קוד: גוף ונשמה 5 בתנ"ך
סוג: מאמר
מאת: אלברט שבות
אל: ashabot @ walla.com
חלק (5)
אם כן, לא קיים רעיון גמיש ורעיון מגושם, קיימת מערכת יחסים גמישה בין הקבוצה לרעיון, ומערכת יחסים אחרת מגושמת עד מנותקת, המביאה לתוצאה עגומה בדמותו של רעיון עקר.
לאחר הגדרת "הרעיון", אני מגיע אל קבוצת האנשים שבמהותם יכולים להתאחד סביב הרעיון שלנו. ניקח למשל את הרעיון שנתקל בו ניוטון ונעשה בו שפטים... כוונתי להשתמש בו באופן הדגמתי גרידא- ללא התחשבות בעובדות הלא מדוייקות שאני הולך לדחוס לתוכן...
עובדות: יום אחד הבחין ניוטון בתפוח שנפל לו על הראש, והפך את החוויה הזאת לרעיון גולמי, הקושר את כוח המשיכה וחוקי התנועה לנפילת התפוח. מכאן ואילך אני הולך להשתמש בדמיון שלי, שאין לו קשר וחצי קשר עם המציאות, כי-אם לצורכי הדגמה בלבד.
הנחות (מעולם הדמיון): מהרעיון הגולמי הזה של ניוטון, ניתן לפתח מכונית חשמלית שתנצל את כוח המשיכה ותתרגם אותו לאנרגיה חשמלית; אולם לא ניתן להגיע אל הפיתוח הזה ללא שיתוף הפעולה של מדען בשם גאוס - "עקומת גאוס", ויש גם לשתף עוד מדען בשם ארכימדס שיטפל ויטפח את הרעיון מהצד המתמטי, עד להגיע אל הרעיון הכולל, שמתבטא בפיתוח המנוע החשמלי העובד על אנרגיית כוח המשיכה.
אם כן מה היה לנו:
ניוטון: הוגה הרעיון הגולמי והאחראי על הצד הפיזיקאלי שלו (אבחנות ותיאוריות פיזיקאליות, כמו חוקי התנועה...)
גאוס: אחראי על פיתוח הצד החשמלי של הרעיון הגולמי (תיאוריות בתחום החשמלי - יחידת אינדוקציה מגנטית...)
ארכימדס: לקח על עצמו את הענף המתמטי של הרעיון (החשבון האינפיניטסימלי- אם אומר לכם משהו...)
ובכן, ללא האחדות של שלושת האנשים המופלאים האלה סביב הרעיון הגולמי של חברם ניוטון, לא היה ניתן להגיע לפיתוח המכונית החשמלית; הם החליטו יום בהיר אחד לשים יד ביד, להחליף דיעות ורשמים ביניהם, ולעבוד בהרמוניה כיחידה אחת על פיתוח הרעיון הגולמי של ניוטון: הם התאחדו לקבוצה אחת, סביב רעיון גולמי.
הרעיון הגולמי הזה התפתח, כתוצאה מהדינמיקה הגמישה ששררה בקבוצה, החל מהחלפת דיעות מדעיות כלליות אודות הרעיון, ועד למוכנות לפתוח את המטען המקצועי שכל אחד הביא איתו מהבית, לשרות הקבוצה והרעיון שלה.
תוצאה של האחדות הזו: דינמיקה גמישה שהביאה לפיתוח רעיון גמיש.
סיכומו של דבר: בשביל לפתח רעיון גולמי, יש צורך ב :
1- קבוצת אנשים המכירים את הרעיון.
2- שיהיה להם עניין בטיפוח הרעיון.
3- מוכנות להכלל על הקבוצה: לתרום ולהרתם.
כאשר משיגים את הבסיס התקני לשלושת התנאים האלה, ניתן לטעון כי נוצרה האפשרות לאחדות סביב רעיון. ברמה זו של "אחדות" ביקשה התורה לטפל, בקבוצה הזאת, וברעיון הזה. להלן הלכות האחדות במשנה שלפנינו.
בנקודה הזאת אני מבחין בשאלה- שלמעשה היא נשאלת מאליה: דווקא בקבוצה הומוגנית כזו התורה מבקשת לטפל ולהתקין לה הלכות לאחדות? על אילו הלכות אתה מדבר!! על איזה תיקון אתה מדבר? אנחנו מדברים על קבוצת אנשים שהכירו רעיון, הכירו אותו לעומק; הסכימו איתו, וראו את הצורך בפיתוחו וטיפוחו, וכך, עשו יד אחת והחליטו לטפח את הרעיון ביחד, להחליף דיעות ביניהם, לעבוד ביחד, לתרום לקבוצה מהיידע האישי ומהמטען המקצועי שכל אחד הביא איתו מהבית, ולהרתם במקביל לקבוצה- לכל צורך שיידרש לטובת הקבוצה, ומעל לכל להיות "מוכן" לעבוד לחשוב להרתם לשתף פעולה- תוך כדי התמזגות בקבוצה על כל הנגזר מההתמזגות הזו, וכל זה מתוך המודעות הפנימית של כל אחד ואחד מהם, שרק אחדות כזו תביא לידי פיתוח הרעיון הגולמי הנעלה שלהם, שכה הם מאמינים בו ושיכולים להנות מפרותיו- כל אחד לחוד וכולם ביחד. על הקבוצה המקצועית היפה והרצינית הזאת התורה מדברת, רק בה היא מתעניינת, ומבקשת לחדור לשורותיה ולהתקין לה הלכות אחדות! על אילו הלכות אתה מדבר! הקבוצה הזאת היא הסמל של האחדות; הם יכולים לתת שיעורים באחדות; הם יכולים להרצות על הצורך באחדות; הם מודעים למהות הרעיון הגולמי שסביבו ראו להתאחד, והכירו בחשיבות האחדות לעצם הרעיון ובכלל זה לעצמם; באלה שהגיעו לרמת מודעות עצמית כזו- התורה רוצה לטפל? ולסדר להם הלכות אחדות...?
כשאני בא לסדר למישהו סידור, אני יוצא מנקודת הנחה, שהמישהו הזה זקוק לסידור שלי, או עלול להזדקק לסידור כזה; אולם במקרה שלפנינו האבסורד עולה על גדותיו ומציף אותן: התורה מחד מבקשת לאתר את הקבוצה העלית הזאת ולהפנות לה את הלכותיה והערותיה בכל הנוגע באחדות בתוכה, ומאידך היא אומרת בריש גלי שאין להלכות האלו נגיעה בכל קבוצה אנושית אחרת, שאינה נמנית על הקבוצה זאת. במילים אחרות, היא מבקשת ללמד את אינשטיין מתמטיקה מחד, ועל שמואל שטועה עדיין בלוח הכפל- לא רוצה לדעת; הכיצד? זאת השאלה.
תשובת התורה: טעות חשבון של אינשטיין יכולה להיות הרת אסון, וחשבון נכון ומדויק של אינשטיין יכול להביא רווחה לאנושות. אכן, איני מתעניינת בשלב זה בשמואל ודמו בראשו: הוא עוד לא למד אפילו את לוח הכפל.
דוגמה:
לא תרצח.
אל תלבין פנים.
לא תגנוב.
אל תגנוב דעת.
אל תעבוד עבודה זרה.
תהיה כן עם עצמך.
הבאתי לעיל שלוש דוגמאות לחיזוק תשובת התורה, הבה ניקח את הדוגמה האחרונה ונתחיל בה: מה לדעתכם יותר חמור, לעבוד עבודה זרה, או העדר כנות עצמית?
כמובן, עבודה זרה היא הרבה יותר חמורה מחוסר כנות עצמית. עובדה זו מתייחסת אליה התורה בפרוש ובגלוי. ראינו את התייחסות התורה לעבודה זרה, הדבר בא לידי ביטוי אפילו בחמישיה הראשונה של עשרת הדברות, שהם עיקר עיקרי הדת היהודית, בעוד לא ראינו שום התייחסות של התורה לחוסר כנות עצמית.
עם זאת... ברצוני להודיעכם שהעדר כנות עצמית- בשלב מסויים מחיי האדם, חמורה שבעתיים מעבודה זרה; כלומר ובמילים מהוקצעות, התורה יכולה "להסתדר" איכשהו עם תועה שעובד אלילים וכוכבים, לנסות להסביר לו ולהחזירו אל השורות; אומנם העונש הנקוב בתורה על עבודת אלילים הוא מיתה, אך ולפני כן אנו מצווים להתרות בעובד העבודה זרה- היינו להסביר לו את מהות הדבר שהוא עושה, את האבסורד התמוה הנגזר מעבודתו; במילים אחרות אנו מצווים להסביר לו אודות מהות השם וקיומו, ורק אם הוא הבין אותנו ועמד על זאת ללכת כנגד הכנות הפנימית שלו... ולהשתחוות לשמש, או אז ורק אז אנו גוזרים עליו גזר דין מוות. זוהי חוקת התורה. קודם התראה ע"פ שני עדים, ואחר כך האשמה. (היום למשל נעדר גזר דין מוות לעובד עבודה זרה, לא כי אין סנהדרין ובית המקדש, כי-אם אין לנו את "הכוח" להסביר אודות קיום השם וישותו, ובנוסף כה התרחקנו מהכנות העצמית הפנימית... אם אין לנו כנות משלנו- איך נוכל לדרוש אותה מאחר?)
הראיה לזאת הוא הדיבור השני בעשרת הדיברות:
לא יהיה לך אלוקים אחרים על פני.
הציווי אינו "לא יהיה לך אלוהים אחרים", אלא:
לא יהיה לך אלוקים אחרים
על פני;
לא יהיה לך אלוקים אחרים על, פני.
עד שתגיע אל פני; עד שתכיר את פני. עד שתכיר את מציאותי בפועל. כל עוד ולא היגעת להכרת פני, אינני יכול לצוות עליך שלא תאמין באלוהים אחרים; מצווה זו תישאר אם כן בגדר האמונה בלבד; לשיקולך ולנטיותיך הבלעדיים. אולם ומהרגע שהיכרת אותי, הינך מחוייב לכנות שבך, ומכאן והלאה אינך יכול להתעלם ממציאותי. התעלמות כזאת ו/או עבודת אלוהים אחרים, משמעותה "עבודה זרה"- על כל המשתמע מכך ועל כל ההשלכות הנגזרות מכך.
אם כן, אני מגיע למסקנה גורפת וחד משמעית: הכנות העצמית יכולה, בשלב מסויים של החיים, לעלות בחומרתה אפילו על איסור עבודה זרה! תלוי במקום ובשלב בהם אתה נמצא. בחיבורי "פענוח רוח הקוד" התייחסתי בהרחבה לנקודה הזאת.
אסור לגנוב מחברך. כתוב בפרוש: לא תגנוב. ואם חומרת עבירת הגניבה הינה 3 בסולם החומרות, אזי חומרת גניבת הדעת יכולה להגיע לדרגה 9 בסולם ריכטר, במקום ובזמן ובשלב נתון; לא תמיד, כי-אם בשלב ובזמן ובתנאים נתונים.
מה הכוונה? התרחקנו קמעה מהשאלה המקורית שלנו: דווקא בקבוצה שהכירה לעומק את "הרעיון" והכירה מקרוב בערך האחדות סביבו- דווקא את הקבוצה הזאת איתרה המשנה שלפנינו, וביקשה להפנות את תשומת ליבה להלכות האחדות! הכיצד? מהו פשר האבסורד הזה? הלאנשטיין תלמד מתמטיקה? זאת היתה השאלה; והתורה ענתה לנו- לעיל: טעות חשבון של אינשטיין יכולה להיות הרת אסון, וחשבון נכון ומדויק של אינשטיין יכול להביא רווחה לאנושות. מהי כוונת התורה? ננסה לרדת לסוף דעתה.
התורה בעצם חוששת כל כך מסטיה כלשהי שעלולים לסטות חברי הקבוצה המיוחדת הזאת... הרושם הוא וכאילו היא חוששת מאסון שעלול לקרות, מכל תנועה או תזוזה בלתי זהירים של כל אחד מחברי הקבוצה... [הבה נכנה בהמשך את חברי הקבוצה המנויים על האחדות: "חברים", ואת כל מנוי בנפרד: "חבר"].
התורה אומרת: "חבר" מהשורה שזז מילימטר מקו נתון, תזוזת "חבר" כזו- שוות ערך היא לעשרות ק"מים של איש רגיל לא מהשורה- לכאן או לכאן; כלומר ערכי התזוזה נכונים הם לשני הכיוונים: אם נכונה התזוזה וחיובית היא, או אם מוטעית היא ושלילית; תלוי בכיוון...
אנחנו בוחשים למעשה בממצאי התפתחות האדם: האדם עובר מספר שלבים עד להגיע לבגרות, החל משלב "התינוקות"- כולנו יודעים למשל שבשבלב הזה אין הילד אחראי על מעשיו הגם והוא בעל ישות אנושית לכל דבר, הוא עובר בשלב "הנערים" וגם כאן אינו עדיין אחראי על מעשיו, עד שמגיע אל הבגרות, או אז אנו רואים את מעשיו כביטוי עצמאי לישותו, ושופטים אותו על פי אמות מעשיו, לפי טבלה חברתית מוכנה מראש ומוסכם עליה בחברה. אסור לגנוב, אסור לרצוח, מי שגונב נכנס לכלא ומי שרוצח דמו בנפשו... התורה בעצמה עזרה לנו בהכנת הטבלה החברתית ואמרה את מילתה הנוקבת בנידון.
בד בבד, קיימת עוד התפתחות אנושית המקבילה להתפתחות שדיברנו עליה לעיל, והיא מתחילה משלב הבגרות: לא כל החברה האנושית מנוייה עליה, ולא כלונו מודעים לקיומה; אני מדבר על "הרמה" בה האדם מכיר ערכים אחרים שלא הכירם עד הלום; ניקח למשל את עובד העבודה זרה שלא הכיר את קיום ישות העל הנקראת בפינו "אל עליון"; השלב הראשוני שלא הכיר בו את המידע אודות מציאות השם- נקרא "שלב", זאת כי הוא יכול להיות מצוי בשלב הבגרות או בשלב הילדות, ובשני השלבים הרי נבצר ממנו לעמוד על מאפייני המידע אודות קיום מערכת-על; אולם החל מרגע הכרותו הראשונית עם המידע הזה, הרי הוא עובר אל "רמה" אחרת שלא נחשף אליה בעבר, וממנה נגזרת טבלה חברתית לא פחות מחייבת מחברתה הקונבנציונלית, ואף עולה עליה בסולם המחירים ובתעריף; ברם בהבדל אחד: הטבלה החדשה אינה מוכרת לכל שורות החברה, דבר שיוצר שטח-מת פתוח, המנוצל בד"כ על ידי מי שנחשף למידע החדש- אך מבקש להתחמק מההתחייבויות החדשות הנגזרות ממנו, או מהרמה שהגיע אליה והנגזר ממנה.
המידע החדש שנחשף אליו האדם אם כן, יכול להעלותו ולמקמו ברמה חברתית חדשה, המתחייב ממנה קוד חברתי חדש על כל הנגזר ממנו. עובדת היווצרות שטח-מת שמשחקים בו כל קלי הדעת- אינה מכסה את השטח החי והפעיל שנוצר זה עתה, כתוצאה מהמידע החדש שזרם בשופרות. בזמן מן הזמנים ניסתה החברה לבלום חלק מהשחקנים הנלוזים על משטח השטח-מת, וזאת ע"י חקיקת חוקים שעיגנו אותם בחוקי החברה, כמו חוק עבודה זרה, אולם ניסיון זה נבלם ונחתך באיבו, אם זה בגלל הקושי בצביעת שטחים מתים, אם זה בגלל הקושי העצום שהערימו הנצלנים והשחקנים למיניהם על החברה, או אם זה בגלל רדידות החברה עצמה, שבעוונותינו הרבים כבר אינה מבחינה בין שטח-מת לשטח חי ופועם.
מעבר לעבודה זרה ורמת המידע החדש... אדם יכול להגיע אל מידע חדש שיימקם אותו על מקום ערכים כאלה: ערך גניבת הדעת, או ערך הלבנת פנים... במילים אחרות, ניתן להגיע בוודאי לרמה בה ייחשף האדם למידע הזה: "רמה" של הלבנת פני חבר ברבים- תעבור את "שלב" הרצח בדם קר. אומנם אין האדם רגיל להתחשבן ולשאת ולתת בערכים מעין אלה, אך עובדה זו אינה סותרת ולא מסתירה את עצם קיום הערכים הפועלים במסגרת הרמה החדשה, ואינה מסתירה את קיום "החברים" המנויים על מועדון "הרמה" החדשה. "חברים" כאלה מודעים, מתוקף המידע שהגיע אליהם ועובד באופן תקני על ידם, הם מודעים למהות הערכים שנחשפו אליהם ומכירים בחומרתם ובדירוגם, דבר שיוצר את התשתית למונחים תקניים חדשים: "רמה" שאין לה קשר "לשלב", "חבר" שאין לו קשר "לאיש" מהשורה, "מחויבות" שאין לה קשר עם "המוסכמה".
במונחים התקניים האלו למשל השתמש השם בכבודו ובעצמו, כאשר דן את 24000 תלמידי רבי עקיבא לחדול. תלמידי רבי עקיבא נענשו על אחת העבירות שהיא תולדה של הלבנת פנים- עבירה העולה בהרבה מונים על עבירת "רצח", כי ברצח פיזי האדם מת עם הירצחו ובזה פוסק עינויו, אך בהלבנת פנים האדם ממשיך לחיות- היינו ממשיך לחיות את סיבלו. מכאן אני מסיק שתלמידי רבי עקיבא היו אנשים אכותיים כל כך, עד כדי שהגיעו "לרמה" שהיא מעבר "לשלב" הכרונולוגי בו היו נמצאים. זוהי דוגמה אופיינית למעבר משלב אל רמה: תלמידי רבי עקיבא הגיעו לרמה של מידע, בה נחשפו אל "הרצח" האמיתי שבהלבנת פנים. לשלב רצח פיזי אולי לא יגיעו לעולם, כי הם עברו כבר את השלב החייתי ההוא... ברם עדיין יכלו הם לבצע "רצח", אך במוטציה חדשה, שתוצאותיו הרבה יותר קשות "ויעילות" מהרצח החייתי בדם קר; ועל זאת הם שילמו את החשבון בפועל.
אין ספק, שגם 24000 תלמידי רבי עקיבא, ניסו לשחק בשטח-מת שהיה שרוע לידם, אך השם יתברך העמיד אותם על מקומם (רמתם), והפסיק את משחקם באחת.
עם תקופת חורבן בית המקדש השני, הגיעה האנושות לשיאים חדשים בכל הקשור ל-"שלב" ו"רמה": האנשים שרצחו בדם קר וברברי- היו ברמה שיכלו לרצוח גם באופן יעיל "ומתקדם"; הם היו מודעים למשמעות "הלבנת פנים" ולא חסכו את שיבטם משני סוגי הרציחות... בסופו של דבר, נחתם דינם דווקא על סוג הרצח השני, היעיל והמתקדם, על עבירת שינאת חינם, שמהווה תולדה של עבירת האם "הלבנת פני חבר"; כך מעידים רבותינו ז"ל, וכך מעידה ההסטוריה המנודה שלנו.
בנקודה זו אני חייב להבליט עובדה אנושית כללית: אין עבירה שאין לה את השטח-מת שלה, ואין עובר עבירה שאינו משתמש בשטח-מת זה או אחר.
השטח-מת שהשתמשו בו תלמידי רבי עקיבא למשל, השתרע על פני שטח ההפרש בין המוסכמה לבין המחוייבות. העבירה שלהם השגורה בפינו היא: לא נהגו כבוד זה בזה; מכאן אני מסיק שהלבינו את פני חבריהם ברבים וביחיד; אולם הייתי רוצה לצלול אל עומק מחשבת האנשים בעלי "הרמה" הללו, ולבדוק מה בעצם חשבו בתוך תוכם אודות העבירה שעברו... מותר לי להניח, שתלמידי רבי עקיבא דיקדקו בציציותיהם ובכל תריג מצוותיהם, כולם ביחד וכל אחד לחוד; ומותר לי עדיין להניח ואף לקבוע, שכל תלמידי רבי עקיבא יצאו נקיים וברורים בחשבון הכללי של רמח מצוות עשה ושסה מצוות לא תעשה, הרי המדובר בסופו של דבר בתלמידי רבי עקיבא... אם כן, במה הם תלו את מעשיהם- הרי הם היו מודעים לפגם המעשה שלהם, הם היו "חברים" ברמה המתאימה...
התשובה היחידה שאני מוצא: אין מצווה מפורשת בתורה המתייחסת ישירות אל מעשיהם ואוסרת אותם. אומנם קיימת התייחסות בעקיפין, כמו הנגזר מהכתוב "הכח הוכח את עמיתך ואל תישא עליו חטא"- אולם מצווה ישירה במישרין אין, לא כתוב אל תלבין את פני חברך ברבים; לא צווינו ישירות ומפורשות על אהבת חינם; כתוב שיש לכבד את הורינו אך לא כתוב בשום מקום שיש לכבד איש את רעיהו. מכאן ניתן להצביע על הלך מחשבתם: אני יודע ומרגיש בפגם שאני גורם במעשי, אך אני מבקש להתחמק מהערך הרשמי של מעשי דרך אותו הערוץ הרשמי: אינני מצווה ישירות על מעש זה.
הם מבקשים, במילים אחרות, לרדת במודע רמה אחת, מהרמה שהם נמצאים בה. הם מבקשים לוותר על הרמה השיכלית הזו שהגיעו אליה במודע, כי הדבר עוזר להם להתחמק מאחריות אישית; בשפה האנושית זה נקרא "משחק מכור", כי התחמקותם נעשתה באופן מלאכותי למרות ועל אף המודעות המפותחת שלהם, שהביאה אותם לרמה השיכלית הנעלה בה הם נמצאים. "המשחק המכור" שלהם איפא, הוא זה שיוצר שטח-מת מדומה, וכאילו הם פועלים בשטח טבעי ורשמי.
מכאן ניתן להבין את מה שהזכרתי בפתח דברי: אין עבירה שאין לה את השטח-מת שלה, ואין עובר עבירה שאינו משתמש בשטח-מת זה או אחר; גם רוצח יחפש וימצא לו את השטח-מת שלו: מגיע למנוול הזה למות! וגם הגנב בסופר מרקט השכונתי יישחק בהתלהבות בשטח-מת מדומה: הפשע הגדול הוא, לא להאכיל עשר פיות קטנות ותמימות הממתינות לי בבית... וכמובן גם פושעים ברמתם של תלמידי רבי עקיבא יישתמשו באותו השטח ובאותו ההגיון; ברם דבר אחד שותף לכולם: כולם מבקשים לרדת במודע, רמה אחת מרמתם השיכלית שהגיעו אליה, על אף האבסורד המעליב הנגזר מזאת: לוותר במודע על הנכס היחיד והחשוב המבדיל את האדם מהחיה.. ואני מדבר על הנכס השיכלי.
כאן לדעתי נעוץ אחד המסרים המהותיים של הקרבת קורבנות: אתה ביקשת לשחק במודע במגרש התמהוני ההוא של "שטח-מת" מדומה, והיית מוכן לוותר במודע על הנכס השיכלי היחיד שלך המבדיל אותך מהחיה? ראה את החיה שביקשת לרדת במודע לרמתה... ראה במו עיניך את החיה שאתה מקריב על המזבח, זוהי הישות שביקשת במודע להידמות אליה; דע לך בן אדם- זוהי אזהרה ולקח: אם תמשיך במשחק המכור שלך ותנצל עוד שטחים מתים תמהוניים, היינו אם תבקש שוב לרדת במודע מהרמה האנושית השיכלית שהיגעת אליה, אזי סופך להגיע לשלב ההתחלתי של החיה הזאת, המוקרבת לנגד עיניך עכשיו על המזבח; סופך לרדת ברמות עד להגיע אל הרמה שלה, או אז לא יהא נגיש ההבדל בין החיים למוות, כמו החיים הקרבים של הבהמה הזו, על המזבח הזה. בנתיים ניתנת לך באמצעות הבהמה הזו עוד אפשרות לתהות ולהבין, וגם ניתנת לך האפשרות לחזור אל קו ההתחלה, אל הרמה האדמית שלך, על כל הנגזר ממנה. עוונך בנתיים יכופר באמצעות הבהמה חסרת כל רמה זו.
זהו עיקר הנקודה הנוספת שביקשתי להבליט. אחזור ברשותכם אל הנקודה האבודה במאמרי ואל הקטע שלה- הנמצא אותו?
דיברנו לפני עשרים וארבע אלף שנים על רעיון צרוף, ועל "חברים" שמתאספים סביבו, דבר היוצר מעין "אחדות" בין קבוצת "חברים" הבקיאים ברעיון ובערכיו. התורה הקדושה ביקשה, באמצעות "נשמת" המשנה שלפנינו, להסדיר את התמזגות החברים האלו עם רעיונם, היינו לציין את הלכות האחדות של קבוצה זו; בדרך שאלנו: "להסדיר" דווקא אצל "המסודרים"? ועל שאלה תקנית זו נענינו: דווקא הסטייה אצל "חברים" היא משמעותית ומסוכנת- ו/או לחילופין מבורכת; בעוד הסטיה הכי גדולה שירשום "אדם" מהשורה- יכולה להגיע, אף במקרה הרע, לתזוזה בעלמא בלתי משמעותית בעליל; ולכן אין לתורה עניין בקבוצת האנשים האלה, שלא דאגו להעלות את "רמתם" לדרגה המתאימה לאדם.
בשביל לתפוס את הרעיון האחרון של התורה, הבה נתאר עיגול שטוח, ואיש אחד בשם שמואל עומד על נקודה מסויימת מקשת העיגול. כל צעד שיצעד שמואל על הקשת, יציין זווית מרכזית המתהווה דרך שני צלעי הזווית: צלע ראשונה היא הקו הנמתח מהנקודה הראשונה עליה עמד שמואל אל מרכז העיגול, והצלע השניה היא הקו שנמתח לאחר שעשה את הצעד על הקשת, היינו מהנקודה שהגיע אליה שמואל- אל מרכז העיגול.
הבה נניח שנוצרה, לאחר צעד אחד של שמואל, זווית מרכזית של 37 מעלות.
נבקש בשלב זה משמואל להתרחק ממרכז העיגול, לעמוד בנקודה כלשהי על הקשת החדשה, ולייצר לנו את אותה הזווית של 37 מעלות: בשביל ליצור את אותה הזווית, הוא יצטרך לצעוד יותר מהצעד האחד שצעד בראשונה, כאשר היה קרוב יותר למרכז, ומאידך, אם נבקש משמואל שיתקרב אל עבר מרכז העיגול ולייצר את אותה הזווית, אזי עליו לזוז פחות מצעד אחד בשביל ליצור את אותה הזווית- תלוי עד כמה הוא קרוב למרכז. אם מתקרב יותר מדי, אזי תזוזה קטנה ביותר תרשום את הזווית שלנו; לפעמים הצעד נמדד במילימטרים, ולפעמים איפא בקילומטרים, הכל תלוי בנתון אחד: המרחק שלך מהמרכז.
...אשר על כן, התורה דאגה להסדיר את הלכות האחדות אך עבור "חברים" הקרובים למרכז... כי התזוזה הקטנה ביותר שלהם עלולה לרשום רעידת אדמה- אם לא תהיה מבוקרת ואחראית, או במקביל בכוחה לבנות עיר ומדינה- אם התזוזה תהא בכיוון הנכון.
...ובכל זאת, מה עם שאר האנשים הניצבים רחוק רחוק מהמרכז?
- קולם לא נמנה! ודמם בראשם... הם בחרו במודע להתרחק מהמרכז, ע"י יצירת שטחים מתים דמיוניים; ברם האפשרות להתחבר שוב אל המרכז ולהימנות- פתוחה תמיד בפניהם, כל עוד נפשם באפם.
לסיכום ההקדמה שלנו: המדובר, ובפעם האחרונה, אך ברעיון מהותי גולמי, ואך בחברים שהקול שלהם נחשב ונמנה. הקשר בין הרעיון לחברים, הוא כקשר בין נשמה לגופה, הדינמיקה אותה הדינמיקה: ישנו אדם גמיש בעל נשמה גמישה וגוף גמיש, וישנו אדם קשוח ועקר בעל נשמה מגושמת וגוף מגושם; הדינמיקה של פעולת התמזגות הנשמה עם הגוף- היא אשר תקבע את תכונות האדם: אם ההתמזגות נעשית בהרמוניה אזי יש לנו דינמיקה גמישה ואדם גמיש שביכולתו להתפתח ולהשיג את המידע ששואף לו עד לאין סוף, ברם התמזגות הנעשית בעצלתיים תרשום דינמיקה מגושמת וכבדה שעלולה להגיע עד לנתק בין הנשמה לגוף, או אז "מתפתח" אדם עקר בעל תכונות מגושמות שגופו ונשמתו פועלים בנפרד, תלוי בכיוון הרוח...
ניתן ליישם את השפעת אותם המרכיבים על מודל הרעיון והחברים סביבו: רעיון הוא הנשמה שמחפשת לה גוף בדמות "החברים", והאדם- התוצר הסופי שיש לנו, הוא האחדות הנוצרת סביב הרעיון.
כפי שקיים אדם גמיש שנשמתו וגופו מתמזגים ומתנהלים בהרמוניה, כך קיימת אחדות פוריה שחבריה מתנהלים ומתמזגים בהרמוניה, ויוצרים בכך רעיון גמיש ופורה התורם לכל חבר בקבוצת האחדות.
קיימת מנגד גם אחדות עקרה, המתנהלת בכבדות ובעלת פרמטרים של גוף מגושם ונשמה רעה: לנוסחה הזאת נגיע דרך "חברים" מנוכרים שיוצרים אחדות רעה ורעיון עקר, שפרותיו ההרסניות ייאכלו ע"י קבוצת האחדות במלואה, ואף מחוץ למעגל שלה.
אם כן, ובשביל לקיים רעיון פורה שיהנה ממנו המעגל הראשון של החברים ואף יהנו ממנו כל מעגלי החברה, יש לדאוג לדינמיקה הרמונית וגמישה שתשרור בין חברי הקבוצה ותאפיין את התיקשורת ושיתוף הפעולה ביניהם; כך מפתחים רעיון גמיש, וכך בונים אחדות פעילה סביבו; כך בונים חברה יפה ובריאה, ששערי ההתפתחות פתוחים בפניה ללא הגבלה.
מאידך, קיים רעיון עקר ואחדות עקרה ומגושמת שתדרדר את חברי הקבוצה לתהום בלתי ידוע, ואיתה יתדרדרו כל שאר מעגלי החברה... מהמצב הזה התורה חוששת, כה חוששת... את המצב הזה מנסה התורה למנוע, ע"י עיגון הלכות האחדות בקרב המעגל הקרוב ביותר אל המרכז, אליה.
מה קורה למשל, במעגל נתון של חברים, שאין הם רוצים בשיתוף פעולה ביניהם? קיים "רעיון" וקיימים "חברים" המודעים למהותו ולחשיבותו, אך כל חבר שומר על דעה משלו לפיתוח הרעיון ואינו מעוניין לשמוע את השאר ולבטח אינו מעוניין בדעותיהם ובשיתוף פעולה איתם... מה קורה במקרה כזה? מה ההלכה אומרת?
למעשה, ההלכה אינה מגיעה לשלב קיצוני כזה... ההלכה נועדה בכדי להמנע מלהגיע אל השלב הזה... שלב כזה מסמל במהותו את סוף הדרך, כמו השלב שהגיעו אליו 24000 תלמידי רבי עקיבא ובעקבותיו חדלו מלהתקיים.
קיים למעשה שלב מקדים לשלב הזה, הוא השלב בו אחד החברים מחליט לצאת ביוזמתו מהקבוצה- או בניסוח תקין: אם חבר אחד מקבוצת האחדות המקורית, מחליט להפסיק כליל את השתתפותו הפעילה בקבוצה, או אז הריהו אוסר על כל הקבוצה לעשות שימוש כלשהו ברעיון שהגיעה אליו הקבוצה- עד לרגע השתתפותו הפעילה של החבר הזה.
משמעות הדברים היא, שזה עתה הפך הרעיון שהתפתח בכוחות משולבים עד לרמתו הנוכחית, לעקר. אסור לפתח אותו מכאן ואילך במתכונתו הקודמת. במילים אחרות, לא יכולים יתר "החברים" שעדיין שותפים בקבוצה- לוותר על שירותי חברם שערק, ולהגיד: אוקה, מכאן ואילך אנחנו נמשיך עם הרעיון בלעדי חברינו; כי-אם אפשרות אחת בלבד נותרה בפניהם: רעיון עקר; היינו, רעיון שלא ניתן לפיתוח במתכונתו הנוכחית, יען הוא מכיל תובנות מוגדרות של חברם לשעבר. זוהי המשמעות הטקסטית של הלכה מרכזית זו, שמהווה בסיס לביאור המשנה שלפנינו.
העיקרון הנגזר מהלכה זו מוביל אל האבחנה זו: מוטב לוותר על רעיון בשלב אשר יהא, מאשר לקיים "אחדות" סביב רעיון רעוע וחסר, שאחד החברים יצא המנו; במילים אחרות, מוטב לפרק אחדות המבוססת על רעיון עקר, מאשר לקיימה על אותו הבסיס הרעוע. עיקרון המשנה הנגזר מזאת הוא, לא לסמוך את ידך על דבר שלא ידך עשו אותו; ובמקרה הזה, לחבר העריק יד בפיתוח הרעיון, ואין את האפשרות הטכנית ואף המוסרית- להמשך פיתוחו בלעדיו.
ברם, אין מנוס מהמסקנה הברורה שההלכה סימנה בעט עבה וחד: עריקת "החבר" איננה דבר מהשורה שניתן להתעלם ממנו ולעבור עליו לסדר היום, כי הדבר אומר בהכרח דרשיני: משהו באושיות הקבוצה התקלקל, ועל דבר מעין זה יש להגיב תגובה דרסטית שבכוחה להרעיש ולהרעיד את אמות הקבוצה שנותרה יתומה מחברם.
מכאן אני מסיק את הערך אשר נותנת התורה "לחבר", ואת האור שבוחנת אותו תחתיו.
ועדיין לא סיימנו... ישנו תוכן משלים להלכה המרכזית שלעיל: ברם, ואם העניק החבר שערק את רשותו לשאר חבריו לשעבר בשימוש ברעיון בלעדיו, או אז יותר להם להמשיך ולפתח את אותו הרעיון, מאותה הנקודה והבסיס. המונח "רשות" נגזר לשני חלקים:
חלק "החבר" (לשעבר) בפיתוח הרעיון, מהווה את החלק הראשון של המונח; ניתן לקרוא לחלק הזה כזכות הקניין השמורה לחבר.
בעוד עצם השימוש ברעיון שיד אנושית בחשה בו, הינו זכות נפרדת בפני עצמה; וזהו המרכיב השני של המונח. כלומר יתכן מצב, בו יגיד "חבר לשעבר" אל הקבוצה שהיה מנוי עליה: הינני להתיר לכם את המשך פיתוח הרעיון בלעדי, אך בתנאי שתפרידו את טביעות אצבעותי המקוריות מהרעיון.
אם כן ולסיכום, בשלושה מצבים ההלכה המרכזית שלעיל דנה:
1- חבר שיצא מהקבוצה (מהאחדות) בטריקת דלת, היינו מבלי להשאיר שום רשות או רישוי אחריו, הריהו אוסר על כל הקבוצה לעשות שימוש כלשהו ברעיון שהגיעה אליו הקבוצה- עד לרגע השתתפותו הפעילה של החבר הזה.
2- חבר שיצא מהקבוצה- אך לא בטריקת דלת, ואף באופן ידידותי למשעי... הוא החליט, בד בבד עם עזיבתו, להשאיר רשות "מלאה" מפורשת וכוללת לכל חברי הקבוצה; היינו לעשות שימוש בטביעות אצבעותיו האישיות ברעיון, וגם להמשיך ולפתחו לאור זאת בלעדיו; במקרה זה אין כל עכבה מלהמשיך את האחדות סביב הרעיון ומהנקודה שהגיע אליה. החבר שנטש יכול אף להנות מפרות הרעיון שממשיך ומתפתח בצל העדרותו, ויותר מזאת: הוא יכול, אם יראה לנכון, להמשיך ולתרום אישית בפיתוח הרעיון יחד עם החברים שרק נטש... ברם בהבדל אחד: היות והביע את רצונו העקרוני בנטישת הקבוצה הקבועה, הוא יהיה במעמד של "חבר אורח", ולא כפי שהיה "חבר מהמניין". את ההסבר לשני המונחים החדשים נפגוש בביאור המשנה.
3- חבר שיצא מהקבוצה, אך בטריקת דלת חלקית... והשאיר לחבריו במקביל רשות "חלקית": להמשיך ולפתח את הרעיון, אך להקפיד ולהפריד את טביעות אצבעותיו ממנו. במקרה הזה המשנה שלפנינו עוסקת.
מכאן אני עובר לתוכן המשנה. נא לזכור, הינני להתחיל בנשמת המשנה: [נא לזכור עוד דבר: כל מה שציינתי לעיל- כולל החומר שאני עתיד להביא במסגרת זו, הינו תוצאה ישירה של פעולה שיכלית גרידא. היינו ובמילים מפורשות, אין המדובר בנבואה ואף לא בהשראה. ראיתי לנכון להוסיף את זאת.]
טקסט המשנה
:
ו,ג
אנשי חצר ששכח אחד מהם ולא עירב - ביתו אסור מלהכניס ומלהוציא לו ולהם, ושלהם מותרין לו ולהם. נתנו לו רשותם - הוא מותר והם אסורין. היו שניים - אוסרין זה על זה: שאחד נותן רשות ונוטל רשות; ושניים נותנין רשות, ואין נוטלין רשות. (סדר מועד, מסכת עירובין, פרק ו, משנה ג').
עד כאן התייחסות המשנה "לחלק האישי" של החבר שנטש את הקבוצה; ברם "החלק הקבוצתי"- בניכוי "החלק האישי המנוטרל" שנותר מהרעיון, ושממשיכים לעמול על פיתוחו וסביבו ממשיכים להתאחד- אותו החלק שמהווה מטבעו את המרכיב העיקרי של הרעיון הנותר- מותר לו ולהם: החידוש כאן הוא ב-"לו", כי "להם"- ברור הוא לנו מאליו.
במילים אחרות, וכפי שהזכרנו בהתחלת המשנה, חבר שנטש והשאיר רשות (בלתי מפורטת) להמשך פיתוח הרעיון, מותר לחברי הקבוצה להמשיך ולהתאחד סביב הרעיון שנותר, בניכוי (בניטרול) החלק של החבר לשעבר; זה מסביר לנו את "להם", ברם החידוש הוא, שגם החבר (לשעבר) שנטש, מותר לו במקרה שלפנינו להמשיך ולהנות מפרות הרעיון, שממשיך לשגשג ולהתפתח במאמץ החברים הנותרים. יותר מזאת: הוא יכול, אם יראה לנכון, להמשיך ולתרום אישית בפיתוח הרעיון יחד עם החברים שרק נטש... ברם בהבדל אחד: הוא יהיה במעמד של "חבר אורח", לא כפי שהיה "חבר מהמניין"; וכמובן לא יוכל להשתמש בפרי פיתוחיו האישיים שהפיק בעבר על הרעיון עצמו...
...המשך חלק (6)