קוד: גוף ונשמה 6 בתנ"ך
סוג: מאמר
מאת: אלברט שבות
אל: ashabot @ walla.com
חלק (6)
במילים אחרות, וכפי שהזכרנו בהתחלת המשנה, חבר שנטש והשאיר רשות (בלתי מפורטת) להמשך פיתוח הרעיון, מותר לחברי הקבוצה להמשיך ולהתאחד סביב הרעיון שנותר, בניכוי (בניטרול) החלק של החבר לשעבר; זה מסביר לנו את "להם", ברם החידוש הוא, שגם החבר (לשעבר) שנטש, מותר לו במקרה שלפנינו להמשיך ולהנות מפרות הרעיון, שממשיך לשגשג ולהתפתח במאמץ החברים הנותרים. יותר מזאת: הוא יכול, אם יראה לנכון, להמשיך ולתרום אישית בפיתוח הרעיון יחד עם החברים שרק נטש... ברם בהבדל אחד: הוא יהיה במעמד של "חבר אורח", לא כפי שהיה "חבר מהמניין"; וכמובן לא יוכל להשתמש בפרי פיתוחיו האישיים שהפיק בעבר על הרעיון עצמו...
מוכר לנו משכבר המונח "חבר אורח"- כמו המעמד של "מרצה אורח" במוסד אקדמאי, שבא להבדילו ממעמדו של "מרצה קבוע מהמניין". ובכלל, מוכר לנו המונח "אורח" בחיי היום יום: אורח, הוא מי שמקבל, באופן מבוקר ומתוזמן מראש, מעמד זמני לשהייה ושימוש במתקן מסויים או בשרות נתון. זכויות האורח בזמן ובמקום שהוזמן אליו, הן מוגבלות ומוגדרות איפא, וגם צפויות מראש. אומנם הוא גם נהנה ממעמד מכובד ורם השמור רק "לאורח", אך גם מעמד זה הינו מוגדר ובערבון מוגבל... מכאן, התנהגות "האורח" נגזרת מהתנאים הזמניים והמוגדרים בהם נמצא.
אורח משפחה למשל שהוזמן לארוחת ערב, יכול בוודאי להביע את דעתו על חפץ כלשהו בבית, ואפילו יכול להתקל, במסגרת ביקורו, בעניין "התנהגותי" אינטימי השייך כל כולו לקבוצה האינטימית של המשפחה- כמו נוהג האכילה של הילד... ואף בעניין זה הוא יכול להביע את דעתו או את המלצתו בנידון, ודעתו גם המלצתו תתקבלנה ברצון ובשימחה, במסגרתן ובמתכונתן הנוכחיות; אולם עדיין לא תגיע המלצת "האורח" לתא האקטיבי התיפעולי, המחייב אנאליזה קבוצתית; ולא כי דעתו והמלצתו אינם נכונים, כי-אם בגין מקורם: הוא בסך הכל אורח שהוזמן לארוחת ערב ומטבע הדברים אינו מתמצא במכלול הנתונים, וגם ובעיקר אינו מחוייב להם, לכן גם המלצתו תתקבל ותעובד בהתאם...
...כך גם "החבר" שנטש את הקבוצה ביוזמתו, והותר לו (היות והשאיר רשות לפיתוח הרעיון) להמשיך ולהנות מפרות הרעיון ואף לתרום את תרומתו לפיתוחו במסגרתו הנוכחית; את כל זאת הוא יקבל ויעשה במסגרת מעמדו החדש: "חבר אורח" על כל המשתמע מכך: המלצותיו למשל לא יוערכו בתא הקבוצתי המחייב, הגם ויש לו את הוותק הדרוש ואת הניסיון- אך נעדר ממנו העיקר: אין לו את המחוייבות לקבוצה...
לא ניתן לפסוח על הסעיף המוסרי, הנגזר מהאפשרות הנדיבה שהוענקה "לחבר"- שרק עתה הביע את רצונו לפרוש מהקבוצה, על כל הנלווה לזאת... הוא פורש והקבוצה מארחת אותו... זוהי נדיבות; וגם זאת: לא זורקים חבר לשעבר, אדרבא, פותחים לו את הדלת האחורית להכנס שוב ממנה; אין סוף פסוק בייחסים אנושיים.
המשך המשנה מתאר מצב מוזר על פניו, אך קיים ללא ספק במציאות: המדובר במצב בו קבוצה הומוגנית ומאוחדת סביב רעיון "מתפטרת" ומפקידה "רשות חלקית" להמשך הרעיון, בידי חבר אחד ויחיד, שמקבל לידו את שרביט הקבוצה במלואה, והופך בעצם לקבוצה בת חבר אחד!
הוא יכל בעצם לצאת מהקבוצה, ולהשאיר את חברות כל האחרים על כנה מבלי להתפטר ולהתפרק... אולם דווקא במקרה הזה, הקבוצה היא זו שהחליטה על התפרקות עצמית מרצון, ומתן השרביט בידי היחיד, זאת כי בכל מצב חלופי- היה צורך בניטרול טביעת האצבעות של היחיד הזה, דבר שביקשה הקבוצה למנוע, כי המדובר בחבר בעל "דעה" מגובשת בפני עצמה, חשובה בפני עצמה, ואף חיונית לכלל הקבוצה... ואולי בגלל זאת אינה יכולה לחיות בהרמוניה עם הרעיון הכללי הקבוצתי, שמטבע הדברים כל אחד תורם לו את תרומתו... החבר הזה הוא איש יקר ואמין, אך אינו יכול לחיות בהרמוניה קבוצתית, כי "אין מקום" לרעיון כשלו בקבוצה... וככל הנראה חברי הקבוצה מודעים ליתרונו זה וגם "לפגם" שלו באחת, אשר על כן החליטו החברים פה אחד לתת לו את מלוא הבמה לפיתוח רעיונו, ולבחון אותו מרחוק, בתנאים מגבילים: הם אכן התפטרו מהקבוצה, אך הפקידו בידו "רשות חלקית" בלבד. משמעות הדברים שאינו יכול להשתמש בשום פיתוח שלהם, וגם אם הוא חיוני עד מאוד לרעיונו; הוא חייב להתאחד לבד, להתאסף לבד, ולפתח את רעיונו לבד, בדד יישב... ומרחוק רחוק מבצבצות עיניהם הבוחנות של החבר'ה, לראות היש רעיון ואיש גמיש ומגובש סביבו... זוהי תקופת מבחן, בה הקבוצה הכללית בוחנת חבר רם מעלה להנהגה (נשיאות / מלכות / מנכ"לות...); אם לא נחה דעתם המינו, הכל יחזור לקדמותו- עימו או בלעדיו, וההסטוריה המקומית תציין תקופת מועמדות של חבר שנכשל.
אם נחה דעתם ועבר את הבוחן, הרי יעניקו לו את הרשות היחידה הנותרת בידם, קרי להכנס לביתם ולהחליט בדעת יחיד מה לקחת ממנו: זהו תפקיד של מלך בפועל, שנוטל לידיו את כל הסמכויות והרשויות הקיימות, ובד בבד מחליט את מי לשלוף לכהונת שר, מזכיר, או יועץ... ובכל מקרה, גם בתקופת המבחן ובעיקר בתקופת המלכות בפועל שלאחר המבחן, רעיון הקבוצה (לשעבר) מנוטרל ואינם רשאים לעשות בו שימוש, כי אין להם קבוצה- וכאלה אין ולא יכול להיות להם רעיון, הם התפטרו מרצונם.
על כל פנים, יש לאבחן בין שני מצבים נתונים:
במעמד המבחן, החבר הנבחן (המועמד) לא יכל אומנם לעשות שימוש בשום רעיון או פיתוח השייך לקבוצה היוצאת, אבל גם חברי הקבוצה לא יכלו לעשות שימוש בשום חלק מרעיונם, הכללי או הפרטי, כי עצם יציאתם מהקבוצה גרמה לרעיונם להיות בחזקת "מנוטרל" מכל שימוש על ידם; ומעבר לזאת, הרי הם התפטרו מהקבוצה, אין להם כבר קבוצה ולא רעיון להתאחד סביבו; במעמד כזה לא נותר להם "רעיון" לנהל, או להתנהל סביבו...
וכאמור במעמד שלאחר המבחן, ובהנחה שבוחן הנבחן עבר בהצלחה, הרי הקבוצה הולכת להתאחד שוב באופן חד פעמי ופורמלי, בכדי להעביר לקבוצת היחיד את הרשות היחידה שנותרה בידה למשמרת: לעשות שימוש בטביעות אצבעותיה האישיות ברעיון המקורי (התרומה האישית של כל חבר בנפרד, ושל כולם ביחד, לפיתוח הרעיון), החל מהשלב הגולמי שלו, ועד לשלב אליו הגיע הרעיון, כאשר הקבוצה התפרקה מרצון, והשאירה את הבמה לפקודת קבוצת היחיד. במעמד הזה, הרשות ניתנת לחבר היחיד לברור את מכלול התרומות והפיתוחים, וליטול לידיו את מה שיבחר ויראה לנכון; בתוך כך מתבצע תהליך בן שני שלבים:
1- הקבוצה שהתאחדה זמנית להעברת הרשות, מתפרקת ישירות לאחר האקט הפורמלי, ומתרוקנת מכל רשות שהיתה בידה מתקופת הקבוצה הקודמת. אין כבר לאף חבר לשעבר את הרשות לעשות שימוש בשום רעיון או פיתוח השייך לקבוצה לשעבר, ואפילו שלו הוא עצמו.
2- עם יציאת הקבוצה הקודמת מהרעיון שהתאחדה סביבו, נוצרת קבוצה חדשה בת "שני חברים"- סביב רעיון חדש: הקבוצה לשעבר נקראת מעכשיו "עם" - היא החבר הראשון; וקבוצת היחיד לשעבר נקראת מעכשיו "מלך"- הוא החבר השני בקבוצה החדשה.
נוצרה איפא קבוצה חדשה בת שני חברים; הלכות קבוצה בת שני חברים- שונה בתכלית מקבוצה רבת-חברים, והלכותיה בהמשך המשנה.
בשלב זה המשנה חוזרת אל הלכות הקבוצה, ומתארת מצב היפותטי, ממנו ביקשה לחתור אל הלכה חדש הנגזרת ממצב חדש.
המצב ההיפותטי אומר, שגם כאן יש לנו קבוצה הומוגנית ומאוחדת סביב רעיון, שביקשה "להתפטר" ולהפקיד "רשות חלקית" להמשך הרעיון, והפעם בידי שני חברים (במצב הישן דובר בחבר אחד), שיקבלו לידיהם את שרביט הקבוצה במלואה, ויהפכו בעצם לקבוצה בת שני חברים! ומדוע...? כי המדובר בשני חברים בעלי "דעה" חשובה וחיונית לכלל הקבוצה... ולכן החליטו החברים לפנות להם את הבמה לפיתוח רעיונם, ולבחון אותם מרחוק בתנאים מגבילים... במילים אחרות, ביקשו החברים לעבור את אותו התהליך שבואר לעיל- במקום עם חבר אחד, עם שניים.
כאן באה התורה ואמרה להם: לא! אינכם יכולים לבצע את אותו התהליך, כלומר אינכם רשאים לתת רשות חלקית ולא מלאה ולא בינונית ולא שום דבר לקבוצה בת שני חברים או יותר שיצאה מהקבוצה... במילים אחרות, לא ניתן להמליך עליכם שני מלכים.
ושלושה - אני שואל...?
תשובה: קל וחומר.
- אני שב ושואל: ומהו דינם אם כן? מהו דין שני חברים או שלושה שביקשו לצאת מהקבוצה?
תשובה: דינם כדין יחיד שביקש לצאת מהקבוצה; הם יכולים לצאת בטריקת דלת- היינו בלי להשאיר שום רשות, ולאסור על הקבוצה לעשות שימוש כלשהו ברעיון שהגיעו אליו עד לרגע השתתפותם הפעילה; או יכולים לצאת באופן ידידותי ולהשאיר אחריהם רשות מלאה, או אז יתקבלו אף בשימחה כאורחים בקבוצה עם מעמד מתאים; וגם עומדת בפניהם האפשרות לצאת "בחצי טריקה" כפי שביארנו לעיל.
לא ניתן להפעיל על שני חברים (או יותר) שיצאו מהקבוצה- את האופציה שהופעלה על חבר אחד, ואף אם המדובר באופציה חיונית לכאורה לכלל הקבוצה, מפני שהדבר יביא לפירוד ולפילוג, לשבירת השורות ולהתחלת הקץ- קץ החברים שבתוך הקבוצה ומחוצה לה.
מההלכה האחרונה של המשנה, ניתן לעבור אל הלכות קבוצה בת שני חברים, וכפי שהזכרתי לעיל, הרי דין קבוצה כזו שונה בתכלית מכל קבוצה אחרת.
קבוצה בת שני חברים, עומדות בפניה שתי אפשרויות: להתקיים או לחדול. אין עוד אפשרות נוספת, אלא במצבים יוצאי דופן שהתורה בעצמה סימנה, וקבעה את אפשרויותיהם הנוספות והמוגדרות; אנו נעמוד ונמנה להלן את המצבים האלה. לפני כן, הבה נגדיר את נוסח ההלכה של קבוצה בת שני חברים:
שני חברים שהתאחדו בקבוצה סביב רעיון, לא יכול אחד מהם לצאת ממנה, אם בידידות אם בטריקת דלת או בחצי טריקת דלת, עם השארת רשות לחברו הנשאר, או בלעדיה. אם ואחד החברים החליט לפרוץ את הגדר ולצאת, הרי אין ביכולתו של החבר הנותר להמשיך את תיפקודו בקבוצה כחבר יחיד, ואין ביכולתו לקיים את הקבוצה הזאת כקבוצת יחיד, על אף ונתקלנו לעיל בדוגמה של קבוצת יחיד פעילה; במקרה שלעיל מקור קבוצת היחיד היה "רבתי" ואילו כאן הוא "דואלי".
בכל הקבוצות ניתן לארח "חבר אורח" ואילו בקבוצה הזאת הדבר אסור.
את כל הקבוצות ניתן להרחיב או להגדיל על ידי הוספת חברים חדשים לרשימה, ואילו כאן אסור. קבוצה דואלית חייבת להשאר עם אותו מספר חברים, או למעשה עם זהות אותם החברים, במשך תקופת קיומה.
קבוצה דואלית שיוצא ממנה חבר- מביא לחידלונה הסופי והמוחלט; הוא הדבר אם נכנס אליה חבר נוסף, ברשות או לא.
מנוסח ההלכה לעיל אני מסיק, כי תנאי בל יעבור להמשך קיום קבוצה דואלית הוא, דינמיקה ושיתוף פעולה גמישים ומקסימלים בין שני חברי הקבוצה. בקבוצה הזאת חייבים את הדינמיקה הגמישה להמשך קיומם, ואילו בקבוצות אחרות, כדאי ורצוי קיום דינמיקה גמישה בין חברי הקבוצה, ובמקרים מסויימים כאשר לא מגיעים לעמק השווה, יכולים החברים פשוט לקום וללכת, והדבר יגרום אולם לזיעזוע הקבוצה- אך לא לחידלון; בעוד כאן בקבוצה הדואלית, אי-שיתוף פעולה מקסימלי יגרום בהכרח לחידלון הקבוצה.
יוצא, שאיננו מדברים בדיוק על שיתוף פעולה בין חברי הקבוצה הדואלית, כי-אם על "התמזגות" ביניהם, כהתמזגות בין הגוף לנשמה, וזוהי הדוגמה הראשונה של קבוצה דואלית בת שני חברים, שהתמזגה סביב רעיון גולמי ועמלה על פיתוחו.
מכאן אני מגיע למסקנה הבסיסית הזאת: האפשרות לקיום דינמיקה בהרמוניה וגמישות מקסימלים- מגיעה לשיאה בקבוצה בת שני חברים. את הדינמיקה הזו ניתן להשיג רק בתנאי התמזגות. אומנם קיימת האפשרות להגיע להרמוניה ודינמיקה גמישה גם בתוך קבוצה בת אלף חברים, אולם אפשרות כזו נגישה יותר בקבוצה הדואלית, כי רמת החיוניות בה היא קריטית; אם לא תהיה התמזגות מושלמת- בוא יבוא החידלון...
אם כן, יש לשאוף להקטנת צלעי הקבוצה ולא להגדלתן; ולא במקרה השתמשתי במונח "צלעי הקבוצה" ולא "חברי הקבוצה", כי המונח "חבר" מטעה- וכאילו מסמל את המספר "אחד", בעוד שיכולים להימנות מליוני איש על "חבר אחד", כמו הקבוצה הדואלית של עם ומלך: המלך הוא החבר הראשון, והחבר השני בקבוצה זו הוא "העם".
אנו חשים בנטיה הזאת להקטנת צלעי הקבוצה, במחזוריות החיים שנולדנו אל תוכה. הפגישה הראשונה שלנו בעצם עם התודעה מתחילה בקבוצה הדואלית של טיפה... הזרע עם הביצית, העובר ואימו, לפני כן נפגשנו האישה עם הגבר. גדלנו וביקשנו להתפתח, או אז חיפשנו את הלאום, את העם, את המדינה. אני והמדינה קבוצה דואלית, אני והעם, אני והמשפחה... העם והאדמה הם קבוצה דואלית. על כל הקבוצות האלו חלים הלכות "קבוצה בת שני חברים" ככתבם וכלשונם. רחבה מצוותך מאוד, זה מה שאני רוצה לכתוב כאן.
הייתי רוצה לשים קבוצה דואלית אחת תחת העדשה ולסמן את ערכיה, לאור ההלכות של הקבוצה המנויים עליה; המדובר בקבוצה הזוגית הדואלית של בעל ואישה, שהקימה את הקבוצה במטרה להתפתח ולבנות משפחה.
בחרתי להתחיל בקבוצה הזאת, כי היא נמנית על הקבוצות יוצאי-דופן שהתורה סימנה את כלליה ואת היוצאים ממנה.
עברנו לעיל על הכלל הראשון והעיקרי הזה: קבוצה בת שני חברים, עומדות בפניה שתי אפשרויות: להתקיים או לחדול. אין עוד אפשרות נוספת, אלא במצבים יוצאי דופן שהתורה בעצמה סימנה: הקבוצה הדואלית של בעל ואישה, היא אחת הקבוצות היוצאות דופן שהתורה עיגנה את פירוקה בהלכותיה, וקראה להם: הלכות גירוש בעל ואישה. כלומר, היא נתנה "רשות חלקית" לכל אחד מחברי הקבוצה לחוד, להמשיך ולפתח את הרעיון בנפרד ובהעדר החבר השני, וגם להשתמש בטביעות אצבעותיו האישיות להמשך פיתוחו ללא עכבה הלכתית, ואף להחיות את הקבוצה ולהוסיף לה חבר חדש- בניגוד גמור להלכה בנידון; וכך מכוח ההתר הזה- כל אחד מחברי הקבוצה יכל להקים קבוצה אחרת, ולהתאחד שוב סביב אותו הרעיון, שחדל להתקיים לכאורה עם התפרקות קבוצתו הקודמת.
היא התירה עוד תנאי, ועדיין אנו בקבוצה הדואלית של בעל ואישה: בקבוצה דואלית חייבת להתקיים דינמיקה של התמזגות, חייב להיות שיתוף פעולה גמיש בין שני חברי הקבוצה- אחרת, כמו שהזכרנו, הקבוצה תשאף לחידלון... והתמזגות כזו לא תבטא את תכונת הגמישות- אם לאחד החברים יתרון התחלתי על השני, כמו אם לאחד החברים אפשרויות התחלתיות שיעניקו לו יתרון על החבר השני, או אז יתרון זה יפעל על הצד השני בהכרח כחיסרון מקובע ומעוגן...
היתרון בו מדובר, הוענק לחבר הנקרא "בעל", בקבוצה הדואלית של "בעל-אישה":
אל-האשה אמר, הרבה ארבה עצבונך והרנך--בעצב תלדי בנים; ואל-אישך תשוקתך, והוא, ימשל-בך (בראשית ג, טז)
עצם ציון היתרון הזה בתורה, מצביע על המצב המקורי שהיה אמור להיות בלעדיו- בלעדי היתרון הזה; ולכן כיניתי את היתרון הזה כיוצא דופן.
ברם קיים עוד גורם יוצא דופן, הפועל על כל הקבוצות הדואליות בנות שני חברים- כמעט על כל הקבוצות המוכרות לנו. לצורך הבלטת הגורם היוצא דופן זה, הייתי רוצה לחזור שוב אל אחד העקרונות הבסיסיים, המבוססת עליו הלכת הקבוצה הדואלית: קבוצה בת שני חברים שהתאחדה, עומדות בפניה שתי אפשרויות חלופיות: להתקיים או לחדול. הווה אומר שאם אחד החברים החליט לפרוץ את הגדר ולצאת, או אם הדינמיקה של התמזגות (הזדווגות) לא התקיימה בקבוצה בגלל אחד החברים או בגין שניהם ביחד, במילים אחרות- אם נשמט הבסיס הגמיש וההרמוני לקיום הקבוצה, אזי הקבוצה תחדול מיד להתקיים, כי לא עומדות לרשות הקבוצה הדואלית את אותן האפשרויות העומדות לרשות קבוצה רבתית אחרת, העוזרות להן להתקיים גם בתנאי זעזוע בגלל נטישת אחד החברים, או מכל סיבה שהיא. לקבוצה הדואלית איפוא אין אורך נשימה, ואף לא מלאכותי או זמני: או לחדול או להתקיים, בכל מצב נתון; זהו הבסיס עליו היא עומדת וממנו יונקת את עצם קיומה.
ברם, השם יתברך החליט גם כאן להתערב ולהעניק אורך נשימה מלאכותי, או אם תרצה- הארכה מלאכותית; אפשרות נוספת לפנים משורת הדין- כמעט לכל הקבוצות המוכרות לנו מהסוג הזה; אך לא לכולן- הקבוצה הדואלית של ביצית וזרע למשל, אינה נהנית מתקנה זו; קבוצה זו נמנית על הנדירות שלא זכו בתקנת "אורך נשימה".
"אורך נשימה" זה הינו נתון יחסי, שנקבע לכל קבוצה דואלית בנפרד. כך למשל קבוצה דואלית של נשמה וגוף, יכולה להתקיים עד לשבעים שמונים שנה, למרות ועל אף הבסיס הרעוע שנשמט מתחת הקבוצה מזמן...
מהתקנה הזאת נהנית גם הקבוצה הדואלית של בעל-אישה; נהנות מתקנת "אורך נשימה מלאכותי" גם כל הקבוצות הדואליות בהן שותף הלאום, מדינה, עם, אומה, שפה, אדמה...
הקבוצה הדואלית בה חבר "עם", יכולה להתקיים מכוח התקנה הזו מספר מאות השנים; ובהזדמנות זו, את זאת יש לציין: "עם" ישראל אינו מתקיים מכוח התקנה הזאת, כי-אם מכוח ההלכה הקבוצתית: הרעיון המאחד את הקבוצה הזאת נשמר בקפידה מדורי דורות, היינו הבסיס ההרמוני לקיום הקבוצה- לא נשמט מעודו מתחת רגליה; לכן לא חדלה הקבוצה להתקיים אלפי השנים.
התורה התערבה בעוד אפיקים השייכים לקבוצה, ולאו הדואלית דווקא: היא פקדה עלינו למשל להוציא אל מחוץ לשורות הקבוצה, את הטפיל המשייך את עצמו לקבוצה על שום מה... חיפשתי את ההגדרה המילולית של המילה "טפיל" וזה מה שמצאתי: טפיל (Parasite) הוא יצור (אורגניזם) שחי בתוך או על יצור אחר, הקרוי פונדקאי (host), וממנו הוא משיג מזון או חומרים אחרים החיוניים לקיומו התקין ולהתרבותו, אך לא תורם לו מאומה. ניתן להשוות את הטפיל לנוסע סמוי באונייה, המתגנב וחי במקום מסתור, גונב אוכל ומים, וברצונו עובר לאוניה אחרת לאחר מכן.
אם כן, טפיל הוא לאו דווקא מי שלא מכבד את נוהלי הקבוצה, כי-אם מי שמנצל את משאבי הקבוצה תוך זילזול מופגן בעקרונותיה או ברעיון המרכזי של אחדות הקבוצה. שבוע לאחר שיצאו ישראל ממצרים ונגלה אליהם הקב"ה על הר סיני, שבוע בלבד לאחר שקיבלו את התורה ואת מצוותיה, שבוע אחד בלבד, בא מקושש העצים והביע זילזולו המופגן במצווה עקרונית של שמירת השבת! הוא אף לא נענה להפצרות העדים שמצאו אותו- לחדול מהמעשה (ונשכח מהעניין... זוהי משמעות ההתראה המתחייבת ממקרים מעין אלה), כי זילזולו ברעיון המרכזי הגיע לרמה כזו, שאין לו אף את העניין להפגינו בצינעה...
האיש הזה היה בהכרח במעמד של "חבר" בקבוצה, ושתי ראיות תומכות בזה:
1- שבוע לפני המעשה, נגלה השם לבני ישראל על הר סיני, ונגלה אל כל אחד מהם אישית בשתי הדיברות הראשונות; מכאן, כל מי שהיה בגיל הבגרות באותו שבוע- היה בהכרח ברמה של "חבר מהמניין" בקבוצה.
2- ראיה זו נגזרת מההגיון הצרוף: אם נתחייב האיש בדין, סימן שהיתה התראה והאיש הבין אותה לאשורה- אך לא נעתר לה; ורק "חבר" יכול להבין התראה לאשורה. היום למשל, לא ניתן להוציא גזר דין על מקושש עצים או על רוכב אופנוע בשבת, ולא כי אין לנו סנהדרין או בית דין תקין, כי-אם בגין חוסר יכולתינו להבין לאשורו את המונח "שמירת שבת"; ואם כן, מה תועיל לנו ההתראה... ברם, הדבר שונה בזמן שהשכינה היתה שורה על ישראל בתקופת דור המדבר, ואף לאחריו.
אם כן, התורה הקפידה עלינו שנבין את המונח "טפיל", שאין לו עניין "בחברות" כי-אם בניצול המעמד והקבוצה, ואיש כזה יש לסלקו מהקבוצה.
קיים עוד סוג של טפיל שהתורה הקפידה שנכירו מקרוב ונכיר את מאפייניו: זה מי שמבקש לנצל את חברותו בקבוצה למען יצר השררה השולט בו; היינו מי שמבקש לקחת את הגה הקבוצה לידו- לא מתוך כשרונו אלא בגין כשירותו- ואין בישראל מי שלא כשיר לשררה... אחד כזה יעשה את הכל למען הרוות יצרו הקשוח: הוא יצעק יתבכיין יאיים יתחנפן יתפלפל... אין מעצור ליצר כזה; זה האיש שנמנה על החבורה הראשונה בהסטוריה, ששמה את אבן הפינה לבירוקרטיה: הוא ישתחווה לה ויכבד את חוקיה ונוהליה ויקח על עצמו את עולה ויראתה- כל עוד ויוכל לשאוב ממנה באותו הדלי... בדרך תמימה וחוקית זו הוא יערער על התנהלות הקבוצה ועל נוהליה- ואך מטרה אחת לנגד עיניו: טובת הקבוצה- היינו ההגה שלה.
טפיל כזה הוא המסוכן מכל קבוצת הטפילים המוכרת, כי הוא, בניגוד ליתר חברי הקהילה הנכבדה של הטפילים, הוא לא מבקש לנצל את משאבי הקבוצה, כי-אם להנהיג את משאביה; וזהו הקץ של הקבוצה. "עדת קורח" היא הדוגמה המאפיינת, שדרכה ביקשה התורה להסב את תשומת ליבנו לסוג המסוכן ביותר של הטפילים, שהקבוצה עלולה להתקל בו ולהתמודד איתו.
ישנן בעצם הרבה מצוות "תמימות" בתורה המקפלות בתוכן את הגרעין לקוד הקבוצה והלכותיה. אכן התורה כיוונה אותנו לשאוף להקטנת צלעי הקבוצה- עד להגיע אל הקבוצה הדואלית, אך רמזה לנו גם- דרך הרבה מאוד ערוצים, שלא כל צלע מתאימה לחברתה בקבוצה, ולא כל חבר, ולא כל סוג... היא רמזה לנו שלא נקנה כל קבוצה בכל מחיר, שלא נחפש את מחיר המציאה כי-אם את המצרך הנכון. תורת השעטנז, המאכלים הכשרים, החיות הכשרות, הבשר והחלב...
התורה הנחתנו בעוד מישור. היא הנחתה אותנו למשל, לבנות משכן מכובד לתפארת, מזבח זהב, ציפוי כלים מזהב. בבגדי הכהן הגדול:
ועשית חשן משפט, מעשה חשב--כמעשה אפד תעשנו; זהב תכלת וארגמן ותולעת שני, ושש משזר--תעשה אתו (שמות כח, טו)
המסר העיקרי אומנם הוא להקפיד על הגמישות בקבוצה, להקפיד על התנהלות גמישה בין החברים, לקנות את תכונת הגמישות בכל מחיר- ודרכה לקנות הרבה יותר אפשרויות; כך הקבוצה תתנהל באופן תקין ותתפתח באופן יעיל ומהיר יותר... היא כיוונה אותנו לדרכים להשגת התכונה החיונית הזו, כמו הענווה; את מנהיגנו כינתה כאיש העניו ביותר על פני האדמה... אפשר לגייס את הסלנג של הדור: היא ציוותה אותנו להיות צנועים, לא להקפיד יתר על המידה, לא להקפיד על כל דבר, להיות עלא כיפק... זוהי הדרך הקצרה ביותר להשגת תכונת הגמישות... אולם יחד עם זה, לעשות חושן מעשה חשב מזהב! מתכלת וארגמן ותולעת שני ושש מושזר, רבוע יהיה, כפול; זרת ארכו, וזרת רחבו, לא פחות גם לא יותר, להקפיד על הדיוק, להקפיד על שיבוץ החושן של הכהן הגדול באבנים המפוארות שבעולם: ספיר, יהלום, ברקת... האבנים היקרות והנדירות ביותר... כל זאת ועדיין הם נמצאים במדבר, ואוכלים במדבר, ונלחמים במדבר, הם נמצאים בתנאי מדבר, האי-אפשר לוותר על כל הלוקסוס הזה ועל הדיוק וההקפדה? ולו זמנית- עד שייגיעו אל הארץ המובטחת? האין בזה מסר כפול? האין זה מקנה לנו את התכונה המנוגדת לגמישות- שכה חשובה להתנהלות הקבוצה?
תשובה: לא על הראשון, ולא מוחלט על השני, ולא על השלישי. המסר הוא להקפיד על הגמישות- וגם להקפיד היכן שיש להקפיד; לא לפסוח על שום הקפדה: בחג תשמח ותגל ותאכל רק בשר; באבל להבדיל אסור לך להסתפר ואף להתרחץ, וכהן גדול במשרה בפועל אסור אף להתאבל על אביו ואימו, אך חובה עליו לקבור מת שאין קובר לו. יש להקפיד להיות צנוע ועניו ולהקפיד על לבוש מכובד מזהב לכהן הגדול של ישראל, ועל משכן של זהב ויהלום הבנוי באופן מדוייק- עבור משכן בורא כל העולם שאתה אישית היכרת ושמעת. המסר הוא אחד: אל לך ליפול ולהתבלבל במושגים ובמונחים, כי באמת הם מטעים ומבלבלים.
קיים עוד גורם שיכל לבלבל את "החבר" בלכתו לבנות את הקבוצה שלו, ואני חוזר כאן אל הקבוצה הדואלית הנפוצה ביותר שלנו, אל קבוצת בעל-אישה. אולם ולפני שאשים את היד על "הגורם המבלבל" שהבטחתי, יורשה לי להוסיף את ההערות האחרונות של "הלכות האחדות" בתוך הקבוצה- רבתית היא או דואלית; יש להערות אלו קשר מסויים, למשימה האחרונה שלקחתי על עצמי.
אם כן, ומכוח הלכות המשנה ששנינו לעיל, אני מגיע אל המסקנות הללו:
"חבר" בקבוצה יכול להיות בד בבד חבר בקבוצה אחרת, המאוחדת סביב רעיון אחר, אך רעיון אחד לא יכול להיות משותף לשתי קבוצות; נגזרת מזו ההערה המסכמת בקבוצה הדואלית: חבר אחד לא יכול להיות בשתי קבוצות בעת ובעונה אחת, שהמאחד בהן אותו הרעיון "והחבר"- כמו לאום, עם, דת, אישה... [את "האישה" הוציאה התורה מהכלל, ובא רבנו גרשום והחזירה שוב אל הכלל. זהו כוחה של התורה- לא של רבנו גרשום; לא להתבלבל שוב...]
אם תרצו לרדת לעומק ההערות האלו, ובכללן אל פרטי הלכות האחדות בקבוצה, ופרטי הרעיון והחבר... קנו כרטיס למסכת פסחים; שם תפגשו פנים מול פנים את כל הגורמים האלו, בהלכות החבורות הנמנות על קורבן הפסח. גם המונחים לא יהיו זרים לכם. את מסכת פסחים סיימתי לפני מספר חודשים, ובה נזכרתי כאשר ציינתי את ההערות האחרונות שלי. וגם כאן אוסיף ואעיר: רחבה מצוותך מאוד; מסועפת עד מאוד; ואפשר להגיע אליה מדרכים רבים עד מאוד: את כולם אתה הכנת סללת וריפדת.
האדם נולד אל תוך הרעיון הכללי של "קיום קבוצה"; הוא קיבל את הרעיון הזה וקנה אותו... התחתן, הקים משפחה, שבט, מושב, עיר, מדינה, לאום... היינו הוא הלך ע"פ קווי המתאר של הרעיון הכללי: להתפתח בתוך קבוצה, ולשאוף תמיד להקטנת צלעיה, היינו להתייחס לכל קבוצה רבתית שנתקל בה- כצלע אחת בתוך הקבוצה הדואלית הקטנה שהוא חבר בה. את כל זאת עשה האדם מתוך ראיה פרקטית גרידא: אני הולך עם כל מה שעוזר להתפתחותי, ובמקביל אני מתנגד לכל מה שעוצר את התפתחותי; התנגדותי גם הליכתי הם שני זרמים מנוגדים, אך טבעיים, האדם נולד אל תוכם; וכאן הוא פגש את המכשול הראשון ולא זיהה אותו: הוא קיבל את הזרמים כירושה טבעית שיש לזרום איתה- לא כדבר שיש להתפתח דרכו. זהו מקור הגורם המבלבל שביקשתי להצביע עליו.
סקס! "היצר המיני" למשל, הינו כלי חיוני העומד לרשות הקבוצה הדואלית "בעל-אישה"- ככלי חיוני להתפתחותה. לכל קבוצה אנושית כלים המשמשים את חבריה בעבודתה, בהתפתחותה, בתיפעולה, בקשריה הפנימיים... וגם לקבוצה "בעל-איש" הדואלית- כלי ושמו "יצר מיני"; וזהו הגורם שבילבל את האדם: הוא קיבל את "הכלי" הזה כדבר טבעי שהטבע העמיד לרשותו האינדיבידואלית- לא הדואלית; בילבול מונחים- זו כל הבעיה. הוא אשר אמרתי: אל לך ליפול ולהתבלבל במושגים ובמונחים, כי באמת הם מטעים ומבלבלים.
הסיכום הטוב ביותר לפרק הזה הוא, לנסות ולענות על שאלה עקרונית- לאור המידע שנחשפנו אליו לעיל: מהי תכלית הקבוצה? לשם איזו תכלית קמה הקבוצה? ובעצם מהו ייעוד הקבוצה?
ראינו לעיל כי במחזוריות החיים שנולדנו אל תוכה- קיימת נטייה להקטנת צלעי הקבוצה... ובכן הבה נקח את הקבוצה הדואלית הבסיסית ביותר שנולדנו בעקבותיה, ונביית עליה את שאלתינו: הקבוצה הדואלית של ביצית וזרע; מהו ייעודה? מהי תכליתה?
תשובה נחרצת אחת יש בפי: הישרדות. תכלית הקבוצה ויעודה הוא אחד: לשרוד. להתקיים ולהמשיך להתקיים; היינו לשרוד.
"שרידות הוא מושג יסוד שבלעדיו לא ניתן להבין את התופעה האנושית..." זהו ציטוט מדבריו של ד"ר אורי מילשטיין, מומחי במדעי המדינה, פילוסוף והיסטוריון צבאי, שהגה בשנים האחרונות את "עיקרון השרידות". ואני הסכמתי איתו, ואת הסכמתי זו ביטאתי נאמנה, במאמר שפרסמתי לפני מספר חודשים "מכתב פתוח אל ד"ר אורי מילשטיין".
היום, הרגע הזה, בשורה הזאת, אני מבין את מקור העיקרון הזה, ואני מבין את מקור הסתבכותי בהסכמה על העיקרון הזה. לשאלת ההסתבכות הזאת שרשרת ארוכה של הסתבכויות, סבתוכה אחת גדולה; הבה נבהיר את הדברים.
אכן, תכלית הקבוצה הדואלית המקורית של ביצית וזרע היא לשרוד. כל המיכניזם של התפתחות העובר מעיד על התכלית הזו. גם הדינמיקה המתקיימת בקבוצה היותר גדולה של העובר עם הפונדוקאית שלו (האם)- מנתבת אותנו לתכלית הזו. כל דבר בטבע שואף לתכלית הזו: השרדות; עץ חיה פרח דג כוכב תולעת גלקסיה... חוץ מדבר אחד: אדם. כשאחתור אל עומק האבחנה הזו, אגיע למסקנה שתפריך גם את האבחנה הזאת ותשנה את כל סידרי עולם; אקדים אותה בשביל לא להשאיר אותכם במתח: לא רק האדם יוצא מהכלל הזה, אלא כל העולם, כל היקום... זאת כי אין פה כלל! שום דבר לא חותר אל התכלית הזאת. אין תכלית שנקראת "הישרדות", יש אמצעי שנקרא "הישרדות"; והשאלה האמיתית היא בעצם: מהי תכלית ההשרדות?
נחזור אל השאלה המקורית שלנו בשלב זה, וננסה להביאה אל קבוצה מיוחדת שנתקלנו בה לעיל, אל העיר נטולת נשמה. הבה ניגש אל אחד האנשים של עיר ההיא, ונציג בפניו את השאלה הזאת. הינה אחד עובר על ידינו:
- תסלח לי אדוני, איך קוראים לך?
- שלמה.
- אני רוצה לשאול אותך שאלה שלמה: מהי תכלית החיים שלך?
- להשרד.
- ומהי תכלית הקבוצה שאתה חי בתוכה?
- להשרד.
- בוא נסגנן את השאלה אחרת: למה אתם עובדים ומתאמצים ובונים ומזיעים...? בשביל מה?
- בשביל להשרד. לחיות.
- תודה.
- אני הולך לעבוד, המשמרת שלי מתחילה עכשיו.
בזאת הסתיים הדו-שיח הענייני והיבש עם שלמה; הוא לא היה מוכן לגייס מילה אחת מחוץ לנוסח הענייני... נטול נשמה כבר אמרנו?
אותו שלמה פגשנו כעבור מספר חודשים. אם זכור לכם, היינו עדים לתופעה מעניינת בביקורינו בעיר נטולת-נשמות, זאת כאשר נכנסו לפתע מספר נשמות אל מרחב העיר המוזרה ההיא, בכמות מוגבלת שהספיקה לכסות רק חלק מהגופות, ושלמה שלנו נמנה למזלו על הגופות האינטלגנטים שהפכו לאדמים... הפעם הלכנו ביוזמתינו לחפש אותו, ומצאנו אותו מסתודד עם איזו חתיכה בפוזיציה אינטימית... למדי...
- היי שלמה, אתה זוכר אותנו?
- ועוד איך זוכר... איך אפשר לשכוח?
- תגיד מאיפה הישגת את החתיכה הזאת? ומה אתה עושה בשעות העבודה אה'...?
- מה מה אני עושה? אני עובד! שיכנעתי את מנהל העבודה שלי "נטול הנשמה" שיתן לי את משמרת ההזדווגת... בכל יחידת עבודה יש גם "יחידת הזדווגות"...
- סחתיין חביבי... אפשר להפריע לך קצת בעבודה ולשוחח כמה דקות?
- חופשי... בדיוק גמרתי... יעני את המשמרת... ח'ח'ח'
- תגיד שלמה אבל בכנות: מהי תכלית החיים שלך? אם זכור לך, היצגתי לך את אותה השאלה פעם...
- מה זאת אומרת מה התכלית? בטח להשרד; אבל אתה רוצה את האמת? המאמצים שלי והתכלית שלי וכל כולי אני מפנה עכשיו למטרה אחת: לצאת כבר מהמקום המעפן הזה... איני אוהב לחיות יותר במקום הזה, למרות שלא חסר לי כלום ואפילו יש לי עבודה לא רעה... אבל איני יכול לסבול יותר את האנשים נטולי הנשמה האלה; אני רוצה למצוא את עצמי, לראות להכיר, להתפתח, לעשות משהו עם עצמי...
- אבל אם התכלית שלך לשרוד- ופה אתה שורד ולא חסר לך דבר- ואף יותר... למה צריך לקום ולעזוב?
- אתה יודע מה? אני חוזר בי מההגדרה: התכלית שלי להתפתח. אני מרגיש את הצורך לנוע... אינני מסוגל יותר לדרוך במקום, אני רוצה להתקדם.
- עכשיו דיברנו! סע לשלום. ואם תרצה עזרה באחת המשמרות עד שתסע- רק תגיד; בשביל מה יש חברים...
...המשך חלק (7)