנו: היכן נמצאת בדיוק הנפש הזו? אכן יש לנו גל השולט בתא, אולם איך מתחבר הגל הזה אל הנפש, אל המחשבה, אל התודעה? היכן נמצאת ההגדרה המדעית של התודעה? 

הפילוסופיה ועל-פני אלפי השנים- היתה המושא היחיד שניתן להתייחס דרכו אל הנפש, ואף דקראט שניסה לתת הגדרה מדעית לנפש- קיבע למעשה את המושא הזה והשתמש דה פקטו בשפה הפילוסופית, והינה הגיח אלינו היום ביולוג, ד"ר ברוס ליפטון, שניסה להוציא את האנושות מהקיבעון הזה ולהגיד כי יש לנפש יותר מהגדרה פילוסופית, והוא מצא ראיה ממעטפת התא שניצבים עליה קולטנים הקולטים אותות מחוץ לתא- כאשר האותות האלה, ולא הדי.נ.אי שבגרעין התא, הם שמנהלים בפועל את ההתנהגות הביולוגית של התא. ומי נמצא מחוץ לתא אם לא הנפש – שאלת ד"ר ליפטון וענית נחרצות: רק הנפש יכולה להיות מחוץ לתא.

ובכן, אתה אומר בלשון מדעית מדויקת שאם מקישים על הדלת ושומעים קול – סימן שמישהו נמצא מאחורי הדלת, אולם ועד כמה שתגיע רמת צלילותו של הקול הזה – אין בו בשביל להביא את מהות הנפש להגדרה מדעית. הייתי מצפה ממך ד"ר ליפטון שתחתום את מחקרך בהודאה כי עד כה אין לנו הגדרה מדעית למהות הנפש; איננו יודעים עדיין להצביע על מיקומה הפיזיקלי ועל-כן אנו נבוכים. לצערי, ד"ר ליפטון, לא מצאתי בך את היושרה האינטלקטואלית הזו, הגם ואסיר תודה אני על שהעלית אותי ואת האנושות על אם דרך חדשה, קצת רחוקה מהדרך הפילוסופית המייצגת את חוסר-אוננו להבנת מהות הנפש.

ד"ר ליפטון, הטקסט שאני עומד לחברך עימו עוסק במלחמת המודע בתת המודע ומעלה את התהייה המסקרנת: הכיצד יתכן דמיון כה מדויק הגובל בתיאום- בין שני טקסטים ששלושת אלפי השנים מפרידים ביניהם?! אותו הטקסט, וכאמור, גזרתי מתוך חיבור ארוך שעוסק במיקום הפיזיקלי של הנפש; אכן קראת נכונה: המיקום הפיזיקלי של הנפש במרחב. לא עוד פילוסופיה בגרוש, כן בגרוש; אם נוקשים על הדלת והנפש עונה, סימן שקיימת היא ונמצאת מאחורי הפרגוד; מכאן ממשיך החיבור המקורי והארוך. מאידך החיבור הקצר, להלן, בא רק לגרותך ולמשוך אותך לחיבור המקורי... הנה הוא לרשותך:

                                                                                   _____________________________

 

היו היה עם ושמו "בני יִשְׂרָאֵל"- עם שקיים עד היום הזה. אעמוד להלן על המונח הזה: "בני יִשְׂרָאֵל". השם יִשְׂרָאֵל מורכב משתי מילים: יִשְׂרָ–אֵל: 

יִשְׂרָ – מילה נגזרת מהפועל לשרור, להאבק על השררה, להלחם על השליטה... ובמי להאבק ולהלחם?

ב- "אֵל " – באלהים, ב-"קודקוד" העומד בראש הפירמידה... בתודעה העצמית. 

יִשְׂרָאֵל: האיש שנאבק לשלוט בתודעה שלו; ועם מי נאבק?

–       עם אותה התודעה; עם תודעתו.

מצטיירת מזאת תמונה של איש חסר פשרות שלא מתמסר לשום דבר– גם לא לתודעתו הוא... זה איש חסר מנוחה שלא משלים עם שום דבר. "ישראל" הוא האיש שנמצא במאבק מתמיד עם עצמו – קל וחומר עם הסביבה שלו... ועל כך ישלם מחיר מתמיד לאורך כל ההסטוריה שלו. 

זה יעקב אבינו האיש שחי במאבק מתמיד עם התודעה שלו וגם לסביבתו לא עשה הנחות... קווים לדמותו הייחודית ניתנים לראווה בסיפא של פרק לב בבראשית, שם מתואר בפרוטרוט המאבק חסר הפשרות שניהל האיש עם התודעה שלו. קבוצת הפסוקים להלן תספר את סיפור המלחמה הזו:

כה ויותר יעקב לבדו; ויאבק איש עמו עד עלות השחר.  כו וירא כי לא יכל לו, ויגע בכף-ירכו; ותקע כף-ירך יעקב, בהאבקו עמו.  כז ויאמר שלחני, כי עלה השחר; ויאמר לא אשלחך, כי אם-ברכתני.  כח ויאמר אליו מה-שמך; ויאמר יעקב.  כט ויאמר, לא יעקב יאמר עוד שמך – כי-אם ישראל:  כי-שרית עם-אלהים ועם-אנשים, ותוכל.  ל וישאל יעקב, ויאמר הגידה-נא שמך, ויאמר, למה זה תשאל לשמי; ויברך אתו שם.  לא ויקרא יעקב שם המקום פניאל:  כי-ראיתי אלהים פנים אל-פנים, ותנצל נפשי.  לב ויזרח-לו השמש, כאשר עבר את-פנואל; והוא צלע על-ירכו.  לג על-כן לא יאכלו בני-ישראל את-גיד הנשה אשר על-כף הירך, עד היום הזה:  כי נגע בכף-ירך יעקב, בגיד הנשה.  (פרק לב, בראשית) 

כשאני מתאר מאבק פנימי של איש, כל איש, עם עצמו, מתאר בזאת ולמעשה את מאבק האיש בנקודת התורפה שלו – הגם והוא מודע לקיומה ומנסה להתמודד עימה... עצם ההתמודדות כשלעצמה לא תוריד מעצם קיום נקודת התורפה בתלת מימדיה; נהפוך, המאבק וההתמודדות יאשרו את קיומה ויבליטו את עוצמת השפעתה על נפש המתמודד.

נקודת התורפה של האיש, היא גורם ממשי בעל נוכחות מתמידה בנפש האיש; הוא חי אותה- או לחילופין איתה, 24 שעות ביממה. דוגמה לנקודת תורפה אנושית ידועה היא ההימור; זו הפרעה נפשית המתבטאת בהתמכרות לסיכון, להימור כפוי, למשחקי מזל, להתערבות... אם כן "נקודת תורפה כזו" היא הצד השני של האדם שחי איתו ומלווה אותו לכל מקום ובכל זמן... בניב סיפרותי קוראים לצד הזה "צל"; הצל שמלווה את האדם בכל עת ולכל מקום. 

נקודת התורפה של האיש יעקב היא התאום שלו עשו; התאום שחולק עימו את חדר החיים, שחי איתו כל הזמן ומלווה אותו לכל מקום...  עשו, במילים אחרות, מייצג במהותו את הצד השני – את נקודת התורפה שנמצאת בסביבת יעקב וגם בנפשו, והוא מודע לקיומה ומנסה להתמודד עימה; הוא לא משלים עם הימצאותה ומנסה לשַלֶּחה מקרבו. 

למעשה יעקב חי רוב הזמן רחוק מעשו אחיו, אולם "הצד השני" אותו מייצג עשו – קיים כל הזמן לנגד יעקב ולמעשה כופה עליו את קיומו ומאלץ אותו להתמודד עימו. אם תרצו לזהות את "הצד" הזה ולהעיף עליו מבט מקרוב – תביטו שוב בקבוצת הפסוקים שציטטתי לעיל מהסיפא של פרק לב בבראשית, היכן מתוארת מלחמת החורמה של האיש יעקב בתודעתו שלו, היינו בצד השני שמקורו בעשו אשר כפה את קיומו על יעקב אבינו והתנחל בתודעתו. 

במילים אחרות, יעקב אבינו נולד אל עולם בו נמצא עשו... אין המדובר בהשקפת עולם "נוספת" שנחשף אליה – כי-אם במציאות משותפת, ולא נותר ליעקב אלא לחיות את המציאות הזו ולהתמודד עימה.

להזכירכם, אנחנו מנסים לעמוד על המונח "ישראל" המורכב משתי מילים: יִשְׂרָ, אֵל: להאבק באל, ב-"קודקוד", בתודעה העצמית, היינו בחומר הגלם של התודעה. 

-         ומהו חומר הגלם של התודעה? 

-         המידע. 

זהו איפוא המאבק על השליטה בחומר הגלם של התודעה העצמית; על ניהול רשת המידע שהיא קולטת מהיקום.  

זהו יעקב, יִשְׂרָאֵל: האיש שנאבק לשלוט ברשת המידע שהתודעה שלו קולטת, וישנן שתי אסכולות לקליטת המידע וניהולו:

האסכולה הראשונה היא של התודעה האנושית המקורית, שקולטת את "המידע" ישירות מחנות המפעל שלו, היינו משרשרת המידע האין סופית האחת והרצופה. זו אם תרצה האסכולה של מחבר התורה, שניסה לשרטט לנו את התמונה המקורית על פני מספר הגדלות – 7 במספר ("שבעת ימי הבריאה" הפרוסים על-פני הפרק הראשון של בראשית); ברגע זה אנו במרחב ההגדלה החמישית (היום החמישי) בה עתידים לעמוד על המימד בו שולטת התודעה המקורית של האדם במידע.

[הערת אגב: הטקסט שלפנינו נלקח מתוך הפרק החמישי של הסדרה  "שבעת ימי הבריאה"  שנכתבה בעברית. סביר איפוא שניתקל במונחים "זרים לאוזן" שכבר עמדנו עליהם בפרקים קודמים באותה הסדרה, כדוגמת המונח "תמונה מקורית", או "תודעה מקורית", "7 הגדלות"... עם זאת ולעניות דעתי "זרות" זו אינה אמורה לפגום בהבנת הטקסט שלפנינו ובתוכנו.]

המוטו של האסכולה הזאת הוא "יהוה אחד": יהא ההווה ויתקיים לעתיד לבוא ועד לאין סוף, כי כל המידע שמכיל היקום נמצא בשרשרת מידע אחת רצופה. 

יהוה: זה שם הקוד של הדינמיקה הפועלת בשרשרת-מידע האין-סופית האחת והרצופה. זה שם הקוד של "המקשה האחת" אשר נגלה למשה רבינו כאשר ירד לסוף תודעתו וחשף את מקורה... מכאן מקור שליטת התודעה המקורית ברשת המידע של היקום; מתוך ההכרה לקוד הדינמיקה של פעילות המידע במרחב. 

מידע שמחובר בחוליות רצופות ניתן להגדיר אותו וניתן להתמקם במרחבו וגם ניתן לשלוט בו, כי לכל אורך השרשרת הרצופה – ניתן לזהות חוליות מידע רצופות אשר יש להן אח שממתין להן לחברן עם יתר החוליות הרצופות בשרשרת האם, וכך ניתן להמשיך ולזהות ולהתחבר עד לאין סוף... משמע שניתן לתת דרור לעשייה האנושית עד לאין סוף; ניתן לחיות ולגלוש במרחב עד לאין סוף. זה הביטוי המתומצת של התמונה המקורית, וזו תמצית האסכולה של מחבר התורה.

במקביל, ישר-אל נאבק באסכולה השניה שקנתה לה מקום בתודעתו ובאה מבית מדרשו של עשו. האסכולה של עשו הודפת את המוטו של האסכולה הראשונה וכופרת בעיקרו: אין ולא קיימת שרשרת מידע בת מיקשה אחת אין סופית בעלת חוליות רצופות. המציאות היא שרשרת המידע היחידה שיש לה קיום מוכח במרחב, וכל הנותר הוא מבחינת הבלתי נודע והבלתי צפוי, ולכן לספק ולחשש ולפחד מהבלתי נודע – יש קיום, והלכה למעשה הם הם הצד המקביל של המציאות. 

מכאן, אליבא דעשו, הסופיות היא מנת חלקו של האדם, ואליה יצטרפו יד המקרה והגורל שייטיבו עם האדם או ירעו לו... אשר על כן יש לטרוף את החיים מתוך המציאות הטרופה הזו על כל המשתמע מכך, כי בכל אופן הקריסה בוא תבוא והמוות ירבוץ לאדם בפתח, היות ובחישוב מתמטי פשוט – האדם יכרע בסופו של יום בפני האיומים ואף הגורל לא ישחק לטובתו עד לאין-סוף. משום כך יש להתגונן במידת האפשר מפני כל האיומים הרובצים בפתח, וההתקפה היא ההגנה הטובה מכולן... באופן הזה הוטמע מטבע הלשון הקיים עד לרגע זה: אני קיים – משמע אני שורד; זו תורת ההישרדות על רגל אחת, וזו תמציתה של אסכולת עשו- המתחרַה הראשית באסכולה של מחבר התורה והודפת מטבעה את התמונה המקורית הנגזרת ממנה. 

ציינתי לעיל שיעקב אבינו "נאבק" באסכולה השניה של עשו שקנתה לה מקום בתודעתו... והשאלה היא – מדוע נרשמה האסכולה על שם עשו אם יש לה מקום מרכזי בתודעת יעקב, והראיה על כך המאבק שלו בה... 

התורה אכן מתעדת בפרוטרוט את מאבק יעקב בתודעה שלו, ובמרכז העימות עומדת האסכולה של עשו בתלת מימדיה. את התיעוד הזה מספרת הסיפא של פרק לב של בראשית ואני עוד אחזור אליו, אולם ולפני כן אני חייב תשובה לעשו: מדוע האסכולה נרשמה על שמו ולא על שם יעקב אחיו? 

התורה עונה על זאת בפרק כה של בראשית, וגם בוחרת להפקיד את תשובתה בסיפא:

כז ויגדלו הנערים, ויהי עשו איש ידע ציד, איש שדה; ויעקב איש תם, ישב אהלים.  כח ויאהב יצחק את-עשו כי-ציד בפיו; ורבקה אהבת את-יעקב.  כט ויזד יעקב נזיד; ויבא עשו מן-השדה, והוא עיף.  ל ויאמר עשו אל-יעקב, הלעיטני נא מן-האדם האדם הזה, כי עיף אנכי; על-כן קרא-שמו, אדום.  לא ויאמר יעקב:  מכרה כיום את-בכרתך לי.  לב ויאמר עשו, הנה אנכי הולך למות; ולמה-זה לי בכרה.  לג ויאמר יעקב, השבעה לי כיום, וישבע לו; וימכר את-בכרתו ליעקב.  לד ויעקב נתן לעשו, לחם ונזיד עדשים, ויאכל וישת, ויקם וילך; ויבז עשו את-הבכרה. (בראשית, כה) 

מתוך חבילת הפסוקים האלה ניתן לעמוד על הנטיה הפנימית של כל אחד מהאנשים; בעברית מודרנית מכנים את זאת כ-"ניתוח אופי"... מה היתה הנטייה של כל אחד מהם כבר מתחילת הדרך. 

ויגדלו הנערים...

ויהי עשו איש ידע ציד, איש שדה; עשו כבר מתחילת הדרך נטה אל האסכולה השניה ואימץ אותה כמנחה בחיים... אין ולא קיימת שרשרת מידע בת מיקשה אחת אין סופית בעלת חוליות רצופות. לספק ולפחד מהבלתי נודע – יש ויש קיום; הסופיות היא מנת חלקו של האדם, ויד המקרה והגורל הם שמניעים את העולם... אשר על כן ואם ברצונך לחיות – יש לטרוף את החיים מתוך הגורל ולהטות את המציאות לטובתך- אם צריך גם בכוח הזרוע; המטרה תקדש את האמצעים. 

ויהי עשו איש ידע ציד, איש אשר יודע לטרוף את מחייתו... לקרוע לגזרים, לשסע, לרטש... כך הוא שורד, כך החיים לימדו אותו.

איש שדה; איש קשוח, איש של שדה... איש של כוח הזרוע. 

ויעקב איש תם, ישב אהלים. בעוד יעקב וכבר מתחילת הדרך זיהה את תכונת הרצף במידע; הרצף עד לאין סוף... לכן הוא "לקח" את מחייתו מתוך הרצף הזה – לא היה עליו לטרוף אותה... כי הרי חוליות המידע במקומן הן ניצבות וכל מה שעליו לעשות הוא להרים את ידיו ולקחת אותן, לקטוף אותן בזמנו החופשי ומרצונו החופשי.

יעקב ידע מה הוא רוצה וכמה רוצה ומתי רוצה... הוא לא ביקש להסתער על שום דבר כי הכל היה בטווח ידיו. שום חיפזון ושום בהלה מאחריו... הוא היה איש תם, שלם, מוחלט, אם תרצה – החלטי, סם המרץ שלו הן חוליות המידע עצמן – לא הדרך להשיגן... הדרך לא הדאיגה אותו.

ישב אהלים. פשוט הוא ישב באוהל וקטף את החיים; בשקט בשלווה, לא היה לו את הצורך להסתער עליהן ולגזור אותם מהשדה... 

ויאהב יצחק את-עשו כי-ציד בפיו; ורבקה אהבת את-יעקב.  זו ביקורת נוקבת על יצחק ומחמאה מבורכת לרבקה.

יצחק אבינו ראה רק פן אחד מהמציאות, הוא ראה את עשו שידע להתמודד עם החיים ולטרוף אותם... העריץ את התכונה הזו וגם הזדהה איתה. גם אנחנו בדורנו רואים את ההסתערות על החיים כתכונה מבורכת ומעודדים אותה ומוחאים לה כפיים. אדם שמסתער על החיים קוראים לו "אדם חי" ואכן הוא הדבר; אולם חוט של שערה דקה מפריד בין הפועל להסתער החיובי במהותו, לבין הפועל התאום לטרוף... אחוז אמוק- שטורף, שתולש מה שבא ליד לפני שייגמר...

לכן דייק המחבר והגביל את אהבת יצחק לפרק זמן אחד בלבד, לעבר: ויאהב יצחק את-עשו, ואחר כך עמד על מהות "הסתערות עשו" והבחין בעשו הטורף... הבחין למעשה במקור האמוק שלו לטרף; הבחין באסכולה שממנה יצא ומתוכה למד לטרוף... או אז עמד על טעותו הוא.

ורבקה אהבת את-יעקב.  חוש של אישה... היא זיהתה את מקור התמימות של יעקב; זיהתה את השלווה שלו, את ההחלטיות שלו, ואהבה את התכונה הזו ללא קשר עם זמן.

ויזד יעקב נזיד; ויבא עשו מן-השדה, והוא עיף. קטע מהחיים, יעקב ועשו, כל אחד והעיסוק שלו; התורה לא ראתה לנכון לעמוד על העיסוק הספציפי של כל אחד מהאחים.

ויזד יעקב נזיד; יעקב יצר משהו... משהו שללא ספק נגזר מתחום העיסוק שלו. 

ויבא עשו מן-השדה, והוא עיף. זאת, כאשר עשו היה בעיסוקיו המייגעים, הקשים, המפרכים... אינני יודע אם עשו היה איש אמיד או עני, אבל ובשני המקרים לפנינו איש סחוט, תשוש, שקצה נפשו מהקושי ומהחיים שיש לטרוף מהם את הלחם... להיות מאויים או מאיים, לשרוד ולחיות או לקרוס ולמות; ברובד הזה נמצא עשו, וזו רמת הקושי שהתמודד עימה בחיי היום יום.

ויעקב יושב באוהל... 

ויאמר עשו אל-יעקב, הלעיטני נא מן-האדם האדם הזה, כי עיף אנכי; על-כן קרא-שמו אדום.  עשו ראה את יצירת יעקב ושם בה עין... זה דרכו של האדם הטורף: לראות בכל דבר כמציאה ולטרוף אותה! וכל מי ששם על המציאה את היד – הרי זה משובח. "קח מה שבא ליד היום, מחר אולי לא תהיה- אתה או המציאה שלך או שניכם ביחד", זה המוטו של עשו.

דרכו של טורף לקחת את המציאה – תהא מהותה אשר תהיה... הוא לא יבדוק אותה ולא יעמוד על מאפייניה; הרי היא "דבר מוחשי" ולכל דבר מוחשי שימוש כלשהו. 

הלעיטני נא מן-האדם האדם הזה – תן לי את הדבר האדום הזה; לא משנה תוכנו.

על-כן קרא-שמו אדום. – נדבק בו תואר החפיפניק... איש ריק שלא הקפיד מעודו על התוכן. האיש שראה רק את הקליפה. 

דרכו של טורף לטרוף כל דבר מבלי להתעניין בתמורתו, כי אם כן מה לו ולטריפות... 

ואחרון חביב – דרכו של טורף לחבב את עצמו על טרופיו ולקנות את ליבם! בסופו של דבר כל האמצעים כשרים להשגת הטרף; זו תמצית החיים באסכולה הזו.

כי עיף אנכי – רחמים חברים רחמים.

התורה מתארת קטע אופייני מהחיים של התאומים יעקב-עשו, וזהו למעשה דרך החיים של כל אחד מהם לטוב ולרע. אגב הקטע הזה אנו אמורים לזהות את האסכולה המנוי עליה כל אחד מהם מנעוריו, ממעמקיו.

ויאמר יעקב:  מכרה כיום את-בכרתך לי.  יעקב מנגד הציע לו הצעה עסקית לכל דבר, ואגב זאת שידר לו את המסר כי "לא איש טרפה אנוכי". בעברית עדכנית: לא פראייר שלך אנוכי.

כאן אנחנו מתחברים עם "הבכור" של משה רבינו, בו פגשנו בתמונה הרביעית הנרחבת.

בכור הוא הצאצא הראשון של האדם ומתוקף זאת זוכה למעמד מיוחד. כלומר הוא מייצג את חוליות המידע הרצופות בהן פגשה התודעה לראשונה וביקשה לפתוח דרכן את השער לאופק... בכור הוא הגלגל, העסק, הארץ, המאור... הוא הגוף שייפיץ אור בתוך ערימת המידע החשוכה וינתב את מסלול התודעה לאופק הרחוק; לרשימה של החזון.

אם כן, "בכור" הוא כל רעיון, תורה, תיאוריה, תיזה, סברה, עיקרון... כל שרשרת חלקית שמזהה התודעה האנושית לראשונה את רצף חוליותיה ורואה בה כמאור, כמקור האור שייפיץ עבורה את האור במרחב וינתב את דרכה אל יתר המידע שבערימה – בשרשרת האין-סופית.

ויאמר יעקב:  מכרה כיום את-בכרתך לי.  וזה דבר העסקה שהציע יעקב לעשו תמורת יצירתו ששם עשו עליה את עיניו. 

עשו אומנם איש "שדה" היה אולם ולבטח גם איש "יוצר", איש בעל אופקים ורעיונות ואולי אף המצאות... עשו הוא בנו של יצחק ונכדו של אברהם; הוא בן לשושלת בעלת שם בעולם החשיבה והיצירה ובלשון המעטה. מאידך יעקב שגם הוא ללא ספק היה בעל רעיונות ותיאוריות וסברות – התייחס לכל רעיון או סברה כבכור; כמאור שינתב לו את דרכו אל עבר חזונו שבאופק... וליעקב האמון על האסכולה של שרשרת המידע האחת והאין סופית  – חזון בלתי צנוע בעליל... חזון כה רחב אופקים שגם המאורות הזרים יכולים להתגייס עבורו ולהאיר לו, גם אלה שאינם מבית היוצר שלו הוא.

וזה עיקר הצעת יעקב לעשו: אתה בעל רעיונות ויצירות ומוצרים וגם אני. אם כן, הבה נשתף פעולה ונחליף רעיונות ויצירות בינינו, אתה תיתן לי את בכורותיך ואני אתן לך את בכורותי, והרי מצא חן בעיניך היום אחד הבכורות שלי... יעקב הציע לעשו עיסקת חלופין פשוטה.

ויאמר עשו, הנה אנכי הולך למות; ולמה-זה לי בכרה. – עשו ולאורך כל הדרך – נאמן הוא לעיקרון ההישרדות שבסופו של יום אינו מנבא לו טובות... וגם אם אצליח לשרוד ולנטרל את האיומים עלי – הרי ובחישוב מתמטי פשוט – בסופו של יום עתיד אני לקרוס ולמות, ואם כן...

למה-זה לי בכרה – במה יועילו לי כל הרעיונות והיצירות שלי? בזאת הוא בז ולמעשה לאחיו יעקב שרואה בכל רעיון כמאור עבור יתר המידע... בעברית של הרחוב ישנו ביטוי עממי שמתאים מאין כמוהו לרחשי ליבו של עשו: אלאק בכורות...

וגם בתחום הטכני לא חס עשו על יעקב ושולח לו חיצים טכנים לאסכולה ולדרך החשיבה שלו.  וכך הוא מנסח את החץ של הבוז שלו: "הבכור" ע"פ הגדרת בית המדרש שלך- הוא רעיון שמייצג שרשרת חלקית שמזהה התודעה לראשונה את רצף חוליותיה ורואה בה כמאור, כמקור האור שייפיץ עבורה את האור במרחב וינתב את דרכה אל יתר המידע שבערימה – בשרשרת האין-סופית האחת והרצופה. מי יחייה ויספר לי על המאור שיאיר את השרשרת האין-סופית... והרי אני הולך למות וגם אתה הולך למות וכולנו הולכים למות, זה הגורל השולט בנו ובטבע- אזי על איזו שרשרת רצופה אתה שח? מי יהנה מהאין-סופיות שלה? מי יהנה מהרצף שלה? מה עוד והשכל הישר כופר בתכונת הרצף מעיקרה, כי הרי רק למציאות יש יצוג רצוף אך לא ליתר המידע; הנותר מהמידע הוא מבחינת הבלתי נודע בעליל, ואיך יכול אתה להגיע אליו בעזרת הבכור שלך?

ולמה-זה לי בכרה – הוא אשר אמרתי: אלאק בכור...  ואגב, סיכם עשו, מקובלת עלי העיסקה שלך ללא שום קשר לבכור; אלאק בכור!

ויאמר יעקב, השבעה לי כיום, וישבע לו; – גם אז סגרו עסקאות בתקיעת כף; אבל לא עסקה עם טורף... יש למלא טפסים ולחתום ערבויות ולהשבע בנוכחות עדים... וחוץ מזה- ביזנס איז ביזנס.

וימכר את-בכרתו ליעקב – והעיסקה יצאה לדרך.

ויעקב נתן לעשו, לחם ונזיד עדשים, ויאכל וישת, ויקם וילך; ויבז עשו את-הבכרה.

בפרק הקודם עמדתי, במקרה או לא, על ההבדל העקרוני בין שני זוגות הפועלים "למכור ולקנות" המקבילים לשני הזוגות "לתת ולקחת". חלקו של עשו בעסקה סומן במכירה: וימכר את-בכרתו ליעקב, אך חלקו של יעקב סומן בנתינה: ויעקב נתן לעשו. ההבדל בין נתינה למכירה הוא כהבדל בין שמים וארץ, ומי שמעוניין לעמוד על הבדל עקרוני זה יחזור אל התמונה המקורית בהגדלתה הרביעית.

ויעקב נתן לעשו, לחם ונזיד עדשים, – הוא אשר אמרתי, לא היה מדובר בעסקה אחת כי-אם בחבילת עיסקאות, לכן נוסף פה הלחם לרמוז לנו על יתר המוצרים שבהסכם...

ויאכל וישת, – עשו עשה שימוש במוצרים ו/או ברעיונות של יעקב לשביעות רצונו המלאה.

ויקם וילך; – ועד כאן מיצה עשו מבחינתו את המוצרים; אך למיותר לציין שלא עשה מהם מאור... ועל כן, מעיד עליו מחבר התורה:

ויבז עשו את-הבכרה. – עשו בז לעיל לבכורה של יעקב, וכאן מעמיד אותו מחבר התורה על טעותו: אתה בז בעצם לבכורה שלך כי לא השכלת לעשות בה שימוש.

היו היה עם ושמו בני ישראל, בניו של ישראל. עמדנו עד עכשיו על מחצית המונח "יִשְׂרָאֵל" – הוא יעקב אבינו, האיש שנאבק ללא הרף לשלוט בתודעתו; ובליווי חבילת הפסוקים מפרק כה מבראשית, הצלחנו לחשוף את כיוון האיש מנעוריו, לאן התודעה שלו נוטה ומה הם מאפייני האסכולה עליה הוא מנוי.

עד עכשיו חשפנו את האסכולה של ה-אֵל "המקורי" של יעקב (האסכולה של התודעה המקורית) אליה נוטה האיש יעקב ואליה מכוון את תודעתו, אולם האם יצליח במשימה? האם יצליח להדביק את תודעתו לתודעה המקורית שפניו אליה? חסר לנו עדיין החצי השני של המונח: יִשְׂרָ – המייצג את האיש יעקב הלוחם... איך הוא ינהל את מאבקו ובאילו מיכשולים יתקל? וכאמור, האם יצליח לצלוח אותם?

חבילת הפסוקים הבאה תאיר לנו את החצי השני של המונח – (יִשְׂרָ):

כה ויותר יעקב לבדו; ויאבק איש עמו עד עלות השחר.  כו וירא כי לא יכל לו, ויגע בכף-ירכו; ותקע כף-ירך יעקב, בהאבקו עמו.  כז ויאמר שלחני, כי עלה השחר; ויאמר לא אשלחך, כי אם-ברכתני.  כח ויאמר אליו מה-שמך; ויאמר יעקב.  כט ויאמר, לא יעקב יאמר עוד שמך – כי-אם ישראל:  כי-שרית עם-אלהים ועם-אנשים, ותוכל.  ל וישאל יעקב, ויאמר הגידה-נא שמך, ויאמר, למה זה תשאל לשמי; ויברך אתו שם.  לא ויקרא יעקב שם המקום פניאל:  כי-ראיתי אלהים פנים אל-פנים, ותנצל נפשי.  לב ויזרח-לו השמש, כאשר עבר את-פנואל; והוא צלע על-ירכו.  לג על-כן לא יאכלו בני-ישראל את-גיד הנשה אשר על-כף הירך, עד היום הזה:  כי נגע בכף-ירך יעקב, בגיד הנשה.  (פרק לב, בראשית)

עמדתי לפני מספר שנים על פרק ג של בראשית המכונה פרק חטא אדם הראשון. זה היה במסגרת החיבור הארוך שכתבתי "מידע", נדמה לי שזה היה בשנת 2007. עברו כארבע שנים ונדמה שהרבה דברים השתנו מאז... השתנו בי, בכתיבתי, אני מעריך שהעט שלי היום הוא יותר מחודד כי הוא יותר ישיר ומופשט ופחות אירוני, לקח לי זמן להבין שהפשטות היא מעלה בכתיבה והאירוניה היא סטיה...

ומעבר לשינוי בתכונות העט, הישגתי במישור התנכי הרבה מאוד מעלות, מונחים... מונחים חדשים שלא היו בהישג ידי. ההישג הגדול ביותר שלי הוא שני המונחים ששמתי עליהם את היד לא מזמן: אלהים – היא התודעה האנושית של כל אדם ואדם, או לחילופין התודעה המקורית שאליה מכוון מחבר התורה; מכוון אותנו, את האדם.  והמונח השני הוא "יהוה" שעד שהיגעתי אליו הייתי מקפיד לכתוב אותו באות ה'... זה קוד ההתנעה של מכונת היקום, או כמו שניסחתי את זאת – זו הדינמיקה הפועלת בשרשרת-מידע אין-סופית אחת ורצופה. זה שם הקוד של "המקשה האחת" אשר נגלה למשה רבינו כאשר ירד לסוף תודעתו וחשף את מקורה...

קשה לאי-אילו אנשים לקבל את השינוי הדרסטי הזה בשני המונחים, אולם אלי הגיע השינוי בהדרגה ולכן התקבל אצלי כמובן מאליו, לא נחת עלי במכה... ושלא יצאו דברי מהקשרם, אני מדבר על שינוי במונחים ספרותיים מקצועיים גרידא, בכלים מקצועיים לכל דבר שעוזרים לך לקרוא את נוסח התורה. בשביל להעמיד דברים על דיוקם, פעם ידעתי שאלוקים וה' ומחבר התורה הם דבר אחד, והיום אני יודע שמחבר התורה השתמש בשני המילים "אלהים" "יהוה" כמונחים לכתיבת תורתו.

במילים מודגשות וברורות, התורה שאני קורא בה היום ואתמול ולפני ארבע שנים לא השתנתה בתודעתי וגם המחבר שלה לא השתנה בתודעתי. אבל כן בהקשר הזה השתנה דבר אחד: אני יודע היום שמחבר התורה לא רוצה שנעסוק במהותו ולא בטיבו ולא בשום דבר הקשור בו מעל ספר התורה, וזאת מסיבה פשוטה: הוא לא ציין שום דבר על עצמו בספר שכתב לנו, לאדם. מכאן היסקתי שזה רצונו: לא להתעסק במהותו ולא בגודלו ולא בשום ערך שלו... זה מחוץ לשיח הספרותי התורני ומחוץ לתוכן הטקסט של התורה.

יש כאלה שהתחילו לכנות את הקריאה שלי לתורה כמהפכנית, ולדעתי המהפכה האמיתית שהתחוללה היא בהגדרת רצונו של מחבר התורה. פעם הכל סבב סביב עצמותו, דיבורו, אימרותיו, גודלו, מהותו, מידותיו, מלכותו, הדרו, עבודתו, השפע שלו, רחמיו, מצוותיו, עונשיו, חסדיו... כל התמונה שקלטנו בתודעתנו מהתורה היתה סביב מהותו ואת התמונה הזו גזרנו, למיטב הבנתנו, מתוך רצונו...

וזה בדיוק ההפך הנכון של רצונו. רצונו הוא שמהותו תהיה מחוץ לשיח המחשבתי שמציע לנו על גב סיפרו. הספר הזה יועד לאדם ויעסוק רק באדם – לא בשום גורם אחר. רצונו אם כן שלא נדבר עליו ולא נתאר אותו ולא ניגע במהותו – וזה בדיוק מה שעשינו לאורך כל הדורות, תיארנו אותו ונגענו במהותו ודיברנו עליו וגם דיברנו בשמו.

אני מדבר אגב על מחבר התורה יהא אשר יהיה. ישות הוא ולכל הדעות ולכן הוא יכול להיות אדם בשר ודם כמונו, ויכול להיות אותו הגורם שנטמע בתודעתנו שכינונו אותו "אלוהים", ויכול להיות גורם מהעולם החיצון- חוצני, השאלה הזאת "מי הוא" וכל הנגזר ממנה – [מה הוא, איפה הוא, למה הוא, מה עשה, מה ברא, מה יצר, מה מהותו, מה רצונו, וכול'...] – שאלה זו ביקש אותנו מחבר התורה שנתייחס אליה ברובד האישי מאוד, האינטימי, התודעתי – לא בשום רובד אחר; כל אחד והשגתו.

ברצונו זה הוא סותם את הגולל על הרבה פיות שדיברו או ידברו בשמו.

האמת היא שתיכננתי לגעת בנושא הזה ולחתום בו את יום השבת, את ההגדלה השביעית המסכמת... אולם העט שלי הביא אותי הלום ולמה להתנגד לו... ובעצם לנושא הזה היגעתי כאשר הזכרתי לעיל את פרק ג של בראשית המכונה פרק חטא אדם הראשון, שעמדתי עליו לפני כארבע שנים במסגרת חיבור שכתבתי תחת השם "מידע".

לפני ארבע שנים לא זיהיתי עוד את שני המונחים "אלהים" ו-"יהוה" והתייחסתי אליהם כפי המקובל... באופן הזה עמדתי על פרק ג של חטא אדם הראשון ובחשתי בו לעומק, בכלים שהיו לי – כולל המונחים הבלתי מעודכנים "אלהים, יהוה". אני מזכיר את פרק ג' הזה מבראשית  כי אנו עומדים לקרוא שוב את את הפרק הזה על כל תכניו אך באמצעות מילים ודמויות אחרות. "הפרק התאום" הוא פרק לב של בראשית והשחקן הראשי שלו יעקב אבינו.

לפני שנכנס לעובי הקורה, הייתי רוצה להעלות על נס נקודה חשובה שהבחנתי בה במעמד הזה... ובכן, הבנתי העמוקה לפרק ג' של בראשית, וללא ספק, היא זו שהביאה אותי אל פרק לב' התאום... זאת למרות ועל אף שלא היו בידי הכלים "המעודכנים" כאשר עיינתי בפרק ג' לפני ארבע שנים; אז, כפי שהזכרתי, עוד לא זיהיתי את שני המונחים "אלהים" ו-"יהוה"...  כלומר "הכלים" הם אמצעים לשפר את איכות ראייתך לטקסט – אך לא להבנת הטקסט כהוא זה. להבנה המדוייקת לטקסט של התורה, ישנו כלי אחד ואוניברסלי שמתאים לכל הטקסטים של התורה, ולכלי הזה קוראים: הרצון לדעת. הרצון האמיתי לדעת.

לפני ארבע שנים כאשר רציתי באמת ובתמים לעמוד על הפרק השלישי של בראשית – עמדתי עליו והבנתי אותו לעומק. וכאשר ביקשתי להמשיך ולהתקדם במרחב התורה – או אז זיהיתי כלים חדשים ששיפרו את הראייה שלי לטקסט אך לא את עמודי הטקסט המקורי. במקרה הזה למשל הצלחתי באמצעות הכלים החדשים – היינו המונחים החדשים, לזהות את הטקסט התאום של פרק ג' – הלא הוא פרק לב של יעקב.

זה הזמן לחזור אל עמוד הטקסט המקורי של פרק לב' מבראשית, בו מתואר המאבק של יעקב אבינו בתודעתו, ואגב המאבק הזה והשתלשלותו עתידים לעמוד על החצי השני שנותר מהמונח ישראל – (יִשְׂרָ).  לפני כן ברצוני לקפוץ לרגע אל "הפרק התאום" ג' של בראשית:

עשרות עמודים צרכתי בפרק ג' של בראשית ואני רוצה לסכמם במספר מילים- אבל אל תתפסו אותי על המילה...  נחזור לשם זאת אל מחבר התורה ואל שבעת ימי הבריאה בהם פתח את חיבורו. מי הוא המחבר הזה? שאלה פסולה... אך "מהי מטרת החיבור שלו" – שאלה תקנית היא ואפשר לדון בה, כי לכל חיבור תוכן ומטרה, וגם לחיבור שלנו יש תוכן.

החיבור עוסק באדם ופונה אליו ואך אליו. מטרת המחבר המוצהרת כפי שמצטיירת מתוכן החיבור היא להחזיר לאדם באשר הוא את התודעה המקורית שלו; האדם ובמרוצת הזמן איבד קשר עין עם התודעה "המקורית" שלו וכמעט נותק כל קשר עימה.

"תודעה" היא האלהים של האדם, היא המרכז אליו מתנקזים כל הנתונים שנקלטו ע"י חושיו ועובדו במוחו. המוח מעבד את הנתונים הנקלטים בחושים, מכין אותם ל-החלטה, וברגע מסוים מחליט האדם כי הוא יודע כבר מה לעשות עם הנתונים המעובדים האלה, או אז הולך ימינה, ואדם אחר מחליט עם אותם הנתונים המעובדים ללכת שמאלה; לכן משייכים את ההחלטה לתודעה ואת עיבוד המידע למוח.

מי זאת התודעה והיכן נמצאת – אף אחד לא יודע, אבל אין ספק בקיומה, כי ללא קיום "התודעה" לא היה קיום "להחלטה"; לא היה קיום לאדם– הנבדל מהבהמה בעלת אותו הגוף הנשלט גם ע"י המוח...

מהאמור לעיל אני יכול להגיע לאקסיומה הזו:  ההבדל בין איינשטיין הדגול לשמואל הוא לא כמו ההבדל בין איינשטיין לבהמה, כי גם לשמואל וגם לאיינשטיין יש מוח אך התודעה של שניהם שונה זו מזו וזה עושה את ההבדל: איינשטיין ידע מה לעשות עם הנתונים המעובדים שבידו, בעוד שמואל לא ידע. משמע, ההחלטה שקיבל איינשטיין שונה מהחלטת שמואל.

אבל באקסיומה הזו אני מתעלם לכאורה ממנת המשכל השונה אצל האנשים ולמעשה היא האחראית להבדל בין איינשטיין לשמואל – לא התודעה ולא ההחלטה... משמע – המוח המולד באדם הוא האחראי להבדל בין שמואל לאיינשטיין, ואף בין איינשטיין לבהמה...

אולם חיבור התורה שבידינו מצביע חד משמעית על התודעה כאחראית להבדל בין שמואל לאיינשטיין, לא מנת ההשכל.  מחבר התורה שם על השולחן את הקביעה החד משמעית זאת כבר בפסוק הראשון של התורה:

בראשית, ברא אלהים את השמים ואת הארץ.

התודעה האנושית (אלהים) בראה את היקום ובכללו הארץ. כלומר הרגע הראשון שפתחה התודעה האנושית את עיניה – קלטה את הארץ ואת היקום מסביבה; לפני כן לא היה בסל התודעה שום נתון וברגע קט התמלא הסל שלה בנתוני השמים והארץ. כלומר היא לא עיבדה שום נתון שהיה באמתחתה ושעזר לה לקלוט את נתוני השמים והארץ... פשוט ברגע קט קלטה את הנתונים יש מאין, ולכן המחבר משתמש בפועל "ברא" שמשמעותו יש מאין, התודעה בראה (לעצמה) את נתוני השמים והארץ – לא יצרה אותם, לא עשתה אותם, לא היה באמתחתה שום דבר.

"שמים וארץ" והלכה למעשה – זה היש, זה היקום, זו התמונה המלאה והמקורית. זה היום האחד השלם. זו שרשרת המידע האחת והרצופה  שיעמוד עליה המחבר מתוך הגדלת התמונה המקורית בהמשך...  תכונת רצף חוליות המידע בשרשרת היא שמעידה על שרשרת האם "האחת", כי אילולא הרצף היו לנו מספר שרשראות, והרי התודעה שלנו קולטת את המציאות מתוך שרשרת אחת, והמציאות אומנם גודלת אך לא מתפצלת.

אם כן הינה לך "הקביעה" החד משמעית של מחבר התורה, שמצביע על התודעה כאחראית להבדל בין שמואל לאיינשטיין, לא מנת ההשכל.       

בראשית, ברא "אלהים" את השמים ואת הארץ.

"התודעה" בראה את שרשרת המידע הרצופה; אין כאן זכר לא לשמואל ולא לאיינשטיין. כלומר גם דניאל גם שמואל גם איינשטיין "בראו" את אותו היקום, קלטו בתודעתם את אותה השרשרת; כל התודעות פתחו את מסעם מאותה נקודה, זינקו ממנה, ודרכם נפרדה רק כאשר התחילו לגלוש בפועל בשרשרת הזאת והגלישה הזו נתונה להחלטתם הבלעדית, אחד קוטף מהשרשרת הרבה ושני מעט, אחד הולך ימינה ושני שמאלה, אחד מחליט לעצור – משום מה, ושני מחליט לדהור קדימה בכל הכוח; כל אחד וההחלטה שלו.

החלטות אלו של כל תודעה ותודעה הן הן שעשו את ההבדל בין איינשטיין לשמואל ובין היתר קבעו גם את מנת המשכל שלהם- ולא רק זו, הן קבעו גם את הגובה שלהם וצבע השער והעור והעיניים והמצב הבריאותי והנפשי והחיסוני והאופי והיופי ובקיצור את הרכב הדי.אנ.איי של כל אחד מהם שכידוע היא מלקולת ענק שמכילה את כל המידע התורשתי של האדם.

השאלה מדוע איינשטיין נולד עם נתונים מסויימים ושמואל נולד עם נתונים אחרים – היא שאלה טכנית גרידא שמתעכב עליה המחבר בהגדלה השישית האחרונה ומראה לנו את מה שלא הצלחנו לראות בתמונה המקורית: התודעה האנושית היא חלק משרשרת האם האחת והרצופה ולכן היא לא יכולה להיכחד. כלומר התודעה האנושית מורכבת מחוליית מידע אחת כשאר יתר החוליות שבשרשרת האם, אולם בהבדל אחד מיתר החוליות: היא ניידת, לא קבועה במקום אחד.

כיסא, עץ, ירח, שמש, שולחן... כולם מהווים חוליות מידע תקניות מתוך שרשרת המידע, אולם כולם קבועים בשרשרת המידע במקום קבוע, יש להם כיסא קבוע לא זזים ממנו (אלא אם כן מישהו יזיז אותם). בניגוד להם, חוליית המידע של התודעה אינה קבועה במקום אחד, היא משוחררת, כך תיאר אותה מחבר התורה:

ורוח אלהים, מרחפת על-פני המים

מרחפת על פני שרשרת המידע "ומחליטה" על פני איזה חלק מהשרשרת לרחף, לנחות, מה לתלוש מהשרשרת – מה לקטוף, כמה לקטוף, מהיכן לקטוף, מתי לקטוף... זו ההחלטה שלה, ותכונת "ההחלטה" נצרבה בה מתוך תכונת הניידות שלה; היא חוליית מידע אחת ניידת מתוך חוליות השרשרת הגדולה הבלתי סופית, ובזכות תכונת הניידות נילוותה לה תכונת ההחלטה. אני גונב הרבה מידע מההגדלה השישית... ואם כבר- אקח משם עוד טיפה להשלמת התמונה החלקית שבידינו.

ומהיכן בא הגוף ומי יצר אותו?

–       התודעה; היא זו שקוטפת את הגוף משרשרת המידע. זה כלי נייד המתאים לתכונת הניידות שלה ובעזרתו יכולה לדהור... היא קוטפת אותו מתוך שרשרת המידע שלפניה- במלוא מובנה של המילה. הכלי הזה משתפר עם הזמן או מתקלקל עם הזמן או פשוט נכחד עם הזמן – תלוי "בהחלטה" שלה; כלומר תלוי בטיב ההחלטות שלה, תלוי בשימוש שתעשה בכלי הזה.

וכאמור הכלי הזה נכחד אם לא עושים בו שימוש נאות, ככל כלי ללא שום הבדל, הוא יכול להחזיק מעמד שנה עשר מאה ואלף ואף מליון מליארד וגם ניתן לנקוב בסכום אין-סופי – הכל תלוי בהחלטת "התודעה", והמחבר יקרא לה בהמשך "נשמה".

ובכן, וכאשר הכלי הזה נכחד, היא קוטפת לה כלי נוסף שיתאים לאותה נקודה השגית אליה הגיעה, רחוקה היא או קרובה, גדולה היא או קטנה, טובה היא או רעה... והכלי "השני" אמור מטבעו לשמור על אותם הנתונים ההשגיים שהגיעה אליהם התודעה בעזרת הכלי שלפניו: גובה, אורך, צבע, מנת משכל, אופי, בריאות... היא אוצרת את כל המידע הזה בסליל הדי.אנ.איי ויוצאת עם הכלי השני פעם נוספת לדרך... היא מזנקת שוב מאותה נקודה אליה הגיעה בסיבוב הקודם.   ושוב... מנקודה זו יכולה להתקדם ולהתפתח או לחזור אחורה ולסגת אף מהשגיה הקודמים, תלוי בהחלטתה.

לציין, אינני מתאר גילגול נשמות כי הנשמות לא מתגלגלות גם לא מתחדשות, הן קיימות וממשיכות להתקיים ולרחף על פני המידע עד לאין סוף.

נחזור בנקודה זו אל שמואל ואיינשטיין ונצרף אליהם את דניאל ויוכבת... כל אחד מארבעתם נמצא "מרחף" על פני שרשרת המידע הרצופה במקום אחר; כל אחד והכלי שלו, לראשון כלי טוב, לשני בלוי, לשלישי חכם, ולרביעי כסיל...

מחבר התורה מזהה שתי בעיות עיקריות בארבעת האנשים האלה: איינשטיין שמואל דני ויוכבת. למעשה, המדובר בשני מיכשולים עיקריים שמונעים מארבעתם להתקדם הלאה בשרשרת המידע... מכשולים אלה עוצרים את התקדמות התודעה של כל אחד מהארבעה, ומונעים ממנה לרחף מעל שרשרת המידע ולהנות ממנה...

מכשול ראשון: כל הארבעה אינם מודעים למהות התודעה והם מזהים אותה כחלק אינטגרלי מהגוף. כל הארבעה וממילא אינם מזהים את אחריות התודעה שלהם למקום אליו הגיעו ועליו עומדים. כל הארבעה אינם מזהים את הקשר בין תודעתם לגופם, היינו לכלי שתודעתם עושה בו שימוש... כל אחד מקוראי השורות יכול להיות אחד מהארבעה, להזדהות איתם ולהבין את מצוקתם: אין לי מזל. נולדתי עני מרוד. נולדתי עם בריאות לקויה. נולדתי מכוער. הוא נולד חכם. הוא נולד יפה…

ובכן ניתן להגדיר את המיכשול הראשון כבעיה רצינית של חוסר מידע, האדם התנתק מהתודעה המקורית שלו ואיבד קשר עין איתה, הוא אינו מזהה את מהות התודעה שלו, תפקידה, תחום אחריותה… ולכן הוא לא מזהה את הגורם למצוקתו ותולה את זאת בגורם חיצוני, במזל או בדי.אנ.איי הדפוק… למיותר לציין שהמכשול הזה מעכב את התקדמותו, כי אין לו סיכוי לטפל "בגורמים החיצוניים לכאורה" שקובעים את סדר חייו, כל עוד ואינו מזהה את התודעה שלו האחראית להתהוות גורמים אלה…

את המיכשול הראשון ניתן להגדיר כבעיה של חוסר מידע, ובבעיה הזו ניתן לטפל ע"י הבאת המידע אל נמענו, והלכה למעשה זו המשימה שלקח מחבר התורה על עצמו: להביא את המידע המלא לנמען ולהשלים לו את החסר. מחבר התורה הסיר בחיבורו את מיכשול "חוסר הידיעה".

אנו חוזרים בשלב זה אל ארבעת האנשים שלנו, ומביאים לידיעתם את כל המידע החסר; הם כבר יודעים לזהות את תודעתם המקורית, תפקידה, מסלולה, תחום אחריותה, וגם יודעים לזהות את הכלי שעומד לרשותה ומעמדו… ולמרות הידיעה המושלמת, וברגע קט בוקע לפתע המכשול השני ומתפרץ כהר געש:

מכשול שני:  …ועדיין הם במצוקתם! אותם האנשים, אותם הארבעה שכבר קלטו את המידע המלא אודות תודעתם המקורית, ועם זאת אני שומע אותם בבירור: לעזאזל אין לי מזל. המוות אורב לי בפתח. נולדתי אומלל. נולדתי עם בריאות לקויה. אינני יודע מה יביא מחר. הוא נולד יפה ואני נולדתי מכוער. הוא נולד חכם. הוא נולד חזק. אני פוחד, חושש, מהסס, חוסר הוודאות הורג אותי, הספק לא נותן לי מנוחה…

אינני מבין אותם. הם כבר יודעים שהגיעו ליופיים או לכיעורם או לבריאותם הלקויה או לאומללותם או לצבע עיניהם מתוך ההחלטה הבלעדית של התודעה שלהם. הם יודעים שמצבם הנוכחי הוא סך כל ההחלטות של התודעה שלהם. הם כבר יודעים שהתודעה שלהם היא זו שעיצבה את סליל הדי.אנ.איי המעודכן שלהם. הם יודעים שתודעתם מרחפת על פני שרשרת מידע בעלת חוליות רצופות ותודעתם שולטת בשרשרת הזו, אשר על כן אין מקום לספק ולא להיסוס ולא לחוסר הוודאות, והמקום עליהם עומדים ו/או יעמדו – תלוי אך ורק בהחלטות שתקבל תודעתם; תרצה יעמדו למעלה, תרצה ירדו מטה, ואם כן מה פשר התבטאויותם המתנערות לפתע מאחריות תודעתם?  

מחבר התורה בוחן את ארבעת האנשים האלה ומזהה את מקור השיבוש בתנהגותם. אף אחד מהם אינו מקבל כמובן מאליו את תכונת הרצף בשרשרת המידע האין סופית ואף מתנגד לה! ומתעקש! המזל שולט במידע, איננו יודעים מה יביא מחר, והספק גובר על הוודאי...

הפער בין החלטות המוח לבין החלטות התודעה הוא זה שגורם לשיבוש בהתנהגותם.

רוב ההחלטות האנושיות אינן מגיעות בכלל לידי התודעה האנושית ומתקבלות ישירות במוח האנושי. לדוגמה, לאכול לשתות לשכב ללכת לקנח את האף להתקלח לישון לקום בבוקר וללכת לעבודה ולחזור בערב...

ועם זאת התודעה מתערבת מידי פעם בקבלת ההחלטות, לוקחת את המטה לידיים ובדרך כלל מחליטה לא לשביעות רצונו של המוח ואף בניגוד גמור למסקנותיו. הסיבה נעוצה בגודל שדה המידע הגולמי שעומד לרשות שני מעבדי הנתונים: המוח והתודעה.

ערימת המידע של כל היקום מחולקת לשניים: המידע המוכר לאדם ושאינו מוכר לו.  המידע המוכר לנו הוא המידע שאנו חולשים עליו והוא עומד לרשות מוחנו שעושה בו שימוש ומעבד אותו בפועל, והגבול של המידע הזה הוא "הרקיע", כלומר כל מה שעיניי ואוזניי וידיי הצליחו להשיג כולל כל המידע שבידי על הכוכבים והגלקסיות... אבל אני יודע שגם מעבר למידע הזה ישנו עוד מידע שעוד לא היגעתי אליו, ועיניי גם ידיי עוד לא השיגו אותו, וזה למעשה המידע "שמעל לרקיע" שגבולותיו מתחילים מהרקיע והלאה.    

המוח האנושי ולכל הדעות אדיר מימדים ולבטח גם שדה המידע הגולמי שעומד לרשותו ומספק לו את הנתונים. אבל ולמרות זאת המוח האנושי עדיין הוא מוגבל כי השדה שמספק לו את הנתונים מוגבל.

בניגוד לו, שדה הנתונים של התודעה הוא אין-סופי, ולמעשה הוא משתרע על פני כל ערימת המידע על שני חלקיה: המידע של המציאות וגם המידע שנוצרה הזיקה אליו שמעל לרקיע... התודעה הניידת והחופשית מרחפת כל הזמן על פני שרשרת המידע האין סופית ללא שום הגבלה לאזורים שמבקשת להגיע אליהם, במילים אחרות, ובבואה לקבל החלטה ולעבד את הנתונים שבידה, שרשרת המידע שעומדת לרשותה היא הרבה יותר ארוכה משרשרת המידע שעומדת לרשות המוח.

אבל ישנו כאן הבדל משמעותי בין שני השדות: שדה הנתונים שעומד לרשות המוח מכיל מידע מעובד, אך המידע שעומד לרשות התודעה הוא גולמי אינו מעובד. ולכן התודעה סומכת רוב הזמן על החלטות המוח ואינה מתערבת בהן, כי החלטות אלו התקבלו על סמך מידע מעובד שיכול לעמוד במבחן התוצאה.

אבל ובכל זאת, וכפי שהזכרתי, לפעמים התודעה לוקחת את השרביט לידה ומחליטה בניגוד למוח; ועל מה נשענת איפוא בהחלטתה?

היא נשענת על היתרון שיש לה ושאינו בהישג המוח: היא נשענת על רצף החוליות בשרשרת המידע האין סופית שמרחפת מעליה. היא נשענת והלכה למעשה על תכונת הרצף בסדר החוליות האין סופיות השרועות לידה.

היא נשענת על גורם הרצף, ולמעשה רואה לנגד עינה רק את כיוון החוליות... באופן שאם תלך בכיוון מסויים אזי תגיע למחוז חפצה, כי רצף החוליות מסמן לה בבירור את הכיוון. לכן אדם שמקבל החלטות מהסוג הזה אינו יכול להסביר מדוע הוא נקט דווקא בעמדה כזו המנוגדת לשכל הישר, כי אין למעשה בידו שום נתון מעובד מלבד תכונת הרצף... בעוד אדם שמקבל החלטה מתוך שיכלו קוראים לו ראליסט ואת החלטתו מכנים "החלטה ראלית" שתואמת את המציאות; היינו החלטה מוחשית שנשענת על נתונים מעובדים.

חזור אל ארבעת האנשים המוזרים שלנו ולפער בין החלטות מוחם ותודעתם שגרם לשיבוש בהתנהגותם. הם אומנם חזרו אל תודעתם המקורית והכירו את שרשרת המידע הרצופה והאין סופית שיכולים לגלוש בתוכה לאין סוף ולהגיע אל כל חלק ממנה ולקטוף ולהנות ולחיות עד אין סוף... אולם המוח שלהם מתעקש לעצור כל החלטה "בלתי מבוססת" שתקבל התודעה ומנפנף לה בנתונים המעובדים שבידו...

ניתן להגיד שלמוח ישנה התנגדות עקרונית לתכונת "הרצף" המאפיינת את שרשרת המידע, ושהתודעה נשענת עליה לכוון את תנועתה... וזאת כי עומדת לרשות המוח שרשרת מידע מוגבלת שמתוכה שולף את הנתונים ומעבד אותם, ולכן כל "הנתונים האחרים" שאינם במרחב שלו ואינם בהשיג ידו – הם מבחינת הבלתי נודע שהגורל בהכרח שולט בהם והמזל הוא שמכוון את תנועתם... לא יתכן, לדידו, רצף במרחב "הנתונים האחרים" שמחוץ לתחום שלו, כי תכונת הרצף מעידה על וודאות מוחלטת, ולדידו לא תיתכן וודאות במרחב הבלתי נודע, וממילא לא יתכן קשר רציף בין מרחב אי-הוודאות לבין מרחב המציאות... מכאן מקור הספק והחשש...

הפער בין החלטות המוח לבין החלטות התודעה הוא זה שגרם לשיבוש בהתנהגות ארבעת האנשים שלנו. התודעה חוצה את מרחב המציאות והמוח עוצר אותה; בדרך כלל היא מסכימה עם החלטותיו, ולפעמים היא "מחליטה" בניגוד לדעתו.

זו תמצית המיכשול השני שעוצר את התקדמות התודעה "המקורית" ומונע ממנה לרחף מעל שרשרת המידע ולהנות ממנה... היחיד שיכול לעמוד מול המיכשול הזה ולהורידו מהדרך הוא "החלטת התודעה".

להזכירכם, המיכשול הראשון שעצר את התקדמות התודעה היה "חוסר מידע"; האדם איבד קשר עין עם תודעתו המקורית ולכן נבצר ממנו לזהות את מהות התודעה, את תפקידה ותחום אחריותה במשחק החיים... ובבעיה הזאת טיפל מחבר התורה באופן מושלם ומקצועי: הוא הביא לאדם את התמונה המלאה של התודעה המקורית שלו והניח אותה לפניו בפרק הראשון של בראשית באמצעות שבע ההגדלות של התמונה המקורית, באופן שכל אדם בעל כל מנת משכל יקלוט את התמונה על כל פרטיה.

והלכה למעשה הוא פנה בפרק הראשון אל המוח האנושי וסיפק לו את "המידע החסר"; היינו סיפק עבור המוח "מידע קליט" בשביל להוסיף לאוצר המידע שלו את הנתונים הבסיסיים אודות התמונה המלאה ואת העיקרון שלה: ניתן לתודעה לשלוט בשרשרת המידע המלאה למרות האין סופיות שלה – בשל תכונת הרצף שלה. בזאת וכאמור סיים מחבר התורה את טיפולו במיכשול הראשון, ולמעשה סיים את כל מיכסת הטיפול כי הוא שם את כל המידע החסר על השולחן, וכל היתר תלוי כבר בתודעה האנושית ובהחלטותיה, תרצה תגלוש במרחב – תרצה לא... תרצה תשלים עם החלטות המוח שלה – תרצה תתנגד לו ותגלוש...

אולם וכאן בנקודה הזו הופיע המיכשול השני ולמעשה אין מה לטפל במיכשול הזה, כי היחיד שיכול להפיל את המיכשול הזה ולהתנגד לו היא התודעה, וכפי שהוזכר, היא יכולה "להחליט" ולהתנגד להחלטות המציאותיות של המוח כאשר תראה לנכון... זה עניינו הפנימי של האדם.

מחבר התורה המסור וגם בנקודה הזאת לא הרים ידיים, ומצא ערוץ יצירתי שניתן להזרים דרכו עזרה נוספת לאדם שעומד נבוך מול המוח שלו ומתקשה: להחליט לגלוש במרחב האין-סופי השזור בחוליות רצופות או להשמע לקול הקשוח המציאותי הבוקע מהמוח...

הדילמה שעומד בפניה האדם כבדת משקל ובלשון המעטה... די להאירה במשוואה הפשוטה הזאת:  אדם מציאותי שנשמע כל חייו לקול המוח שלו ומתמסר לו – יחיה הרבה שנים בכבוד וימות בכבוד; מותו בטוח כי הוא יקרוס בסוף היום וימות.

בעוד אדם שנותן לתודעתו דרור וחופש פעולה בלתי מוגבל – יכול להנות מפירות שרשרת המידע האין סופית; משמע שיכול לחיות לעד אם ישכיל להבחין בתודעתו בתכונת הרצף ולגייסה כמצפן להכוונת תנועותיו. הדילמה ולכל הדעות קשה מנשוא...

וכך החליט מחבר התורה לעזור לאדם הנבוך הזה, שנקלע לדילמה הקשה ונקרע בין תודעתו למוחו. הוא החליט לספר לו את סיפור המוח והתודעה על פני ההסטוריה האנושית. בהסטוריה הזו אנו נפגוש בכל המצבים האפשריים אליהם יכול להיקלע האדם הנבוך כאשר תודעתו ומוחו נפגשים בזירה והמאבק ביניהם מתחיל... למיותר לציין שההסטוריה הזו מדברת בדמויות שהכירו את התמונה המקורית מתוך אחת מששת הגדלותיה, ומודעים לקיום תודעתם המקורית ותפקידה במרחב.

בערוץ הזה, קיווה המחבר, יתבונן האדם על הדילמה שלו מתוך אחת התמונות המוצגות, ויחליט אם להפיק מזאת את הלקחים הנכונים.

וכך אנו מגיעים בשעה טובה לתמונה הראשונה, שמייצגת את המאבק הראשון שהתחולל בקרב האדם, כאשר התודעה שלו נפגשה עם מוחו.

אני מדבר על פרק ג של בראשית, הידוע בפרק חטא אדם הראשון. בפרק הזה מוצגת התמונה הבסיסית של מהות הדילמה אליה נקלע כל אדם, כאשר מוחו ותודעתו מדברים בשפה שונה... למי ניתנת זכות ההחלטה? ולמעשה השאלה היא – למי ניתנת זכות הדעה, למוח או לתודעה? למי משניהם מותר להגיד "אני יודע", המוח או התודעה?

הכף נוטה למוח והוויכוח נחרץ כבר מהתחלתו: המוח המציאותי קיבל את זכות הדעה, ובגלל גזר דין הנחרץ הזה התפתח בתוך האדם (חווה אימנו) מעין השלמה רשמית עם הספק והחשש והמזל וכל הנגזרות שלהם... זאת משום שהמוח קבע כי המידע שבידינו ושיש לנו שליטה עליו הינו חלקי בהחלט, בעוד המידע הנותר שביקום שמהווה את חלק האריה – אין לנו שליטה עליו והוא מבחינת הבלתי נודע על כל הנגזר מזאת, ולכן המוח האנושי משלים בזאת רשמית עם הספק והחשש והפחד מהבלתי נודע, וכמובן רב הבלתי מודע על המודע– ומכאן רב הספק על הוודאי...

וכך המוח האנושי מעלה על נס את תחושת חוסר האונים הנגזרת מהספק ומשפחתו, ומטביע עליה חותמת הכשר רשמית: תחושת חוסר האונים של האדם תקנית היא מעכשיו ונגזרת מהמציאות. מאותו רגע יש לתחושה הזו כבר קול ומקום בתודעה האנושית, וקולה נשמע בכל וויכוח.

מחבר התורה נותן לתחושה הזו את שם הקוד "נחש": לנחש, להניח, לשער... כי הרי אני נמצא באווירה של חוסר וודאות מוחלט ולא נותר לי אלא לשער, לנחש, לחיות עם הספק...

בנוסף לזאת, ובאווירה העכורה של חוסר הוודאות השוררת במרחב, יש את הצורך לשרוד ולנטרל את כל האיומים מסביב... לשרוד, משמע גם לאיים – אם אינך רוצה שתאויים. וכך נולדה האימרה "המטרה תקדש את האמצעים", וגם נולדה הגושפנקה "המוסרית" לאימרה "עדיף להיות העושק ולא הנעשק", הרמאי ולא המרומה, הגונב ולא הנגנב... המחמירים טוענים או גנב או גונב...

צריך לדעת לחיות בין האריות ולהסתדר בחיים; לטרוף את החיים... וכך נולד בתודעת האדם הנחש הערמומי הארסי המתפתל שמכיש ואף טורף... תכונות הנחש הפכו לצורך השעה... וכאמור הוא התנחל בנפש האדם וקולו נשמע בכל וויכוח מהותי, בדומה לוויכוח העקרוני שהתנהל בין התודעה למוח.

אם כן, זה עתה הצטרף חבר נוסף לפורום הדיון העקרוני בין המוח לתודעה, וישב איתם על השולחן: קבלו את החבר החדש "נחש"!

בשביל לרדת אל עומק הדיון יש לזהות את הנפשות הפועלות השותפות לדיון, ולעת עתה זיהינו את החבר הנחש– החבר החדש שפלש לדיון, ולכן הייתי רוצה להוציא אותו לרגע מחדר הדיון ולחזור בשעון הזמן קצת אחורה, לתקופת טרום לידת הנחש, כאשר עוד היה קיום לתודעה המקורית המלאה בנפש האדם, או במקרה שלנו האישה.

ובכן, במעמקי תודעתה המקורית של חוה הוגדרו טרם הוויכוח מספר מונחים, שכבר עמדנו עליהם לעיל כאשר בחננו מקרוב את ההבדל בין "החלטות" המוח לבין "החלטות" התודעה. שדה המידע של המוח מוגבל אך נתוניו מעובדים, ולכן החלטותיו הן מציאותיות ומנומקות מאוד אך מוגבלות, בעוד שדה המידע של התודעה הוא אין סופי- בלתי מוגבל אך נתוניו אינם מעובדים, ועם זאת תכונת "הרצף" השולטת בנתונים הבלתי מעובדים האלו מסמנת לתודעה את כיוונה על המסילה, ואכן התודעה נעזרת בתכונת הרצף הזו ומזהה את הכיוון, וכך ובהעדר נתונים מעובדים בשדה שלה- היא תולה בתכונת הרצף את כל החלטותיה. לכן כל החלטות התודעה מתמקדות במישור "הכיוון" ואינם יורדות למישור הפרטים הקטנים, ועל כן החלטות התודעה יוצאות רובן ככולן מתעלת "העיקרון", שניזון ישירות מרצף חוליות המידע המכוונות אותו.

אולם מה קורה לתודעה שמתפטרת מתפקידה הרשמי לזיהוי תכונת הרצף בשרשרת המידע האין סופית?

התשובה קשה ועניינית: היא תהיה מובטלת מכל עשייה ותרחף על פני שרשרת המידע ללא שום כיוון. תכונת הניידות שלה תלך ותדעך ואיתה הכלי שלקחה לסיבוב הנוכחי. במקביל תכונת העצלנות תשלוט בה ותאלצה להיות סמוכה על שולחנו של המוח וליזון מהעשיה המוגבלת שלו, כי הרי שדה הנתונים שלו מוגבל – דבר שיגרום לו גם לדעוך בהדרגה כי לא ייוותרו לו נתונים לזהות, או אז תיאלץ להיפרד מהכלי שלה ולחזור בבושת פנים ערומה כביום היוולדה אל נקודת ההתחלה- כמעט ללא שום נכס ביד; היא תאבד בתקופת הבטלה את רוב נכסיה ולא ישאר בידה אלא המעט שתתחיל איתו שוב את הסיבוב הבא.

במילים פשוטות, התודעה שמתפטרת מתפקידה קורסת; ובלשוננו – מתה. את זאת ידעו כל הנפשות הפועלות השותפות לדיון שלעיל, היינו גם מוחה וגם תודעתה של האישה; עד שבא הנחש שהתנחל בקרב האישה ולקח חלק בדיון; למעשה הוא השתלט על המוח ודיבר בשמו – היינו בשם המציאות, הראליזם. תפקידו של הנחש בדיון העקרוני היה לחסל גם את השאריות של תודעתה המקורית של חווה, שבלאו הכי כמעט ולא נותר ממנה זכר... בלשוננו – הנחש בא לוודא הריגה, שלא ישאר חלילה פתחון פה לתודעה המקורית והזיותיה... אנחנו במציאות ושום דבר מעבר למציאות; זה המוטו של הנחש.

לציין, כאשר אומר הטקסט "ויאמר הנחש אל האישה" משמעות הדבר: ויאמר הנחש אל שרידי התודעה המקורית שנותרו באישה. התודעה המקורית של חווה כמעט וגוועה, והנחש שבקירבה מעיד כאלף עדים על זאת, לכן הדיון שעתיד להתקיים בין הנחש לתודעה של חוה אינו אלא דיון מזוייף ומפוברק וכאילו התודעה של חוה נאבקת במוחה ומנהלת איתו דיון רציני... ולמעשה זה נראה כביבי נתניהו שמנהל דיון רציני עם חבר ליכוד ומנסה לשכנע אותו להצביע מחל... הנחש שדיבר בשם המוח וטען את טיעוניו בפני תודעת חוה – שיכנע את המשוכנע...

התודעה של חוה כבר שכחה מתכונת הרצף ומכל הנגזר ממנה, ולא נותר לה אלה רסיסי זיכרונות מתקופת טרום הדעיכה כאשר עוד הבחינה בקו המפריד בין שרשרת המידע המוגבלת שמייצג מוחה, לבין השרשרת האין סופית שמבצבצים מתוכה החוליות הרצופות, והיא מרחפת מעליהן ומזקקת מתוכן את תכונת הרצף; תכונה כה מתוקה ושימושית ומהנה...

אבל היא כבר לא זוכרת שום הנאה ספציפית מלבד תחושה עמומה של שלוות נצח... מה שנספג בזיכרונה זה דווקא תחושת הפחד מהתהום שהתחילה להדרדר אליו כאשר התמסרה למוח, התפטרה מתפקידה ונטשה את הכל מאחריה...  נתלו בזכרונה דווקא רגעי הקריסה, תחושת המוות. ועל זה נסוב הדיון שלה עם מוחה שהנחש השתלט עליו: מה מביא את האדם למוות, הידיעה או אי-הידיעה?

הנחש פוסק ללא היסוס: אי-הידיעה!

רסיסי התודעה המקורית שבחווה: אני זוכרת משהו מעומעם... דווקא הידיעה היא זו שמביאה למוות... אינני יכולה להצביע על המקור כי הזכרונות השתבשו לי אבל כן, אני חושבת שאני זוכרת טוב: דווקא הידיעה היא זו שמביאה בסופו של יום את המוות, את הסוף... את התהום המפחיד ההוא...

ברצוני לקחת פסק זמן כאן מתיעוד הדיון ולהעיר הערה אישית: חוה אימנו, רוצֶה להעיר, זוכרת טוב ומדויק: אכן דווקא "הידיעה" היא זו שתביא בסופו של דבר את הסוף. חוה אימנו זוכרת רגעים מפוזרים מהדיון האמיתי שניהלה לפני הרבה זמן עם מוחה, כאשר תודעתה המקורית היתה בשיא כוחה, ומוחה התעקש:

המוח:  זכות ההחלטה שייכת לי – לא לך תודעה תמהונית... אני מייצג את המציאות, את הראליות, את האמיתיות, את המוחשי, הממשי. אני מייצג את הידיעה ועל סמך הידיעה אני מקבל את החלטותי. אני מעבד את הנתונים המוחשיים ומפיק מהם את ההחלטה האמיתית שתייצג את המציאות ותשתלב עימה. בעוד את לא מעבדת שום דבר, אין לך אפילו נתון אחד מעובד שתישעני עליו, החלטותיך הן מבחינת השליפה מהמותן... את נשענת לכאורה על רצף המידע בשרשרת האין סופית... אולם אינני מכיר שרשרת מידע מלבד שרשרת המידע המציאותית שמייצגת את כל הידוע לנו – כל היתר הוא הלא נודע; ואיך תזהי את הרצף בבלתי מודע תמהונית שלי...

השיבה לו התודעה המקורית:  אני מפנה אותך אל אחת מששת התמונות המקוריות שנועדו לך, שם תזהה בבירור את שני חלקי השרשרת, המציאותית שלנו וזו שמעליה שבחרת לכנותה בבלתי נודע. בתמונה המקורית תוכל לעמוד על תכונת רצף החוליות בשני חלקי השרשרת; תכונה ששולטת בשני החלקים ומחברת הלכה למעשה ביניהם. מכאן מקור החלטותי שנשענות על תכונת "הרצף" שמגיע עד המציאות ומחבר אותה אף עם הבלתי נודע...

ובכן מוח יקר, ממשיכה התודעה, עליך להכיר במיגבלותיך ובשדה המוגדר ממנו אתה ניזון. אתה ניזון מהמציאות, משרשרת מידע חלקית בהכרח שאומנם הולכת וגודלת אך היא תישאר לעד מוגבלת, חלקית, היא אינה מייצגת את התמונה המלאה ולכן גם ההחלטות שנשענות אך עליה הינן מוגבלות בהכרח וגם מגבילות; הבנת התמונה המלאה והלכה למעשה, היא זו שתיתן בידך את האפשרות להתחבר עם הנתח השני של המידע באמצעות תכונת הרצף השולטת בשרשרת המידע; תכונה שתשחרר את החלטותיך ממגבלותן.

וכך הציגה התודעה (המקורית) את סיכומה למוח: היה ותתעקש על יהירותך ותוותר על התמונה המלאה ועל תכונת הרצף שמאפיינת אותה, או אז דע לך שדווקא המידע שבידך יהיה בעכרך ויגביל אותך בשני מישורים:

א.    אותו המידע ימשוך אותך אל השרשרת המוגבלת שממנה אתה מזין את המציאות שלך ויטע בך את תכונת המוגבלות, עד שתשלים עם המציאות המוגבלת שלך שיש לה התחלה ומכורח המציאות חייב להיות לה סוף; וזו בעינה מגבלת המגבלות – המוות.

ב.     התפיסה המציאותית שלך למידע המוגבל בהכרח שממנו אתה ניזון – תיצור בהכרתך עיוות למהות רכישת המידע, ובניין הפועל "לדעת" ישתבש בהכרתך, כי תזהה את המציאות כצינור היחיד ממנו ניתן לשאוב מידע; לדעת. באופן הזה תתנתק הכרתך מהנתח השני של המידע שמחבר את המציאות שלך עם האין סוף, וזאת כפועל יוצא מתפיסתך המציאותית שתשלול את תכונת הרצף שמחברת בין שני חלקי המידע.    

אשר על כן, הפצירה בו התודעה, אל תאכל מוח יקר מעץ הדעת... אל תאכל מעץ האשליה שיביא להגבלתך ובהמשך לקריסתך. זכור זאת ואל תשכח: מי שיביא בסופו של יום להגבלתך הוא לא "המידע" כהוא זה כי-אם בניין הפועל "לדעת" שישתבש בהכרתך.

בזאת הסתיים הדיון העקרוני בין התודעה המקורית של חוה לבין מוחה "המציאותי".  בהמשך, וכאמור, תודעת חוה תחליט מתוך העצלנות לשמה להתבטל ותאבד את כושר הניידות שלה, עד שתתמסר באופן מוחלט למוח ותסמוך על שולחנו, או אז היא תלך ותדעך ולהחלטות שלה כבר לא יהיה תוקף ולא זכר... בפרק זמן הזה יוולד לזוג המלכותי בן חוקי ושמו "נחש".

אם כן, הדיון שמתעד מחבר התורה בפרק ג של בראשית- התנהל לאחר שהתמסרה חוה למוחה "המציאותי", ומתודעתה המקורית נותרו רק רסיסי זכרונות שלא הצליחה לחבר ביניהם, וזה מקור השיבוש בעצם השאלה שעלתה לדיון בין הנחש- הדובר הרשמי של מוחה לבין תודעתה.

השאלה במקור היתה: "למי ניתנת זכות ההחלטה? למי ניתנת זכות הדעה, למוח או לתודעה? למי משניהם מותר להגיד "אני יודע", המוח או התודעה?"

אבל ולאחר שהתמסרה חוה למוחה המציאותי ולאחר שהתפטרה מתפקידה לזיהוי רצף המידע והתנתקה ממרחב האין סוף– להחיל תחתיו את מרחב המציאות המוגדר על חוקיו ומגבלותיו שיחולו גם עליה וינבאו לה את הסוף, את המוות... לאחר המעבר החד הזה נתלו בזכרונה דווקא רגעי ההתנתקות, מועקה, תחושת המגבלה, המוות... ברסיסים האלה התערבבו עוד פירורים של "מידע" "לדעת" שלקחו חלק בדיון המקורי...

מסלט הרסיסים האלה הכינה חוה את הרקע לדיון "התמהוני" שלה עם מוחה שהנחש השתלט עליו: מה מביא את האדם למוות, הידיעה או אי-הידיעה?

הנחש פוסק ללא היסוס ובצדק: אי-הידיעה!

אבל חוה זוכרת מהעבר הרחוק משהו מעומעם... דווקא הידיעה היא זו שמביאה למוות... משהו השתבש לה במקור הדברים אבל היא זוכרת טוב: דווקא הידיעה היא זו שמביאה בסופו של יום את המוות, את הסוף... בעקבות הידיעה חשה פעם את התהום המפחיד ההוא... היא זוכרת היטב את המועקה הזו.

הנחש מתרה בחוה לבל תתרחק מהמציאות... הידיעה ומעולם לא הביאה למוות! נהפוך, אי-הידיעה מקרבת את המוות, בעוד הידיעה נותנת בידך את האפשרות לנטרל את האיומים עליך ואף לאיים על "המאיים" ולשרוד; לחיות; להאריך ימים. ועוד הפעם צדק הנחש; כל מילה בסלע.

ואכן דברי הנחש העקרוניים נופלים על אוזניים קשובות וחוה מיישרת קו עם מוחה ומשתכנעת מעמדתו הערכית: יש להיצמד למציאות ולהבחין בין טוב ורע– אחרת נאבד כיוון... יש לגייס את הידיעה למלחמת ההישרדות – אחרת נמצא את מותנו בטרם עת. כל מילה בסלע.

הוא אשר אמרתי, זוהי תמצית הדיון המזוייף בו משכנע המשכנע את המשוכנע וכולם חיו באושר ובעושר עד עצם היום הזה. זו למעשה תמצית הדיון האנושי של כל אדם בעל "רסיסי תודעה" שלא יודע מה לעשות עם הרסיסים האלו... או אז הוא פותח שולחן ונמשך אל תוך דיון מעמיק ונוקב שבסופו מגיע למסקנה החד משמעית: יש להיצמד למציאות ולחוקיה הנחרצים. כך מנוטרלת השפעתם המוזרה של רסיסי התודעה, כאשר נמצדים כעלוקה לדי.אנ.איי ומכבידים על פעולת המוח השוטפת. אינני יודע אם נותר זכר לרסיסי התודעה המקורית בדורנו, אולם אנו מרגישים ברוחה ברמת העיקרון, היינו כאשר בוחנים את עקרונותינו מול נתוני המציאות.

בניגוד לנו, יש להניח שהיו דורות אשר היו מודעים למהות התודעה המקורית ולו מהבחינה התיאורטית; כלומר שידעו לקרוא את הנוסח המקורי של התורה ולמדו אודות התמונה המקורית מתוך הפרק הראשון של בראשית. דוגמה על כך דור המדבר וכל הדורות המופיעים בתורה בהקשר זה או אחר, ולבטח גם הדור של חוה אימנו...

במילים אחרות, וגם לאחר הדיון "המזויף" של חוה עם מוחה שדוברו הרשמי היה הנחש, ואף על פי זאת לתודעה המקורית כמונח תיאורטי – היה מקום בעולמה המציאותי של חוה, ואף בדיון המפוברק שלה היה לתודעה המקורית כיסא, והלכה למעשה היא היתה מעורבת בדיון וקולה התיאורטי נשמע... אך ברמת שיח החרשים.

זה הזמן לחזור אל יעקב אבינו ואל מאבק תודעתו בצד הראליסטי שלו – היינו במוחו המציאותי. להזכירכם, אגב תיעוד המאבק הזה והשתלשלותו עתידים אנו לעמוד על החצי השני שנותר מהמונח ישראל – (יִשְׂרָ) שמשמעותו נגזרת מהפועל לשרור, להאבק על השררה, להלחם על השליטה... להלחם על השליטה באלהים – ב-"קודקוד" העומד בראש הפירמידה... בתודעה העצמית.

לפני כן ביקשתי לקפוץ לרגע אל פרק ג' של בראשית ולהניח לפניכם מונחים בסיסיים, שיאירו את המאבק הבסיסי המתחולל באדם בין מוחו לתודעתו, ואגב זאת ביקשתי להאיר את הסתירה הקיומית בין המוח המציאותי לתודעה שתפקידה המקורי הוא לשוטט במרחב ולזהות אותו דרך תכונת הרצף השולטת בשרשרת המידע, וגם לחבר את המציאות עם המרחב דרך אותה התכונה.

ושלא אשכח את הבטחתי:  הבטחתי בראשית דברי להסתפק בסיכום פרק ג' של בראשית רק "במספר מילים"... אך עמדתי על זה שלא תתפסו אותי על המילה...

הבה נחזור איפוא אל יעקב אבינו ואל מאבקו המתועד על גב פרק לב' של בראשית.

כה ויותר יעקב לבדו; ויאבק איש עמו עד עלות השחר.  כו וירא כי לא יכל לו, ויגע בכף-ירכו; ותקע כף-ירך יעקב, בהאבקו עמו.  כז ויאמר שלחני, כי עלה השחר; ויאמר לא אשלחך, כי אם-ברכתני.  כח ויאמר אליו מה-שמך; ויאמר יעקב.  כט ויאמר, לא יעקב יאמר עוד שמך – כי-אם ישראל:  כי-שרית עם-אלהים ועם-אנשים, ותוכל.  ל וישאל יעקב, ויאמר הגידה-נא שמך, ויאמר, למה זה תשאל לשמי; ויברך אתו שם.  לא ויקרא יעקב שם המקום פניאל:  כי-ראיתי אלהים פנים אל-פנים, ותנצל נפשי.  לב ויזרח-לו השמש, כאשר עבר את-פנואל; והוא צלע על-ירכו.  לג על-כן לא יאכלו בני-ישראל את-גיד הנשה אשר על-כף הירך, עד היום הזה:  כי נגע בכף-ירך יעקב, בגיד הנשה.  (פרק לב, בראשית)

חבילת הפסוקים שלעיל הם הסיפא של פרק לב, ולמעשה נכון יותר הוא לעמוד על סדר הדברים מהתחלתם, היינו מהתחלת הפרק, היכן משרטט מחבר התורה את הרקע שמתחבר באופן רצוף עם מאבקו, וברקע הזה יש מקום לאסכולה שנטה אליה מנעוריו ושעמדנו עליה בפרק נזיד העדשים... אולם קצרה היריעה רבותי כי בקנה מידה זהה – גם "התחלת הפרק" לא יספק אותנו... או אז יתעייפו העיניים... (ע"ע סיכום פרק ג' של בראשית לעיל, שלא נגענו ולו במילה בתוכנו...)

מטרתנו הממוקדת היא לשים את היד על המונח "יִשְׂרָאֵל"; הוא האיש שנאבק לשלוט בתודעה שלו. עמדנו לעיל על מאפייני ה- אֵל של יעקב ועל איזו אסכולה נמנה, ונותר לנו החצי הראשון של המונח: מאבק תודעתו בצד הראליסטי שלו – היינו במוחו המציאותי.

ויותר יעקב לבדו; ויאבק איש עמו עד עלות השחר. יש להתחיל את הפסוק הזה מסופו בשביל לעמוד על התחלתו... עלות השחר; מתי האדם מגיע אל השחר ומה הוא עושה בינתיים בלילה, מהערב הקודם עד שעולה השמש בבוקר למחרת?

עמדנו בארבע התמונות הקודמות על שני המונחים, ערב ובוקר; שניהם ביחד עושים את היום השלם. התמונה השלמה שנחשפנו לה על פני ארבעת ההגדלות – עוברת בשלמותה על פני שניהם, היא מתחילה בערב, ממשיכה עד הבוקר, ומגיעה אל שיאה בסוף היום, או אז יש לנו 24 שעות; יום שלם.

אני מדבר על היום השלם של התודעה האנושית, המקורית. כלומר התמונה המקורית והשלמה של כל המידע שקולטת אותה התודעה המקורית. המידע הוא היקום, הוא כל הסובב אותנו, החומר, הירח, הגלקסיות, השולחן - אף פעם לא שוכח אותו, הכיסא, האנשים מסביבנו, כל היש, כל החומר, כל הידוע והבלתי ידוע.

המידע הידוע הוא מרחב המציאות, כלומר כל המידע שכבר נקלט על ידינו ועוּבַּד, לכן המציאות שלי שונה מהמציאות שלך למרות ושנינו עומדים על אותה נקודה בכדור הארץ, כי כל אחד מאיתנו עיבד את המידע שקלט באופן אחר, אני כבר יודע מה זה אטום ואלקטרון וגלקסיה, אתה יודע?... אני יודע לזהות את הכיסא ברמת האטומים והאלקטרונים שמורכב מהם... ואולי אתה מזהה את הכיסא רק ברמת צורתו החיצונית, ואם נביא תינוק בן יומו – גם את הצורה החיצונית לא יזהה, לכן המציאות שלי גדולה מהמציאות שלך, ושלך גדולה מהמציאות של תינוק בן יומו, והאמן לי גם המציאות שהספיק תינוק בן יומו לקלוט בתודעתו אדירת מימדים היא, ומורכבת ממליארדי חוליות מידע...

ומעבר למידע הידוע, היינו מעבר למידע של המציאות, ישנו ללא ספק עוד מידע שעדיין לא היגענו אליו או עוד לא עיבדנו אותו. המידע הבלתי ידוע זה יכול להימצא ממש על ידינו ועוד לא זיהינו אותו, כמו השולחן של החבר שעוד לא זיהה את האטום והאלקטרון והפרוטון שעשוי מהם... ויכול גם להימצא המידע הבלתי ידוע מעבר למרחב הראיה שלנו, כמו המידע על הירח, הכוכבים, הגלקסיות...

אשר על זאת, רמת הידע שלנו אודות החומר שנמצא בטווח ראייתנו או מעבר לה – גם "הרמה" הזו יכולה להתחלק בין שני הנתחים: בין המידע הידוע – שנמצא בתחום רמת הידע שלנו, לבין המידע הבלתי ידוע – שנמצא מחוץ לתחום רמת הידע שלנו. באופן הזה, גם במידע שמרכיב את השולחן יש ובהכרח נתח "בלתי ידוע" שנמצא מחוץ למרחב הידע שלנו. כלומר, המציאות שלי היא "רמת הידע" שלי אודות המידע שמוקרן מהחומר ומהירח והכיסא והגלקסיות והשולחן שאף פעם לא שוכח אותו.

מכאן המסקנה: גם המרחב הקרוב של המציאות שלי מורכב ממידע ידוע ובלתי ידוע, וכמובן הנתח הבלתי ידוע ממרחב המציאות מתווסף לנתח הבלתי ידוע שנמצא מעבר למרחב שלי- היינו בערימת המידע המלאה; ביקום. יש לנו איפוא שני נתחי מידע גדולים:

1.    נתח המידע של המציאות. (כל מה שידוע לי עד עכשיו)

2.    נתח המידע שמעבר למציאות. (יתר המידע שביקום).

האדם של העידן החדש והישן עמד חסר אונים מול המידע של הנתח השני שנמצא מעבר למציאות שלו וחשש ממנו, פחד ממנו כי אין לו שום שליטה עליו, טמוע בנו הפחד מהלא נודע... ומנגד, שורש הביטחון שלנו הוא מהידוע, מהמידע שזוהה כבר על ידינו ונמצא בשליטתנו המוחלטת.

להדגיש, המידע שחושש ממנו האדם ושנמצא מעבר למציאות שלו – כלול בתוכו גם המידע שנמצא במרחב המציאות עצמו שעוד לא זוהה על ידו, וכמובן כלול עימו גם המידע שנמצא ממש הרחק ממרחב המציאות שלו, כמו המידע על הגלקסיות שרמת הידע של האדם עליהם נמצאת עדיין בחיתוליה; בקושי הגיענו אל הירח... אולם ולאמיתו של דבר, האדם אינו חושש מנתח המידע שנמצא מעבר לקשת שלו; כלומר איננו חושש מאי-שליטתו עליו, כי השפעת המידע הזה על האדם, אם וכאשר תהיה, רחוקה היא כמרחק הגלקסיות ממנו, לטוב או לרע...

החשש האמיתי של האדם הוא דווקא מנתח המידע שנמצא במרחב המציאות שלו אך אין לו שליטה עליו, כי עוד לא זוהה על ידו. "אי-השליטה" על המידע הזה שאמור להיות לו השפעה ישירה על האדם – היא אשר יוצרת בנו תחושת חוסר האונים וכל הנגזר ממנה מחשש, פחד, ספק, אי-ביטחון... זו המגבלה האמיתית שהאדם מנסה להתמודד איתה מעודו ועד היום; וזה כל הידוע לנו על המגבלה הזאת: אי-הידיעה על הלא-ידוע.

ויום אחד הגיע לידינו ספר שהמחבר שלו הקפיד לא להזדהות בשמו מסיבות השמורות עימו, והציג בפנינו תיאוריה אחרת למהות המגבלה האנושית. הוא השאיר בידינו את הספר ויחד עם הספר השאיר בידינו את ההחלטה, אם להעמיד את התיאוריה שלו למבחן ולהפוך אותה לתורה או להשאירה בגדר התיאוריה לעד ולעולמי עולמים. אנחנו החלטנו להשאיר את הספר בגדר של תיאוריה אך לקרוא לו "תורה" – החלטה תמוהה בפני עצמה שמבליטה את הצד הנבוך המבולבל שהתפתח בתוכנו...

כאן בנקודה הזאת נכנס המונח התנכי "חמור" לחבר אותנו עם התיאוריה שבספר, אולם כבר עמדתי על המונח הזה מתוך ההגדלה הרביעית האחרונה, ולכן ניתן לפסוח עליו ולהגיע ישירות אל התאוריה שהציע המחבר בספרו.

התיאוריה אומרת שמגבלת המין האנושי היא לא "אי-הידיעה ל- הלא-ידוע" אלא "אי-הידיעה לתמונה המלאה של התודעה המקורית של האדם", ואם נצליח לעמוד שוב על התמונה המלאה ולאמץ אותה, היינו אם נצליח להחזיר שוב אל חיקנו את תודעתנו המקורית, או אז נעלים בזאת את מגבלתנו האנושית לעד ולעולמי עולמים על כל המשתמע מכך.

בדקתי וראיתי שהמשתמע מכך הוא חיים נצחיים בכל מובנה של המילה, כי ככל הידוע לי – המוות הוא אחד המגבלות האנושיות שסובל מהם האדם, וכך סיקרן אותי הדבר ואולי גם ערב לי וביקשתי לבחון את התיאוריה הזאת ככתבה וכהילכתה.

את התמונה המלאה של התודעה המקורית – בחר המחבר להציג באמצעות שש הגדלות שכל מאן דבעי יצליח בסופו של דבר לזהות באמצעות אחת מששת ההגדלות... ההגדלה השביעית משותפת היא לכולן כי מסכמת במהותה כל תו ופיקסל מהתמונה המקורית ולכן השאירה לסיום כיחידה בפני עצמה שמייצגת את כל ההגדלות כאחד ואת כל הגדלה בפני עצמה; נעמוד עליה במועדה.

האמת היא שרק בהגדלה החמישית הזאת התחלתי אישית לחוש בקשר כלשהו לתיאוריה ולתמונה המקורית... לפני כן לא הצלחתי להתחבר לשום הגדלה מארבע ההגדלות; ראיתי מתוכן רק מידע תיאורטי יבש... היום אני מבין מדוע החליט המחבר ללכת על 7 הגדלות...

אם כן גם התמונה המלאה של התיאוריה המוצעת בספר, מסמנת שני נתחים עיקריים בערימת המידע; הם הם אותם הנתחים שזיהה האדם מעודו:

1.    המידע המציאותי; היינו כל המידע שזיהה האדם עד עכשיו והפקידו בסל שלו.

2.    המידע שנמצא מהעבר השני של המציאות; כלומר המידע הלא ידוע שעוד לא זוהה על ידינו. זו למעשה יתרת המידע הנמצאת ביקום.

נותר איפוא להפנים את התיאוריה ולחיות לעד... בקלי קלות – כמו שטוען הגשש החיוור.

וזה דבר התיאוריה: כל חוליות המידע שביקום מסודרות בשרשרת מידע אחת רצופה.

התיאוריה הזאת מביאה איתה ולמעשה חדשות טובות וגם רעות:

החדשות הטובות הן שהתיאוריה הזאת היא לא חדשה לאדם... התודעה שלנו מזהה מאז ומתמיד את תכונת הרצף במידע ואף עושה בה שימוש; מחבר התיאוריה לא חידש מאומה לאדם. העקרונות שלנו מבוססים על התיאוריה הזאת. הרבה אנשים הקריבו מרצון את עצמם על אדמתם ומתו למען ארצם, ואם היה להם ספק בנכונות התיאוריה הזו – לא היו נכנסים מרצון למלחמה כזאת... 

החדשות הרעות הן שהמוח האנושי שלל מאז ומתמיד את התיאוריה הזאת, כי היא סותרת את המהות שלו: המוח הוא מכונה לעיבוד ואיחסון מידע, ולכן רק למידע המעובד או הטעון עיבוד – יש קיום בשבילו; מאידך התיאוריה הזאת אומרת לו שהמידע "הבלתי ידוע" הנמצא מעבר למציאות – רצוף הוא. זה כמו להגיד שצבע התפוח הלא קיים אדום. כי הרי המידע "הבלתי ידוע" אין לו קיום בשביל המוח...

התודעה איפוא, היא זאת שצריכה למלא למוח את המשבצת החסרה ולהגיד לו שהתפוח הזה קיים ואני מכירה אותו... במקרה של התיאוריה, התודעה, אם אכן מכירה את תכונת הרצף, צריכה "למשוך" עימה את המוח לזהות את תכונת הרצף, בשביל שיכיר בקיום המידע הבלתי ידוע לו ששולטת בו התכונה הזו. זאת הדרך היחידה שניתן באמצעותה למוח להכיר במידע "הבלתי ידוע", כי בדרך הזו מזהה המוח באופן ברור נעלם אחד מתוך הנוסחה ומכיר גם בנעלם השני. הוא מזהה את תכונת הרצף של "החוליות" – משמע שיש קיום לחוליות.

התודעה המקורית "מושכת" את המוח לזהות עימה את תכונת הרצף, והמוח המכני מתנגד מטבעו לטיול הזה שהתודעה כופה עליו; זו תמצית הקונפליקט בין המוח לתודעה.

אנחנו נדבר להלן על המאבק שהתחולל בין תודעתו למוחו של יעקב אבינו – וכאילו מדובר בשתי ישויות... אולם אין המדובר אלא בישות אחת ושמה האדם– יעקב אבינו שמוחו ותודעתו יחידה אחת הם... פיצול "הישויות" (מוח / תודעה) היא שיטה הרשומה על שם מחבר התורה– שביקש באמצעותה לרדת אל מעמקי המחשבה האנושית ולתארה באופן נוקב מהמצולות.

וכך כאשר ילך המוח שלוב ידיים עם התודעה ויגלה את תכונת הרצף, או אז הוא יזהה גם את שני חלקי המידע, את המציאות שהולכת וגודלת וטופחת, ובד בבד יגלה גם את האזור ממנו "שואבת" המציאות את המידע שלה, ויחד עם זאת יוכל להצביע על הזיקה שיצר במו ידו אל האזור העצום הזה, כאשר חפן מערימת המידע את "החופן" שראה בו כבכור ושימש אותו כמאור (על שני המונחים "בכור" "מאור" ועל הקשר שלהם ל-"חופן" עמדנו ארוכות בפרק הרביעי- דהיינו ביום הרביעי)...  במעמד זה יזהה אף את "הכוכבים" "וכל פטר שגר בהמה" (עוד מונחים מהיום הרביעי) אשר לקחו חלק בפרוייקט האדיר שלו מבלי שאף הוזמנו על ידו... אני משתמש כאן במספר ביטויים שעלו מתוך ההגדלות הקודמות...  באופן הזה איפוא יחיל האדם עם מוחו ותודעתו כיחידה אחת- את שליטתו המלאה והבלתי מעורערת בכל ערימת המידע, וזוהי הלכה למעשה התמונה המלאה של התודעה האנושית המקורית המשתרעת על פני יום שלם.

ויהי ערב ויהי בוקר יום שלם (אחד). בערב האדם מתכונן ללילה הארוך, ובבוקר מתחיל לשנס את מותניו בשביל לעבוד; לקטוף בפועל מפירות היום.

במילים אחרות, הלילה מכיל את כל המידע הבלתי ידוע החשוך שהאדם עוד לא גילה אותו, ובערב מתכונן האדם ללכת ולישון על המידע הזה... לחשוב עליו, לחשוב איך מחר אני קוטף אותו, איך אני שולט בו, איך אני יוצר את הזיקה שלי אליו... הוא חושב בקווים כלליים מאוד ולמעשה כאן ברגעים האלה האדם מתבודד עם עצמו ויורד אל המצולות שלו... התודעה והמוח יוצרים קשר ומתחיל המשא ומתן... כאן ברגעים האלה מנסה התודעה לקחת את המוח לטיול היומי שלה להראות לו את רצף החוליות. כאן ברגעים האלה מתחולל המאבק האמיתי בין השחקנים הראשיים– המוח והתודעה. מאבק אמיתי זה יכול להימשך עד עלות השחר, עד שקם האדם ליום העבודה שלו וגורמים זרים נכנסים לזירה... או אז תוקף ה- "לבד" פוקע.

ויותר יעקב לבדו; ויאבק איש עמו עד עלות השחר. אנחנו הולכים להיות עדים לאחת התמונות הנפלאות שצויירו במכחול של אומן. האומן הזה צייר את המאבק שהתחולל בקרב יעקב, בין מוחו לתודעתו, בתור שני אנשים שנאבקים אחד בשני ללא רחמים ללא פשרות. את זהותם לא ניחשתם...

האיש הראשון הוא יעקב, האיש התמים שהיכרנו מעיסקת נזיד העדשים... הוא האיש המנוי על האסכולה הראשונה מנעוריו... שכבר מהתחלת הדרך זיהה את תכונת הרצף במידע... לכן הוא "לקח" את מחייתו מתוך הרצף הזה; לא היה עליו לטרוף אותה... כי הרי חוליות המידע במקומן ניצבות וכל מה שעליו לעשות הוא להרים את הידיים ולקחת אותן, לקטוף אותן בזמנו החופשי.  זה האיש שישב באוהל וקטף את החיים בשקט בשלווה, שום חיפזון ושום בהלה מאחריו... לא היה לו את הצורך להסתער עליהן ולגזור אותם מהשדה... ההפך הנכון מאחיו התאום.

בתוך האיש יעקב התחולל בכל זאת מאבק... סוג של מאבק שהמציאות כפתה עליו; די לציין שהאסכולה של עשו אחיו היו לה כבר שורשים ואף אחד לא יכל להתעלם ממנה. מי כמונו בדור שלנו מבין את האסכולה הזו שדוגלת במציאות ושוללת את הבלתי מציאותי... קשה להתעמת עם האסכולה הזו כי היא בת ביתו של ההגיון; היא התוצר המוגמר שלו. המוח אימץ אותה והדף את הרצף שמנפנפת בו התודעה... היא אפילו לא יודעת להצביע על החוליות ששולט בהן הרצף הזה; היכן הם? על אילו חוליות את מדברת תודעה יקרה ובאיזה הגיון את משתמשת?

התודעה לא יכלה לענות- אולי מתוך ההרגל או העצלנות והמוח גבר עליה; יותר נכון אסר אותה בין כתליו וכפה עליה להיות סמוכה על שולחנו עד אשר תדעך ותצא...

וגם המוח של יעקב נחשף למציאות... אולם הוא עבד שעות נוספות כי היתה לו כאן מתחרה קשה... התודעה של יעקב לא עשתה למוחו חיים קלים – כך הסלנג בדורנו וכך באמת ובתמים קרה. המאבק היה עיקש ואף אכזרי, כל צד נאבק על זכות קיומו, וכל צד ידע כי זהו מאבק שאין בו פשרות- לכאן או לכאן; המפסיד לא ישאר לו קיום בסוף המאבק.

המאבק הזה אומנם התרחש בתוך תוכו של יעקב, אולם מחבר התורה, האומן, פיצל אותו וכאילו המאבק הזה, של איש אחר הוא; של איש זר שמתחולל בו המאבק הזה ושלקח את יעקב כזירת התאבקות... יעקב לא רצה להשכיר לו את הזירה הזאת אבל הוא כפה את עצמו עליו, נכנס אליו בכוח ופתח במלחמתו האומללה; בחר את הזירה של יעקב.

ויעקב משקיף על המתרחש מהצד וכל מה שמפריע לו הוא עצם קיום הקרב אך לא תוכן הקרב עצמו; יעקב אף מנסה לקחת צד במאבק, בעצם המאבק – לאו דוקא בתוכנו, כלומר יעקב לא ניסה לעזור למוח או לתודעה אלא ניסה להלחם בפולש שכפה עליו את המאבק הזה ולהכריע אותו, לסלק אותו, להגיד לו בפרוש: אדוני זה לא המאבק שלי, אין לי עניין להכנס לסיכסוך הזה כי אני מטבעי איש יושב אוהלים, שקוטף את החיים בשלווה...

אומן; כבר אמרתי?

כן אמרתי וגם אתם עוד תצטרפו להגדרתי בהמשך, זו הבטחה בשמכם שלא אחזור בה.

אנא התבוננו היטב שוב במילים הבאות כי כבר יש בידכם את כל הכלים להבינן:

ויותר יעקב לבדו; ויאבק איש עמו עד עלות השחר. וכל מילה מיותרת; אין לי מה להוסיף להבנתכם או במה להעשיר אותה.

וירא כי לא יכל לו, ויגע בכף-ירכו; ותקע כף-ירך יעקב בהאבקו עמו.

  וירא כי לא יכל לו, וירא הפולש שלא יכול ליעקב, הוא מכביד עליו, יעקב מנסה בכל כוחו לסלקו מתוכו, וכמו שהזכרתי – יעקב מרגיש כי המאבק הזה נכפה עליו; והוא מנסה הלכה למעשה להכביד על הפולש ולסלקו מתוכו.

ויגע בכף-ירכו;   לאדם יש יד. ביד שלנו אנו עושים את הדברים, יוצרים אותם, מנהלים אותם. היד של האדם מסמלת הלכה למעשה את העשייה שלו בפועל.

אולם ליד שלנו יש גם כף שקוראים לה כף היד. בכף הזאת אנו שולטים ברמת המיקרו בדברים, מציירים באמצעות כף היד, כותבים, סופרים כסף. את תחושת המגע אנו מרגישים בכל חלקי הגוף אך אל שיא תחושת המגע אנו מגיעים דרך כף היד. כלומר "כף" כהיא זו מסמנת את השליטה האמיתית, את השליטה ברמתה העדינה ביותר שרק בן אנוש יכול לטפס אליה...

וכמו שיש כף יד, יש לנו גם כף רגל. הרגל משמשת אותנו לעמוד ביציבות על האדמה שאנו חיים עליה. הרגל גם משמשת אותנו ללכת, להגיע למחוז חפצנו, לצעוד אליו.

וגם לרגל יש כף – היא זאת ששולטת בעמידה היציבה, היא שנותנת לעמידה שלנו את היציבות. העמידה שלנו היא עמידת בני אנוש – לא כשאר החיות, החיות עומדות אך לא ביציבות... את היציבות שלנו מעניקה כף הרגל.

יש לנו גם ירך. ירך האדם היא החלק העליון של הרגל; ליתר דיוק זה החלק האנטומי הנמצא בין האגן לברך. הירך בנויה מעצם גדולה וממסה של שרירים מתוכם השריר הגדול ביותר בגוף. שרירים אלה מורכבים מכלי דם ורשת עצבים האחראים לאספקת הדם ולעיצבוב הרגל כולה. "כשנתפסת" רשת העצבים של הירך – מרגישים כאב שאין לתארו, גם כאב שיניים משחק ילדים לידו... מתוך נסיון אישי מתאר את הדבר... מיותר לציין ששיתוק רשת העצבים הזו משתקת את כל פעולות הרגל; פשוט לא ניתן ללכת גם לא לעמוד.

אם כן, ניתן להגיד שחדר הפיקוד של הרגל נמצא בירך, ו"כף הירך" מסמנת את השליטה ברגל ברמת המיקרו... כמותה ככף היד.

לסיכום, מערכת ההכוונה והניווט של האדם נמצאת ברגל; האדם הולך לכיוון זה או זה ברגליים שלו, והשליטה במערכת הזו נמצאת ברשת העצבים האדירה שבירך. "כף הירך" היא ההגה של המערכת הזו.                

וירא (הפולש) כי לא יכל לו...

ויגע בכף-ירכו;   "נגע", לא פגע. כלומר מטרת הפולש היתה לפגוע בכף הירך של יעקב ולשתק אותה, היינו לשתק את מערכת ההכוונה של יעקב, אולם הוא לא יכל לו; לא הצליח, ובלית ברירה הפגיעה הפכה לנגיעה קטנטונת.

בשביל לעמוד על הכישלון הצורם של הפולש, יש לנתח את המאבק השני שהתחולל בתוך הפולש עצמו ולבחון את תוצאותיו, אולם התורה לא מתייחסת ולו במילה למאבק השני הזה ומתמקדת אך במאמק של יעקב בפולש, אשר על כן ניתן לשער שגם בזירה השניה נלחמו שני הגורמים זה בזה עד זוב דם, ובסופו של הקרב המוח נכנע לתודעה המקורית והפסיד בנקודות, כי גם הוא, המוח, הצליח לגעת בתודעה או לשרוט אותה...  ומהיכן לי התוצאה המדויקת הזו?

כי אילו התודעה של יעקב היתה מפסידה את הקרב, מערכת ההכוונה של יעקב היתה נפגעת ומשתתקת, כי תפקיד התודעה, כפי שעמדנו על זאת באריכות לעיל, תפקידה הוא למצוא את הכיוון באמצעות תכונת הרצף של חוליות המידע. אולם וכפי שראינו בפועל, מערכת ההכוונה של יעקב לא נפגעה; אומנם נרשמה נגיעה בכף הירך – בהגה, אך ההגה עדיין במקומו ופועל כראוי. מה שנקרא, היה עיכוב קל... אך נזק של ממש לא נרשם.

ותקע כף-ירך יעקב בהאבקו עמו. הוא אשר אמרתי, עיכוב קל, זה כל הנזק...

ויאמר שלחני, כי עלה השחר; ויאמר לא אשלחך, כי אם ברכתני.

ויאמר (הפולש ליעקב) שלחני, כי עלה השחר;  כאן אנחנו עומדים על תכונה מובהקת של מנצח.

יעקב ולכל הדעות ניצח את הקרב ולמעשה בסיום הקרב היה צפוי ממנו לגרש מיד את הפולש ולזרוק אותו לאלף עזאזל, כי הרי כל המאבק היה בגלל פלישתו הכוחנית ובגלל שכפה על יעקב את אווירת הקרב הזו, שיעקב במהותו כה רחוק מכל האווירה הזו... הוא איש יושב אוהלים, שקוטף את החיים בשלווה...

אולם כאן אנחנו עומדים על תכונה נוספת ביעקב האיש, ובמקום לזרוק את הפולש ולשכוח מהכל, הוא רק מתחיל בקרב האמיתי שלו. הקרב של המנצח.

יעקב אוסף את השברים הקטנים שגרם לו הקרב הזה, ומבקש ככל לוחם מקצועי להפיק לקחים מהקרב ולעמוד מקרוב על אופי האויב הפולש.

האויב הזה נמצא בידו ברגע זה, מושפל מרוטש קרוע לגזרים כנוע... הוא שבוי שלו ויעקב מבקש ללמוד אותו מקרוב, ללמוד עליו את הכל, את האופי שלו, ובמיוחד את יכולותיו... הכר את האויב; יעקב הכיר בחשיבות האימרה הזו.

ויאמר שלחני, כי עלה השחר; ויאמר האויב המנוצח למנצח: שחרר אותי אין לך מה לעשות איתי... ניצחת כבר והקרב נגמר. לא יכלתי להכניע אותך והתודעה המקורית שאתה נוטה לה מימי נעוריך ניצחה את המוח; הם הולכים עכשיו ביחד שלובי ידיים והיא מקנה לו את תכונת הרצף ולא יאומן: המוח מהנהן בראשו ומקבל את התכונה החדשה לביתו וכאילו נולד עימה! זה נגד הטבע אבל מה לעשות – ניצחת את הטבע וניצחת אותי; אין לך כבר מה לעשות איתי; שחרר אותי כי עלה השחר והקרב הזה לא יכול להכנס אל תוך הבוקר... האינך רואה יעקב? הבוקר מתקרב... האינך זוכר יעקב? מאבק אמיתי שכזה שמתנהל במעמקי האדם – יכול להימשך רק עד עלות השחר, עד שיקום האדם ליום העבודה שלו וגורמים זרים ייכנסו לזירה... או אז הוא לא יהיה לבד... תוקף ה- "לבד" פוקע.

ויאמר לא אשלחך, כי אם ברכתני.

ויאמר (יעקב אל המנוצח) לא אשלחך, אל תלמד אותי נוהל ופרוצדורה, את העניינים שלי אני מנהל.  והנוהל שלי הוא כדלקמן:

לא אשלחך כי אם ברכתני: עד אשר ברכתני. כאן אני צריך לעמוד על מונח חדש "ברכה" שמוצג לפעמים בתור פועל – "לברך".

המונח הזה מוזכר גם בנוסח ההגדלה החמישית, וממילא אני עתיד לעמוד עליו... לכן אחסוך עבודה מעצמי לעתיד ואעמוד עליו כבר עכשיו.

המונח או הפועל "לברך" מורכב משני פועלים שרוכבים איש על רעיהו...

"לברך" – לגרום שהדבר שבנידון יהיה רך, מרוכך, נעים, נוח...

הפועל השני שנגזר מאותה המילה הוא:

"לברך" – לגרום כריעת ברך, להוריד את הדבר שבנידון על הברכיים... להבריך אותו בכוח, להכניע אותו לרצוני, לגרום בכוח שהדבר הרצוי בו ייעשה.

אם כן, ואם אני מבקש ממישהו שיברך אותי, הווה אומר שאני מבקש ממנו שירכך את הדבר עבורי, שיעשה לי אותו רך, נוח, שירכך אותו בשבילי... וכך וכאשר הדבר שרצוני בו נעשה רך, או אז הוא יברוך בקלות תחת רצוני; יכרע ברך ויהיה כפוף לרצוני.

מכאן, מי שמחליט לברך מישהו, הוא מי שמוסכם מראש שאין באפשרותו להשיג את הדבר עבור המישהו הזה, ולכן הוא רק ירכך לו אותו, ובאופן הזה יברוך הדבר תחת רצונו.

אבסורד הוא למשל שאלוהים (במשמעות המקובלת הסטנדרטית) יברך את האדם. והרי הוא הכל יכול והאדם צריך בריאות, כסף, אושר, ואלוהים יכול לגרום לו אושר ויכול לתת לו כסף או להעניק לו בריאות; אבסורד הוא שאלוהים יברך את האדם במקום לתת לו את הדבר.

תאר לעצמך, לדוגמה, אם אני הולך לעשיר מופלג ומבקש ממנו עזרה, או אז הוא מושיט את ידו ומברך אותי...  והרי יש לך כסף וברצונך לעזור – אז תן לי חופן כסף; אני צריך ברכה? (במשמעותה הסטנדרטית?)

אם כן, אני מבקש מישות כלשהי ברכה רק כשאין בהישג הישות הזו את הדבר שרצוני בו, או אז ובהעדר הקיום הפיזי של הדבר – אני מבקש מהישות את עזרתה ברובד הווירטואלי, המחשבתי... שתרכך לי את הדבר, שתספר לי עליו, שתבאר לי את הדבר, שתבהיר אותו... באופן הזה הדבר יתרכך ויעמוד לרשותי; יכרע ברך לפני.

יתברך: יתרכך ויברוך. יהיה רך, ובד בבד יברוך; יכרע ברך.  

ויאמר (יעקב אל המנוצח) לא אשלחך כי אם ברכתני: עד שתברך אותי; עד שתבאר לי את מהות הדברים בשביל שיתרככו... שיהיו רכים בשבילי, או אז יכרעו ברך לפני. יעקב פנה אליו באופן כללי מאוד: תברך אותי, תבאר לי את "הדברים", תעמיד "דברים" על דיוקם, תרככם עבורי...

וזו למעשה מטלת יעקב (ב-ל'), שיפיק לקחים מהמאבק, שיעמוד על מאפייני האויב שלו, שיזהה את מצבת כוחו, שיזהה גם את נקודת התורפה שלו... שיבין את כללי המשחק.   

ויאמר אליו מה-שמך; ויאמר יעקב. "שם" זה נקודת ציון. כשאני אומר "שולחן" – אני אומר שנקודת הציון שהיגעתי אליה הלום אודות החפץ הזה שלפני היא "שולחן", הווה אומר שזיהיתי את החפץ הזה עד הרמה שאני קורא לה "שולחן": בעל ארבע רגליות, שעורכים עליו את האוכל, או לחילופין נשענים עליו, כותבים עליו...

האויב הכנוע עושה בדבר יעקב ומברך אותו; אין לו אפשרויות חלופיות... והוא מתחיל במלאכה ופונה ליעקב: אם ברצונך לעמוד על מהות הדברים ועל דיוקם- עליך להקדים ולעמוד על נקודות הציון שלך, לאן היגעת, היכן אתה עומד, אתה צריך להגדיר את עצמך ומהנקודה הזו תזנק אל יתר הדברים... כלומר גם אם תכיר את כל הדברים שבעולם ותעמוד עליהם, הם ישארו לדידך בגדר התיאוריה ולא תהיה להם עבורך שום משמעות מעשית- אם אינך מכיר עדיין את עצמך, את יכולותיך, את נקודות הציון שהיגעת אליהן.

ויאמר אליו מה-שמך; לאלו נקודות ציון היגעת?

ויאמר יעקב. ידי אוחזת תמיד בעקב עשו; זו נקודת הציון שלי. זו נקודת הציון שהיגעתי אליה עד הלום ורשמתי אותה בספר הנוני צדיק שלי.

אומנם יש לי את האסכולה שלי ואני איש אוהלים שלא טורף את החיים ויודע לקטוף אותם בנחת מתוך חוליות המידע הרצופות שלהם, אבל ידי תמיד אוחזת באסכולה של עשו; אינני יכול להשתחרר מהמציאות; תודעתי נמצאת במאבק מתמיד עם מוחי – עם הטיעון המציאותי של מוחי, ואני מוצא את עצמי מתמודד עד אין סוף עם האסכולה הזאת; אני מוצא את עצמי שותף בכפייה לאסכולה הזאת; ידי תמיד אוחזת בעקב עשו.

ויאמר, לא יעקב יאמר עוד שמך – כי-אם ישראל:  כי-שרית עם-אלהים ועם-אנשים, ותוכל.

ויאמר, ויענה לו האויב הכנוע שנאלץ לברכו ולרכך לו את הדברים...

ויאמר, לא יעקב יאמר עוד שמך – טעית בסימון נקודת הציון שלך. מכיוון שכך הינני לקבוע כי אינך מכיר עדיין את עצמך ולא את יכולותיך ולבטח לא את נקודות הציון אליהן היגעת. אשר על כן כל הדברים שבעולם ומלואו – ישארו עדיין עבורך בגדר התיאוריה ולא יעברו אל מחוז העשייה, וזאת עד אשר תכיר את עצמך ואת היכולות שלך; עד שתזהה את נקודת הציון המעשית אליה היגעת ועליה אתה עומד ברגליים יציבות.

כי-אם "ישראל":  זו, הלכה למעשה, נקודת הציון שלך האמיתית אדוני. לנקודה הזו היגעת; נא עדכן את הספר שלך.

כי-שרית עם-אלהים ועם-אנשים, ותוכל.

שורש הפועל "שרית" הוא מלשרור: להאבק על השררה, להלחם על השליטה... להלחם על השליטה במידע.

כי-שרית עם-אלהים: כי נלחמת את מלחמת התודעה המקורית במוח המציאותי – ותוכל! וניצחת! ניצחת את המלחמה הזאת ומוחך הלך בסופו של יום שלוב ידיים עם התודעה לטיול היומי שלה ברצף החוליות...

ועם-אנשים: וגם נלחמת בעצם "המאבק"– ותוכל! אתה בטבעך – רחוק שנות אור ממהות המאבק הזה; אתה מהאוהל שלך נלחמת בי... אני שכפיתי עליך את המאבק ופלשתי בכוח אל תוך הרשות שלך. ותוכל! וגם אותי היבסת.

אשר על כן, נא רשום לפניך את נקודת הציון העדכנית שלך:

יִשְׂרָ – אֵל: האיש שנלחם את מלחמת התודעה וינצח.

וישאל יעקב ויאמר, הגידה-נא שמך, ויאמר, למה זה תשאל לשמי; ויברך אתו שם.

וישאל יעקב ויאמר, הגידה-נא שמך, יעקב ולמעשה קיבל את מבוקשו... האיש בירך אותו; מיקם אותו נכונה על מפת נקודות הציון שלו, היינו ריכך לו את הנתונים הבסיסיים והבריך אותם לפניו- העמיד אותם לרשותו. יעקב כבר יודע לנהל את הנתונים שמסביב לו, כי הוא מודע מה הן יכולותיו ולאן יכול להגיע איתן... הוא יכול לנצח את מלחמת המלחמות. אם כן מה עוד רוצה יעקב מהמסכן הזה...

הגידה-נא שמך, הוא יודע מה הן יכולותיו, אבל רוצה לדעת מה הן יכולות האויב שלו. הוא רוצה לעמוד על מימדי היכולת של האויב, להעריך אותם על מנת שידע להתמודד איתם גם בעתיד. יעקב העריך שיתכן והוא ניצח את המלחמה הזאת כי האויב היה תשוש, או שהאויב לא היה בשיא כוחו, או שלא השתמש במלוא התחמושת שיכולה לעמוד לרשותו... יעקב ביקש כאן ועכשיו לדעת כל פרט ופרט אודות מצבת כוחות האויב המדויקת.

ויאמר, למה זה תשאל לשמי; תשובת המנוצח הפתיעה את יעקב (וגם אותי)... 

ענה לו בזה הלשון: הכוח שלי – היינו של האויב, תלוי בכוח שלך. אם אתה חלש הוא מתחזק, ואם אתה חזק – הוא נחלש ויכול לקרוס ולהעלם; אשר על כן אין לשאלה שלך תוקף, כי מצבת כוחות האויב תלויה ועומדת במצבת כוחותיך בזירה; אתה הוא הקובע איזו תחמושת תעמוד לרשות האויב ואיך היא תופעל עליך.

המדובר וכאמור במלחמת התודעה במוח– מלחמת הכל בכל, זוהי המלחמה שכיניתי אותה "מלחמת המלחמות" וגם זו היא המלחמה אשר מדאיגה את יעקב ומבקש לדעת כל דבר עליה, דרכי ניהולה, מצבת כוחות האויב, דרכי התגוננות, או בלשון צבאית בן ימינו, הוא מבקש לעשות הערכת מצב לטווח הארוך, והוא ביקש מהאויב השבוי שמחזיק בו לעת עתה תשובות. הוא התבקש על ידי יעקב שיברך אותו גם בנקודה הזאת; שירכך את כל הנתונים הקשורים בנקודה הזאת ושיבריך אותם בפניו, שיכרעו ברך בפני יעקב וישלוט בהם.

"המברך" ענה לו: בקשתך לא תקנית וגם דאגתך לא תקנית, כי אין קיום לנתונים שאתה מבקש לדעת על האויב. האויב קם לתחיה ברגע שהתודעה שלך נחלשת וסומכת על שולחנו של המוח המציאותי... ואותו האויב נעלם כאיננו ברגע שהתודעה שלך קמה לתחיה וחוזרת אל תכונת הניידות שלה במרחב ולקפץ בין רצף חוליות המידע...

למה זה תשאל לשמי; אשר על כן שאלת מצבת הכוחות שלי אינה תקנית...

אבל בעצם התשובה הלקונית הקצרה הזאת, הסתתרו נתונים ערכיים שלא היו נהירים ליעקב, וכאן בנקודה הזאת התרככו הנתונים האלה, וכרעו ברך בפניו.

ויברך אתו שם. יעקב מצא גם שם בנקודה ההיא ברכה, לא פחות ערכית מאחותה הראשונה.

ויקרא יעקב שם המקום פניאל:  כי-ראיתי אלהים פנים אל-פנים, ותנצל נפשי.

אני מעריך שכל מי שהגיע עד השורה הזאת יודע לעמוד על מושגים בסיסיים הקשורים במלחמה של יעקב ושל כל אדם באשר הוא, כמו תודעה, מוח, מציאות, מידע, תכונת הניידות, תכונת הרצף, שני חלקי המידע, ועוד... תסכימו איתי שקשה להסביר לאדם בן דורנו את פשר המלחמה הזאת – בין התודעה למוח... לפגוש איש ברחוב ולספר לו על המלחמה הקשה שמתחוללת בקרב האדם... הוא יתמה בפשטות: ומה ההבדל בין התודעה למוח? ופשוט למה שלא נהייה מציאותיים? ולמה אתה חושב שהתודעה יותר חכמה מהמוח... הוא יתעקש שוב, אבל מה ההבדל לכל הרוחות בין התודעה למוח?  לך תסביר לו שבנוסף לתודעה יש גם תודעה מקורית שאיבדנו קשר עימה... והוא יזמין לך משטרה.

עבור האיש הזה מהרחוב, ועבור כל אדם באשר הוא ניסח מחבר התורה את הפרק הראשון בשביל להחזיר לאדם את המונחים המקוריים ובשביל להחזיר עטרה ליושנה; שנעמוד שוב מול המונחים המקוריים ונכיר אותם, שנכיר את התודעה המקורית שלנו ונעשה בה שימוש; ויש הרבה מה לעשות איתה- עד אין סוף...

והינה הכיר האדם את תודעתו המקורית על כל המונחים הקשורים בה; וכידוע לכם כאן צץ המיכשול השני ועצר שוב את התקדמות האדם עם התודעה המקורית שלו. התרחש כאן מין עימות בין המוח לתודעה, בין האדם למציאות, בין המונחים של האיש ברחוב לבין המונחים החדשים שצצו לפתע פיתאום ושינו מושגים ועולמות.

אם נרצה לדייק ולהצביע על רגע התחלת העימות, הרי הרגע הזה נוצר כאשר נפגש האדם עם המידע החדש; היינו ברגע שהבין האדם את המידע החדש וירד לעומקו, או אז הוא נפגש פנים אל פנים עם תודעתו וזהו רגע הביג בנג; כל המידע שזה עתה למד והפנים התפוצץ לרסיסים ואיים על כל מה שלמד והפנים. דווקא כאשר הבין סוף סוף את הדברים לעומקם; והסיבה היא כפי שתיארנו אותה לעיל: המוח! דווקא כאשר מעכל המוח את התמונה המקורית ויורד לפרטיה, או אז הוא קם על רגליו ודוחה אותה מכל וכל, מתנגד לה בכל כוחו, כי הרי לא יתכן להניח שתי הנחות- אחת מעל השניה: להניח קיום חוליות מידע בלתי מזוהות, ולהניח שהחוליות האלה הן רצופות. ההתנגדות מובנת ולכן היחיד ביקום שיכול לענות להתנגדות הזאת היא התודעה: בו ברגע ההתנגדות צריכה לקחת את המוח ביד ולטייל איתו, להראות לו את מה שהיא רואה באותו רגע, את רצף החוליות, את קיום התכונה, או אז הוא נרגע וחוזר בו מהתנגדותו, כי השיגה לו בזאת זיהוי נעלם אחד משני הנעלמים, הוא ראה את תכונת הרצף; ואם קיים הרצף – מותר להניח שקיימות חוליות מידע שהרצף הזה פועל עליהן; הנעלם השני גם נפתר והמוח מקבל את המשוואה. אולם החיים ממשיכים וחיש מהר צצה עוד משוואה בת שני נעלמים; התיאוריה של התודעה אומרת שיש רצף גם במשוואה השניה, ושוב המוח מתנגד לה אנושות והודף אותה, והיחיד ביקום שיכול להשפיע על המוח באותו רגע שיחזור בו מהתנגדותו – היא התודעה; בו ברגע היא צריכה לקחת אותו ביד ולחזור עימו על אותו טיול... זאת הדרך היחידה ואין אחרת.

היה ותתעלם התודעה מטרדת המוח ומנטל הטיול, אזי קורה בהמשך אחד מאלה או כל אלה ביחד:

המשוואה בת שני הנעלמים נופלת בין הכיסאות, ומי שמרים אותה ראשון הוא המוח שעושה בה כטוב בעיניו, לנגד עיניה המתייסרות של התודעה שיודעת במאות האחוזים שאין זו הדרך הראויה והנכונה לטפל במשוואה הזאת. אבל איך אומרים – אין לה להלין אלא על עצמה...

בהמשך וכאשר מתרבות המשוואות וחוזרת על עצמה התעלמות התודעה מהמוח ומהמעמסה הזאת... או אז ההתעלמות הופכת להתעלמות מכוונת – היינו להדחקה, ואת זאת יוצרת התודעה בעצמה כמנגנון להפסיק אחת ולתמיד את ייסוריה... היא לא צריכה להתייסר בכל פעם מחדש כאשר המוח מחליט מה שהוא מחליט... וכך ההדחקה הופכת להרגל עד שהתודעה מתרגלת לאופי עבודת המוח ומתמסרת לו, ובזה הרגע מתחילה לסמוך על שולחנו ומתחילה דעיכתה. זוהי התחלת הסוף של האדם.

אולם זהו רק פן אחד מהפנים הרבות של פגישת האדם עם המידע החדש. כתוצאה מהפגישה הזו נוצר כפי שראינו לעיל עימות בין המוח לתודעה ותוצאות העימות יכולות להשתנות – תלוי בהתנהגות התודעה בעימות הזה. הבאנו לעיל דוגמה קיצונית לאדישות התודעה שהפכה להרגל וממנה לדעיכה ולקריסה... בנוסף עמדנו על עוד שתי דוגמאות של התנהגות התודעה בעימות הזה: הדוגמה הנרחבת של יעקב אבינו בה נרשמה התנהגות פעילה של התודעה, והדוגמה הקלאסית של חוה אימנו בה הגיעה התנהגות התודעה לעצלנות טיפוסית – דרגה מתחת לאדישות.

אבל ישנו עוד פן נוסף הפוך על הפוך... וזאת כאשר התודעה לוקחת את השרביט לידה ומשעבדת את המוח; מנטרלת אומנם את התנגדותו, אבל גם מנטרלת חלק ניכר מתיפקודו. הוא מפסיק לנתח נתונים מסובכים ומסתפק "בניתוחי חרום בלבד" כמו לראות לשמוע לטעום לעשות דברים חיוניים... כל הפעולות אלה יוצאות לפועל הודות לעבודת המוח... אבל לחשוב, לנתח – הוא משאיר לתודעה שאינה יכולה לחשוב בעצמה, ולכן היא רק מכוונת את המוח ללכת לפי הכיוון שלה בלי לחשוב... כמו חייל שהולך בשדה האש אחרי מפקדו לטוב ולרע.

הפן הנוסף הזה מצוי ושכיח יותר בקרב משפחת האדם, כאשר התודעה מכוונת את המוח ומנטרלת את תיפקודו, או אז גם התמצאות האדם במרחב המציאות מתערפלת, כי נציג המציאות שבתוכו מנוטרל, לא עובד.

דוגמה על זאת הן כל הקבוצות הקיצוניות הפנטיות שפועלות בעולם מתוך עקרונות קבועים ומוגדרים שלא מוכנים לזוז מהם מילימטר. עוד דוגמה מוחשית: המתאבדים הלאומנים למיניהם שפועלים מתוך עקרון ברור ומוגדר. הקיצוניים למיניהם שמוכנים להרוג את ביתם, בלכתם כסרגל אחר עקרון כבוד המשפחה... יפתח הגלעדי שמתעד ספר שופטים את העיקרון שהלך עיוור אחריו... הקבוצות הרדיקליות הדתיות שפועלות גם מתוך עיקרון מנחה ומוגדר.

להזכירכם, התודעה מזהה רק את הכיוון הודות לתכונת הרצף שביכולתה לזהות... ולכן העיקרון הוא מוצר ממוצרי התודעה...

אני רוצה לקחת פסק זמן כאן ולהעיר:  ואם כן, השרץ נמצא בשני הבתים ומטמאם: בביתו של המוח שמתנגד לתודעה והיא סומכת על שולחנו ודועכת, ואף בביתה של התודעה שמשעבדת את המוח ומתפוצצת עימו.

אם זכורה לכם המלחמה של יעקב אבינו בה הכריע את "האיש" שפלש אל תחומו וקיים בזירה הזאת את מאבק מוחו של יעקב בתודעתו. יעקב לא רצה מראש במאבק הזה ולכן הוא דחה את הפולש שכפה עליו את המאבק הזה והכתירו כאויב ואף נלחם בו וניצח אותו; הוא הצליח להוציא את "המאבק" הזה מסדר היום שלו...

אבל אם שוב זכור לכם, אין זכר בתיעוד המלחמה ההיא למלחמה בין התודעה למוח, ישנו תיעוד להתמודדות, למאבק, אך לא למלחמה שבה יש להשמיד את האויב ולמחוק את ישותו; התודעה של יעקב לא השמידה את המוח...נהפוך, הוא ניצח את המלחמה כאשר מוחו הלך בסופו של יום שלוב ידיים עם תודעתו לטיול היומי שלה ברצף החוליות...

בסיום המלחמה, אם זכור לכם, קיבל את האות (נקודת הציון) "ישראל", וועדת הצל"שים רשמה בפניה את הטעמים הבאים:   

כי-שרית עם-אלהים: כי נלחמת את מלחמת התודעה המקורית במוח המציאותי – ותוכל! וניצחת! ניצחת את המלחמה הזאת ומוחך הלך בסופו של יום שלוב ידיים עם התודעה לטיול היומי שלה ברצף החוליות...

וכך אני עונה על הנקודה שהערתי לעיל: התודעה לא יכולה "לחשוב" בלי המוח – הגם והיא רואה בבירור את הכיוון ומזהה אותו; היא צריכה את המוח בשביל להתקדם בכיוון שלה. המוח מאידך יכול לחשוב בלי התודעה אך שרשרת המידע ממנה ניזונה החשיבה שלו מוגבלת היא בהחלט, בעוד שרשרת המידע ממנה ניזונה התודעה אין לה גבולות ולא סוף, לכן הדרך הטובה ביותר היא ללכת שניהם שלובי ידיים ולקפץ "בחוכמה" בין החוליות הרצופות שאין להם סוף... גם לדעת להתקדם וגם לדעת לאיזה כיוון; גם יפה גם אופה.

פסק הזמן נגמר ואנו חוזרים אל התודעה שהשתלטה על המוח וניטרלה אותו; זה הפן השני והשכיח שעלה לאויר כאשר נפגש האדם עם המידע החדש והבין אותו לעומק. לציין, הקבוצות הקיצוניות שעסקנו בהם לעיל – לא נפגשו עם המידע החדש ולא זיהו את מנגנון התודעה המקורית; הם בני הדור הריק שלנו שגם את התודעה המחופשת אינם מזהים...

אולם אני מדבר על הפן השני שנגזר מהאדם אשר כן נפגש עם המידע החדש וירד לעומקו... המדובר באדם שתודעתו ניטרלה את מוחו כתוצאה ישירה מהמידע החדש שהגיע לאוזניו וערב לה...  הוא הבין את המידע התיאורטי הזה לעומק וגם הבין את מקום התודעה המקורית ותפקידה במרחב.

לציין שכל המידע החדש שקיבל והבין – קיבל והבין ברמה התיאורטית; הוא הבין את החומר היטב ולעומק, וכתוצאה מהבנתו זו החליט לתת מעתה משקל לתודעתו, ולהוציא את זכות הוטו ממוחו שלא יסרב באופן אוטומטי לתודעה... תארו לכם אדם שחל בו השינוי הזה בין לילה והחל מהרגע הזה הוא צריך להתחשב בתודעתו ולא לשעות למוחו באופן מיידי. אדם כזה יכול להגיע לבית חולים לחולי נפש כבר לאחר שעות ובמקרה הטוב. כן הוא יכול להשתגע... "מה לעשות במקרה הזה?" ישאל את עצמו, האם ללכת כמו תמיד לפי השכל הישר המציאותי או ללכת לפי הכיוון הברור של התודעה שלי? קחו חתך של שעה אחת מחייכם ונסו לספור כמה פעמים יכולה לעלות השאלה הזאת.

והבה נגיד שהחלטתי במקרה פלוני לשבור את הכלים וללכת על פי צו התודעה שלי, אולם שום דבר לא יבטיח שהסביבה תקנה גם את ההחלטה שלי ותתיישר איתה. בכל אופן תגובת הסביבה תשפיע ללא ספק גם על הטעם שיישאר בפה לאחר המקרה, והספק יחרחר בי שמא שגיתי בהחלטתי.

מאידך, ואם אשעה לשכלי הטוב – תודעתי לא תיתן לי מנוחה... ואני מנסה לתאר רק מקרה אחד מתוך עשרות שיעמדו בתור לקבל את החלטתי ואת גזר דיני מידי שעה בשעה!

וכך לאחר מספר מקרים שבחשתי בהם באופן מקורי, מנגנון ההגנה שלי מפני שיגעון יפעל אוטומטית ואפסיק להחליט. עדיף לא להחליט מאשר לחיות בספק מתמיד... עדיף אי-עשייה מאשר עשייה ספוגה ביסורין... ידי וכעבור מקרים ספורים יהיו קשורות, עקודות... אינני יודע מה לעשות, מה להחליט, ימינה או שמאלה- או הכי נכון לעצור בלי ללכת. אני חושב שאלך על האופציה האחרונה בשביל להציל את השפיות שלי.

בנקודה זו עולה התהייה: אז מה עושים... אני כן רוצה לחזור לתודעה המקורית שלי, שתלך בשילוב ידיים עם המוח ונדהור כולנו ביחד לכיוון הנכון... איך מבצעים את זה? איך מוציאים את ההלכה התיאורטית הזאת למרחב המעשה?

זו למעשה התהייה שעונה עליה מחבר התורה, בתיעוד המאבק של יעקב אבינו. המאבק שתועד וכפי שראינו, לא היה בין תודעת יעקב כנגד מוחו, אלא היה בין יעקב כנגד הרעיון שמייצג את הניגוד השורר בין התודעה למוח. יעקב לא יכל להתעלם מהניגוד הזה כי הוא קיים – אך ביקש להדוף אותו, להביע את שאט רוחו מעצם קיומו... יעקב ביקש להעזר במידע התיאורטי בשביל להדוף באמצעותו את עצם הניגוד. זה הטבע של יעקב ודרך החיים שלו. עמדנו על זאת בפרשת נזיד העדשים, וראינו בבירור על איזה אסכולה יעקב אבינו נמנה.

מכאן המסקנה שיעקב אבינו השתמש במידע התיאורטי והעמיד אותו לרשות דרך החיים שלו, לרשות הנטיה הטבעית שלו. וכשאני אומר מידע תיאורטי – כוונתי לתמונה השלמה המקורית שניתן להציץ בה מתוך אחת משבע ההגדלות שצילם עבורנו מחבר התורה. אני מאמין שיעקב אבינו לא היה לו את הצורך בהגדלות האלה של התורה כי הוא גדל אל תוך התמונה המקורית; קיבל אותה מאבותיו.

ולתהייה שוב: מה עושים!

בוחרים בדרך חיים המבוססת על התמונה המקורית ומגייסים את המידע התיאורטי לרשותם. המדובר בתהליך שיכול להתרחש ולהגיע לשיאו על פני שנים רבות, ולבטח יהיו בו עליות וירידות וטעויות וכישלונות והצלחות ואכזבות ומה לא...

אדם שמחליט מתוך בחירתו החופשית בדרך חיים כזו – יכול להשתמש "במידע התיאורטי" בתור מפה לכל דבר שיקפל וישים בכיס, וכאשר מאבד את הדרך – מוציא פשוט את המפה מהכיס מעיף מבט וחוזר אל דרכו. אדם כזה גם במדבר סהרה לא ילך לאיבוד כי יש לו מפה בכיס, וזה היתרון שלו; המידע התיאורטי תמיד יעמוד לרשותו...

וגם אם יפול ויכשל ויתאכזב או פשוט ישכח את הטעם של פעם... תמיד יוכל להחליט ולחזור אל יציבות תודעתו ומוחו; לו יש "מפה" בכיס שתכוון אותו ישירות אל התודעה המקורית... בעוד לאחרים אין את היתרון הזה, כי גם אם ירצו יום אחד לבקר בדרך פלונית ששמעו עליה ולנסות אותה--- אין בכיסם מפה.

סיכומו של דבר. מי שקולט את המידע התיאורטי ומחליט לעשות בו שימוש מיידי – יסכן בהכרח מה שנותר מהיציבות שלו, הן התודעתית והן המציאותית שהמוח אמון עליה. תוך זמן קצר מקבלת ההחלטה "הנכונה" לכאורה – מוחו יהיה מנוטרל וגם מה שנותר מתודעתו; זהו אפקט העימות הראשון כשאתה מעמיד את המוח מול התודעה וכופה עליהם את הפגישה הזאת... אף אחד לא מקבל את קיום השני, פשוטו כמשמעו, ולכן כל אחד מקבל את החלטת השני כהחלטה כפויה- שנכפתה עליו, וכך מתחיל השלב הבא בו שובתים שניהם מכל פעולה; זה במקרה אחד, וישנם אפקטים אחרים לפן הזה, כמו טלטלת דרסטית ביציבות שנקראת בשפה המקצועית שיגעון.

אביו של יעקב, יצחק, הגיע אל המעמד המסוכן הזה, כאשר קיבל מאביו את התמונה התיאורטית המושלמת, והגיעו שניהם ביחד עד ההגדלה השלישית (היום השלישי)... יצחק אבינו הדרדר עד לתהום בו מצא את ידיו קשורות, בלשון התורה "עקודות" – והיה על סף אובדן אילולא אביו הגדול אברהם שהבחין באפקט הזה שפועל על בנו והתיר את ידיו מיד. הפרטים הדקים שנכללו בתמונה הזו מרתקים (בראשית, כב). זו אחת התמונות שעולות מתוך פגישה כפויה בין מוח-תודעה, ומחבר התורה החליט להוסיף אותה ליתר התמונות.     

בכל אופן, יעקב אבינו ניצל מהמעמד המסוכן הזה, כי פגישת תודעתו עם מוחו התרחשה במסגרת אורח החיים שאימץ לו זה מזמן.   

ויקרא יעקב שם המקום פניאל:  כי-ראיתי אלהים פנים אל-פנים, ותנצל נפשי.   – לא לשכוח, "אלהים" זה "תודעה מקורית".

ויקרא יעקב שם המקום פניאל:  הביא יעקב אבינו את חוברת ההשגים שלו, וציין בה את נקודת הציון שזה עתה הגיע אליה ושמה "פניאל".

כי-ראיתי אלהים פנים אל-פנים, ותנצל נפשי. יעקב אבינו רשם בחוברת שלו רק את ראשי התיבות של ההישג– "פניאל", הוא כבר יבין כאשר ידפדף בחוברת שלו ביום מן הימים ועיניו יפלו על המילה "פניאל"... אבל אנחנו, הקוראים, לעולם לא נצליח לפענח ראשי תיבות של מושגים אישיים, כה אינטימים... ולכן היה על מחבר התורה להוסיף ולהסביר:

כי-ראיתי אלהים פנים אל-פנים, ותנצל נפשי. יעקב אבינו ראה בזאת הישג; ובעצם רק אז הבחין באורח החיים שלו שבמסגרתו התקיימה פגישת "מוח-תודעה" שהתקבלו במהלכה הכרעות והחלטות... ולמרות הפגישה וההחלטות – יעקב האיש נותר שפוי עם ידיים חופשיות... את זאת הוא ראה כהישג והוא זקף אותו לדרך החיים שאימץ לו זה מזמן. אביו יצחק ייאשר בוודאי את ההישג של בנו ויחתום עליו בעשר אצבעות. 

ויזרח-לו השמש, כאשר עבר את-פנואל; והוא צלע על-ירכו.  וכך עבר יעקב את "הלילה" שלו; את חצי היום הנגזר מהיום השלם – מהתמונה המקורית השלמה.

להזכירכם, "הלילה" מכיל את המידע הבלתי ידוע החשוך שהאדם עוד לא גילה, ובלילה הולך האדם לישון על המידע הזה... לחשוב עליו, איך אני קוטף אותו מחר, איך אני שולט בו, איך אני יוצר את הזיקה שלי אליו... הוא חושב בקווים כלליים מאוד ולמעשה כאן ברגעים האלה האדם מתבודד עם עצמו ויורד אל המצולות שלו...

כאן ברגעים האלה נוצר הקשר בין התודעה למוח, והתודעה מנסה לקחת את המוח לטיול היומי שלה בשביל להראות לו את רצף החוליות. ממש ברגעים האלה מתקיימת הפגישה בין השחקנים הראשיים– המוח והתודעה, ופגישה זו יכולה להימשך עד עלות השחר, עד שקם האדם ליום העבודה שלו וגורמים זרים נכנסים לזירה... או אז תוקף ה- "לבד" פוקע, ופגישת העסקים "מוח-תודעה" מסתיימת. במילים האלה (בערך) פתח מחבר התורה את תיעוד פגישת המטה "מוח-תודעה" של יעקב:

ויותר יעקב לבדו; ויאבק איש עמו עד עלות השחר...

קראנו בעיון את פרוטוקול הפגישה ובחננו בעין חדה כל מה שהתחולל בתוכה.

ויזרח-לו השמש,  הלילה נגמר והשמש זרחה, יום העבודה של יעקב התחיל, גורמים זרים נכנסו לזירה האישית של יעקב, ותוקף ה-"לבד" בזירת יעקב פקע... פגישת העבודה "מוח-תודעה" הסתיימה.

מחבר התורה רושם לנו להלן סיכום מתומצת לפגישה הזו בן שני סעיפים עיקריים:

1.    ההישג שרשם לו יעקב בפיסגת "פניאל".

2.    הנזק הקל שנגרם לו במערכת ההיגוי.

עם שתי נקודות הציון האלו יעקב יוצא ליום העבודה שלו.

ויזרח-לו השמש, כאשר עבר את-פנואל; והוא צלע על-ירכו.  – מכחול של אומן...

על-כן לא יאכלו בני-ישראל את-גיד הנשה אשר על-כף הירך, עד היום הזה:  כי נגע בכף-ירך יעקב, בגיד הנשה.

למעשה כבר השלמנו את המונח "יִשְׂרָאֵל" ועמדנו על שני חלקיו: יִשְׂרָ-אֵל, נותר לנו עוד מונח הנגזר ממנו שיחבר אותנו עם ההגדלה החמישית ועם יתר המונחים שיצאנו ללקט, במטרה לחזור מוכנים ומזומנים לתמונתנו... המונח הוא "בני ישראל".

מי הם בני ישראל? מי הם הבנים האלה?

בשביל להגיע אל עומק המונח, עלי לדעת של מי הם בני... אני מכיר את השכן, אבל הם דומים לי יותר.

"בן" בא משורש הפועל לבנות, בדרך כלל בונים בית, בניין, עיר... אבל גם בונים מחשבה, רעיון... באחת התמונות שעברו עמדתי על המונח "המים אשר מתחת לרקיע" – היינו המציאות, כל המידע שזיהה האדם ובנה דרכו את המציאות, את הטכנולוגיה החדשה, את המכונות, את המטוסים... עם זאת, הדגשתי, שהאדם והלכה למעשה לא ייצר את המטוס אלא זיהה את המטוס; העשייה שלו בפועל הסתכמה בזיהוי המידע. ומישהו באחד האתרים שפרסמתי בו את המאמר הגיב על הנושא בזה הלשון:

"אני חשבתי עד עכשיו, שיש הבדל בין "תגלית" לבין "המצאה" – אנחנו יכולים "לגלות" דברים שנמצאים בעולם (למשל לגלות את החמצן, את האש וכו') ואנחנו יכולים גם "להמציא" דברים חדשים שעדיין לא נמצאים בעולם (למשל העגלה, המטוס וכו').

אתה טוען שלמעשה כל ה"המצאות" הן בעצם "תגליות", ואני שואל – מניין לך? מניין לך שהמטוס (למשל) היה קיים מאז ומעולם?"

זאת תשובתי:

"אתה מבחין בין תגלית להמצאה וקורא למטוס "המצאה"... שאלתך אם כן – מניין לי שהמטוס היה קיים מאז ומתמיד בעולם?

ובכן תסכים איתי שאילולא הגלגל לא היינו מגיעים אל המטוס... ולמעשה אילולא עוד מליארדי המצאות שקדמו למטוס לא היינו מגיעים אליו. כלומר "ממציא" המטוס אסף את כל ההמצאות שקדמו למטוס כולל אין סוף חוקים ותורות ותיאוריות, ובנוסף מצא עוד "רעיון " שלא חשבו עליו קודמיו, צירף אותו לבישול והינה המטוס התרומם בעזרתו באוויר. אם נפריד את "הרעיון" שלו מהסיר שבישל בו את המטוס, האם יכל להיות לרעיון הזה קיום לפני חמשת אלפי שנה?  כמובן שלא, כי ללא הרעיונות שקדמו לו – לא יכל להיות לו קיום...

וכך אני יכול להגיע עד הגלגל ולעמוד מול אותה השאלה: האם הגלגל הוא תגלית שהיתה מאז ומתמיד במרחב או המצאה שרק עכשיו נולדה במרחב? וגם עם השאלה הזאת אתמודד בעזרת אותו הפרנציפ: אילולא מליארדי רעיונות וחוקים ותורות ותיאוריות שקדמו לגלגל – לא היינו מגיעים אליו, וממציא הגלגל פשוט אסף את כל הממצאים שקדמו לו, הוסיף עוד רעיון שבאמצעותו ניתן לחבר בין הממצאים שהיו במרחב והינה נולד הגלגל. במילים אחרות, הוא " זיהה" את הרעיון שחיבר בין יתר הרעיונות שהיו פזורים לפניו, היינו בין שרשראות המידע השונות שהיו פזורות לפניו, וכאשר התחברו כל השרשראות ביחד, נוצרה שרשרת מידע ארוכה שנראית "חדשה" אך אין היא אלא אוסף של מליארדי שרשראות שכן היו קיימים לפני כן, אבל עכשיו אנחנו רואים את כולם ביחד וחושבים שיש בידינו משהו "אחר", חדש, המצאה...".

רציתי לאמר שהגלגל והמנוע הם למעשה הבנים של המטוס שבנו אותו; יש למטוס עוד מליארדי בנים – תגליות שקדמו לו, שבנו אותו... לא במקרה שתי האותיות "בן" מופיעות במילה "אבן" שבונים בה בית, ולבנה, וגם "תובנה" שבונים ממנה רעיון, ותבנית, ו"תבן" שמופיעה בתנך גם בהקשר לבנייה:

לא תאספון לתת תבן לעם, ללבן הלבנים – כתמול שלשם: (שמות ה, ז)

זה היה רגע של עברית; נחזור ברשותכם אל הבנים.... והבנים כידוע בונים את המשפחה. לי יש ארבעה בנים ואני אומר "אלה הבנים שלי", אבל השאלה היא – מאיפה הגיעו הבנים האלה אלי? מי הם הבנים האלה?

איזו שאלה... יום אחד הלך החשמל ונשארנו בלי טלוויזיה. והזרע מצא את הביצית והופ יש לנו את ארז, הוא הבכור שלי שנושא את המטען הגנטי המדויק שלי ושל אישתי ושל כל הדור שלנו. מבנה גופו הפיזי והתנהגותו ויכולתו הפיזית דומים מאוד לנו, וגם דומים לבני הדור שלנו, דומים פחות – אבל דומים.

אף אחד לא יטעה בזיהוי המוצא של ארז וגם בלי לשלוח דגימת די.אנ.איי למעבדה. ארז הוא בן למשפחת האדם; בן למשפחה ממוצא יהודי דווקא, התנהגותו ומבנה גופו ועוד נתונים יעידו על זאת, ואם תרצה להצביע על המשפחה "המצומצמת" שלו – עליך לבחון איזה 15 מליון תמונות וכשתגיע לתמונת הוריו תוכל לזהותם בקלות כי הוא מאוד דומה להם. יש לי תמונה כשהייתי בגילו שקשה לעמוד על ההבדל בינינו. ואם תרצה להיות בטוח במאה אחוז שהוא הבן שלנו – דבר איתו והשווה את התנהגותו עם התנהגות הוריו, כך תהיה רגוע יותר... ואם אתה עומד על זה לאמת את מוצאו ואת משפחתו ואין לך זמן לכל הבדיקות האלה– אתם יודעים מה זה לבחון 15 מליון תמונות..? – אם כן קח דגימת די.אנ.איי של הוריו ושלו ושל עוד איש מבית הכנסת שלו ושלח למעבדה.

וכאן מגיעים לשאלת השאלות. ומה קורה עם התודעה? מה קשר התודעה למטען הגנטי? האם המטען הגנטי נושא אותה?

מטען גנטי הוא החומר התורשתי שעובר ביצורים חיים וגם בבני האדם. "לחומר" הזה שמכיל את המידע התורשתי יש קיום, אנחנו מזהים אותו וקוראים ליחידת המידע הבסיסית שלו "גן". את המידע התורשתי, או אם תרצה את חוליות המידע התורשתיות – זיהה האדם בחומר שעשוי ממנו היצור החי, וקרא לקבוצת החוליות הללו די.אנ.איי או אר.אנ.איי, ויש עוד מאות שמות בממלכת הגנטיקה שקידד האדם דרכם את חוליות המידע שזיהה.

השאלה היא, מה קורה לחומר הגנטי הזה ביצור מת, היינו שהיה חי ולאחר מכאן מת, האם החומר הגנטי שלו ימשיך להתקיים?

כמובן שכן. גם שערה שתולשים מאדם מת – נושאת את אותו המידע התורשתי שהיה קיים עוד לפני שהאדם מת. אולם כולנו יודעים שלאותו חומר תורשתי ישנן יכולות שמייצרות חיים, יש לחומר הזה למשל יכולת לשכפל את עצמו, ליצור אנרגיה... מה מביא את החומר הזה להפסיק את פעולתו ולהפוך לדומם?

אנחנו יודעים למשל, שדבר שאין ביכולתו לייצר בעצמו אנרגיה – אינו מוגדר כיצור חי, הגם והוא מורכב מחומר בעל מטען תורשתי, כמו הנגיפים למשל... אם כן הבה נפשיט את העניינים ונקרא לתכונת ייצור האנרגיה העצמית – כתכונת החיים, והשאלה היא מה מביא לשינוי בסטטוס החומר הגנטי – ממייצר חיים לדומם שהפסיק לייצר חיים?

התשובה וכמובן פשוטה: שינוי בתנאים אשר היה שרוי בהם החומר הגנטי, כמו מזג אוויר, או נגיף, או כל דבר שנטפל אל החומר או לחילופין הסתלק ממנו ושינה את הסטטוס שלו – היינו גרם לו להפסיק את פעולתו. יותר לי לקרוא לפולש הזה "חולית מידע" כי חייב להיות לפולש הזה קיום פיזי, ואין "חומר" פיזי שאינו מקרין מידע; כל החומר ביקום משקף "מידע".

במקביל יש להניח שגם מה שגרם לחומר הגנטי הזה לפעול ולייצר חיים – הוא שינוי בתנאים שהיה שרוי בהם. היינו חולית מידע שנכנסה לחדר והפיחה בחומר הזה חיים; שהפעילה את החומר הגנטי הזה. כמובן אני מניח הנחה מאוד גסה וכאילו החומר הגנטי היה קיים ומזומן מאז ומתמיד או אז באה חולית מידע "זרה" והפעילה אותו, וגסות היא להניח שהחומר הגנטי נוצר מאליו, ועל גסות שכזו יכל לזרוק אותי כל חוקר חיים מכל המדרגות.

עם זאת וגם אם אפרק את החומר הגנטי לחתיכות ואת בנייתו לשלבים – ההנחה שלי תיוותר בעינה: שינוי מה גרם לקיום ההרכב הראשון הבסיסי ביותר של החומר הגנטי, שהלך והתפתח עד שהגיע למימדיו הגנטים, לתולעת או לאדם או לנגיף.

במילים אחרות, אני חייב להניח שהיו מספר חוליות מידע רצופות אך רדומות בשרשרת המידע הגדולה, ובאה מאי-שם חוליית מידע ניידת, זיהתה את הרצף שלהן והצטרפה אליהן, שינתה אותן ואף לא עזבה אותן בכל שלבי התפתחותן – אחרת לא היה להתפתחותן "תהליך" התפתחות שיש לו התחלה... כל חומר גנטי התפתח מנקודה כלשהי עד לנקודה כלשהי. באופן הזה איפוא ניתן לראות את מעבר החומר הלא-חי לחומר החי.

באופן הזה אני רואה את המעבר – אינני מסביר אותו; כי בכל הסבר או תיאוריה, חייב אני לראות את קיום "הרצף" הבסיסי והרדום בחוליות המידע החונות על שרשרת האם, וחייב אני לראות בצמוד אליהן את קיום החוליה הניידת שזיהתה את תכונת הרצף שלהן והצטרפה אליהן – היינו שהפיחה בקבוצת החוליות הרצופות הללו את תכונת הניידות (החיים), כי מרגע הצטרפותה מתחילות להיות ניידות ולקפוץ משלב לשלב; תהליך של התפתחות מתחיל לפעול עליהן שמגיע לשיאו בשלב מאוחר.

הוא אשר הזכרתי לפני מספר עמודים: התודעה האנושית במהותה היא חולית מידע ניידת, וזה מה שמבדיל אותה מיתר החוליות הרצופות והרדומות החונות ברצף על שרשרת-מידע האם האין-סופית. חוליות רצופות אלה ממתינות לחוליה ניידת שתגיע אליהן ותתביית עליהן; שתזהה את הרצף שלהן. במילים אחרות שתפיח בהן רוח חיים; שתעביר אותן מחומר דומם לחומר חי ונייד.

זו בעינה הפונדקאית של כל התיאוריות:

בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ.   התודעה האנושית, "אלהים", חולית המידע הניידת הזו, נולדה אל תוך שרשרת מידע בעלת חוליות רצופות ורדומות עד לאין סוף. היא יצאה לטייל בשרשרת הזו  ולזהות את רצף החוליות השרועות לידה. מסעה התחיל מהארץ.

אותה הנוסחה צוירה בהמשך "למתחילים" שלא הצליחו לעמוד על התמונה המלאה מבראשית...

וייצר יהוה אלהים את-האדם, עפר מן-האדמה, ויפח באפיו נשמת חיים; ויהי האדם לנפש חיה.

להזכירכם...

"יהוה": זה שם הקוד של הדינמיקה הפועלת בשרשרת-מידע האין-סופית הרצופה.

"יהוה אחד": יהא ההווה ויתקיים לעתיד לבוא ועד לאין סוף, כי כל המידע שמכיל היקום נמצא בשרשרת מידע אחת רצופה.

"אלהים": המנחה, המדריך, המכוון שעומד בראש מרכז השליטה של האדם החושב.

"יהוה אלהים": הדינמיקה הפועלת במרחב שמשמשת גם כמנחה וכמכוון לתודעה האנושית אשר מבחינה בדינמיקה הזו, ורואה בה כאב-הכוונה לכל דבר.

וייצר יהוה אלהים את-האדם, עפר מן-האדמה, – האדם, או אם תרצה חוליות המידע של החומר הגנטי של האדם בכל שלב משלבי התפתחותו, חוליות מידע אלה הן חלק מעפר האדמה, היינו הן יושבות כחוליות רצופות רדומות ליד חברותיהן מאותו חומר היסוד של היקום.

ויפח באפיו נשמת חיים; או אז הגיחה מאי-שם חולית מידע ניידת וזיהתה נתח רצוף של חוליות האדם, קטפה אותן מהשרשרת וביקשה לנוע איתם, להתפתח בעזרתן, לטייל בחברתן... בזאת הפכה אותן מחומר רדום לא חי לחומר חי ונייד; היא נפחה באפם חיים ומעכשיו הם חומר פועם ונושם...

ויהי האדם לנפש חיה – באופן הזה, לסכם, חוליות המידע של האדם כגוף, כמכונה, הופכות להיות ברייה בעלת רצון לחיות, לנוע, לנפוש במרחב השרשרת האין-סופית. [הפועל לנפוש בא משורש המילה פישון – הוא הנהר האחד של גן עדן; היינו הצינור היחיד והשלם המאפשר גישה לשרשרת השלמה].

וייצר יהוה אלהים את-האדם, עפר מן-האדמה, ויפח באפיו נשמת חיים; ויהי האדם לנפש חיה. הוא שצויין בבראשית... חולית המידע הניידת, היא התודעה, יצאה לטייל בשרשרת המידע ולזהות את רצף חוליותיה. היא זיהתה את רצף חוליות הגוף האנושי, התבייתה עליהן וביקשה לצאת לטייל בחברתן, או אז הפך הגוף הזה מחומר נח לא חי לחומר חי ונייד.

התודעה איפוא בונה את המסלול שלה באמצעות הגוף האנושי. לפני שזיהתה אותו – היא היתה רק מרחפת מעל שרשרת המידע, ביקום... ללא שום כיוון וללא שום מטרה; זאת כי לא יכלה לרשום שום נקודת ציון מעל שרשרת המידע הגם והיתה לה זהות – אך לא היה לה גוף. התודעה היתה אחת משלושת הגורמים שתיעד מחבר התורה בפסוק השני, מיד לאחר שהציג את התמונה השלמה בפסוק הראשון. בפסוק השני ביקש להתחיל במלאכת הגדלת התמונה והפשטתה בשביל שהאדם יקלוט אותה... וכך הוא ציין בפסוק השני את מעמד שלושת הגורמים שבנו את התמונה המלאה עבורנו: התודעה, המידע, והארץ.

למעשה "הארץ" היא חלק מהיקום, משרשרת המידע, אולם מחבר התורה נתן לה מעמד משלה כי היא מהווה את נקודת הציון הראשונה שממנה התחילה התודעה את מסעה בשרשרת המידע. וזה היה מעמד התודעה:

ורוח אלהים מרחפת על פני המים. התודעה, ולפני שזיהתה את הגוף האנושי, פשוט ריחפה מעל פני שרשרת המידע. וכאמור היא לא יכלה לרשום שום נקודת ציון בריחופה הגם והיתה לה זהות, כי חוליות המידע שריחפה עליהן שיקפו חומר, היא הסתובבה ביקום העשוי מחומר, אך היא בעצמה לא שיקפה חומר, היא היתה חולית מידע ללא חומר, ולכן וכאשר פגשה בחומר – היינו בחוליות-מידע ששיקפו חומר – ביקשה להיות דרכן; להיות באמצעותן, שתתקיים באמצעותן; שבאמצעותן תוכל לרשום נקודות ציון מעל שרשרת המידע שמרחפת עליה; והוא אשר אמרה:

ויאמר אלהים – הדבר הראשון שאמרה כאשר פגשה את חוליות המידע ששיקפו חומר:

יהי אור; שתהיה לחוליות הרצופות שפגשה בהן השתקפות פיזית. יהי – מהפועל להיות. האור חושף את הדבר הנסתר תחתיו שעוד לא נראה; והתודעה אומרת, מביעה את הרצון שלה, שהאור הזה יחשוף עבורה את השתקפות החוליות הפיזית. 

ויהי אור. וההשתקפות הפיזית של החוליות נהייתה. ברגע זה נוצר לתודעה קיום פיזי – היינו גוף אנושי. ברגע זה נוצר אדם; היינו גוף אנושי בעל תודעה, נשמה.

מאותו רגע יכלה התודעה להתפקד כזהות פיזית ולרשום על פני שרשרת המידע את נקודות הציון שלה. ושוב, פעם היתה לה זהות ללא קיום פיזי, ועכשיו יש לה זהות עם קיום פיזי.

אם כן, התודעה, ומאותו רגע שהשיגה את הקיום הפיזי שלה – כבר לא מרחפת ללא שום מטרה מעל שרשרת המידע. מעכשיו היא יכולה לרשום את נקודות הציון שמגיעה אליהן על שרשרת המידע ונקודות אלה כבר נקראות הישגים, ולכן ניתן להגיד שהיא כבר בונה את ההשגים שלה על שרשרת המידע בעזרת הגוף האנושי, הישג אחר הישג, נקודה אחר נקודה...

אולם ולדאבוננו, התודעה לא רק בונה – היא גם מחריבה... עמדנו לעיל על תכונות ההשמדה העצמית של התודעה, כאשר מתמסרת כל כולה למוח וסומכת על שולחנו, או כאשר משעבדת את המוח ומנטרלת אותו... בשני המקרים היא מביאה על עצמה חורבן, וכל אבני הבית שבנתה מתמוטטות להן אבן אחר אבן, הישג אחר הישג, כלומר כל נקודות הציון שרשמה בעזרת הגוף על שרשרת המידע – נמחקות כאינן...

לציין, הגוף עצמו משמש לתודעה כמחסן להישגים שהגיעה אליהם, הוא מאחסן עבורה את כל נקודות הציון שהגיעה אליהן וכידוע, המוח הוא המכונה המשוכללת ביותר לתיוק נתונים ואיחסונם. אולם נכון הוא להגיד שהגוף האנושי הוא לא רק מחסן משוכלל כי-אם מחסן נייד שרמת שיכלולו גם ניידת. במילים אחרות, הוא יכול לאחסן מידע ובאותה מידה גם לאבד מידע, תלוי בסטטוס הניידות שלו – אם הולך קדימה או נסוג אחורה.

ולדאבוננו שוב, התודעה נסוגה אחורה ומשמידה את אשר בנתה... ואיתה הגוף; הוא מאבד יחד איתה את כוחו ונסוג אחורה... כוחו הוא בכוח איחסונו, והמידע שאיחסן הולך ומתרוקן יחסית לקו אליו נסוגה השותפה שלו- התודעה, עד שהוא מתרוקן מכל שביב של מידע הקשור להתקדמות התודעה, כי הרי התודעה כבר מושבתת כליל ואינה זקוקה לשום נקודת ציון לזנק ממנה... וזה רגע הקריסה המקיף, המוחלט, זה רגע המוות; רגע פרידת התודעה מהגוף, כי הרי לא נותרה סיבה לקיום השותפות ביניהם; לא נותר בו שום מידע רלוונטי להתקדמותה, וממילא היא אינה מתקדמת עוד בפועל; לתכונת הניידות שלה כמעט ולא נותר זכר.

ולמרות הסיפור העצוב הזה, יש לעמוד כאן על עוד נקודה מסויימת ולבודדה מרוח הסיפור... כידוע, לסיפור העצוב הזה היה סוף טרגי; התודעה הלכה ודעכה והגוף איתה, עד שבסופו של יום לא היה לה מה לעשות עם השותף וגם הוא לא היה לו מה להציע לה והחגיגה הסתיימה; הגוף קרס והתודעה נפרדה ממנו.

הגוף קרס ומת והיא נפרדה ממנו, אבל היא לא מתה עם קריסתה, יש לה עדיין זהות הגם ואיבדה את הקיום הפיזי שהשיגה בעזרת הגוף.  אומנם ועם פרידתה איבדה בנוסף הרבה כוח מתכונת הניידות המקורית שלה, אולם ושוב, זהותה כחוליית מידע ניידת – קיימת. ושוב היא תשאף להחזיר לעצמה בשנית את הקיום הפיזי, כי הדבר יעזור לה להעלות את תכונת הניידות שלה אל רובד שניתן לרשום בו נקודות ציון, או אז תוכל להתקדם בשרשרת המידע ולא להסתפק בריחוף ללא תכלית.

אם כן, זהות חוליית מידע ברגע פרידתה, אינה זהה לזהותה עם כניסתה לגוף הנייד... בתקופת שהותה הקצרה עם השותף היא חידדה תכונות מסויימות וגם נסוגה מתכונות אחרות כמו: אומץ, רפיון לב, חמלה, אכזריות, רחמים, גבורה, מוג לב, עיקשות, שרירות לב, גאווה, קוצר רוח, רום לבב, נדיבות, קמצנות, תושיה, עצלות, חריצות, אנוכיות, ענווה, שחצנות...

לאמיתו של דבר, אין המדובר בתוכונות זוגיות כי אם בתכונה אחת שהצמדנו לה בשפה האנושית שני קוטבים בשביל לדרג אותה מאחד עד מאה... כמו אכזריות וחמלה. שני הקוטבים האלה מתייחסים והלכה למעשה לאותה התכונה ששיאה מגיע לחמלה (100) ויורד עד לתחתית הדירוג – לאכזריות (0). כנ"ל כל יתר התכונות... אולם והלכה למעשה המדובר בתכונה אחת ויחידה שמקורה בתכונת הניידות של התודעה והשפה האנושית פירקה אותה למספר תכונות במטרה מוצהרת לזהותה ולעמוד על הדירוג שלה.

אינני יודע לתאר את התכונה המקורית הזאת מעבר לשם התואר המקורי שלה: "ניידות". אינני גם יודע להעריך את דירוג התכונות המרכיבות את תכונת האב "ניידות"; לדוגמה, איזה דירוג של "חמלה" אמור להיות ב"ניידות" המקסימלית? הדירוג 100 יכול לעכב דווקא את הניידות, כי אתה יכול לרחם בזאת גם על האכזריים ולהגביר את כוחם - דבר שיחליש את כוחך... כלומר גם מידת האכזריות אמורה לתרום לתכונת הניידות... באותו משקל ניתן לשקול את הגאווה והענווה, את הנדיבות והקמצנות... מה הוא הדירוג הנכון של כל אחת ואחת מתכונות הבת שיביא לדירוג המקסימלי של הניידות?

הוא הוא מאמר התודעה בהגדלה השישית, ואני נאלץ שוב לגנוב מתוכה מספר תווים...

ויאמר אלהים, נעשה אדם בצלמנו כדמותנו

צלם: הוא צילום רנטגן של תכונת הניידות המקורית בתודעה.

דמות: גם היא צילום רנטגן של תכונת הניידות, אבל באדם. דמות היא דמוי תכונת התודעה באדם.

ויאמר אלהים, נעשה אדם בצלמנו כדמותנו – זו המקבילה לאימרה שעמדנו עליה לעיל:

ויאמר אלהים יהי אור: שתהיה לחוליות הרצופות שפגשה בהן התודעה השתקפות פיזית. שיחשוף האור עבורה את השתקפות החוליות הפיזית, היינו שיווצר לתודעה קיום פיזי; גוף אנושי בעל תודעה. (פירוט לעיל).

ויאמר אלהים, נעשה אדם בצלמנו כדמותנו: שהקיום הפיזי של התודעה ישקף את תכונת הניידות של התודעה לפני שהזדווגה עם הגוף, וגם אחרי זיווגה עם הגוף והפיכתם ליחידה אחת. כלומר שגם תכונת הניידות של האדם תשקף את ניידותה של התודעה. וכאן מתעוררת בעיה: תכונת הניידות של האדם מורכבת משני גורמים: ניידות התודעה + ניידות "היחידה" שבה התודעה היא חלק בלתי נפרד מהגוף, ולכל גורם ערכים משלו:

לניידות התודעה ערכים אין-סופיים; זו תכונת התודעה: ריחוף אין-סופי מעל פני שרשרת המידע; ניידות אין סוף.

אולם לתכונת הניידות המקסימלית של "האדם" ניתן להגיע על ידי שיקלול כל תכונות הבת שמרכיבות את תכונת הניידות, כמו שיקלול ערך הגאווה והענווה, החמלה והאכזריות... במילים אחרות, "אדם" שישעה רק לקול התודעה שלו יתרחק דווקא מתכונת הניידות, כי הוא ישאף לערכים המקסימליים של חמלה, נדיבות, גאווה... או אז הוא ירחם "גם" על האכזריים, יגביר בזאת את כוחם ויוריד מכוחו... לכן חייב להיות בו, באדם, עוד צד שישקף את שיקלול הערכים מצד, בנוסף לצד המקורי שלו שנוטה מטבעו לתודעה, לתכונת הניידות האין סופית.

זהו היסוד של: זכר ונקבה ברא אתם... זהו מקור שני הצדדים ששני כוחותיהם חייבים להשתלב בעשיית "האדם":

הצד הנקבי: זה הצד "שנוקב" את הערכים שלו כהווייתם: אני רוצה להגיע אל תכונת הניידות האין-סופית... הצד הזה מייצג את זהות התודעה המקורית ומשקף אותה כהווייתה; ניידות אין-סוף.

הצד הזכרי: זה הצד שמסתפק לזכור את ערכי התודעה המקורית (ניידות אין סוף) אך לא לנקוב באופן חד משמעי בערכים האלה כי הוא רק זוכר אותם, נוטה אליהם... כלומר אומנם הוא נוטה לתכונת הניידות כי הוא זוכר אותה, אך מחשב את ערכיו ומשקלל אותם על מנת להגיע אל הניידות הזו אשר זוכר אותה ושואף להגיע אליה.

לכן מחבר התורה השתמש בפועל "נעשה" ברבים – כאשר נגע בעשיית האדם: שני צדדים שותפים בהכרח לעשיית האדם מתוך הזיקה שלהם לתכונת הניידות המקורית: זכר שזוכר את זיקתו לערכי התודעה, ונקבה שנוקבת בערכי התודעה כי זיקתה אליה ישירה.

בשלב זה נתנתק מההגדלה השישית ונחזור אל התודעה ברגע פרידתה מהגוף.... נחזור אל רגע הקריסה המוחלט של שני השותפים ואל רגע פרידתם, כי הרי לא נותרה סיבה לקיום השותפות ביניהם; לא נותר בגוף שום מידע רלוונטי להתקדמות התודעה, וממילא היא אינה מתקדמת עוד בפועל ולתכונת הניידות שלה כמעט ולא נותר זכר.

הגוף מת והתודעה מאבדת את הקיום הפיזי שלה, אך זהותה בצלמה הנוכחי עדיין קיימת. היא חוזרת אל המרחב ושטה מעליו ללא כיוון וללא היכולת לרשום שום נקודת ציון באופק; היא מאבדת איפוא את היכולת להתקדם אך תכונת הניידות המקורית שלה צועקת... מבקשת להתקדם, לנוע, לרשום נקודות ציון מעל שרשרת המידע שבלעדיהן לא ניתן להתקדם... והיא "אומרת" שוב ושוב: יהי אור... נעשה אדם בצלמנו כדמותנו...

לציין, "צלמה" הוא אותו הצלם שהיה לה ושיהיה לה – הוא לא השתנה ולא ישתנה, זו תכונת הניידות האין-סופית שלה, אבל "דמותה" השתנתה גם השתנתה. להזכירכם, "דמות" זו שיקלול של תכונת הניידות באדם, כלומר שיקלול כל התכונות האנושיות המרכיבות את תכונת האם "ניידות", כמו אומץ, נדיבות, רפיון לב... וללא ספק התודעה רכשה תכונות כאלה בתקופת ניידותה עם הגוף בפועל, חידדה חלק מהן ורופפה חלק אחר; רמת "הניידות" שלה האנושית השתנתה; דמותה השתנתה ושינתה את צלמה לאחר הפרידה מהגוף, והיא, התודעה משתוקקת לשוב ולקטוף מעל שרשרת המידע דמות ואך ורק כדמותה, כי היא נמצאת בפועל בנקודה- אליה הגיעה בטיולה המבוקר כאשר היתה בחברת הגוף, ומנקודה זו אינה יכולה לזוז בלעדי הדמות האנושית, כי כושר הניידות שלה בפועל אבד ברגע פרידתה מהגוף.

היא אומרת איפוא שוב: נעשה אדם בצלמנו – נעשה, שני הצדדים האמונים על העשייה הזו, הזכר והנקבה, יעשו "אדם" בצלמם; במסגרת תכונת הניידות האין-סופית שמניעה אותם ושיש להם זיקה אליה, אחד באופן ישיר והשני בעקיפין.        

כדמותנו – נעשה את האדם הזה כדמותנו כי לאדם זה שעתיד להעשות דמות מוגדרת: כדמות המוגדרת אליה הגיעה התודעה עם שותפה לשעבר בסיבוב הקודם... היינו כדמות המוגדרת שהתגבשה בנקודה בה עזבה התודעה את הגוף ופירקה את השותפות עימו. בעצם הנקודה הזו – היא היתה ברמת ערכים מוגדרת שבנתה את הדמות שלה: גבורה, עיקשות, קמצנות, אומץ, פחד, חמלה, נדיבות, עצלות, ענווה, שחצנות, חריצות, שרירות לב... רמת הערכים המשוקללת הזו בנתה את שיעור הניידות של הדמות.

אם כן, המונח "בן" הוא הדמות האנושית שבנה אותה האדם על פני גיחות החיים שהיו לו. במילים אחרות, "בן" הוא שיקלול הערכים אליהם הגיע האדם; ערכים שבנו את שיעור הניידות של תודעתו.

בני ישראל, זו קבוצת אנשים שהדמות שלהם נבנתה תחת גג משותף אחד ושמו ישראל.

בני דור המדבר, גם זו קבוצה של אנשים שהדמות שלהם נבנתה תחת גג משותף לכולם.

בני הדור של המאה העשרים, גם כן... מאזור "הדור" זיהוי הקבוצה הולך וקטן עד שמגיעים אל בני מדינה מסויימת, בני מצרים, בני ישראל... משם האזור מתכווץ אל עבר בני עדה, קהילה, ומשם לבני שבט, עד שמגיעים אל בני המשפחה.

הבנים שלי הם "הדמויות" שנבנו תחת הגג המצומצם שלי. או אם תרצה, הם הדמויות שהערכים שבנו את שיעור הניידות של תודעתם, נמצאים תחת גג משותף ומצומצם ביותר – הוא הגג שלי.

אני ואישתי עשינו את הבנים האלה. כלומר התודעה שנפרדה מדמויות הבנים שלי בסיבוב הקודם, חנתה ברגע הפרידה בנקודת ציון אחת, ושם "אמרה" בעצם הרגע שהלך אצלנו החשמל והטלויזיה: נעשה אדם בצלמנו כדמותנו...

ישנן "דמויות" שהערכים שבנו את שיעור הניידות של תודעתם, הידרדרו במרוצת אחד הסיבובים לשיעורים כה נמוכים השואפים לאפס... כלומר הניידות של תודעתם שאפה לאפס, או אז ובתום הסיבוב חנתה תודעתם על אזור נמוך ביותר של החי, ויש מי שאיבדה כל זכר לגמישות וניידות וחנתה על אזור הצומח או הדומם... וצעקה במלוא גרונה: נעשה אדם בצלמנו כדמותנו... ואין עונה לה... לא היתה אף דמות אנושית באזור המרוחק ההוא שתיענה לה.

במסגרת אחד הניסויים שנעשו במרחב תורת הקוונטים, הגיעו פעם לתוצאה מעבדתית כאשר בחנו את תנועת החלקיקים ועמדו על תכונה מוזרה: החלקיק שינה את תנועתו כאשר נמדד, אולם והרחק מעין המודד לחלקיק היתה תנועה אופיינית אחרת; כלומר נרשמה כאן תכונה של התנהגות בחלקיק! והינה סוף סוף קולם נשמע...  

ובכן ובשעה טובה אנו מגיעים סוף סוף למונח המלא והשלם של "בני-ישראל" ובאפשרותנו לגשת כבר אל הפסוק האחרון שמסיים את התיעוד של מאבק יעקב אבינו עם הפולש...

כזכור לכם, המאבק הסתיים בניצחון יעקב בנקודות אך לא בנוק אווט, כי הצליח הפולש בכל זאת לעכב את יעקב אבינו ולפגוע קלות במערכת ההכוונה שלו שעל כף הירך; יעקב אבינו צלע קימעה...

אם נתרגם את המונחים למילים שכבר נמצאים בידינו, אזי ניתן להגיד שיעקב אבינו ידע אומנם לזהות את תודעתו המקורית וידע לכוון באמצעותה את דרכו, כי הרי ראה דרכה בבירור את רצף חוליות המידע... אשר על זאת הוא ניסה בכל כוחו לשמור על נטייתו הטבעית של איש יושב אוהלים אשר קוטף את החיים בשלווה – לא טורפם בבהלה... אולם הוא לא הצליח; המציאות כפתה עליו את קיומה; היא כפתה על התודעה שלו להתייצב מולה ולהתעמת עם מוחו הרציונלי.

אני אומר "היא כפתה" וכאילו המציאות היא ישות... אולם הוא התנגד למציאות הזו וכאילו מדובר בישות לכל דבר... יעקב אבינו לא יכל להתכחש לקיום מוחו הרציונלי וגם לא יכל להתעלם מהעימות ההכרחי בין מוחו לתודעתו, אולם הוא התייחס לעימות הזה וכאילו נכפה עליו; הוא התנגד מטבעו לעצם העימות והצליח ברוב המקרים להדוף את העימות הזה ולהזמין את תודעתו ומוחו ללכת יד ביד לטיול היומי שלהם... הוא אחד האנשים הבודדים שתודעתו לא התמסרה מעודה למוחו ובו בזמן מעולם הוא לא ניטרל את מוחו לטובת תודעתו; כמעט תמיד הלכו ביחד, יד ביד.

אם כן המלחמה המקורית של יעקב היתה על עצם המאבק שאמור להתנהל אחד מול אחד: תודעה מול מוח – אם יצליח לעקור את המאבק הזה מיסודו או לא, וברוב המקרים נחל הצלחה; המאבק נדחה ומוחו ותודעתו הלכו ביחד כזוג אוהבים. אולם לפעמים גם נחל כישלון ולא הצליח להדוף את עצם קיום המאבק- והוא התקיים בפועל: מוח נגד תודעה. ובמאבק ישיר שכזה אחד מהשותפים מפסיד והשני מנצח, היינו תמיד האדם מפסיד. דמותו האנושית שמייצגת את תכונת הניידות של תודעתו- מפסידה, מכאן מקור הפגיעה הקלה של יעקב במערכת ההכוונה - בכף הירך; היינו במרכז השליטה של הרגל שמכוונת את צעדי האדם. כלומר תכונת הניידות שלו כאדם נפגמה, והדמות שלו לא רשמה ניידות מקסימלית; הוא צלע.

מכאן המסר החד משמעי שביקש מחבר התורה לשלוח אלינו:

לא ניתן לנצח במאבק מוח – תודעה; תמיד אחד מהשניים מנצח; והשני מפסיד – ואיתו האדם.

לכן הסיכוי היחיד שהאדם ינצח הוא כאשר מביא את מוחו ואת תודעתו ללכת ביחד; היינו כאשר מאמן את עצמו לדרך חיים כזו ומקנה לעצמו את "הטבע" הזה. בכל מצב אחר, האדם מפסיד בקרב החשוב ביותר על החיים.

באופן הזה ניסח מחבר התורה את המסר ואת המסקנה החד משמעית לצידו:

על-כן לא יאכלו בני-ישראל את-גיד הנשה אשר על-כף הירך, עד היום הזה:  כי נגע בכף-ירך יעקב, בגיד הנשה.

"גיד" הוא מיתר של רקמות המחבר בין שריר לעצם.

"גיד הנשה" הוא הגיד שעל כף הירך.

הרגל וכפי שהזכרנו מכוונת את צעדי האדם וקובעת לאן הוא יפנה; היא העצם החזקה שנושאת את כל כובד גוף האדם. העצם הזו מייצגת את הצד המכני של האדם, את נטייתו הטבעית שהרגיל את עצמו אליה וטוב לו איתה.

אולם ולפעמים, משנה האדם את הנטייה הטבעית שלו ועובר למצב חדש בו הוא מבקש לשלוט במודע בעצם של הרגל – בנטייה הטבעית הזו, במטרה להתאימה לעת הצורך לתנאים חדשים שייווצרו, לשפרה, לשנותה, או פשוט לשלוט במינון שלה... אשר על כן, ועקב החלטתו זו הוא לוקח מאותו רגע את העניינים לידיים ומתחיל הלכה למעשה לשלוט ביד רמה במה שהיתה פעם "נטייה טבעית" שפעלה אצלו באופן אוטומטי...

העצם החזקה והארוכה של הרגל, מייצגת וכפי שאמרנו את הצד שמוליך את האדם לכיוון מסויים באופן מכני, באופן טבעי, ועכשיו החליט מר אדם לשלוט ברגל הזו; הוא רוצה מעכשיו לשלוט בכל צעד ולהחליט באופן מודע ובכל רגע על הכיוון הרצוי. את זאת הוא עושה באמצעות אגד של רקמות שמחבר בין השריר לעצם המכנית. דרך אגד החיבור הזה יכול מעכשיו לשלוט ברגל באופן מוחלט, לפקוד עליה לאן לפנות, מתי לפנות, ובדיוק באיזו זווית לפנות. הוא יספק לה דרך השריר גם את כמות הדם שצורכת יחסית למאמץ שאמורה לעשות, כלומר הוא ישלוט מעכשיו גם במהירות ובנחישות שלה – לא רק בכיוון.

המיתר שעשוי מרקמה סיבית ומחבר את העצם הקשוחה של הרגל לשריר וממנו למרכז השליטה של האדם – נקרא "גיד הנשה". כלומר דרך גיד הנשה מוציא האדם אל הפועל את שליטתו המוחלטת על הרגל.

נחזור בשלב זה אל הרגל הטבעית של יעקב אבינו שהתרגלה לשמשו בטיול היומי שעשו תודעתו ומוחו, יד ביד... יום יום. זה היה דרך החיים שלו, וזה גם הפך להיות הנטיה הטבעית של רגלו, ללכת עם הזוג היפה הזה, לכל מקום ולכיוון שיקבעו. היו פעמים נדירות שבהן באה התודעה אל הרגל וביקשה ממנה ללכת בכיוון מסויים, אולם פשוט הרגל הזו לא שמעה לה והדפה אותה בנימוס: או שניכם ביחד או תשכחי ממני, אני ממקומי לא זזה. פעם אחרת גם בא המוח וביקש לשכנע אותה שתלך אחריו לכיוון מסויים ולו צעד אחד קטן – והיא בשלה: או שניכם ביחד או שום צעד; זו הנטיה הטבעית שלי ואף אחד לא יזיז אותי ממנה מילימטר. אלה הן המלחמות שתמיד ניצח בהן יעקב, ולא נתן לשום צד להשפיע על דרך החיים שאימץ לעצמו: ללכת יד ביד, מוחו ותודעתו עדי עד.

ויום אחד, אולי בהסח הדעת, החליט יעקב לחרוג מנטייתו הטבעית ולקחת את השליטה לידיו; היינו לשלוט בצעדיו וברגליו ולשקול את הנתונים המתקבלים מהתודעה עם תכונת הרצף שיודעת לזהות, לעומת הנתונים הראלים שהמוח מציב לפניו.

יעקב אבינו עיבד את מכלול הנתונים, שקל והחליט: ללכת בכיוון מסויים על פי שיקלול התוצאות – ולא טעה, הוא קיבל את ההחלטה הנכונה, אולם הצד השני, אינני זוכר אם זה היה המוח או התודעה, לא נתן לו מאז מנוחה. ההחלטה "הנכונה" הפכה עבורו למעמסה והלוואי ולא היה מקבל אותה...  למחרת ההחלטה האומללה ביקש לפצות את הצד השני והלך לכיוונו, ושוב כבר לא משנה אם טעה או לא – הצד האחר לא נתן לו מנוחה ולא יכל להשתחרר ממועקה שנדבקה בו. כאן בנקודה הזו התחיל יעקב אבינו לצלוע; כלומר הוא התחיל לאבד את חוש הכיוון. כשהאדם צולע הוא מתעייף במהרה ומבקש לקצר את הדרך אפילו על חשבון הכיוון...

בסופו של יום גם יעקב אבינו קרס. הצליעה הביאה אותו בסופו של יום לקריסה מוחלטת. הוא לא שלט יותר לא בתודעה ולא במוח, וגם לא הצליח להביא אותם שוב אל הטיול המשותף כמו בימים הטובים של פעם... מחבר התורה מתאר על פני הפרקים הבאים את תהליך קריסת יעקב אבינו; כי הרי לא קרס מהיום למחר... וגם לנו לוקח שבעים שמונים שנה עד ששני השותפים נפרדים מהעסק... מחבר התורה גם תיאר על פני הפרקים הקודמים את תהליך עליית יעקב אבינו אל הפיסגה; איך הביא את מוחו ותודעתו לטיול המשותף, אולם אנחנו פסחנו על הפרקים האלה והלכנו ישירות לרגע התפנית שחלה ביעקב.

התפנית קרתה כאשר החליט יעקב לוותר על נטייתו הטבעית ולקחת את העניינים לידיים. לשקול, להחליט, למיין את הנתונים של התודעה ושל המוח ולעבדם בנפרד.

על-כן לא יאכלו בני-ישראל את-גיד הנשה אשר על-כף הירך, עד היום הזה:  כי נגע בכף-ירך יעקב, בגיד הנשה.

מחבר התורה הולך עכשיו אל בניו של יעקב, אל קבוצת האנשים שהדמות שלהם עתידה להיבנות תחת גג משותף אחד ושמו ישראל. להזכירכם, "בן" הוא שיקלול הערכים אשר הגיע אליהם האדם ושבנו את שיעור הניידות של תודעתו.

מחבר התורה שואל: מי הם בני ישראל? מה הם מאפייני הקבוצה הזאת אשר הדמות שלהם עתידה להיבנות תחת גג אחד ושמו ישראל? מי הם "הבנים" האלה אשר שיקלול הערכים שיבנה את שיעור הניידות של תודעתם – יגיע עד לניידותו של "ישראל"? השאלה המסכמת: איך תגיע הקבוצה הזו אל שיעור הניידות המקסימלי שהגיע אליו יעקב כאשר הגיע אל הפיסגה ושבגינה נקרא ישראל?

הוא עונה על השאלה הזו במכחולו המדויק:

על-כן לא יאכלו בני-ישראל את-גיד הנשה אשר על-כף הירך, עד היום הזה: 

הקבוצה הזאת לא תאכל לעולם את פירות גיד הנשה אשר על כף הירך, כל עוד והיא חונה תחת כנפי אב טיפוס שנקרא "ישראל". זה נכון בכל זמן בכל דור בכל רגע נתון ועד היום בו נקראים השורות האלה.

החלק השני של הפסוק נועד למי שמתעצל לחשוב בכוחות עצמו ומבקש לעמוד במו עיניו על משמעות הדברים.

כי נגע בכף-ירך יעקב, בגיד הנשה.  

יעקב כאשר הגיע להישג שבפסגה והביא את מוחו ותודעתו ללכת יד ביד – אף אחד לא יכל לו... שום דבר לא יכל לעמוד בפניו. האדם יעקב כדמות לא יכל להיות מנוצח; כלומר ואם אשתמש בסלנג של דורנו, יעקב כדמות לא יכל לירות לעצמו ברגל ולקרוס, כי רק הוא יכול לנצח את עצמו בנטותו אל תודעתו או אל מוחו, היינו כאשר מחליט להפעיל שיקול, למיין את הנתונים של התודעה ושל המוח ולעבדם בנפרד...

במילים יותר מפורשות, לא היתה קיימת בתוך יעקב עוד "דמות" חלופית שתוכל לנצח אותו; לא היה סיכוי, לא היה מקום "לדמות" אחרת שתפלוש ותחבל... נטייתו הטבעית היתה דוחה אותה מיד, כלומר היתה דוחה את עצם המחשבה להפעיל שיקול ולמיין את נתוני התודעה והמוח בנפרד... הוא אשר אמר לו "הפולש" שניסה בכל זאת לפלוש כאשר יעקב הגיע להישג שבפסגה והביא את מוחו ותודעתו ללכת יד ביד... "הפולש" הוא הדמות החלופית שלכאורה ניסתה לראות אם יש לה מקום אצל יעקב שתשכנע אותו להפריד את מוחו מתודעתו, אך הדמות החלופית הזו נחלה כישלון כי לא! לא היה לה מקום ויעקב זרק אותה מכל המדרגות... או אז הדמות החלופית הזו הודתה בכישלונה וזיהתה את מקור הכוח של יעקב:

ישראל:  כי-שרית עם-אלהים ועם-אנשים, ותוכל!   "ישראל" כי היית מודע לקיום התודעה המקורית שלך, והיית רואה מולך את תכונת הרצף דרכה, ובכל זאת "שרית" איתה- היינו נלחמת בה ולא נתת לה את המילה האחרונה; אמרת לה שחייבת ללכת יד ביד עם המוח אחרת אין תזוזה – ותוכל! וניצחת!

הוא היה צריך להזכיר כאן גם את ניצחונו על המוח, אבל "קיום המוח" הוא דבר מובן מאליו, מי לא מודע לקיום המוח המציאותי שלו? אבל תודעה – לא כל אחד מכיר בקיומה ולא כל אחד מזהה את תכונת הרצף שלה, לכן הוא הסתפק באיזכור התודעה, ואם ניצח את התודעה אזי לבטח גם ניצח את המוח... 

אבל ניצחת- לא כי "שרית" עם התודעה (ואגב גם "שרית" עם המוח); אלא כי שרית עם אלהים (התודעה) וגם עם אנשים – ורק אז: ותוכל! "אנשים" הם הדמויות החלופיות למיניהם שביקשו לראות אם יש להם מקום בתוך נפש יעקב והפולש הנוכחי מייצג אותם. 

מכאן המסקנה שאם יעקב היה נאבק רק עם התודעה שלו – היה מפסיד! אבל הוא יכל לנצח רק כאשר לא היה מקום לעוד "דמות" בתוכו, כלומר רק כאשר הדמות שבתוכו נבנתה על יסוד הנטיה הטבעית שלו שנוסחתה היא "תודעה ומוח יד ביד", או אז הדמות הזו תפסה את כל המקום של יעקב ולא היה מקום לדמות אחרת.

ישראל:  כי-שרית עם-אלהים ועם-אנשים, ותוכל!

אבל, ואבל גדול ניצב כאן: כאשר חרגת מהנטיה הטבעית שלך והזזת אותה ממקומה, היינו כאשר יצרת בזאת מקום לעוד "אנשים" שייכנסו ויגידו את מילתם; ומה היא מילתם? 

קח כבר את העניינים לידיים ותתחיל לשלוט ביד רמה במה שהיתה פעם "נטייה טבעית" שפעלה אצלך באופן אוטומטי... תתחיל לשלוט בכל צעד וצעד ולהחליט באופן מודע ובכל רגע על הכיוון הרצוי. שלוט ברגל שלך באופן נחרץ ופקוד עליה לאן לפנות, מתי לפנות, ובדיוק באיזו זווית לפנות. שלוט במהירות שלה וגם בנחישותה וספק לה את כמות הדם המדויקת שאמורה לצרוך ע"פ הערכתך למאמץ שאמורה לעשות. שלוט איפוא ברגלך! שלוט בה דרך גיד הנשה! אכול את פירות גיד הנשה!

אם כן, כאשר חרגת מהנטיה הטבעית שלך ויצרת בזאת מקום לעוד "אנשים" שייכנסו ויגידו את מילתם – וכבר שמענו את מילתם הברורה לעיל...

או אז צלעת; ומכאן התחילה הקריסה שלך; מאז שהתחלת לאכול מפירותיו של גיד הנשה. 

מכאן אני חוזר לקבוצת "בני ישראל" שחונה תחת כנפי אב טיפוס שנקרא "ישראל". קבוצה זו תגיע אל שיעור הניידות המקסימלי שהגיע אליה יעקב כאשר היה בפיסגה ונקרא שם בשם "ישראל", כאשר לא תאכל לעולם את פירות גיד הנשה אשר על כף הירך.

ומדוע?

כי נגע בכף-ירך יעקב, אבל לא רק בכף הירך, לא רק בעצם, כי לא היה לאף ישות סיכוי לפגוע ביעקב רק בעצם.

כי נגע בכף-ירך יעקב, ובאיזה אזור?

בגיד הנשה. בגיד הנשה נפגע ואז קרס.

ובעצם הוא פגע בעצמו; הוא החליט לאכול מפירות גיד הנשה.

הפלג הדתי שבדורנו ומדורי דורות, הקפידו לא לאכול את גיד הנשה, והשאלה האם בגין זאת אנו נקראים "בני ישראל"? ואם נאכל את גיד הנשה נפסיק להיות בני ישראל?

מספרים שהרב ציון לוי ז"ל רבה הראשי של פנמה- המדינה בה אני חי כיום, היה אחד המומחים בעקירת גיד הנשה מהבהמות השחוטות, ואני רוצה לענות בעזרתו על השאלה שניסחתי בציניות לעיל אבל התשובה עליה היא אמיתית: אם היינו ממשיכים לאכול את גיד הנשה ולא היינו עוקרים אותו מהבהמות השחוטות, לא היינו מגיעים היום למונח המקורי של גיד הנשה ולמסר המקורי הטמון בו. גיד הנשה שעקרנו לדורותינו היה לנו "למאור" ודרכו היגענו הלום. המצווה הזו וכפי שהקפדנו עליה מדורי דורות, שימשה כחמור שנשא על גבו את המסר המקורי עד אלינו, ממרחק של דורות רבים... 

הבה נחזור למונחים המקוריים שלא נלך שוב לאיבוד... נחזור לגיד הנשה המקורי של התורה, ולבני ישראל האסלים... ובכן בניו של יעקב ומשפחתו המורחבת עתידים לאכול מפירותיו הישירות של גיד הנשה... ולמעשה נותר בהם משהו מהטעם הקדום של "ישראל"... והרי הם בניו של יעקב שהגיע לפסגה ושלט במוחו ובתודעתו המקורית, ביחד, בתרתי משמע; אולם גם הוא קרס בסוף היום ואבד בין שתי הכיסאות, שעל אחד ישבה תודעתו והכיסא השני שימש למוחו.

וגם בניו אחריו יאכלו מגיד הנשה וישלטו (לכאורה) ביד רמה בתודעתם ובמוחם; פעם ילכו אחר זה ופעם אחרת יראו מאוד לנכון לנטות אחר החבר השני שכה ברורה להם דרכו... עד עכשיו, עד עצם היום הזה, אנחנו אוכלים בהנאה מפירות גיד הנשה ושולטים (לכאורה) במוחנו ובתודעתנו, בכל אחד לחוד; פעם פונים לכאן ואחרת לשם. קבוצה לכאן וקבוצה אחרת לשם. אנחנו מאוד ברורים במחלוקתנו עם עצמנו, הימין והשמאל, הפלג הדתי והחילוני, כולנו חכמים, כולנו נאורים, כולנו נבונים. כולנו מייצרים חדשות לכל העולם.

אבל עדיין אנחנו נקראים בני ישראל למרות ומבחינה דיקדוקית גרידא אנחנו כה רחוקים מהתואר הזה, כי פשוט תודעתנו הנוכחית אינה חונה על האזור הדמוגרפי של "ישראל" לא במותנו ולא בחיינו... אבל ובכל זאת משהו נשאר בנו מהמונח ישראל, משהו דביק שקשה להוציאו מהבגד... משהו שמזכיר את התפיסה המוטעית של המונח, לפני שעמדנו עליו ודיקדקנו בפרטיו... 

וכך הלכה למעשה סיכום התפיסה המוטעית שלנו; אני בעצמי ניסחתי אותה בהתחלת הדברים לפני שהיגעתי לפרק של יעקב והפולש ולפני שחדרתי לעומקו. ישראל, כתבתי, הוא יעקב האיש שנאבק לשלוט בתודעה שלו; איש חסר פשרות שלא מתמסר לשום דבר– גם לא לתודעתו הוא... איש חסר מנוחה שלא משלים עם שום דבר. האיש שנמצא במאבק מתמיד עם עצמו – קל וחומר עם הסביבה שלו... ועל כך ישלם מחיר מתמיד לאורך כל ההסטוריה שלו. זכורים לכם תשלומים כאלה? 

אנחנו נותנים ביטוי נחרץ למאבק הפנימי שמתחולל בתוכנו, אבל לא יודעים לזהות את מקורו. כל אחד מאיתנו צודק עד מאוד בעמדתו, ולמעשה כל אחד בעולם צודק בעמדתו, אך היהודי נותן לעמדתו ביטוי נחרץ, מוחלט, עמוק. וזה בדיוק מה שנדבק בכיסנו מהמונח הישן של ישראל וקשה להוציאו משם... קשה לנו גם לזהות את מקור הדביקות שלנו בעמדותינו, בצידקתם... אבל עכשיו אפשר כבר לזהות את מקור הנחרצות האובססיבית הזו ולו מהבחינה הדיקדוקית. 

ובכן, בעייתנו היא המאבק הנצחי שיירשנו מאבותינו- בין מוחנו לתודעתנו. תודעתנו מזהה היטב את רצף החוליות במרחב ומשדרת לנו בשידור חי את הרצף הזה בכל רגע, ערב בוקר וצהרים, בזמן העבודה והמנוחה והמלחמה וההפוגה ובזמן האוכל ואפילו בשינה. 

העקרונות שלנו המנווטים והמושפעים מהשידור הישיר הזה – ברורים לנו עד מאוד; אבל תמיד אנחנו טועים ומשייכים אותם לעולם המציאות – הוא העולם היחיד שאנו מכירים ואין הדבר כך; הם שייכים לעולם התודעה שמזהה את רצף חוליות המידע ומשדרת לנו את התמונות... ואנחנו קולטים אותן ובשלנו: זה שייך לעולם המציאות – הגם ובדיעבד כולם רואים שלא; המוח המציאותי דוחה לרוב את העקרונות הללו, ולפעמים מכל וכל! 

זה מה שקורה למשל עם המחנות הפוליטיים למיניהם בארץ, השמאל והימין. העקרונות ברורים מאוד אך בעליהם במבוכה: איך לא רואים את מה שאני רואה בבהירות, ואיך אסביר לכל הרוחות את מה שאני רואה. 

מצד שני, תמיד ולכל עיקרון יש את האופוזיציה המציאותית שלו... המוח מתנגד מיד לשידורי התודעה בנחרצות, חוטף ממנה את המצלמה ומשדר אף הוא בשידור חי אל כל רגע, בשינה ובמלחמה ובעבודה ובשעת האוכל... והפעם אין אנו במבוכה ויודעים לתת ביטוי מדויק לעצמנו: המשפט המציאותי קל לביטוי. אבל התימהון לא פוסח מעלינו: איך "הם" ולכל הרוחות אינם מצדדים בביטוי המציאותי שלי? מדוע דוחים אותו? האם אני מדבר בשפתם? האם הם מדברים את שפתי?

אלה הן שאריות המונח הנושן ישראל שעוד נותרו בנו ועושים בנו שפטים. מוחנו ותודעתנו במאבק מתמיד, הם מביכים אותנו, לא נותנים לנו רגע של מנוחה – לא עם עצמנו ולא עם האחרים. אנחנו רבים בעצם כל הזמן עם עצמנו, והעולם חושב שמתכוונים אליו. [מתוך הפרק החמישי של הסדרה "שבעת ימי הבריאה"]

ד"ר ליפטון, אני מודה לך על תשומת ליבך,

אלברט שבות