קוד: גוף ונשמה 7 בתנ"ך
סוג: מאמר
מאת: אלברט שבות
אל: ashabot @ walla.com
חלק (7)
שלמה שלנו האדם רוצה להתפתח. זו התכלית של האדם, כאשר מתחבר אל נשמתו.
להתפתח; זו התכלית של הקבוצה האנושית הדואלית של "גוף נשמה". זו התכלית של קבוצת האדם, ושל כל קבוצה שהוא מנוי עליה, היינו היקום; כי הוא והיקום קבוצה דואלית תקנית אחת.
במילים אחרות: הגוף אכן רוצה לשרוד, כי בלעדיו אין את האפשרות להתפתח; אין לאדם את האפשרות להתפתח; והמסקנה היא: אנו שורדים בשביל להתפתח, איננו מתפתחים בשביל לשרוד; והראיה לזאת נמצאת דווקא בגוף, בחומר. השיטה הטובה ביותר להשרדות החומר היא שימורו דווקא, לא התפתחותו; יתכן ונחתור אל פיתוח השיטה, אך המטרה על כנה תיוותר: פיתוח השיטה לשימור החומר, למען התכלית האמיתית: התפתחות האדם.
התפתחות האדם בתחום הרפואה למשל הולכת בקנה אחד עם המסקנה לעיל, ואכן הצליח האדם לשרוד יותר, לחיות יותר, להאריך את קיומו יותר, בשביל להתפתח יותר. במילים אחרות, השרדות הגוף הינו אמצעי- לא תכלית.
התכלית איפא הינה ההתפתחות: החתירה אל השגת המידע. אנו חותרים לאגירת מידע ועוד מידע ועוד... ההבדל ביננו לבין מחשב הוא, שמחשב הוא כלי שאוגר מידע, אך אנחנו רוצים לאגור מידע; "רצון" זה הינו טעם החיים, זהו זה ולא אחר אינסטינקט החיים. תכונת הרצון זו אחראית לה הנשמה אשר בנו, בלעדיה יכלנו להיות גוף משוכלל שאוגר מידע רב ותו לא; באה הנשמה והפיחה בגוף הזה את "הרצון" לעוד ועוד... הרי לשם כך היא באה אל הגוף- אם זכור לכם, להשתנות, להתפתח... זה היה "הרצון" שלה ושיתפה בו את הגוף.
השאלה היא מדוע חשב האדם שתכלית הקבוצה הינה ההישרדות ולא ההתפתחות? מדוע חשבתי אני כך לפני מספר חודשים; מדוע פיתח ד"ר מילשטיין את "עיקרון השרידות" ותיאר את תכונת השרידות כמושג יסוד, שבלעדיו לא ניתן להבין את התופעה האנושית...
הסיבה לדעתי טמונה בתופעת "הנתק" שהתעכבנו עליה לעיל, ובאפקט "הבינוניות"- אם זכור לכם מהיכן שהוא. אנו חושבים במונחי "גוף"- לא במונחי "אדם". גם שלמה שלנו- אם זכור לכם, חשב במונחי "גוף" לפני שבאה הנשמה אל עירו: "התכלית שלי היא לשרוד"... גם החיה מבקשת לשרוד "ומפתחת" מוטציות שעוזרות לה במשימתה זו; כי גם היא, במובן מסויים, הינה גוף ללא נשמה.
אכן אנחנו היום מבקשים לשרוד, ומגייסים את כל האמצעים העומדים לרשותנו למען מטרה זו. את כל הערוצים אנו מנתבים אל מטרת השרידות, ולזאת אנו קוראים "התפתחות". איבדנו כבר את הקשר עם המשמעות המקורית של המילה "להתפתח", שמשמעותה היא: לדעת; לדעת עוד ועוד, זהו האינסטינקט האדמי שבנו, זהו אינסטינקט החיים, ואנו הפכנו אותו לאינסטינקט חייתי. כה ירדנו ברמה. אנו זקוקים להרבה קורבנות שיזכירו לנו את הרמה שלנו; שנראה דרכם את ערכי ההתפתחות שלנו.
תכלית "החבר" אם כן היא להתפתח באמצעות הקבוצה שלו. בתוך כך, אני רואה את כל היקום כצלע אחת בתוך הקבוצה הדואלית שלי כאדם; היקום אם כן הינו חבר נאמן ופעיל בתוך הקבוצה שלי, וכזה- הרי אני חותר דרכו לתכלית שלי: להתפתח. הווה אומר שכל הסובב אותי תכליתו היא אחת: התפתחותי. השגת מידע אין סופי עבורי. סיפוק לאינסטינקט החיים שלי, ולתכונת "הרצון" של הנשמה שלי.
עד כאן ביאור נשמת משנה ג', פרק ו, של מסכת עירובין. היוא עסקה בהלכות שבין האדם לרעהו.
נעבור עכשיו אל ביאור
גוף אותה המשנה (הביאור הנהוג, הקונבנציונלי); היא תעסוק, בניגוד לתחום הקודם, בהלכות שבין האדם ליוצרו. [בשלב האחרון אנו נצלול אל תוך "הצינור השלישי"]
הקדמה כללית: מסכת עירובין הינה מסכת משלימה של מסכת שבת; כלומר המדובר בביאור אחת המצוות הקשורה ביום שבת, מצווה ושמה "עירוב"- על שם המסכת שלנו. מתוך ייחוד המצווה הזאת והסתעפותיה- נידונה במשנה במסכת נפרדת הנקראת על שמה.
המשנה הקטנה שלנו עוסקת בדיני "עירובי חצרות", אולם ולפני הכניסה לסוד העניינים, יש לעמוד על מונחים עקריים אחדים, ועל ראשם המונח "עירוב"; מה זה לערב?
ששת ימים תעבוד ועשית כל-מלאכתך. ויום השביעי שבת לה' אלהיך לא-תעשה כל-מלאכה (שמות כ, ט-י; דברים ה, יג-יד)
39 מלאכות אסורות בשבת, ומסכת שבת למעשה עוסקת בביאור המלאכות האלה; אחת המלאכות היא, איסור ההוצאה מרשות לרשות.
משמעות: אדם לוקח בידו דברים וחפצים ביום רגיל, והולך איתם ברחוב אל מחוז חפצו... באה התורה ואמרה לנו: אני רוצה לייחד את יום שבת ולהפרידו משאר הימים הרגילים... אני רוצה שתרגישו את היחוד הזה בעצמכם; אתם מובילים וסוחבים (המונח המקצועי "לטלטל") חפצים ואוכל וסחורה ביום רגיל, בדרך כלל לצורכי העבודה שלכם- אך לא רק לזאת, ואני רוצה שביום שבת לא תרגישו את הרגשת "דבר יום ביומו" הזאת... אני רוצה שבשבת תרגישו חופשיים מהעבודה ומהסחורה ומהחשבונות והדאגות... תעזבו את כל זה בשבת, תרגישו חופשיים ליום אחד, חופשיים מהכל, אל תעבדו ביום שבת גם אל תחשבו על עבודה, ואתה יודע מה? גם אל תעשו דברים שמזכירים "עבודה" וסחיבה והעברה והרמה והזעה... תהיו מלכים ביום שבת, תרגישו מלכים עם עצמכם, בתוככם, זו הרגשה מיוחדת...
זהו מקור האיסור להוצאה דברים מרשות לרשות, ולטלטלם ברחוב- הנקראת במונח המקצועי "רשות הרבים". ישנם למעשה שתי רשויות: "רשות היחיד" שהוא הבית שלך, ורשות הרבים (רחוב, שכונה, שדרה...) שאינו שלך- רק מותר לך ללכת בו...
ברם, ישנם רשויות משותפות, למשל בניין שיש בו 20 דירות, איך נקרא בעגה המקצועית הבניין הזה? רשות יחיד או רבים? מותר לי ע"פ ההלכה "לטלטל" בו ביום שבת או לא?
הבתים בזמן התנאים היו בנויים בתוך חצרות, מין חצר גדולה ועגולה, ומסביבה מפוזרים הבתים. אני עוד זוכר מימי חלב עיר הולדתי- חצר כזאת, ובפי אימי ז"ל היה שזור הביטוי: חצר בית שקאלו- היכן שהיא נולדה, או חצר בית משעאניה או בית לוי, השמות האלה הם שמות המשפחה הכי מוכרת בחצר, ועל שמה הורגלו לקרוא לחצר... אם כן מה עם השאלה שלי לעיל, איך נקרא הבניין שלי או החצר, רשות היחיד או רשות הרבים? או במילים אחרות, האם מותר לי להוציא חפצים מביתי אל החצר ולטלטל אותם שמה? או אם תרצה- המותר לי להוציא חפצים מביתי שבקומה העשירית בבניין אל חדר המדרגות או לא?
התורה ענתה לי במפורש: מותר לך. חצר (או בניין) דינה כרשות היחיד, ואף על פי שגרים בה הרבה דיירים ויד כולם שווה בה, היינו אפילו שדומה במהותה לרשות הרבים- מותר מדין תורה לטלטל בשבת בכל החצר, וכמובן מותר להוציא דברים מהבית אל החצר או להפך.
אך הבעיה מסתבכת, ולא אנחנו אחראים להסתבכות, כי-אם בני דור החצרות... בזמן ההוא, הלא כל כך רחוק, היו גם מבואות! מעין רחוב פנימי צר, ניתן לקרוא לו בזמנינו "רחוב ללא מוצא"... ובכל מקרה, המונח המקצועי "מבוא" שבזמן המשנה- מדבר על שביל פנימי שלכל החצרות יציאה אליו; כלומר, לא יוצאים מהחצר ישירות אל הרחוב הראשי, אלא לכל החצרות פתח למבוא ארוך, ומהמבוא יוצאים אל הרחוב הראשי; וכאן באו כל אנשי החצרות והפנו לתורה את השאלה הזאת: את אמרת לנו, שהחצר שלנו היא כמו הבית, כלומר מותר לנו לטלטל בה וכאילו המדובר בביתנו הפרטי; ובהזדמנות זו אנו רוצים לאמר לך, שאנו מרגישים "קירבה" למבוא שלנו, לא פחות מהחצר... הילדים משחקים שם, אנו מעבירים מאכלים טעימים משכן לשכן דרך המבוא, לפעמים עושים שער למבוא וסוגרים אותו בלילה, בקיצור, מרגישים שם בבית- לא פחות מהחצר... אם כן, מה דינו של המבוא שלנו? האם ייחשב לנו לרשות היחיד או רשות הרבים?
התורה: אוקה! קיבלתי! גם זה ייחשב לרשות היחיד! מבסוטים?
באו החכמים ועשו בעיות... הם עמדו על בעיה עקרונית ומהותית: אם אנשי החצר ישתמשו בהתר של התורה, היינו אם יוציאו מהבית שלהם אל החצר, ומהחצר אל המבוא, ויטלטלו חפצים בחצר ובמבוא להנאתם- כפי שהם מטלטלים בביתם, הרי יום יבוא ולא יבחינו בהבדל בין ביתם לבין חצרם לבין מבואם לבין הרחוב הראשי... האבחנה הזו בין רשות היחיד לבין רשות הרבים תיעלם, ואיתה ייעלם האיסור של הוצאה מרשות לרשות, ואיסור טילטול החפצים ברשות הרבים. ילד קטן למשל, יקשה עליו להבין מדוע ניתן לטלטל במבוא הארוך שעל יד החצר שלו, אך אסור לטלטל ברחוב הראשי הסמוך לו... הוא יגדל עם התהייה הזו עד שההתר הזה הנהוג ברשות היחיד- שיצא מזמן את שטח הבית הפרטי, יטשטש את האיסור שיש להקפיד עליו ברשות הרבים, ע"פ דין תורת משה רבינו.
אם כן היה על החכמים לאסור את מה שהתירה התורה, היינו להתייחס לחצר ולמבוא כרשות הרבים לכל דבר: אסור להוציא דברים מפתח הבית אליהם ולהפך, וגם אסור לטלטל חפצים בתוכם.
מצד שני, הם עמדו על האבחנה העדינה של התורה, שבגינה היא התירה את החצר והמבוא. ושוב אצטרך לגייס את הנוסטלגיה שלי לשורות הסבר האבחנה העדינה של התורה.
תכונת הניכור מקובלת היום בזמנינו. דבר מקובל הוא היום, לחיות דלת מול דלת עם שכנך בבניין או בשדרה הסמוכה, לחיות עשרים שנה, מבלי להחליף מילה עם השכן הזה, מבלי להגיד האחד לשני שלום... ואף מבלי לדעת האחד על השני כלום; פרטיות צועקים במלוא גרונינו היום, יש לשמור על הפרטיות, על הנכס היחיד הזה שנותר בידינו בזמן המודרני.
לא כך חשבו לא מזמן... ואינני מדבר דווקא על תקופת המשנה, כי-אם על התקופה הקרובה שאני הספקתי להכיר... גם אז היה מקובל ומכובד מונח "הפרטיות", אך הם ירדו, בניגוד אלינו, לעומק המונח... הם שאלו את השאלה הזו: מה הקשר של פרטיות עם חיי חברה פוריים ואנושיים? אימי ז"ל היתה אומרת: אדם בודד בגן עדן- מותו טוב מחייו. חסר מלח בבית? שכחה אימא לבקש מאבא שיביא איתו שמן? הסוכר נגמר פיתאום ואין איך לעשות ספל קפה!? הבעל הגיע מהעבודה רעב ולא נשאר לחם? הילד ביקש ביצה ואין ביצים בבית?? דבר מובן מאליו היה: בירטו, לך שניה לאם סלמו ותבקש ממנה 3 ביצים עד מחר, או קח ביד כוס מים ותגיד לה שאימא מוסרת לך ד"ש ומבקשת שתמליא לה את הכוס שמן כי נתקענו בלי שמן לבישול... השאלת פיתות היה דבר יום ביומו... והיו סיפורים ואגדות: פלונית לא מחזירה אותו הדבר... בעוד יש פלונים נדיבים ומשתלם להשאיל להם, הם מחזירים ביד נדיבה... יש להבחין בהבדל בין השאלת כוס מלאה סוכר שמרוב שמילאו- הסוכר כמעט נופל מהכוס, לבין כוס כמעט מלאה, שהסוכר בתוכו מרגיש כה בודד... יש להבחין בין ביצה גדולה וקטנה! ובכל מקרה- ביצים יש להחזיר מהר על פי הדין ובדיוק אותו המספר, לא לטעות חלילה ולהחסיר, וגם לא לשלוח יותר ממה ששאלת- זה הדין, ושלא יעבור השבוע מבלי להחזיר- יען המדובר בביצים! כך אימא היתה אומרת וכך היה מקובל: לא להלין החזרת ביצים- ע"פ כללי הדת היהודית! איפה זה כתוב בתורה? - לא אמרה לי אימא; אבל אין להטיל ספק בדין הזה.
באותה המידה ואולי קצת יותר, היה מקובל מאוד לשלוח טעימה מבישול שהצליח לשכנים. טעימה- משמע צלחת ערמה מלאה עד אפס מקום, שניתן לכל אנשי הבית לאכול ממנה ולטעום ו...לשבוע- שלא ידברו עלינו... אחת הדאגות של אימא היתה, מה אעשה עם הצלחת של כרז ענתבי מלפני שבוע! ביאור המילים: כרז ענתבי השכנה שלחה לנו צלחת לטעום משהו מלפני שבוע, ועדין אימא לא יודעת מה להחזיר לה בצלחת שלה, איזה מאכל... כי הרי לא ניתן להחזיר צלחת ריקה! ומאידך, יש להחזיר משהו טעים ומוצלח ומה טוב אם יהיה יותר מוצלח מהשורבה הקרה ששלחה... והדאגה הראשית כאמור: עבר כמעט שבוע והצלחת עדיין אצלינו! דאגות של עשירים!
דאגות של עשירים: לא התבלבלתי במילים ואינני כותב בצינייות כי-אם במלוא מובנה של המילה ומשמעותה: אנשים עשירים אלה היו. אימא שלי היתה אישה עשירה, וכרז ענתבי, ואם סלמו, וכל הדור היפה והאמיתי ההוא... הם העשירים, ואנחנו בדור המודרני שלנו- העניים. אנו עניים מרודים ומסכנים, והם ממרום מושבם יכלו להזיל דמעה על הדור העני שלנו, המנוכר; לעצמו ולסביבתו.
אלה היו מתווה החיים בחצר ובמבוא. היו חיים תוססים; היתה חברה תוססת, חיה, יפה, עשירה. ובשבת היתה סיבה לעליית התסיסות והחיים בדרגה! שבת קודש! פיתאום מבחינים שלא נשאר טיפת שמן לסלט של ארוחת ליל שבת! שלא ישלחו לשאול קצת שמן מבית שעיו? אבל ליל שבת אנשים! ארוחת שבת בלי סלט?! או סלט בלי שמן? או שבת יבש? שאגיש בליל שבת ארוחה יבשה בלי סלט? זהו העושר בכבודו ובעצמו- אם למישהו עדין ספקות אודות משמעות המילה הזאת... שלא ילך למילון, כאן זה המילון המקורי.
שבת קודש! וככל שבת קודש משתדלים טיפה יותר בבישול ומעל לכל בגיוון... תראה איזה מחשי טוב יצא לי, בוא בירטו קח את הצלחת הזאת לאם סלמו ותגיד לה שזה מעשה ידי.
- אמא אבל אני אוכל...
- האוכל לא יברח, יקח לך בדיוק דקה.
או אז, אבו-סלמו בכבודו ועם פה מלא, חוזר איתי ובידו עוד צלחת: תטעמו עכשיו אתם מהמחשי של אם-סלמו ותחליטו בעצמכם: אם-סלמו או אם- זכי...
אבא בספונטניות: עזוב מהמחשי ומטעימות, כך לא עושים, בואו נחליט על הכל- לא רק על המחשי... עוד לא התחלנו לאכול...
אבו-סלמו: מקובל עלי, בואו אלינו.
אבא: לא, לכם יותר קל...
איכשהו מתגברים על הקושיה, תלוי למי יש קול יותר גבוה, וכך מסיימים את הארוחה על שולחן אחד, במקום שניים. שבת קודש. לשבת הזה התורה התכוונה.
שבת קודש. זה יום של החלטות ספונטנייות. טבעי ביום הזה לחבר שולחנות ולאכול ביחד; שתי משפחות, שלוש ארבע... זה טבעי עד מאוד להחליט לצאת אל החצר ולאכול ארוחת ליל שבת ביחד בחצר הגדולה מול הנאפורה (בריכת מים קטנה). זה טבעי ועוד איך שיצטרפו לשולחן ליל- שבת כמה משפחות מהחצר השכנה, או אז ההחלטה תיפול על החצר היותר גדולה, היכן יש מקום גם לילדים לשחק... לשבת הזה התכוונה התורה; לשבת העשיר הזה. לאנשים העשירים האלה. לחברה התוססת היפה והמקסימה הזאת. לחברה האנושית הזאת עשתה התורה את השבת- לכתחילה; ולנו בדיעבד. אנו- הדור המודרני הזה, טפילים אנו על השבת.
זוהי בעינה האבחנה העדינה של התורה, שבגינה היא התירה את החצר והמבוא. היא הבחינה בכל הטיפוסים העדינים האלה שסיפרתי עליהם לעיל, היא הבחינה ביהודים היפים האלה, היא הבחינה בתכונת התסיסות והדריכות שהגיעה לשיאה בליל שבת, ולא יכלה למנוע מהם לטלטל בחצר או במבוא, כי החצר והמבוא הם באמת ובתמים ביתם. הם ביתם הגדול והמרווח והמיוחד ליום שבת, ומאידך הבית הקטן הוא לשאר ימות השבוע; אז איך ניתן למנוע את זכות התזוזה מאדם, שפשוט עבר לגור בבית גדול מימדים ביום האחרון של השבוע? זו לא פגיעה בחופש הפרט?
על השאלה האחרונה הזו ענתה התורה: אני מסכימה איתכם, זהו ביתכם, גם החצר גם המבוא; לכבוד הוא לי להתיר לכם את ההוצאה והטילטול בחצרות ובמבואות... שבת קודש תהא לכם.
אם כן עמדו חכמינו בפני דילמה וקשה: הגדר והאיסור הנגזר ממנו- או ההתר הנגזר מהאבחנה של התורה? לאסור על החברים היפים האלה לטלטל בחצר ובמבואות- בגלל תכונת הטישטוש שעלולה להתפתח בין רשות היחיד לרשות הרבים דרך הרשויות הבינוניות של החצר והמבוא...? או להתיר לחברה התוססת הזו לעשות את השבת שלה כהילכתו וכפי שהתורה התכוונה באמת...?
חכמינו הם יהודים אסלים, וכאלה הם מצאו פיתרון יצירתי שבכוחו לענות על האיסור וההתר באחד: הגדר שביקשו לעשותו דרך האיסור יתקיים, וההתר לחבר'ה היפים האלה יתחזק ואף יהפוך להיות התר רשמי ומעוגן בספר חוקי ישראל; להתר הזה יקרא: עירוב.
זאת עשו חכמינו, החכמים: הם תיקנו שלא יטלטלו דיירי החצר מבתיהם לחצר ומן החצר לבתיהם, אלא אם כן עשו "עירוב", היינו שכל הדיירים נותנים לפני השבת מאכל בביתו של אחד מהם, ועל ידי כך רשותם מעורבת, והרי הם כולם מרוכזים באותה דירה שמונח בה מזון העירוב, וכל החצר על בתיה כאילו היא רשות אחת היא. הוא הדין במבוי: אין בני החצרות רשאים לטלטל מן החצרות למבוי ומן המבוי לחצרות, עד שיערבו כל בני המבוי מערב שבת באחת מן החצרות.
העירוב שעושים בני החצר זה עם זה נקרא "עירוב חצרות", ושעושים בני המבוי זה עם זה נקרא "שיתוף מבוי"; ולידע כללי: תקנת העירובים נתקנה על ידי שלמה המלך- החכם באדם, ובית דינו.
משמעות תקנת "העירוב" בשטח:
1- חצר שלא עושה עירוב לפני כניסת השבת, אסור לאנשיה להוציא ולהכניס מבתיהם אל החצר, וכמובן אסור להם לטלטל בחצר. כנ"ל החצרות המשותפים לאותו המבוא: אם לא עשו עירוב בין החצרות, אוסרים על עצמם ההוצאה והטילטול בתחום המבוא, וכך הופך אותו מבוא לרשות הרבים לכל דבר. כל זה נכון גם אם "שכחו" אנשי החצר ו/או המבוא ולא עירבו. כלומר "העירוב" בפני עצמו הינו אופציה- יותר מאשר מצווה... כל התהליך הזה מביא את היהודי לדוש יותר באיסור ההוצאה מרשות לרשות, ואיסור הטילטול ברשות הרבים. לפני תקנת העירוב, קיים היה איסור המלאכה הזו- ככל איסור מיתר 39 המלאכות האסורות בשבת; אולם עכשיו לאחר התקנה, האיסור העקרוני הזה מורם על נס, מובלט יותר, וכאילו הושם מתחת לעדשה מגדלת.
מדוע נקרא "איסור עקרוני"? כי הרעיון העיקרי של התורה הוא, שנרגיש ביום שבת חופשיים מהכל, מהעבודה מהסחורה מהחשבונות מהדאגות... הרעיון הוא שנרגיש מלכים ליום אחד, שנהיה חופשיים ליום אחד, חופשיים מהכל, שלא נעבוד, שלא נסחוב דברים, שלא נוביל חפצים, שנתרחק עד כמה שאפשר מהתחושות של-"דבר יום ביומו"... וסחיבת דברים ביד (טילטול חפצים) מדגישה יותר מכל את התחושה הזו... אין כמעט אדם, שהולך ביום חול עם יד ריקה...
2- התורה התירה את מה שהתירה, כי היא הבחינה בתכונת התסיסות המיוחדת לליל שבת, ליום שבת... התכונה הזו מגיעה לשיאה, כאשר נשמת היהודי העדין הזה קולטת את יחוד השבת, ומבקשת לפתע פיתאום לגדול ולהתרחב ולתת ביטוי להרגשה המיוחדת ע"י השאיפה לאחווה; לאכול ביחד, להזמין עוד אנשים לשולחן, לשלוח טעימות, לקבל צלחות, לשיר בקול רם, בציבור; לצחוק מלוא החניכיים, להרגיש ולגעת בחופש, האמיתי, הרציונלי, היהודי הזה פיתאום לא רוצה להיות לבד, רוצה עוד אנשים שיהיו שותפים לתחושתו, שיהיו איתו, שיאכלו עימו, זוהי התכונה הטבעית לאדם שמח וטוב לב, [והתכונה המנוגדת לה גם היא טבעית: בדידות ועצבות...] וזהו הסטנדרט האמיתי שהתורה ביקשה שנגיע אליו בשבת.
ברם, כל התהליך הזה של התפתחות הנשמה היהודית ועלייתה אל המדרגה הזו- מתרחש באופן ספונטני... אני נכנס אל תחום השבת- ולפתע אני רוצה עוד אנשים איתי, לפתע אני מרגיש תחושת עילאות... או אז אני מתמסר לתהליך הספונטני הזה ומשתף איתו פעולה: אני מזמין אנשים אלי לשולחן, או נענה להזמנה בלתי מתוכננת... אני טועם אוכל שר נותן דרור לרגשותי... זה מה שרוצה התורה.
ובנקודה הזאת התערבו החכמים ואמרו את מילתם: מדוע לעבור תהליך ספונטני? הבה נתכנן אותו. התיכנון לחתונה לפעמים, שווה ערך לחתונה עצמה... החכמים, במילים אחרות, הפנו את תשומת לב היהודי לרובד אחר, שנעלם מתבונת היהודי: אתה יכול לתכנן את "החתונה" שלך בשבת; ובזאת אתה תהנה כפול ויותר... מדוע לוותר על סוג ההנאה הזה? מדוע לוותר על שלב "התיכנון" על כל הנלווה אליו? רוצה לאכול עם השכן או השכנים שלך בשבת? תעשו את התיכנון הזה מבעוד מועד, מערב שבת, או אז תכנסו ליום שבת מבעוד מועד, תיכנסו להרגשת "העילאות" הזו מבעוד מועד, תרצה- קרא לתהליך הזה, גניבת טעימה לא מהשורה על החשבון...
את התיכנון המוקדם על כל הנלווה אליו, קוראים בשפה המקצועית "עירוב".
בשתי הנקודות לעיל, מסתכמת משמעות תקנת העירוב בשטח.
זה הזמן לגשת אל המשנה שלנו העוסקת בעירוב חצרות, וזה הנוסח שלה:
אנשי חצר ששכח אחד מהם ולא עירב - ביתו אסור מלהכניס ומלהוציא לו ולהם, ושלהם מותרין לו ולהם. נתנו לו רשותם - הוא מותר והם אסורין. היו שניים - אוסרין זה על זה: שאחד נותן רשות ונוטל רשות; ושניים נותנין רשות, ואין נוטלין רשות. (סדר מועד, מסכת עירובין, פרק ו, משנה ג').
הקדמה לביאור המשנה (על פי הפרוש המדוייק והנשגב של הרב פינחס קהתי ז"ל)
:
כפי שהזכרתי, המשנה הזאת וכל מסכתה מדברות על אחת המצוות שבין האדם ליוצרו: מצוות עירוב. אנו מערבים אומנם עם שכנינו, אך את האקט הזה אנו עושים למען לקיים את מצוות השם יתברך:
שמור את יום השבת לקדשו (דברים ה', יב)
עירוב חצרות- כמו שאמרנו, הינו הכנה מקדימה לקידום השבת, ע"י שיתוף כל אנשי החצר בתקנת "עירוב חצרות", היינו שכל הדיירים נותנים לפני כניסת השבת- מאכל בביתו של אחד מהם; אקט שמשמעותו: כולנו מעכשיו שותפים לקבלת השבת. המדובר אם כן בפעולה קבוצתית, בהקמת קבוצה... הדינים שאנו הולכים לשרוד כאן, יזכירו לנו איפא את דיני הקבוצה שנתקלנו בהם בביאור נשמת המשנה לעיל... ברם אני מביא את ההערה הזו להזכירכם, שאין אנו דנים כאן בדיני הקבוצה דווקא, כי-אם בדיני "עירוב חצרות" בנוסח ובשיטת הלימוד בה נהגו אבותינו ואבות אבותינו. בכל אופן, ולמרות שדיני הקבוצה נגזרים גם מנוסח הפרוש הסטנדרטי ואין מנוס להתעלם מהם, ננסה בכל זאת להתמקד בגוף המשנה- כפי שיבוא לידי ביטוי להלן.
אחד העיקרים בדיני עירוב הוא, שאם אחד מדיירי החצר לא עירב עם שאר הדיירים, הריהו אוסר עליהם להוציא מבתיהם לחצר או להכניס מהחצר לבתיהם, יען יש לו בחצר חלק, ואין לאנשי החצר את הרשות להשתמש בחלקו זה בלתי רשותו. ברם, אם ביטל להם רשות ביתו ורשות חצרו, או אז כולם מותרים להוציא ולהכניס מן הבתים לחצר ומהחצר לבתים, שהואיל וזה שלא עירב ביטל כל רשותו שם, הרי הוא כאורח אצל שאר בני החצר, והאורח אינו אוסר. אבל אם הדייר שלא עירב ביטל להם רשותו שבחצר בלבד, אזי נוצרים תנאים חדשים, ועל כך דנה משנתנו.
ביאור המשנה: (ע"פ פרוש קהתי)
אנשי חצר ששכח אחד מהן ולא עירב - היינו ששכח ולא עשה עירובי חצרות עם שאר אנשי החצר; ומבואר בגמרא, שמדובר כאן בכגון שהשוכח ביטל את רשותו שבחצר, אבל לא אמר שהוא מבטל להם אף את רשות ביתו, וסובר התנא, שהמבטל רשות חצרו, רשות ביתו לא ביטל (גמרא עירובין סט, ב); לפיכך ביתו אסור מלהכניס ומלהוציא - כלומר להכניס חפצים מהחצר לביתו ולהוציא ממנו לחצר, לו ולהם - לזה שלא עירב ולאנשי החצר האחרים שעירבו ביניהם, שהואיל ולא ביטל להם את רשות ביתו כי-אם רשותו שבחצר בלבד, נמצא ביתו רשות המיוחדת לו, ואילו החצר רשות המיוחדת להם; ושלהם - כלומר הבתים שלהם, מותרים לו ולהם - שכיון שביטל להם את רשותו שבחצר, נעשו בתיהם עם החצר על ידי העירוב כרשות אחת, והוא עצמו הריהו כאורח אצלם, ולאורח מותר לטלטל בכל רשותו של המארח; הלכך גם הוא וגם הם מותרים להוציא לחצר מבתיהם של אנשי החצר שעירבו, ולהכניס מן החצר לבתיהם.
נתנו לו רשותן - כלומר, אם אנשי החצר שעירבו ביטלו, למי ששכח ולא עירב, את רשותם שבחצר, הוא מותר - במקרה הזה לו מותר להכניס ולהוציא מביתו לחצר, זאת כי כל החצר היא כבר ברשותו, אבל הוא לא יכול להכניס ולהוציא מבתיהם, כי לא ביטלו לו אלא את רשותם שבחצר בלבד. (ביטול רשות, כמוה כנתינת רשות), והן אסורין - אנשי החצר שעירבו וביטלו לו את רשותם, אסרו על עצמם להכניס ולהוציא מבתיהם, ואפילו מביתו אסורים הם להוציא; ואין אנו אומרים שהם נחשבים כאורחים אצלו... כי "יחיד" יכול להחשב כאורח אצל רבים, בעוד "רבים" אינם יכולים להחשב כאורחים אצל היחיד.
היו שנים - כלומר היו שני אנשים ששכחו ולא עירבו, ושאר בני החצר שעירבו ביניהם ביטלו לשנים האלה את רשותם שבחצר (כדוגמת שביטלו בפיסקה הקודמת ליחיד), אוסרין זה על זה - זאת אומרת שהשניים שקיבלו את רשות שאר החברים שעירבו, אוסרין זה על זה, ולא יכולים לטלטל ולא להוציא ולא להכניס, למרות ועל אף שכל הדיירים ביטלו להם את רשותם; שהרי מעתה החצר של שניהם היא, והם לא עירבו, הלכך אסור להם להוציא מן הבתים לחצר או להכניס מן החצר לבתיהם. בגמרא מבואר, שאפילו חזר אחד מהם וביטל את רשותו לחברו, הדבר אינו מועיל, לפי שבשעה שביטלו להם שאר הדיירים את רשותם, ביטול זה לא הועיל, כי האחד אסר על חברו; נמצא שהחצר עדיין ברשות כולם, ואין מועיל איפא ביטול רשות האחד לחברו, שאחד נותן רשות - היינו מותר ליחיד לבטל את רשותו לכל אנשי החצר האחרים שלא עירב עימהם, ונוטל רשות - התנא חוזר על פסיקתו הקודמת ומדגיש אותה: "יחיד" יכול ליטול, מן הדיירים שעירבו, רשות; או בניסוח אחר, הדיירים יכולים לבטל ליחיד את רשותם; שניים נותנים רשות - וגם שניים שלא עירבו, יכולים לבטל את רשותם לטובת הדיירים האחרים שעירבו, ואין נוטלין רשות - בעוד "שניים" (בניגוד ליחיד), אינם יכולים ליטול רשות מאחרים; בניסוח אחר, הדיירים שעירבו ביניהם אינם רשאים לבטל את רשותם לטובת "השניים" שלא עירבו, הואיל והם אוסרים זה על זה, כמו שביארנו לעיל, ואין ביטול כזה מועיל. (בגמרא אמרו, שהמבטל רשותו לאנשי החצר, צריך לפרש שמבטל לכל אחד ואחד מהם).
עד כאן הביאור הנהוג והמקובל "לגוף" המשנה. ולפני שאעבור אל "הצינור השלישי", הייתי רוצה להתעכב כאן על נקודה ראויה לציון, הקשורה בגוף המשנה. אציע את הסלנג הישראלי בן ימינו- להצגת הנקודה: מתי נפל לי האסימון והרגשתי בנשמת המשנה? מה גרם לאסימון שלי ליפול?
מה שגרם לאסימון שלי ליפול הוא זה: נתנו לו רשותן - אם אנשי החצר שעירבו ביטלו, למי ששכח ולא עירב, את רשותם שבחצר, הוא מותר, והן אסורין...
עמדתי כאן בפיסקה הזאת הרבה זמן ושברתי את הראש: באיזה מצב זה קורה? איך יתכן בכלל מצב כזה! תארו לעצמכם שיש 25 דיירים הגרים בחצר של בית שקאלו, 24 משפחות עירבו ביניהם, ורק אבו עבוד שכח! זה לא בדיוק ששכח, אלא לא היה כל כך בראש שלו... במעשיו זה של אבו עבוד, גרם לכל הדיירים בחצר שלא יוכלו להתאסף בחצר ולאכול ביחד בליל שבת, ולא בכל יום השבת, כי אסור להם להוציא כלים ואוכל אל החצר ולא שום חפץ, מתוך הכלל שלמדנו לעיל: אם אחד מדיירי החצר לא עירב עם שאר הדיירים, הריהו אוסר עליהם להוציא מבתיהם לחצר או להכניס מהחצר לבתיהם, וגם אוסר עליהם לטלטל בחצר בכל יום השבת.
אם כן, אפשר להגיד שדיירי החצר "אכלו אותה" בגלל אבו עבוד...
ובכן מה הם עשו בנידון? לאחר תפילת ערבית בליל שבת, התאספו כל 24 הדיירים בחצר, והחליטו פה אחד החלטה אמיצה וחד משמעית: לבטל את רשותם בחצר ליום הזה- יום שבת, ולהעביר את הרשות של 24 הדיירים לטובת אבו עבוד! והחל מאותו רגע, לכל הדיירים אין רשות בחצר, חוץ מדייר אחד ויחיד שמקבל לידיו את כל הרשויות, והופך בעצם לבעל הבית היחיד של כל החצר; תנחשו מיהו הדייר הזה! כן אתם קוראים טוב, לא טעיתי בניסוח.
ובכן המום מהאבסורד שבהחלטתם, אני ניגש אל אחד הדיירים, ומבקש ממנו שייענה לי על שאלה אחת שמעיקה עלי ולא- אני מתאבד אם לא אדע את התשובה עליה: "תסלח לי אדוני, אפשר לשאול אותך שאלה?"
- "כן, בקשה"
- למה עשיתם את זה? למה ביטלתם את רשותכם לאבו עבוד?
- מה זאת אומרת למה? בשביל שיוכל הוא לאכול בחוץ ויוכל להוציא דברים מביתו ולהכניס דברים אל ביתו, תכלס בשביל שיוכל לטלטל בתוך החצר; עניתי לך על השאלה?
- כן ענית; עכשיו תרשה לי, אני הולך להתאבד.
זה בדיוק המצב, אותו דנה המשנה לעיל, ושאלתי את עצמי: באיזה מצב זה קורה? האם המדובר למשל בדייר פושע שהטיל את אימתו על הדיירים, ולכן הם סתמו את הפה ואף העבירו לו את רשותם על החצר ביום שבת, כך שיוכל לטלטל להנאתו בחצר? האם זוהי הסיבה? אבל גם זה לא מסתדר לי, כי לאיש פושע כזה איכפת מעירוב ומאיסור ונותן את דעתו על תקנות...? ומעבר לזה, האם זהו תפקיד המשנה- לבוא ולסדר את תקנת העירוב עבור פושע כזה? האם תנאינו נפלו על הראש...? הרי לא יתכן מצב מעין זה... ובכן, אם אני שולל מצב כזה, מה נותר לי? האם המדובר באיש חשוב ששכח לערב? ממתי איש חשוב שוכח לערב? וממתי איש חשוב ששכח לערב מקבל ברצון את האופציה- שהדיירים הניזוקים ממנו יזוקו עוד יותר, בעוד הוא המזיק יהנה מהזקו? האם ניסחתי היטב את השאלה האחרונה? האם במצב הזה ביקשו התנאים הקדושים לדון?
לא! גם את זאת אני שולל.
ובכן, אם אני שולל את זאת ואת זאת, מה נותר לי? מדוע דנה המשנה במצב הזה?
אגלה לכם סוד: לא התאבדתי בסוף... רק שברתי את הראש קצת, ובסוף נפל לי האסימון. כאן בנקודה הזאת הרגשתי בנשמת המשנה. הרגשתי שיש כאן משהו שזועק בכל כוחו "דרשני"; ואני דרשתי אותו והלכתי לקראתו, לא התנגדתי לו, לא התעלמתי ממנו, נהפוך, הושטתי לו את היד, ניסיתי בכל כוחי להבינו...
בכל משנה ומשנה, לדעתי, ישנה נקודה קטנה וחבוייה- מעין רמז קטן, ממנו אפשר לעבור אל המידע הנמצא בעבר השני... נקודה זו היא הגשר... נותר רק לאתר אותה.
עכשיו כן אפשר לעבור אל " הצינור השלישי ".
הקדמה כללית:
הצינור השלישי, הזכרתי בפתיחת דברי, מכיל ערימת מידע המורכבת משני סוגי המידע שהתקבלו מהמשנה: המידע הקונבנציונלי שזה עתה דננו בו ושמגיע עד לנקודת "קצה גבול השגתי" (ק.ג.ה), והמידע "הנוסף" המתחיל לזרום החל מנקודת ק.ג.ה ועובר דרך צינור הנשמה (נשמת המשנה). והינה אני מוכן ומזומן להציץ בצינור המעניין הזה; סיימתי את שרידת המידע של גוף המשנה וגם היצגתי את המידע המלא ששאבתי מנשמת המשנה, נותר המידע הנמצא בצינור השלישי; ולמעשה אני מוכן לזאת כבר מלפני יומיים- מיום שישי 16/6/06.
היום, יום שני, הייתי אמור להתחיל בהצצה אל תוך הצינור השלישי, ואת הצגת המידע המתקבל... אולם קרה מקרה בליל שבת הזה, יום שישי בלילה 16/6/06, מקרה שקישר אותי עם המידע הזה.
אני נמצא בפנמה. חי כאן מזה כארבע עשרה שנה; והמקרה קרה איפא בפנמה, בליל שבת.
איש אמיד ושמו יוסף אזרק הוזמן בליל שבת לארוחת ערב אצל קרובי משפחתו; הוא הלך עם המשפחה לארוחה, ובא לפני כן לערבית בבית הכנסת, ואני אישית הבחנתי בו ובילדיו, כי אין ממנהגו לבוא בליל שבת לבית הכנסת שלי, כי-אם לבית כנסת אחר הקרוב למקום מגוריו... הנחתי שהוזמן לארוחה באזור, ואכן כך היה.
המדובר במולטי מליונר ממוצא חלבי- אותו המוצא שלי. הוא בעל הזכויות הבלעדי על מספר מותגי-מפתח בכל דרום אמריקה, בראשם המותג המוכר טומי-הילפיגר... בנוסף הוא פעיל מאוד בעסקי נדלן ובניין, עומד לרשותו מטוס מנהלים הגדול והחדיש ביותר באזור... לא מן הסתם אני נכנס לפרטים האינטימיים האלה, כי חשוב לי להבהיר נקודה מאוד חשובה דרך הפרטים האלה: איך הייתם מתארים לכם איש כזה- שזה עתה ידעתם על מה הוא חורש...?
טבעי הוא לדמיין איש אמיד ועשיר מופלג כזה באור אפור, העומד תחתיו איש ענייני אפור, יבש במקרה הטוב וגאוותן במקרה האחר... מרובע שקשה לצפות ממנו לשלום, למחווה אנושי... מי שחי באזור הזה ובקהילה הסגורה שלנו- יכול להבין על מה אני מדבר...
אולם האיש שלנו הוא איש צנוע ועניו, מהסוג שאתה יכול לבקש ממנו 100 דולר עד מחר- אם פגשת אותו בסופר וגילית ששכחת את הארנק בבית- ועגלה מלאה לפניך... אני מכיר אותו אישית: עבדתי באחת החברות שלו כשלוש שנים.
זאת ועוד: הוא אחד האנשים הנדיבים שפגשתי בחיי, ונדיב בפוטנציה, כלומר עיקר הנדבות שלו- הוא מעדיף לתת בצינעה, לא לאנשים זקוקים בידם- אלא צ'יקים שמנים למוסדות של הקהילה, שרק האבנים ומנהלי החשבונות יכולים להכיר לו תודה...
הוא לא דתי אדוק, הוא יהודי טוב ששומר על דתו בקפידה, מעולם נראה במסעדות לא כשרות, נראה תדירות בנוף בית הכנסת, שומר שבת...
אחד עשרה בליל שבת, לאחר הסעודה, הוא ובני משפחתו הולכים ברגל אל עבר ביתם, המרחק כעשרים דקות ברגל, לילה נעים ומואר, והדרך יפה מאין כמוה, הם צריכים לעבור את כל הטיילת המוארת של פנמה, לחצות בסיומה כביש אחד והם בבית.
...המשך חלק (8)